הרשימה הזו עוסקת בויכוחים ופולמוסים שהופכים לעימות. בהכנסה שלנו את עצמנו לעימותים. בהכנסה שלנו את עצמנו לעימותים צודקים. בפרדוקס של הכנסת עצמנו לעימותים למען הצדק. כדרכי, אתחיל בדוגמאות של אמנות לחימה אבל אני מקווה לא להתעכב ולהגיע בזריזות לחיים עצמם.
לפני מספר שבועות ביקרתי חבר בסכנין. הוא סיפר שלפני שנים הוא התאמן לא מעט בקונג-פו. הדבר שהוא הכי אהב באימון היה התרגול של לצאת מקו ההתקפה שמופנית אליו ואז לנצל את החלל שנחשף אצל התוקף על מנת להכריע אותו. באמת מדובר בעיקרון יפה ולגמרי לא טריביאלי ולכן אני רוצה להסביר במה מדובר. נאמר שמישהו שולח לעברי אגרוף. האגרוף שלו יוצר כיוון ברור (ממנו קדימה לעברי) ומשהו בי נתפס לכיוון הזה ונלכד בו. מאחר ונלכדתי בציר הזה יש לי רק שתי אפשרויות תנועה: לסגת/לברוח אחורנית (ואז אני חשוף לאגרוף הבא) או לנוע קדימה ולחסום את האגרוף (ואז אנחנו במאבק של מי חזק או מיומן יותר). אבל למען האמת, אין שום דבר שמחייב אותי להילכד בכיוון שהתוקף יצר. אם התודעה שלי לא נתפשת לאנרגיה החזקה והממוקדת שלו אז אני יכול בקלות לזוז הצידה. עכשיו מה שקורה הוא שהתוקף עצמו נלכד בכיוון שהוא יצר מלכתחילה. כל כולו מכוון קדימה (היכן שאני עמדתי לפני רגע) אבל אני נמצא לצידו ובכיוון הזה הוא חשוף לחלוטין. מרוב שמיקד את עצמו קדימה הוא מותיר חלל באגף הצידי שלו ועכשיו אני יכול ללא שום מאמץ לתקוף דרך החלל הזה (סוקי ביפנית) ולהכריע אותו.
יש כמה דברים שחשוב לשים לב אליהם בתיאור הזה:
• מה שמתרחש אינו תלוי כל כך במיומנות הטכנית אלא בעיקר במה שקורה לתודעה: מי שהתודעה שלו נתקעת על כיוון מסויים נמצא בעמדת נחיתות.
• בניגוד למה שנראה על פני השטח ההתקפה אינה רק דבר מאיים: ההתקפה יוצרת נקודת תורפה אצל המתקיף. לוחמים מיומנים מפגינים הרבה שקט וחוסכים בתנועה. הם שמחים להזמין את היריב שלהם לתקוף ראשון כי הם יודעים לנצל את נקודות התורפה שנחשפות אצלו. זו גם הסיבה שיש קרבות שנגמרים ללא שהוחלפה מהלומה אחת: היריב הנחות יותר מזהה שאין שום נקודת תורפה אצל מי שעומד מולו, מבין שלתקוף במצב כזה פירושו להפסיד ונכנע (גם לשם הזיהוי הזה נדרשת מיומנות).
• המנצח אינו צריך שום דבר מהיריב שלו. הוא מכריע אותו וממשיך לענייניו.
הנקודה האחרונה הזו היא אחת החשובות לעניינו ונגיע אליה בהמשך. בינתיים, לצורך דוגמא אני רוצה להשתמש באחת הרשימות האחרונות של עידן לנדו בה הוא נתן קישור לכתבה של אורי בלאו בהארץ. הכתבה הכילה סרטוני יוטיוב בהם אנשי מג"ב משפילים פלסטינים. סרטונים מעוררי בחילה.
השאלה הראשונה היא לאיזה קרב עידן מכניס את עצמו. על כך די קל לענות: הקרב הוא בין הימין והשמאל בישראל (או, ליתר דיוק ולמרבית הצער – הקרב הוא בין הימין והשמאל בחברה היהודית). שאלה קצת יותר מורכבת היא על מה נסוב הקרב:
בגרסה השטחית – אבל השטחיות הזו קיימת למרבית הצער – החלפת המהלומות היא על מי יותר פושע, היהודים או הפלסטינים. פעם, מזמן, הקרב היה על מי יותר צודק. אבל את היומרה הזו איבדנו מזמן ולכן כל מה שנשאר זה להראות מי יותר מפלצתי. כך או כך, הגרסה הזו של הקרב (מי יותר פושע, מי יותר צודק) היא אמנות לחימה לא מיומנת: נלכדנו בתחרות צעקות. מי שיצעק חזק יותר ויצליח לזעזע יותר ינצח. אם זה היה עובד (ואם הצד שלי היה מנצח) אולי לא הייתי מתנגד לדרך הפעולה הזו. אבל הדרך הזו לא עובדת ולא יכולה לעבוד. חשוב להבין למה היא לא יכולה לעבוד ואני מקווה להתייחס לכך בהמשך. דרך אגב, חיים גנז כתב מאמר יפה ב"הארץ" על כך שהיהודים צודקים (לפעמים) וגם הפלסטינים צודקים (לפעמים) ועל איך שצדק אחד אינו יכול להעלים צדק אחר גם אם הם לכאורה בהתנגשות (ומאחר והזכרתי את עידן לנדו, שמבין קצת בלוגיקה, אחת הבעיות שלנו היא הסתמכות חזקה מידי על "חוק השלישי הנמנע של אריסטו": אם אני צודק אז הוא טועה).
