קבוצת חוקרים ב"אוניברסיטה של מרכז פלורידה" קיבלה מענק בסכום 300,000$ לחקור את הקשר בין מסע בחלל וחוויות רוחניות. מופרך?
מעבר לשאלת סדרי העדיפויות המחקריים מתברר שאסטרונאוטים רבים אכן חווים חוויות רוחניות עמוקות בעת שהותם בחלל. לפחות בחלק מהמקרים, החוויות הללו גם עיצבו את המשך החיים שלהם על פני כדור הארץ. בדרך כלל מתלווה לחוויות הללו תחושה מציפה של אושר ולכן התופעה קיבלה את השם "אופוריה בחלל".
עבור קוראי הבלוג, קשר ממין זה אמור להיות מתקבל על הדעת. הוא עולה בקנה אחד עם התיזה הבסיסית של תודעה גופנית ומהווה דוגמא ציורית לדברים שכתבתי על הגוף כמשנה תודעה, ועל החוויה הגופנית כמקור לתפיסת המציאות שלנו.
בקצרה, אם המצב הגופני מעצב את חוויית הרגע הזה של עצמנו בעולם, אזי שהות בחלל – אפס גרביטציה, זריחה כל 90 דקות וראיית "הכדור הכחול" במלוא הדרו – בהחלט עשויה להוביל ל"פתיחת שערי התודעה". אם מוסיפים לכך את השיגור לחלל במהירות אדירה וכשעל הגוף פועל כוח שגדול פי 4 מכוח המשיכה, את המתח הגופני המתלווה לתחושת אי הוודאות והסכנה, את העדרן של הסחות הדעת, את הבידוד מחד ואת האינטימיות הנוצרת בין אנשי צוות מאידך אז זה היה מפתיע למדי לו חווייתם של אסטרונאוטים הייתה מסתכמת ב"זה ממש מגניב לצוף בלי משקל".
מתוך עניין בתופעה קראתי קצת על אסטרונאוטים וחוויותיהם הרוחניות.
הנה למשל קטע מתוך דבריו של תומאס ג'ונס שהשתתף בארבע טיסות שבמהלכן שהה במצטבר 53 ימים בחלל.
מהחזית של תחנת החלל נשקף מראה שדבר לא ישווה לו. מסתובב סביב נקודת האחיזה של המעקה הקדמי של הדיסקוברי הנחתי לפנורמה להיפרש ולשטוף אותי. חליפת החלל שלי ואני היינו חסרי משקל, תנועותיי חסרות מאמץ. בדממה שירדה עלי יכולתי לשמוע את הזמזום העדין של המאוורר באחורי הקסדה שלי… בין המגפיים שלי ניבט הכחול המלכותי של הים והעננים הלבנים המתערבלים 240 מייל מתחתיי… מעולם לא חשתי כל כך חסר משמעות ובו בזמן כל כך בעל זכות בהיותי חלק ממראה שהוא בבירור יצירתו של האל. רגשות גאו בתוכי: הכרת תודה על ההזדמנות שנפלה בחלקי לחוות את המראה הזה, פליאה על שהתודעה שלנו יכול להכיר את תהילת האל, ענווה על מקומי הזעיר ביקום האינסופי של האל.
