שברו את הכלים

מרתק לעקוב אחרי הדינאמיקה במאבק הרופאים. התפטרות המתמחים היא אקט של סירוב לשתף פעולה, טקטיקה בסיסית של מאבק לא-אלים: לדעתם המערכת הרפואית מתנהלת בצורה שערורייתית והם מסרבים להמשיך ולשתף עם כך פעולה. מנגד, אנשי האוצר ומשרד הבריאות לא הפנימו מול מה הם ניצבים. הם חושבים שמדובר בסכסוך עבודה "רגיל". בסכסוך "רגיל" כל צד פועל בכפוף למאזן הכוחות וההסכמות נקבעות לא על פי מה שצודק אלא מתוך הכרה בנקודות הכוח והחולשה. אבל עכשיו – אחרי שההשענות על מאזן הכוחות הולידה הסכם בעייתי – הרופאים אינם מוכנים להשלים עם מה שאינו צודק בעיניהם. בסיטואציה החדשה הזו אמצעי הכוח של הממשלה מתגלים כחסרי ערך, הסדר החברתי שמבוסס על הכוחנות הממשלתית מתפרק.

המתמחים הגישו את התפטרותם הראשונה כבר לפני חודשיים – הסחבת של הממשלה בניהול מו"מ עימם והיהירות שפקידיה הפגינו מבוססות על האמונה שלמתמחים "אין ברירה". על פי החוק הם מחויבים להסכם שהסתדרות הרופאים חתמה עליו, על פי החוק הם גם אינם יכולים להתפטר. בהסתמכות הזו על החוק, נוקטים אנשי האוצר במדיניות של "קיר ברזל" משולבת בהגיון בסיסי של תורת המשחקים: הסתמכות על כללי משחק (החוק, הסכמים חתומים וכו') שמעניקים להם יתרון מוחלט ולכן אפס נכונות לויתורים, אפס הכרה בלגיטימיות של דרישות המתמחים.

עכשיו שהאסטרטגיה הזו נכשלת כישלון חרוץ, נתקפים אנשי הבריאות והאוצר בפאניקה: הם אומרים שאינם מבינים את המתרחש ומאשימים את הרופאים ביצירת אנרכיה. הם עדיין מנסים לסוות את חוסר האונים שלהם ולהראות שהם שולטים במצב – מגישים תביעות על ביזיון בית משפט ושולחים מכתבי פיטורים. אבל אלו מחוות ריקות מתוכן שרק מחריפות את המצב.

קיר הברזל התגלה חסר ערך כי יציבותו תלויה בשיתוף הפעולה של הרופאים. וכאשר הרופאים מסרבים להמשיך ולשחק את המשחק, אסטרטגיות של תורת המשחקים מתגלות במערומיהן. הממשלה נמצאת עכשיו במלכוד כפול – ראשית אין לה אסטרטגיה חלופית. אבל אפילו לו הייתה כזו, עצם ההודאה "בהפסד" ובצורך לשחק לפי כללים חדשים שהרופאים קובעים הוא כנראה דבר בלתי מתקבל על הדעת מבחינת פקידי האוצר שהתרגלו למציאות בה על פיהם יישק דבר. וזה לא ש"כללי המשחק החדשים" הם כאלו שערורייתיים. הם בסך הכול מצריכים כניסה למשא ומתן אמיתי ומכבד עם המתמחים.

אז מי צודק כאן? האם זה בכלל לגיטימי מצד הרופאים לשבור את הכלים?  איש מאלו התוקפים את "חוסר האחריות" או "הכוחנות" של הרופאים לא מצביע על אלטרנטיבה, על דרך בה לא יתפטרו ובכל זאת יתקיים עימם משא ומתן הוגן.
מה שחשוב לי להבהיר הוא ששמירה על הסדר אינה דבר קדוש. דווקא בגלל הרתיעה שלנו מאנרכיה – ואכן, הדרישה לפתוח הסכם חתום והסיכון של חוסר היכולת של בתי חולים לתפקד הוא דבר אנרכי למדי – חשוב מאוד לזהות שכללי המשחק הוכתבו על ידי פקידי משרד האוצר בתוקף הכוח העצום שיש להם. כללי משחק אמנם יוצרים סדר אבל על חשבון מי הסדר הזה? ואם הסדר הוא גם לא ראוי וגם מוכתב על ידי הצד החזק יתכן והדבר הנכון הוא להפר את הסדר. ידעו נא הכול – בעלי הכוח ואלו שנפגעים מהם – כאשר הסדר הקיים אינו צודק וכאשר הוא מבוסס על שיתוף פעולה מצד מי שנפגע ממנו הרי שהוא ניצב על כרעי תרנגולת. כל שעל הצד החלש כביכול לעשות הוא להפסיק ולשתף פעולה והסדר יקרוס.