גרסה יותר רצינית של הויכוח שמאל-ימין היא מה כדאי לנו, לישראל לעשות – ושוב למרבית הצער, בדרך כלל כשיהודים אומרים "ישראל" הם חושבים רק על היהודים שחיים בה. האם המחיר שאנו משלמים על כיבושם של מיליוני אנשים הוא משהו שראוי לשלם? הגרסה הזו מתאימה לסצנריו הקונג-פו שתיארתי למעלה:
הימין "תוקף" או מציג את טיעוניו בדמות נימוקים ביטחוניים או נחלת אבות. עידן אינו נלכד בקו המחשבה הזה: הוא אינו מביא נימוקים ביטחוניים ואינו מנסה להסביר שגם לפלסטינים זכויות על האדמה הזו. הוא זז הצידה ומאיר את הויכוח מזוית אחרת: בשביל לקיים את הכיבוש אנחנו נאלצים לשלם מחיר בדמות ההתנהגות המזעזעת שתוארה בכתבה של אורי בלאו. יתר על כן, הטיעונים הימניים על "נחלת אבות" ועל המסוכנות הפלסטינית מניחים גם את המוסריות שלנו: אלוהים רוצה שנהיה בחברון ובתקוע ומול הטרור הפלסטיני הבלתי נלאה יש עם יהודי רודף שלום שתמיד רדפו אותו על לא עוול בכפו. דווקא הטיעונים הללו הם שחושפים את "האגף" של הימין לא מוכן להתקפה הצידית של עידן (ההתהדרות בשליחות האלוהית ובמוסריות ההיסטורית שלנו לא יכולה להישאר אדישה לגילויים בדבר פרצופנו האמיתי). על פניו הניצחון של עידן מובטח שכן מי באמת מוכן להסכים להתנהגות שהסרטונים מראים ואיזה קשר יש בינם לבין ביטחון או רצון אלוהי? עידן מוסיף את הקלף המנצח (מוודא הריגה?) בדמות ההשוואה לנאצים.
אלא שעידן לא מנצח. מחנה השמאל כנראה לא גדל בעקבות הרשימה שלו, לפחות לא כפי שאני הייתי מצפה. אני לא ציני והעניין כאן הוא לא הכתיבה של עידן לנדו. איך זה יכול להיות שעדויות ברורת כל כך על מה שחיילי מג"ב עושים ושמתפרסמות בעיתון ראשי לא גורמות לסערה?
אני לא רוצה להאריך את הרשימה ולכן אשמור את עיקר הדברים לרשימה הבאה. לסיום הרשימה הזו אני רוצה להיעזר בעקרונות של קרב הקונג-פו שכתבתי למעלה על מנת להסביר למה האסטרטגיה של עידן פחות אפקטיבית מכפי שאפשר היה לצפות. אני יוצא מנקודת הנחה שאפקטיביות יותר חשובה במקרה הזה מאשר הבעה כנה וספונטאנית של רגשות ודיעות – הנחה שראויה לדיון בפני עצמו.
עניין אחד הוא העיקרון שהתקפה חושפת נקודות תורפה אצל המתקיף. ביטוי להבנה הזו יש באימרה "דברי חכמים בנחת נשמעים". ב"התקפה" שלו עידן לא מסתפק בלהגיד לנו "תראו מה קורה כאן" אלא מוסיף את ההשוואה לנאצים. בין אם בצדק ובין אם לא זה פוגע באפקטיביות שלו: הדיון מוסט לשאלה האם ההשוואה היא במקום וכך נחסך הצורך להתמודד עם מה שהסרטונים מראים. עבור הרבה אנשים ההשוואה היא שערורייתית וזה מונע מהם להתייחס לגופו של עניין.
