לאחרונה יצא לאור תרגום לעברית של ספרו החשוב של נאגארג'ונה "שירת השורש של דרך האמצע". זה אחד הספרים היפהפיים של מחשבת האי-שניות. ספר שמכוון אותנו לחשוב אל מעבר לקצה המחשבה כדי שנוכל להניח מאחור כל מחשבה שהיא ולהיות עם מה שיש. התרגום היפה נעשה על ידי תרי שולמן ומגיעות לו על כך ברכות רבות. להפתעתי הרבה גיליתי שהספר הנפלא הזה מתבסס על טכניקה מתמטית שגורה למדי.
תחילה, הערה מינהלית. הבטחתי סדרה של שלוש רשימות על מקום הגוף בתרגול הרוחני. פרסמתי שתיים מהן וכעת הרוח לא נחה לצורך השלמת המשימה. אז יש לי חוב ואני מקווה למלא אותו בעתיד הקרוב.
עכשיו לעניינה של רשימה זו.
בבואנו לבחון מקרוב את העולם, אנחנו זוכים לגילויים ותובנות חדשות שהן מקור לשמחה וגם נותנות לנו כוח ויכולת שליטה בעולם. אבל מי שממשיך להתבונן ומצליח לראות את שורש הדברים שמעבר למושגים שהוא משליך על המציאות עשוי למצוא את עצמו צולל ממרומי אשליית ההבנה לעומקו של פרדוקס בלתי פתיר.
למשל המושג של "ערימת חול". פרדוקס הערימה לוקח את המתמטיקה אל ארגז החול של ילדי הגן. נאמר שיש לנו ערימת חול. אם נחסיר ממנה גרגר אחד לא עשינו בה שינוי דרמטי ונותרנו עם ערימת חול. נסיר עוד גרגר. ועוד גרגר. מתישהו כבר לא תהיה לנו ערימה. אבל רגע! הסרה של גרגר חול אינה באמת משנה משהו לגבי הערימה. כיצד אם כן עברנו ממצב של ערימה למצב של לא ערימה?
מתמטית מדובר כאן על פונקציה שהיא מצד אחד רציפה (גודלה של הערימה משתנה לאט לאט ומבחינת יכולת ההבחנה שלנו הוא משתנה ברציפות) ומצד שני יכולה לתת לנו רק ערכים בדידים (ובעצם שתי תוצאות בלבד: או שיש ערימה או שאין ערימה). כיצד אפשר לעבור לאט לאט לאט בין שני מצבים שיש ביניהם הבדל ניכר?
עבור מי מהקוראים שסבור עכשיו שפרדוקס הערימה הוא התפלספות סרת טעם כדאי אולי לתת דוגמא נוספת שסופה הוא סוף טוב. מן (האגדות?) המפורסמות היא שניוטון חשב על כוח הכובד אחרי שעל ראשו נפל תפוח. לסיפור הזה יש המשך קצת פחות מוכר. העץ מעל ראשו של ניוטון היה בגובה של שלושה מטר לערך. ניוטון האריך את העץ בדמיונו, נניח עד לגובה של 10 מטרים ותיאר לעצמו את התפוח מתנתק בגובה הזה. ברור היה לו שהתפוח ייפול וינחת עלראשו. לאחר מכן הוא האריך את העץ עוד, לגובה של 100 מטרים ונתן לתפוח ליפול משם. וכך הלא, גובה של קילומטר, של 10 קילומטרים וכו'. מכל גובה שהוא התפוח ניתק מהעץ ונופל מטה על ראשו של הפיזיקאי. בהדרגה הגביה ניוטון את העץ עוד ועוד עד שקיבל עץ שעלוותו מגיעה עד הירח. מה יקרה כעת כשתפוח יתנתק מהעץ? ברור שיקרה בדיוק מה שקרה קודם, התפוח ייפול מטה עד שיגיע לאדמה (לא לפני שירסק את ראשו של ניוטון). אבל רגע, אם זה כל כך ברור, אז מה קורה עם הירח?