כן, האסטרונאוט הזה, כמו לא מעט מחבריו דרך אגב, היה נוצרי מאמין. מעניין לשים לב בתיאור הזה – כמו גם בתיאורים הרבים האחרים שעולים בחיפוש גוגל – לנוכחותן של שלוש רמות של תיאור:
- החוויה החושית הישירה (ריחוף, דממה, מראות מרהיבים)
- חוויית העצמי והעולם (חסר משמעות, בעל זכות, חלק ממראה, רגשות גואים)
- והפרשנות המותנה תרבותית (יצירת האל, הכרת תודה לאל וכו')
הפרשנות הנ"ל מתרחשת באופן לא מודע ובכזו מהירות עד שהיא עלולה להסיט את תשומת הלב מהחוויה עצמה. לכן ראוי להתעכב ולעבות את תיאור החוויה: החוויה החושית המדהימה שג'ונס חווה בחלל שינתה את האופן שבו הוא חווה את עצמו. תחושת היותו חסר משמעות כמו גם תחושת היותו חלק מהיקום הם ביטויים למסמוס חוויית עצמו כנפרד מהעולם. חשוב לזהות שלא מדובר כאן – עדיין – בחשיבה או בתפיסה אלא בחוויה חושית של מסמוס גבולות. את הגבולות הללו אנו חשים כל הזמן: התחושה הטקטילית של מעטפת הגוף, תחושת השרירים שמתאמצים כנגד אובייקט חיצוני כלשהו וחוש הראייה שיש לו גבולות ושמקורו בנקודה נייחת שהיא ה"אני" שמשקיף על העולם. אלו תכונות שגורות וקבועות כל כך עד שכלל איננו נותנים עליהם את הדעת. אבל ברגע שמשהו בהתחושות הללו משתנה החוויה מטלטלת. מרחף בתוך חליפת חלל התחושות הטקטיליות של ג'ונס צומצמו למינימום. בהיעדר משקל גם השרירים איבדו את תחושת המאמץ. התיאור של מראות שוטפים והסתובבות ממחיש שגם הנייחות והגבולות של חוש הראייה השתחררו. מסמוס הגבולות משחרר חיות עצומה בגוף וג'ונס חווה זאת כרגשות גואים. כל אלו הם החוויה הרוחנית אבל זה כמובן לא נעצר שם, גם החלקים הקוגניטיביים של ג'ונס רוצים להשתתף וכהרף עין מגיעה "ההכרה" – אלוהים. ההכרה הזו היא התניה, תולדה של התרבות ונסיבות החיים של האדם החווה. אצל ג'ונס – שהקפיד להתפלל לפני ובמהלך משימות החלל שלו, שנשא עימו סמלים נוצרים שונים ואף דאג לקיים טקס של אכילת לחם הקודש בחלל – קל לזהות את שורשיה.
שלושתנו ביטאנו את הפליאה שחשנו נוכח יופי הבריאה והודינו לאל על העמיתים הטובים וההצלחות שזכינו בהם עד כה. קוין חילק את "גופו של ישו" לי ולסיד. ריחפנו חסרי משקל אל הסיפון, אסירי תודה על הרגע הזה של אחווה אנושית וקירבה אל ישו.
גם התיאור הבא, של אדגר מיטצ'ל – אחד מ12 האנשים שזכו ללכת על הירח – מדען רציונאלי עם דוקטורט באווירונאוטיקה – מדגים את האופן שבו אל חוויה ישירה מצטרפת במהירות פרשנות (שאינה מזוהה ככזו):
מה שחוויתי במסע בן 3 הימים הביתה [אל כדה"א א.ט.] היה לא פחות מתחושה מהממת של חיבור. לאמיתו של דבר חוויתי את מה שנהוג לכנות כ"אקסטזה של אחדות". הבנתי שהמולקולות של גופי והמולקולות של החללית נוצרו בעידנים קדומים בכבשן של אחד הכוכבים העתיקים שבוערים ברקיע סביבי. הייתה גם תחושה שהנוכחות שלנו כנוסעים בחלל וקיומו של היקום עצמו אינם מקריים כי אם פועלו של תהליך בעל אינטליגנציה. תפסתי שבמובן מסוים היקום מודע.
אז מה יש לנו כאן? ראשית, מה שאין – אין תיאור של חוויות חושיות – מראות, צלילים ותחושות גוף. אלו נעדרים לחלוטין גם מתיאוריו האחרים של מיטצ'ל שיצא לי לקרוא. זאת בניגוד לג'ונס שלא רק חוזר ומפרט את חוויות הגוף שנדבק אל רתמות הבטיחות בהמראה, מתחמם לפתע מהשמש שחודרת דרך חלון החללית וכו', אלא אף קושר בינן לבין אמונתו הדתית:
מצאתי את עצמי בסביבה שונה לחלוטין מאלו של החוויות הרוחניות הקודמות שלי. נאבקתי ללא הרף למצוא פשר לשטף של תחושות חדשות. כיצד החוויה המדהימה הזו קשורה לאמונה הקתולית שלי?
