מוסף הארץ פרסם כתבה מקיפה על תכנית "שפת הקשב" ותומר פרסיקו כתב בעקבות כך רשימה. הרשימה מעניינת וכהרגלו תומר לא מסתפק בתיאור הכתבה אלא מעמיק ומצביע על מה שמשתמע ממנה ושכלל אינו מובן מאליו.
תומר מסיים בהתפעלות גדולה מכך שכלשון הכתבה בהארץ:
דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […]ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים
תומר מכיר את התופעה מיד ראשונה ומבטא היטב את הנפלאות שלה:
וכאן המסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, … (ו)לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית?
לא רציתי להצטרף לשיח הער שהתפתח שם בתגובות. אבל מאחר שהסוגיה יכולה אולי להמחיש את מה שהרשימה האחרונה שלי יוחדה לו, אני כן רוצה להתבונן בהתבוננות של תומר. תוך כדי כך אנסה להראות איך הפניית ההתבוננות אל הגוף עשויה להועיל עם הקואן שהוא הביא. וזו הרי בדיוק הנקודה שדיברתי עליה ברשימה הקודמת ושקרן ביקשה ממני בתגובות לנסות להמחיש על ידי דוגמא: מה פירוש הדבר ששינוי תודעתי מתרחש דרך הגוף. המשך…
תבונת הגוף 