רואים שזה עוד מקרה של פרדוקס הערימה? יש לנו שני מצבים לכאורה שונים לגמרי: נמוך (קרי 3 מטרים, גובהו המקורי של עץ התפוח) וגבוה (384,000 קילומטר – המרחק של הירח מכדור הארץ). שני המצבים הלכאורה מובחנים הללו גורמים לנו לחשוב שאין קשר בין נפילתו של התפוח לאי-נפילתו של הירח. איזה קורא שאינו נמצא בסוד הדברים יחשוב שבשני המקרים פועל אותו חוק פיזיקלי? אלא שההגבהה ההדרגתית של העץ (קרי, הוספה של גרגיר חול אחרי גרגיר חול) מבהירה לנו שאין באמת גבול שמפריד בין גבוה לנמוך. אלו מצבים דמיוניים שאנחנו משליכים על העולם. הם אולי תואמים איזו חוויה סובייקטיבית שלנו אבל אין להם ממשות. בפרט אין הבדל בין גבוה לנמוך שיכול להסביר מדוע התפוח נופל והירח לא.
אז למה סופו של הסיפור הזה הוא טוב? כי ניוטון הבין שכשם שהתפוח נופל כך גם הירח נופל. ומכיוון שבפועל הירח לא נופל אלא סובב את כדור הארץ צריך להבין מה עושה את ההבדל. ההבדל הוא שהירח נע בכיוון המשיק למסלול ההקפה שלו בדיוק במהירות הדרושה על מנת שיחד עם ההשפעה של כוח הכובד הוא מצד אחד לא יתקרב אל כדור הארץ ומצד שני לא יצליח להתרחק ממנו (סליחה על השפה הטכנית והלא ברורה). מה שבאמת חשוב הוא שבזכות התרגיל המחשבתי הזה ניוטון הצליח לתת הסבר מכאניסטי פשוט (אם אינני טועה, הפיזיקה של ניוטון נשענת על שלושה חוקים בלבד) שתקף הן לגבי תנועתם של אנשים ומעופן של אבנים והן לגבי תנועתם של גרמי השמים.
גבוה ונמוך הינן השלכות סובייקטיביות שלנו שאין להן ממשות בעולם – בבקשה זיכרו זאת עבור ההמשך. מה לגבי ערימה (של חול) והיעדר ערימה – האם גם אלו השלכות שאין להן ממשות? אנחנו מגיעים ממצב אחד למצב אחר – מנוגד לו – על ידי סדרה של צעדים זעירים שלכאורה כל אחד מהם בפני עצמו לא שינה כלום. זה משחק מבלבל מאוד וכשמדובר בערימות חול הוא עלול להיראות חסר טעם.
בשפה זנית מדובר בקואן שבו המורה מעמיד את תלמידו בקצה של צוק מעל תהום עמוקה ומצווה עליו "צעד אחרי צעד חצה את התהום אל הצוק שמנגד". זה הציווי שנאגארג'ונה מצווה את הקורא בספרו "שירת השורש של דרך האמצע". כשמו, הספר יורד לשורשה של תורת הבודהה, היא דרך האמצע. זה הוא מעשה חריף של בחינת העולם תוך ראיה אל מעבר למוסכמות ולעיוורון הבודהיסטי. כן, גם הדהרמה הבודהיסטית היא (לא יותר מ) דוגמה ונאגארג'ונה מזעזע את אמות הסיפים שלה: הוא מבטל את מושגיה הבסיסיים ביותר, את המוטיבציות המנחות אותה ואת הסיכוי שהמתודה הבודהיסטית תוכל להוביל למשהו בעל ערך. אלא שהתקפתו של נאגארג'ונה אינה נגד הדוגמה – וכי למה כבר אפשר לצפות מדוגמה? מטרתו היא להעיר את אלו הנסמכים על המסד הבודהיסטי כדי שההסתמכות הזו לא תחצוץ בינם לבין המציאות, בינם לבין עצמם.