כאמור, בניגוד לג'ונס אצל מיטצ'ל אין זכר לחוויות גופניות. אני מאמין שכמדען ורציונליסט הוא יחס חשיבות רבה
לאינטלקט והגוף לא נחשב בעיניו יותר מדי. מיטצ'ל מתאר חוויה (מהממת) של חיבור ואקסטזה של אחדות. כרציונליסט הוא אינו יכול לפרש את החוויה הזו במונחים דתיים. אבל פרשנות חייבת לבוא וגם אצל מיטצ'ל היא תולדה של מי שהוא: מורשתו המדעית ממלאת את התודעה שלו בתהליכים הקוסמולוגיים של אטומים הנוצרים תוך בעירת הכוכבים ואחרי עידנים אינספור הופכים לאנשים וחלליות. שימו לב שמכיוון שמבחינתו הגוף אינו אלא חומר הוא מדלג בקלות מעל החיים שהגוף שלו מלא בהם ומגיע הישר אל האטומים ממנו הוא מורכב.
כרציונליסט, מיטצ'ל היה מן הסתם דואליסט שהפריד בין התודעה והחומר. החומר כפוף לחוקי הטבע וכל ההתפתחות שלו היא צירוף בין מקריות לשירותיות. חוויית האחדות שחווה מערערת את התפיסה העמוקה הזו שלו והוא "מבין" שגם החומר הוא בעל תודעה ושהתפתחות היקום היא תהליך מודע ולא מקרי.
כדי להתחקות אחרי התודעה שבחומר הקים מיטצ'ל מכון מחקר (חלק מעמיתיו הנוצרים הקימו מכונים דתיים) ששואף להוכיח כיצד פיסיקת הקוואנטים מהווה את הבסיס למודעות של החומר. לא התעמקתי במאמרים שבאתר של המכון ויכול להיות שהמשפט הקודם עושה עוול לפועלו של מיטצ'ל. אבל חשוב להבין איך חוסר היכולת לזהות שהגוף הכל-כך רגיל שלנו אינו נפרד מהתודעה מחייב את מיטצ'ל לפנות אל המחוזות האזוטריים (גם אם מדעיים) של פיסיקת הקוואנטים: שם חוקי הפיסיקה הרגילים אינם פועלים ולכן הלא יאמן אפשרי. לא פעם אנשים בוחרים בצורת הסבר כזו בה הלא יאמן אינו יכול להיות מוסבר על ידי הרגיל. לפעמים הם קוראים לזה פיסיקת קוואנטים. לפעמים הם קוראים לזה צ'י. בניגוד אליהם, ישראל אלירז ניסח היטב "הלא יאמן תמיד ישנו / והוא דבר מהדברים הפשוטים".
מעניין לקרוא איך נראו החוויות של קוסמונאוטים ואסטרונאוטים ממדינות בודהיסטיות. מעניין לקרוא על החוויות של אסטרונאוטיות – מה היו הפרשנויות שלהן. ומעניין גם לחשוב מה הסיפור הזה אומר לנו על חוויות רוחניות. ראשית, יש כאן דה-מיסטיפיקציה של החוויה הרוחנית: לא מדובר במראה אלוהי שנגלה לפני האסטרונאוט וגם לא מדובר במצב מיוחד שהושג הודות לתרגול מדיטטיבי ארוך שנים או טקס שמאני סודי. לא. קח אדם, נער אותו קצת בתוך קופסא מפח, תן לו לרחף חסר משקל כשבשדה הראייה שלו מופיע חלל עצום שבתוכו משובצים כדורים צבעוניים וזהו. קיבלת חוויה רוחנית. אני לא ציני – הרי זה מה שצוות החוקרים מפלורידה הולכים לעשות במענק המחקר שקיבלו: הם יעמידו אנשים בסימולציות של המראה ושהייה בחלל ואז ימדדו אצ המוח שלהם. וכן, מדיטציה ושמאניזם לא הופכים את החוויה הרוחנית לפחות מכאניסטית. מדיטציה היא טכניקה בדיוק כמו שלבנות חללית זו טכניקה. בזו כמו בזו אין משהו רוחני במיוחד.