נכון לאתמול אנשי הממשלה נוקטים בשלוש טקטיקות עיקריות:

שלילת הלגיטימיות של ההתפטרות – דוברי הממשלה מזהירים שוב ושוב מאנרכיה.
הפחדה – איום על המתמחים המתפטרים בביזיון בית המשפט ומנגד שליחת הודעות פיטורים לרופאים שמסומנים כמנהיגי המאבק.
הכפשות – הרופאים מעוניינים רק בכסף, הם קיבלו הסכם מצוין, עיני המתמחים במרכז הארץ צרה בהטבות שקיבלו הרופאים בפירפריה.

את עניין הלגיטימיות הסברתי למעלה. באשר להפחדה – מדובר באמצעי לחץ אפקטיבי מאוד במצבים רגילים וכמעט חסר תועלת אחרי שמתקבלת ההחלטה להפסיק ולשתף פעולה. הרופאים כבר לקחו בחשבון הכל – לא רק את הסנקציות של הממשלה אלא בעיקר את המשמעות של הפגיעה בטיפול הרפואי שניתן לחולים – ועל יונה כידוע לא מאיימים ביין. להיפך, אנו רואים איך המשך הכוחניות הממשלתית רק מלכד את שורות הרופאים: עוד רופאים מתפטרים, אחרים שובתים ויש גם גיבוי מצד ההנהלות של בתי החולים.

ההכפשות נועדו כמובן להשפיע על דעת הקהל. אפשר לקוות שהן לא יצליחו. אבל אין לזלזל בקרב על דעת הקהל. וכאן נשאלת השאלה למה לא נשמע קולם של אנשי "המחאה החברתית"? למה נאלמו דום כל אותם דוברים רהוטים שידעו להפריח סיסמאות ודרישות וטענות לממשלה "האנטי חברתית"? אמירה שלהם בזכות הרופאים או אפילו נגד חזיון העיוועים בו לא מניחים לאנשים להתפטר הייתה יכולה להיות חיזוק משמעותי למאבק הזה. השתיקה לעומת זאת, לא רק מציירת את המחאה ואנשיה כלא רלבנטיים אלא אף מהווה פספוס של הזדמנות ליצור כאן שינוי. והרי יצירת שינוי הייתה אמורה להיות המטרה של המחאה לא?

אפרופו קיר ברזל ותורת המשחקים, הממשלה נוהגת על פי העקרונות הללו גם מול הפלסטינים וגם במאבק על (צמצום) הדמוקרטיה. מרוב זעזוע (מוצדק, מוצדק) מגל החקיקה הנוכחי – החל בעצירת המימון לארגוני זכויות אדם ועד לפוליטיזציה של בחירת השופטים לבית המשפט העליון – השמאל שוכח להכיר בכך שיריביו מימין עובדים בצורה חכמה ומתוך תכנון קפדני. לניסוח החוקים קדם כנראה ניתוח מדוקדק – ומוצלח! – של נקודות התורפה של השמאל ושל הדרכים לנצל אותן:
לצורך "חוק גרוניס" היה צריך לזהות שביטול מגבלת הגיל תאפשר לו להתמנות לנשיא. הצעות החוק למיסוי תרומות של ממשלות זרות לעמותות הצריך להבחין בהבדל בין מקורות המימון של עמותות שמאל וימין.

הודות לתכנון אסטרטגי מוצלח הימין מנצל את כוחו על מנת לשנות את כללי המשחק וליצור כאן סדר חדש שיחזק אותו עוד יותר. ומאחר שהסדר הזה אינו נשען על שיתוף פעולה של השמאל, לא עומדת בפנינו האפשרות לשבש את הסדר הזה על ידי אי שיתוף פעולה עימו. כדי לערער את ההגמוניה של הימין נצטרך לעבוד קשה יותר. עלינו לנתח את נקודות התורפה של הימין ולתכנן תכנית פעולה ארוכת טווח על מנת לנצל אותן לטובתנו. יש לקוות שהשמאל אכן יפעל בכיוון הזה ולא יסתפק בקריאות השבר בדבר קץ הדמוקרטיה.