נאגארג'ונה, שחי במאות ה-2 וה-3 לספירה, היה אחד מהמורים הבודהיסטים הגדולים ו"שירת השורש" היא ספרו החשוב. הספר תורגם לאחרונה לעברית על ידי אביתר שולמן ויצא בהוצאת כרמל. אני התחלתי לקרוא בו כי זכרתי שמופיעות בו התייחסויות גופניות שעניינו אותי. להפתעתי מצאתי בו גם שימוש מבריק בפרדוקס הערימה. את ההתייחסות של נאגארג'ונה לגוף אשאיר לפעם אחרת וכאן אכתוב על הלוגיקה שלו מזווית מעט שונה מזו ששולמן מביא. אבל לפני כן, כמה מילים על התרגום והביאור של שולמן.
ניגשתי אל הספר בחשש מסוים. אמנם זכרתי שלפני כעשור עלעלתי בתרגום שלו לאנגלית ונהניתי ממנו אולם ידעתי שכתיבתו קשה וחששתי שתהיה סתומה עבורי. כתיבתו של נאגארג'ונה אכן קשה. הוא מבקש מאיתנו להתעכב על המובן מאליו, על מה שהוא כה ברור עד שאין עבורו מילים. גם בלימודי מתמטיקה מתקשים סטודנטים רבים בהבנת מושג הגבול (מושג בסיסי שיש לו קשר לפרדוקס הערימה) והקורס בלוגיקה מתמטית נחשב לאחד הקשים בתואר. החומרים הללו דווקא אינם קשים יותר מדברים אחרים אלא שהיותם בסיסיים מאוד מקשה על בחינתם והבנתם.
אם לא די בכך הרי שטענותיו של נאגארג'ונה לגבי "הברור" הזה הן שערורייתיות: לילה הוא יום ואמת היא שקר. קשה למצוא בתוכנו משהו שיהדהד במענה לדבריו – לא רגשית ולא אינטלקטואלית. הנה למשל מתוך פרק 7, פסוקים 5-7
אם, מבחינתך, ההיווצרות של ההיווצרות
היא אותה ההיווצרות של ההיווצרות הבסיסית,
כיצד מבחינתך היא יוצרת אותה,
אם היא לא נוצרה על-ידי ההיווצרות הבסיסית?
אם, מבחינתך, זה שנוצר באמצעות ההיווצרות הבסיסית
יוצר את ההיווצרות הבסיסית,
ההיווצרות הבסיסית לא נוצרה על ידיה,
אז כיצד היא יוצרת אותה?
משימת התרגום של שולמן היא איפה כמעט בלתי אפשרית. לא רק שעליו להצליח לרדת לסוף דעתו של נאגארג'ונה אלא שהוא צריך להעביר את מילותיו מרחק של שפה, עידן ותרבות באופן שגם יהיה נהיר לקורא וגם ישמר את רוחו של המחבר. וכל זאת בפסוקים חסכוניים של סוגה דמוית שירה. לטעמי התרגום (ומתרגמו) עומדים היטב במשימה. הטקסט העברי אינו רק נגיש (עד כמה שטקסט כזה יכול בכלל להיות נגיש) אלא גם יפה. היופי הזה הוא מהותי. הוא מעיד על קירבת הלב שמחבר הטקסט חש כלפי קוראיו שאם לא כן היה יכול להסתפק בהטחת האמת שלו גם בצורה פחות יפה. נדמה לי שהקורא יכול להרגיש את היופי הזה עוד לפני שהוא מזהה את אמיתותו של הכתוב. הדהודו של היופי הזה בליבו מעודד את הקורא להתעמק בכתוב על אף היותו – לכאורה – מופרך.