מאכזב? למה בעצם? למה שחוויה רוחנית תהיה תולדה של התמדה, חכמה, מיומנות, דבקות, יצירתיות או כל דבר אחר שאנחנו עלולים להתגאות בו? הרי בבסיס הרוחניות עומד השחרור מסוג כזה של גאוותנות.
המכאניות הזו מציפה שאלה אחרת, חשובה לא פחות. אז מה הערך של חוויות רוחניות? האם בסך הכל מדובר בחוויה כמו כל חוויה אחרת? אמנם זו חוויה מהנה בכמה סדרי גודל יותר מרוב חוויות היומיום שלנו אבל האם זה הכול? רוחניות = הנאה גדולה? נראה שזה מה שחושב לפחות אחד החוקרים שמסביר שממצאי המחקר יהיו שימושיים עבור מוזיאונים, לונה פארקים ומשחקי וידאו.
אין לי בעיה עם ההסבר הזה (הוא גם לא כל כך שגוי בעיניי) אבל הנה הסבר חלופי: החוויות שלנו מטביעות בנו סימנים, קובעות את ההתנהלות שלנו בעולם. מרגע שחווינו את עצמנו ואת הקשר שלנו עם העולם בצורה אחרת, נפתח לנו פתח לא להמשיך ולהיות כבולים למשא הנפרדות על התשוקות והמאבקים השטחיים שהוא מזמן לנו. חוויה רוחנית מזמינה אותנו למצוא דרך אחרת של הוויה. בדרך כלל היא גם משחררת קצת את הכבלים שלנו. במקרים מאוד ממוזלים היא פשוט מטיסה אותנו לחופשי.
מעניין… האם ההסבר החלופי שלך, שאני מתחבר אליו, הוא פרשנות המותנית תרבותית בקהילת המתרגלים בסנגהה ?! וגם האם אפשר יהיה בקרוב לזכות בחוויה רוחנית כזו במסגרת אימון בדממה, בתוך מתקן חוסר משקל, כשתמונת החלל מסתובבת על המסך?
והאם נוכל להמיר את האימון והתרגול הבודהיסטי באימון כזה במחיר השווה לכל נפש ?!
משה
הי משה,
אני מקווה שברור שמה שאני כותב כאן אינו יכול להיות חף מההתניות שלי. אבל שים לב שכאן אני נותן הסבר שאני יודע שהוא הסבר. מה שמעניין הוא לזהות היכן מה שנתפס כתיאור המציאות הוא בעצם פרשנות שלה.
לגבי קהילת מתרגלי המדיטציה – אני חושב שההסבר שכתבתי כאן הוא לא בדיוק מה שרוב המתרגלים יגידו. קהילת המדיטציה מדגישה מאוד את העבודה עם התודעה: השקטה, ריכוז , פיתוח איכויות מנטאליות מסויימות והתבוננות. פעמים רבות אין שם התייחסות עמוקה למקום של הגוף והוא נחשב (רק) כאובייקט מעניין להתבוננות או גורם מכריע בהתפתחותן של תשוקות, התניות וסבל.
כבר עשרות שנים שיש מתקן דומה למה שאתה כותב עליו – מתקן ציפה שבו אדם צף במים בטמפרטורת הגוף, בחשיכה, בדממה . הגרייה החושית החריפה הזו יוצרת הלוסינציות חריפות אבל אם אני זוכר נכון אפשר להשתמש בה גם לצרכים של ריפוי. ונשמע הגיוני שהיא יכולה לעורר גם חוויות מאוד נעימות.
למרות מה שכתבתי למעלה, אני לא הייתי מחליף את התרגול – המפרך לעתים – בקיצורי דרך כל כך מכאניים. יש ערך רב למה שאדם לומד על עצמו תוך כדי האימונים הללו – ערך רב מאוד.
