מי אני

מבקש את הטוב.

מבקש את הטוב בתוכי, עם הקרובים לי ובעולם.

כפרס על כוונותי האציליות, אולי יתנו לי לחוות שאלו (תוכי, קירבתי ועולמי) חד הם.

כל אחד יכול להרבות טוב אם רק יחפוץ בכך אבל נתמזל מזלי שבעיסוקים שלי – מטפל (שיאצו), מורה (סיישין קיטאידו ושיאצו) וחבר הנהלה בעמותת תובנה – קל יחסית לזכור שזה מה שאני רוצה.

אני מקוה שגם הכתיבה שלי עושה את זה.

גוף ותודעה – כמו חמלה וחכמה – הם שתי הכנפיים של עשיית טוב. נתמזל מזלי שהיו לי מורים טובים גם בגוף וגם בתודעה. רוב המורים המשמעותיים בחיים שלי היו גברים. אבל יותר מכולם, שלוש נשים שינו את חיי.

נתמזל מזלי ועם אחת מהן אני חי.

הבלוג הזה נפתח במאי 2007 כדי לכתוב על לימוד העצמי דרך הגוף. באותה תקופה היה נדמה לי שמה שראוי לבקש (בתוכי, בקרבתי וכו') היא החכמה וידעתי שלגוף יש שם תפקיד חשוב. היום כאמור, אני מעדיף לבקש את הטוב. האם מדובר בשני דברים שונים? מה שבטוח הוא שמדובר בהלכי רוח ופרקטיקות שונות.

בין אם אדם מבקש להרבות חכמה ובין אם הוא מבקש להרבות בטוב (או ברכוש או ביצירה או בצאצאים או בכל דבר שהוא) הוא נמצא במצוקה גדולה אם המדינה בה הוא חי נמצאת במלחמה מתמדת.

נתמזל מזלי ואני מודע למצוקה הזו שלי. אם מדינתי תפסיד אז כל מה שהרביתי בו יאבד. אם מדינתי תנצח הרי שכל מה שהרביתי , הרביתי בזכות ההרג שמדינתי עוללה. האם יש אפשרות שלישית?

זה אני.

וזה מה שכתבתי כשפתחתי את הבלוג (הכותרת היתה "בדרך אל נווה שאנן")

כמעט חצי משנות חיי שאני מחפש נווה שאנן. שוב ושוב המקרה מביא אותי אל רחוב נווה שאנן בירושלים. אפילו יש לי כאן דירה. מקסימה. אבל אני עדיין מחפש.
ב-1997 אחרי שחזרתי מיפן גרתי ברחוב הזה (בדירה אחרת) וב-1992 למדתי כאן שיאצו (בי"ס "מגע" בסטודיו של אורית סן-גופטה).
מצד אחד אני מחפש – בשנת 1995 נסעתי לשם כך ליפן ושנתיים למדתי זן-שיאצו ושינטאידו. מצד שני אני כבר כאן. ובכל זאת ממשיך לתעות בדרכים.
"איך מגיעים לנווה שאנן?" אולי זה יהיה סינדרום ירושלים שלי ובעזרתו אטפל למעטים שעוד נשארו בעיר הזו.
חשבתי ששיאצו יביא אותי לשם. באותה תקופה גם התחלתי להתאמן בסיישין קיטאידו. זה לא הספיק והתחלתי לתרגל מדיטציה. בהתחלה זאזן והיום ויפאסאנה. היום אני מלמד קיטאידו, מטפל ומשתדל להמשיך להיות תלמיד. בינתיים גם עשיתי תואר שני במתמטיקה (האוניברסיטה העברית גובלת ברחוב נווה שאנן) אבל באמצע הדוקטורט התעייפתי. הייתי כל כך עייף שלא יכולתי להתחמק מההכרה שמתמטיקה היא כבר לא הדרך שלי. היום אני מלמד קצת מתמטיקה במכללות.
הבלוג הזה נועד להיות במה להבנה שלי בדבר האופן בו החופש, ההבנה, השלווה יכולים להימצא דרך הגוף.
הגוף שלי מצוי בישראל ולמען האמת לנסות למצוא נווה שאנן בישראל זה משוגע. ועוד בירושלים. מה למלחמות ולניכור, לאמריקניזציה ולקפיטליזם, לצרות האופקים ולצרות העין, מה לכל אלו ולשלווה? אז הייתי בין היוזמים של "ההליכה, הידברות יהודית –פלסטינאית" בשיא האינתיפאדה השנייה. וחטפתי מכות מחיילים בבלעין. עבדתי עם אנשים המתמודדים עם מגבלות נפשיות במכון סאמיט.
החומה חייבת ליפול, והנושא הזה יופיע מידי פעם ברשימות.
וגם – אני פעיל בעמותת "תובנה" שמארגנת קורסי ויפאסאנה.

בקרוב עיריית ירושלים תהפוך את רחוב נווה שאנן מרחוב קטן ללא מוצא, לכביש עם שני נתיבים שמשמש כרחוב הגישה לשכונה חדשה. שקט לא יהיה פה…
כך שזה באמת לא משחק.