הישגו של שולמן הוא אם כך נאה מאוד וכמו שתומר פרסיקו כתב בראיון שפרסם עם שולמן לכבוד צאת הספר,
ישנן מעט שפות, ודאי מאלו שאינן קשורות מבחינה היסטורית לבודהיזם, שיכולות להתגאות בתרגום של היצירה הזו.
שולמן גם כתב פרשנות ארוכה ומפורטת שמצטרפת (בעצם מקדימה) לטקסט המקורי ועוזרת רבות להבנת הדברים. הפרשנות הזו יחד עם ההקדמה ההיסטורית-פילוסופית המצוינת שכתב שולמן עוזרת להבין את חשיבתו נאגארג'ונה בקונטקסט הרחב של הבודהיזם: החל בתורתו של הבודהה דרך הבודהיזם המוקדם שהתמסד (מדי?) ועד למהלך הביקורתי של נאגארגו'נה שמהווה חוליה מכרעת בהתגבשותו של זרם חדש – המהאיאנה – ממנו נולד גם הזן.
לסקירה נוספת של הספר כדאי לקרוא את דרור בורשטיין בהארץ של אתמול.
מה אם כן כותב נאגארג'ונה בספר ואיך זה קשור לפרדוקס הערימה? בבסיס התרגול הבודהיסטי עומדות שתי אקסיומות שדווקא הן לא זוכות לבחינה ומתקבלות כמובנות מאליהן:
- שינוי הוא אפשרי.
- האדם יכול לפעול באופן אקטיבי על מנת ליצור את השינוי אליו הוא מייחל.
למרות שבאקסיומות הללו אין שום דבר בודהיסטי במיוחד , ערעור עליהן הוא בעצם ערעור על תוקפה של ההבנה הבודהיסטית הקלאסית: בלי שינוי אי אפשר לעבור מהסבל של הקיום הסמסארי לחופש והאושר שבנירוואנה. ללא היכולת לפעול, אין שום משמעות לתרגול רוחני שאמור ליצור את השינוי אליו מייחלים. הספר, על 27 פרקיו, הוא התקפה ממוקדת על האמיתות הבודהיסטיות הכי "מקודשות" כשהמוטיב שחוזר בכל פרק הוא שלילת שתי האקסיומות הנ"ל. מפאת קוצר היריעה אני אתייחס רק להתקפה על האקסיומה הראשונה.
הביקורת של נאגארג'ונה את מושג השינוי היא הגרסה הזנית לפרדוקס הערימה. קחו את השינוי הבודהיסטי החביב עליכם – למשל מהיצמדות לתשוקה כלשהי להרפיה ממנה . היומרה הבודהיסטית להעביר אותנו מהראשון אל השני היא מופרכת שכן תהום פעורה ביניהם. התרגול השיטתי וההדרגתי שנהוג בזרמים בודהיסטים רבים משול להסרת גרגירי החול מהערימה – איך יתכן שגרגיר כלשהו ישנה את מצבה? היום כשאני נתון בנפתולי השתוקקות כלשהי אני יכול לדמיין שבעוד כמה ימים כשיגמר ריטריט המדיטציה שאשתתף בו אהיה חופשי ממנה. אבל אם אתבונן היטב ואחדד את הרזולוציה מה קורה אז לדימיון הזה? הרי התחלתי את הריטריט עם ההשתוקקות וסיימתי אותו חופשי ממנה. מתי קרה השינוי? ביום השלישי של הריטריט? מתי ביום השלישי, הרי התחלתי אותו בהשתוקקות וסיימתי אותו חופשי ממנה? בין 10:00 ל 11:00? מתי בדיוק? ב 10:30? מתי בדיוק? ומה קרה ברגע השינוי?
"הבלים", אומר נאגארג'ונה. מבחינתו, התהום שבין כל שני מצבים אינה ניתנת לגישור. למשל, על חוסר היכולת להצית אש:
אם האש היתה שונה מההצתה, היא היתה מתקיימת גם ללא ההצתה,
היא היתה בוערת באופן תמידי, ובעירתה היתה חסרת גורם,
התחלתה היתה חסרת משמעות, והיא היתה חסרת כושר פעולה.
