השלג שירד בירושלים בסוף השבוע היה הזדמנות ל"מדיטציית שלג" שבשנים האחרונות ונטולות החומר הלבן לא התאפשר לי להנות ממנה.
ביפן לפני 17 שנה חוויתי חורפים קפואים ויבשים. השמיים הבהירים יחד עם הקור העז חתכו והעירו את הגוף. בחריפות הזו השתלב היטב ה"קנגייקו" (מילולית, אימון קר) שבו במשך מספר ימים של שיא החורף, התאמנו על חוף הים אימונים אינטנסיביים שאפשרו לנו להתמסר ולהשיל נוקשות של גוף ולב. אני חושב שמהימים ההם באה אהבת החורף שלי.
כשחזרתי לארץ המשכתי את המסורת הזו עם תלמידי בטמפרטורות ירושלמיות מאתגרות קצת פחות. היום, כל זה נראה לי רחוק מאוד ולמרות הידיעה הברורה שהאימונים הללו שינו את חיי, אני מעדיף בהרבה אימונים שממיסים גבולות ברכות במקום לחתוך דרכם בחדות. ההמסה מאפשרת להיות באינטימיות עם הגוף. החדות עלולה להתייחס אליו ככלי.
לפני שנים גיליתי במקרה איך להינמס דרך הקשבה לגשם. התיישבתי למדיטציה בזמן שירד גשם. גגון קטן הצל על חדרון המדיטציה ותיפוף הגשם מילא היטב את תשומת הלב שלי. ישבתי, הקשבתי … מפתה לכתוב שהקשבתי לסימפוניית הצלילים אבל סימפוניה היא דבר שכולו תואם וסדר. מה שמדהים בהאזנה לגשם הוא היעדר מוחלט של סדר. אין קצב אחיד שאפשר להיאחז בו, אין מוקד אחד שממנו מגיעים הצלילים. כשיש רוח חזקה מספיק אז גם עוצמת הצלילים משתנה ללא הרף.
משהו בנו רוצה סדר. כך, בהקשבה שטחית לגשם אנו מרגישים קצב, מיקום ברור, ועוצמה אחידה. בכוונה כתבתי "מרגישים" ולא "שומעים" שכן הסדר הזה מביא עימו תחושה כל-גופנית שאינה מוגבלת לאוזניים בלבד. אלא שכשנהיים קשובים יותר מתברר שהסדר הזה אינו קיים. התקבענו על אשליה שאותה יצרנו מתוך קהות חושים שלא מניחה לצלילים לחדור אלינו. חוסר הסדר מחכה לנו מבעד לקהות החושים אבל כשמתחילים לבוא עימו במגע, מנסים באופן אוטומטי למצוא בו חוקיות. אלא שזו מתפוררת עוד לפני שנמצאה. שוב שוב התודעה והגוף מחפשים מבנה צלילי שיוכלו להיאחז בו – אבל זה אינו קיים. לבסוף, מגיעה ההתמסרות לכאוס שבצלילים.
כמו לסדר גם לאי-הסדר יש הרגשה שמהדהדת בכל הגוף. זו הרגשה של עונג מתוק. לא פעם ניסיתי להבין מדוע אנו מפנים עורף להרגשת אי-הסדר המענגת ומתקבעים על אשליית הסדר שהיא גם לא אמיתית וגם מענגת הרבה פחות.
עד כאן לגבי מה שומעים. ומה לגבי היכן שומעים? היכן נמצא צליל התיפוף של הגשם? התשובה המיידית היא שהוא נמצא שם, על הגגון. אבל הרי הצליל מתרחש בתוך הראש שלנו. כיצד לצליל שמתרחש בין האוזניים שלנו מתלווה מיקום מרחבי כלשהו? למדע יש תשובה (יפה) על השאלה הזו אבל במדיטציה לא מדובר על שאלות מדעיות כי אם על שאלות קיומיות: הבלתי נתפשות של היות הצליל ממש כאן ויחד עם זאת בעל מיקום מרחבי. המתח החי של לנסות לשמוע את הצליל כפי שהוא ללא מיקום.