החוויה היא חווייה וככל חווייה היא באה והולכת. משמעותה של החווייה לעומת זאת, יש בה מימד של פירוש. מעניין לשים לב שאף אחד מהאסטרונאוטים שמחוויותיהם אתה מביא לא פירש את החווייה כסימן להתגלות ייחודית עבורו, או כסימן לכך שהוא הפך נבחר האלוהים. מעבר לזה מעניין לראות האם וכיצד החווייה השפיעה על חייהם ועל בחירותיהם בהמשך. ההבדל בעיני בין חוויית לונה פארק לבין חווייה רוחנית היא באופן שבו שיחרור כבלי היחיד מוביל למחוייבות לשיחרור כבלי הכלל ועשיית טוב
תודה קרן,
אני לא מסכים עם הסיפא של דברייך בשני מובנים. לטעמי, רבים וטובים חוו חוויות רוחניות ולא בהכרח התעוררה בהם המחוייבות שאת מדברת עליה. לעתים קרה ההיפך. ומצד שני, רבים מאלו המתמסרים לעשיית טוב למען אחרים לא חוו שום דבר שמתקרב ל"אקסטזה של אחדות". כך שלא זה ההבדל בעיניי.
אבל כן נכון שבתחילת הדברים שלך שמת את האצבע על נקודה משמעותית שהחלטתי לוותר עליה לטובת הקיצור. בדברים שקראתי יש התייחסות למראה של כדור הארץ ללא גבולות ומדינות כדבר שמעורר רושם עז. יש בחוויות הללו משהו שמעורר באסטרונאוטים תחושת הזדהות עם כלל האנושות (כלל היצורים החיים?).
נהניתי לקרוא. תודה…
מעניין מאוד אביב! לגבי עניין התרגול מול "מכונה אוטומטית לחוויה רוחנית" – מובן מאוד מה שאתה אומר וזה בהחלט מעורר מחשבה אודות האם אין אנו נאחזים בהתמדה ובעבודה המפרכת שבתרגול… אני מוצא שלפעמים הגאוותנות הזאת כן עולה.
עם זאת, אני נוטה לראות בתרגול משהו מעגלי שבו העבודה הקשה היא היא התרגול, והשחרור מתרחש אט אט, עם כל ישיבה וישיבה. פחות מעניין אותי חוויות גדולות. אני קצת סקפטי לגבי היכולת של חוייות חד-פעמיות כאלו (שישר מעלה לי קונוטציה של סם הזייתי כלשהו) לעשות טרנספורמציה בבן אדם ולהשאיר חותם לאורך זמן (אני סקפטי אך עם זאת מבין שזה אפשרי – נו, הגאוותנות לא מאפשרת לי להודות לגמרי). אני מאמין שכוחה של חוויה היא פחות החוויה עצמה, אלא מה היא משאירה לנו אחרי זה (ראיית המציאות בצורה חדשה, תובנות מוסריות וכו').
הייתה לי מרצה שכתבה דוקטורט על אנשים שחוו "חוויה של אחדות" וניווטו אותה לכיוון של עשייה חברתית. מהאנשים שהיא ראיינה היה גם אסטרונאוט, לא זוכר את שמו. פניתי אליה ואם הדוקטורט קיים בגרסת מחשב אשלח לך…
תודה לאו,
אשמח לראות את הדוקטורט הנ"ל – תודה.
התרגול אכן בעל ערך עם או בלי השפעות דרמטיות שנלוות אליו.
חוויות דרמטיות כאלו – אושר מציף, תחושת אחדות, התמוססות האני וכו' – נמוגות במוקדם או במאוחר אבל פעמים רבות נשאר מהן משהו בעל ערך. מה שהייתי נזהר ממנו זה להתאהב בחוויות הללו ולרצות מהן עוד ועוד בשביל הנעימות הגדולה שלהן, או לחשוב שהן המטרה אליה יש לכוון את התרגול.