מאחר שהיא אינה תלויה באחר, בעירתה היתה חסרת גורם,
התחלתה היתה חסרת משמעות, והיה נובע שהיא בוערת תמיד
אם, בעקבות מחשבה זו,
חושבים שההצתה היא הדבר אותו מציתים:
אם היא ממש זה בלבד, מה מצית אותה?
פרק 10, פסוקים 2-4
האש היא רק דוגמא כאן (למרות ששולמן מסביר יפה את ההקשר הדתי-רוחני כך שזו לא באמת דוגמא סתמית). נאגארגו'נה חוזר על אותו טיעון עקרוני שוב ושוב בהסבירו שאין אפשרות להשתחרר מתשוקות, לסיים סבל או לבטל התניות.
שוכנעתם? הלכתי עכשיו לתנור במטבח כדי לבדוק על מה נאגארג'ונה מדבר. הדלקתי את האש בלי בעיה ובלי קושי גם כיביתי אותה. ובכלל, מה אכפת לי אם אפשר או אי אפשר להדליק אש?
נאגארג'ונה אינו טוען שאי אפשר להדליק אש אלא שההבנה שלנו למה שקורה שם שגויה לחלוטין. אנחנו מדמיינים לעצמנו שקיימים שני מצבים – לאחד אנחנו קוראים "לא דולקת" ולשני "דולקת" – ואנחנו מדמיינים שעל ידי סדרה של פעולות פשוטות אנחנו עוברים ממצב למצב. כדי להבין למה מדובר בדמיון ותו לא יעזור לקחת בחשבון שבהקשר הבודהיסטי מדובר בשני מצבים שאנחנו מייחסים להם הבדל ערכי תהומי: הראשון מותנה, סופי ורווי סבל. השני חופשי לחלוטין, נצחי ומכיל אושר בלתי ניתן לתיאור. מאחר שכל מה שקורה בעולם המותנה כפוף בעצמו להתניות (וזו טענה שנמצאת בליבה של הגישה הבודהיסטית) אז איך יכול מעשה מותנה להביא אותנו למצב חופשי?
מתרגל מסור וחדור אמונה יכול לבטל את דבריו של נאגארג'ונה. המתרגל יכול לספר על הרבה התניות שהשתחרר מהן הודות לתרגול. שוב, ברזולוציה גסה נאגארג'ונה טועה והמתרגל צודק: לפני שנה היה לו דפוס עמוק כלשהו והיום הוא חופשי ממנו לחלוטין. אבל בבחינה מדוקדקת, ברזולוציה מעודנת יותר עלול להתברר שלמתרגל אין שמץ של מושג לגבי התהליכים שהוא עובר. יש יותר מדי מורים וזרמים בודהיסטים שפוטרים חוויות רגשיות ופיזיות של מתרגלים במילים "זה קורה בגלל התרגול, אלו סמקרות (התניות) שמשתחררות". אמון כזה בתרגול ובשיטה הוא לגיטימי (במיוחד כאשר הניסיון אכן מעיד על תוצאות "חיוביות") אבל הוא לא עולה בקנה אחד עם דרך רוחנית שמתיימרת לראייה עמוקה לתוך טבעם של הדברים. יש מורים שמשתמשים במילה למידה לתיאור תרגולים שאינם אלא יצירה של התניות ואילו מורים אחרים פשוט מדברים על יצירה של הרגלים חיוביים. גם זה לגיטימי – למשל לכעוס פחות בזכות הרגל של לחשוב על האדם המכעיס כעל אח שלי – אבל אין לזה דבר עם שחרור וחופש. להחליף התניה ("שלילית") בהתניה ("חיובית") משאיר אותנו מותנים כשהיינו.