שלג יורד מזמין מדיטציות דומות לאלו שתיארתי למעלה. כאמור, מזה מספר שנים לא יצא לי להתנסות במדיטציית שלג. לכן חוץ מהחוויה החושית הישירה, הבחנתי הפעם בכמה שינויים שחלו בי בתקופה הזו. אחד הגילויים המשמחים הוא ששלג מתקשר לי היום לאנשים ומקומות חדשים: לקראת השלג ובמהלכו חשבתי על שותפים שלי בבית לחם והאם גם אצלם יש שלג, על חברים בדיר-איסתיא שאמרו שגם אצלם הוא לפעמים יורד.
חוש הראייה אוהב את ההתקבעות אפילו יותר מאשר חוש השמיעה. לראיה יש כיוון ואילו שמיעה אינה מוגבלת כך. המיקוד הזה גורם לנו לא פעם להתכווץ. כן, גם הראיה היא חוויה כל-גופנית. וגם במקרה של חוש הראייה התחושה שיש בכלל אובייקט שעליו אפשר להתקבע, אינה אלא אשליה. כמו צלילי הגשם חסרי הקצב והמיקום, פתיתי שלג "נופלים" ללא שום חוקיות. כל פתית לעצמו ללא שום אחידות ביניהם. אנחנו ממציאים קווים ומסילות שלאורכם לכאורה הפתיתים נופלים. אבל בפועל אין שום מסלול כזה. להתבונן בפתית שלג שבכל רגע עשוי לצנוח או לעלות, לשנות כיוון או מהירות, זה תרגיל מושלם של להיות כאן ועכשיו. ובכל זאת, התודעה רוצה כל הזמן ליצור מסלול שצופה את העתיד. עד שהיא מרפה ומפסיקה לעשות זאת.
אפשרות אחרת היא להסתכל בו-זמנית לעבר פתיתים קרובים ואלו שמרוחקים כמה מטרים – זו עוד דרך שמזמינה את העיניים לא להתקבע, לא לקבוע את מידת הפוקוס שתבהיר חלק אחד של המציאות על חשבון חלק אחר.
השתדלתי לא להשתמש ברשימה הזו בשורש א.מ.ת – ראייה אמיתית, איך שהגשם נשמע באמת…
נדמה לי שבמקום כלשהו התפלק לי. כן השתמשתי בתחליפים די קרובים – קשובים יותר, הצליל כפי שהוא … הייתי מוותר על הניסוחים הללו לו הייתי יכול.
לראות את אי הסדר ולהקשיב לו אינם בעלי ערך בגלל אמת כלשהי. לא, לראות, להקשיב ולהרגיש הם החיים עצמם.
אני בשבוע הקר הזה עשיתי אחר צהרים אחד בהפסקה שבין מטר אחד לשני מדיטציה בחוץ על גדר שצופה לשדה. והתרכזתי בתחושה של הקור שהרגיש ברגלים ובכפות הידים ובפנים. וניסיתי להרגיש איפה בדיוק נמצאת התחושה הזו של הקור (שהרי כמו רעש הגשם היא הרי לא נמצאת בשום מקום). וכמו שקורה לי עם תחושה של כאב עצם הריכוז בתחושה העלים אותה
יפה לקרוא – תודה. אולי אנשים נוספים יתארו איך זה אצלם.
תרגול ויפאסנה – כמו כל תרגול – מטפח דפוסים. ודפוסים הם דבר שתמיד שווה להרהר לגביו. לכן אשאל אותך –
מה נעלם?
מה נשאר?
והכי חשוב – מה ערך יש בהעלמות הזו?
אני חושב שהפעילות הכי מדיטטיבית שעשיתי (שהיא לא מדיטציה בהגדרה) היא סקי. הלבן, התנועה, השקט.
http://zarim.net/blog/archives/90
יפה כתבת. משהו בנו רוצה סדר. אני מוצא שזה קורה בכל הרזולוציות. אני מוצא את עצמי לא פעם מנסה למצוא סדר כלשהו שיזין לי את תחושת השליטה שלי במציאות (בכוונה לא אמרתי אשליית שליטה כי אני לא מבטל אותה לגמרי).
תודה!
נ.ב:שורה חמישית כתבת חוף היום במקום הים, ורביעית מהסוף עלשהו במקום כלשהו… אני פדנט? 🙂
תיקנתי – תודה
beautifull
i wish i hadf some snow…
bat el