ואם השחרור אפילו מתשוקה אחת אינו אפשרי, איך אפשר בכלל לחשוב על מעבר מסמסארה לנירוואנה?
אם כל זה אינו ריק, אין היווצרות ואין הכחדה.
מהכחדה או נטישה של מה,
אתה מקבל שמגיעים לנירוואנה?
…
אם הנירוואנה היא דבר קיים,
הנירוואנה תהיה מותנית.
אין באף מקום דבר קיים שאינו מותנה
מולה 25, פסוקים 2,5
המעבר מסמסארה לנירוואנה שהוא משאת הנפש וה- RAISON D'ETRE הבודהיסטית, אינו אלא מעבר מדומיין, אומר נאגארג'ונה. שוב יש לנו כאן שני מצבים שתהום פעורה ביניהם. נדמיין את המתרגל החרוץ שלאחר שנים רבות של תרגול מסור הגיע אל קצה הצוק – גבול הסמסארה. עוד רגע אחד והוא יהיה בנירוואנה. מה קורה ברגע הזה? איזה גרגר חול מעביר אותנו מסמסארה לנירוואנה? האם זה גרגר סמסרי או נירוואני? אם מצד אחד המעבר הוא תוצאה של שינוי כלשהו אז הנירוואנה היא תוצאה של תנאים שקדמו לה, קרי היא מצב מותנה ואין בה חופש אמיתי. אם לעומת זאת, לא מדובר בשינוי שהביא לנירוואנה אז קצה הסמסארה שייך בעצם לנירוואנה ואינו יכול להיקרא סמסארה.
אפשר כמובן לערער על התיאור הזה של תהום שצריך לחצות אותה בעזרת גרגר חול קטנטן. אפשר לטעון שההתקדמות הרוחנית היא הדרגתית, שההתניות והתשוקות נחלשות בהדרגה ולאט לאט נעלמות. אלא שהערעור הזה אינו עולה בקנה אחד עם התפיסה שנטועה עמוק הן בבודהיזם והן בנפשם של אנשים רבים ולפיה כן יש הבדל של שמים וארץ בין המצב המואר לסבל של האדם המותנה. בעצם, בלי ההבדל הזה למה בכלל יש צורך להגיע להארה? למה אי אפשר סתם לחיות בסבבה? הערעור הזה אינו רציני והוא אפילו חושף את השקר הבודהיסטי שטוען שכל מה שיש הם שניות, ואחדות ואז מציע לנו גשר ביניהם. איפה הגשר הזה יכול לעבור בכלל?
מה הערך בדבריו של נאגארג'ונה ומה טעם יש לקרוא בהם? האם נפסיק להאמין בממשותן של ערימות חול? או שאולי נדוש בעניין הזה עוד ועוד ונוותר על ההנאה שבלשחק ולבנות ארמונות? אלא שיש אפשרות נוספת והיא להתעורר אל הפלא של התפיסה שלנו את העולם ולהסתקרן אל מעבר לגסות של המשגות, מטרות, הצלחות ושאר דברים שמקהים את חושינו. ערימות חול הרי זמינות לנו כל הזמן: היכן ענף הופך לעלה וגבעול לפרח? מתי פרח נהיה לפרי? מתי זורחות קרני השמש הראשונות ומתי נעלמת אהובת לבנו משדה הראיה? מתי מופיע שעמום, רעב, מתי נעלם כאב? איך נופלת שינה ומתי אני מתעורר?
הטלת הספק של נאגארג'ונה מציעה לנו שני נתיבים של תרגול. נתיב מתבקש אחד הוא להבין שהשאלות שלו מצריכות תשובות בודהיסטיות חדשות. התשובות הללו אכן נוסחו: ריקות במקום מהות עצמית, חמלה במקום גאולה אישית, נירוואנה וסמסארה ששלובות זו בזו ללא דואליות ועוד. אלא שהתשובות הללו היו אולי חדשות בתקופתו של נאגארג'ונה. כיום הן מהוות דוגמה לא פחות מהדוגמה שאותה נאגארג'ונה תקף.
הנתיב השני מזמין אותנו להישאר בספק ולחיות מתוך כך את התרגול שלנו. הספק הזה מעיר אותנו מלהסתפק בתשובות שהן קירוב חלקי למציאות. שאלת השאלות מסירה תבלולים מעל עיני התודעה שלנו, מאפשרת "להשקיט את עומס ההדמיה" ומאפשרת לנו להסתכל נכוחה, לבחון, לחקור ולהיות במגע כאן ועכשיו.
תודה על הרשימה החכמה כל כך, על ההגדרה של הפרדוקס שאופף אותנו באופן כל כך נהיר ומדוייק. השינוי הוא באמת מסתורין מאין כמותו שרק לעתים נדירות תוהים על קנקנו. לפעמים הוא נראה קל מדי (צ'פמן יורה בג'ון לנון, מתנקש שם קץ ברגע לחייו של גנדי וכן הלאה) ולפעמים בגדר בלתי אפשרי (זה הצד שאליו התייחסת – המעבר מן הסבל והכאב לחיים של קבלה שלמה, אושר ומלאות, או אפילו שינוי ממצב של חוסר ידיעה לידיעה, למשל). האם השינוי הקל והשינוי הקשה באמת עשויים מאותו חומר? האם בשניהם מדובר על אותו סוג של שינוי? בסופו של דבר ניתן לתמצת את המסתורין הזה בשאלה מה בין חיים למוות, בין הרגע שכן לבין הרגע שכבר לא… איך נוכל להשתכנע, לשיטת נגרג'ונה, שמדובר בעצם באותו הדבר..?
תודה נטלי,
נראה לי שתהני מלקרוא את הספר.
קראתי בינתיים רק את חלקו של הפוסט יותר מאוחר אשלים את החסר.
בכל זאת הערה קטנה.
מה שניראה כפרדוקס במשל הערימה ודומים לו מקורו בניסיון להחיל משמעות מוחלטת על מושגים מוגבלים ויחסיים. אם מראש לא מייחסים למושגים ולמילים משמעות מוחלטת, ממילא גם לא נופלים לתוך פרדוקסים לכאורה.
אכן.
אבל משהו בניסוח שלך נשמע לי קל מדי. שכח מהמוחלטות והתייחס רק לחוויה הסוביקטיבית שלך. יש חוויה סובייקטיבית של ערימה ויש חוויה סובייקטיבית של לא ערימה ואין שום חוויה של מעבר מהחוויה האחת לשנייה.
איך זה?
זה מזכיר לי שבילדות תמיד הייתי מחפשת את המקום שבו נגמר הגשם. הרי הוא לא יורד בכל העולם בבת אחת. אבל אף פעם לא מצאתי את הצעד שמעברו השני אין גשם.
נכון! גם אני, גם אני.
סיפור אמיתי: בחטיבת הביניים של ישיבת "בני עקיבא" בנתניה איחרו שני תלמידים (רמי תמם ואבי מנדלסון, מדהים מה הזיכרון זוכר) מכיתתי לאחד משיעורי הגמרא בטענה כי הבחינו בקשת-בענן והלכו לחפש את המקום בו היא נוגעת באדמה. התירוץ, יש לציין, נדחה על הסף.
אבל יש להודות שסיבה שכזו לא נשמעה מעולם בין כתלי הישיבה, ואילולא לעגם של חלק מכבולי המחשבה (מדהים מה שמעלה הזכרון) שם יכול וזו גם הייתה נשקלת. שאחרי הכל החיפוש היה אמיתי, ולדידי עד היום החיפוש הוא המשמעותי.
[…] אפשר לומר בהתאם, הינם ערימות חול ,מורקות בזהירות, גרגר אחר גרגר בין מותני ההוויה הצרים […]
מה עם המצב "אולי ערמה"? או "ערמה בסבירות X"?
אהלן אדם,
מצבי ביניים (אולי ערמה) והסתברויות הם פתרונות מתמטיים מוצלחים אבל במקרה הזה הם לא עוזרים לתאר את החוויה האנושית. האם אתה מסוגל לדמיין לעצמך שגרגר חול אחד מעביר אותנו ממצב של ערמה למצב של אולי ערמה? כמה אחוזים שווה גרגר חול – כשמורידים גרגר מערמה בסבירות 50% היא נהיית ערמה בסבירות 49% או 49.9%?
וכמו שכתבתי לקראת סוף הרשימה, הגישה שאתה מציע חושפת את השקר של תרגול רוחני שאמור להעביר אותנו מגדה לגדה. אפשר לקבל את הגישה שלך לתיאור ההתקדמות הרוחנית אבל אז אין מה לדבר על גדות. כולנו מתקדמים בקצב כזה או אחר ונמצאים בנקודות שונות לאורך "דירוג ההארה". מצד אחד הגישה הזו מתארת נכון את איך שמרבית המתרגלים תופסים את התרגול שלהם (מאז שהתחלתי לתרגל השתניתי "בזה ובזה" אבל לא "בזה"). מצד שני, הגישה הזו סותרת באופן עמוק את התרגול הרוחני שמכוון ל"שחרור מלא", "תודעה צלולה" ו"טבע אמיתי".
אביב
באופן סוביקטיבי מאוד אני יכול להגיד שמצבי ה"ביניים" הם הנוכחים ביותר בחוויה האנושית שלי המלאה בסתירות ועמימות.
"יש", "אין", "נירוונה", "שחרור מלא" וכו' הם עבורי בסך הכל קונספטים שהשימוש בהם לגיטימי ולעתים נחוץ בשביל להגדיר גבולות לתודעה שלי ולישב סתירות תוך התכוונות לאיזון ושמחה.
ואז אני יכול לכנות את זה מציאות – מה ש*נמצא* בתודעתי ברגע נתון.
ניסיונות "ללכוד" את ההוויה בקונספטים (ע'ע "סמסארה", "נירוונה" בבודהיזם) תמיד יהיו נתונים להפרכה בהתפלפלויות כגון אלו של נאגארג'ונה.
אפשר לראות את זה גם בהתפתחויות בעולם המדע המודרני.
בקיצור "לחיות בסבבה" לדעתי זה אחלה קונספט
בהחלט. אני מסכים מאוד להכל חוץ מלשתי השורות האחרונות.
כתבתי על זה כמה פעמים, לאחרונה כאן
http://bodywisdom.org.il/2010/06/29/word-vs-world/
ולגבי שתי השורות האחרונות – המדע, גם המודרני, הוא כולו מושגים מוחלטים. תורת הקוואנטים והכאוס הן מדעיות ומושגיות לחלוטין.
לגבי "לחיות בסבבה" – אם זו השאיפה אז יש דרכים יותר מוצלחות מאשר תרגול של מדיטציה והפנמה של עקרונות הדהרמה. זה לא שאפשר לפתור את הפרדוקס על ידי התייחסות קלילה למושגים. למתרגל דהרמה שלא לוקח ברצינות את מושגי הדהרמה יהיה קשה מאוד להסביר למה הוא מתרגל כפי שהוא מתרגל.
האם לדעתך מטרת תרגול הדהרמה ברצינות הינה לפתור את הפרדוקס?
התכוונתי לומר שהגישה שאתה מציע לחיות עם הפרדוקס הזה לא כל כך מסתדרת עם תרגול הדהרמה כפי שבדרך כלל מתרגלים אותו.
למשל, השתוקקות: אם מוותרים על שחרור מלא ומסתפקים בחים שמחים פחות או יותר, אז מן הראוי לשנות את היחס להשתוקקות. להפסיק לראות אותה כמקור לסבל ותו לא ולהתחיל לרכוש מיומנות בלהגשים אותה.