אבל העניין המהותי לטעמי נעוץ בעיקרון השלישי שתיארתי: בקרב קונג-פו היריבים אינם צריכים שום דבר אחד מהשני וכל אחד מסתמך על יכולותיו שלו על מנת לנצח. זה הבדל מהותי בין עימות פיזי לויכוח פוליטי ומבהיר מאוד את המגבלה של ויכוחים וטיעונים מנצחים. בניגוד לעימות הפיזי, עידן ואני וכל מי שחי כחלק מחברה, זקוקים – ויהיה כושר השכנוע שלנו אשר יהיה – להסכמה של בר הפלוגתא שלנו. את ההסכמה הזו אין לנו שום דרך לכפות או לקבל בכוח. לי – ואני מאמין שאני לא יוצא דופן בכך – יש אינספור התנסויות בהן הטיעונים המנצחים שלי לא השיגו דבר (פרט אולי להכעיס או לגרום לבן השיח שלי להיאטם). התופעה הזו שבה מה שאמור להשפיע ולהכריע אינו עושה זאת אלא אפילו משיג את ההפך דורשת הסבר ואני אנסה להביא אותו ברשימה הבאה.
בינתיים אני רוצה להצביע על העובדה שטיעון מנצח הוא סוג – מעודן ולגטימי – של שימוש בכוח. כשאני מביא טיעון מנצח אני מתעניין בלשכנע את בן השיח שלי במקרה הטוב או בלנצח בויכוח במקרה האחר. כך או כך מה שפחות מעניין אותי הוא בן השיח שלי כאדם – רגשותיו, אמונותיו וצרכיו. נלכדתי באנרגיה של הפולמוס ואני שוכח את האדם שמולי. ייתכן שיש סיטואציות שבהן השימוש הזה בכוח הוא בלתי נמנע או ראוי. אבל כשנושא הפולמוס הוא שלום וזכויות אדם יש כאן פרדוקס שחשוב לא להתעלם ממנו.
טיעונים מנצחים יכולים לעבוד כשהויכוח הוא ענייני ונטול רגשות עזים או כשיש לי מספיק כוח. למשל, כשאני ממוקם גבוה מספיק במבנה היררכי כמו מקום עבודה. אינני סוציולוג אבל ארשה לעצמי לשער שבעבר כשהחברה שלנו היתה יותר היררכית טיעונים מנצחים השיגו את מטרתם וכך התפתח בתרבות שלנו ההרגל של להשתמש בהם על כל שעל. היום, כשהחברה היא הרבה פחות היררכית זה עובד פחות טוב. סיטואציה אחרת שבה יש לי מספיק כוח היא כשהמחנה שלי הוא המחנה הגדול והחזק או כשהצד השני צריך ממני משהו. במצב הנוכחי של השמאל בארץ זה מגוחך מצידו להסתמך על כוח (והלימוד הזה הוא אולי נקודת האור היחידה בהתרסקות הנוכחית של מחנה השמאל הישראלי).
בהקשר הזה יש עוד תופעה שחשוב לשים לב אליה. איש השמאל מביא את הטיעון המוסרי המנצח שלו ומצפה שאמות הסיפים ירעדו. משזה לא קורה – שוב ושוב ושוב – הוא מתחיל לחוש ניכור לחברה שלו. יש שהוא נשחק ומפסיק להיות מעורב פוליטית. יש שהוא אורז את עצמו לארץ אחרת. גם המהלך הזה יכול להיות מובן דרך התיאור של הקונג-פו. הטיעון המנצח של איש השמאל הוא ההתקפה שלו (התקפה לגיטימית אולי ולא בהכרח תוקפנית) וכשהוא מתקיף הוא חושף את האגף הצידי שלו. במקרה הזה, האגף הצידי הוא הרצון שיקשיבו לו ושיחלקו את התפיסה המוסרית שלו. מרוב רצון לשכנע איש השמאל עלול לא להיות מודע לרצון החזק שלו להישמע. הציבור הישראלי "זז הצידה" מההתקפה במשיכת כתפיים מתעלמת או בהטחת האשמות. באופן לא מודע התזוזה הזו הצידה תוקפת בדיוק את הרצון החזק של איש השמאל להישמע. זה החלל שהוא יצר ושם פוגעים בו.
לטעמי הסרטונים שבכתבה של אורי בלאו הם עוד עדות לכך שחיוני שנצליח לחולל פה שינוי. ומכיוון שהדרך שאנו הולכים בה לא משיגה זאת חיוני גם שנבין למה כך הם פני הדברים וננסה דרכים אחרות. תוך כדי כך אולי גם נצליח להישחק פחות ולא להיקלע לניכור. כאמור אנסה להמשיך ולפתח את הרעיון הזה ברשימה הבאה.
הערות חשובות לסיום. אני לא מתיימר לאיזשהו פתרון קסם. ייתכן גם שהניתוח שהבאתי כאן חלקי או שגוי. שום דבר ממה שכתבתי כאן לא נועד לבקר את עידן לנדו. השתמשתי ברשימה שלו כדוגמא על מנת להמחיש את הויכוח הפוליטי כקרב קונג-פו. אינני יודע מה המוטיבציות והכוונות של עידן וייתכן שאין קשר בין הדברים שכתבתי ובינהן. הרשימה הזו מכוונת למי שכן מוצא את עצמו מתפלמס ולאחר מכן מוטרד מכך שלמרות נימוקיו ומשנתו הסדורה לא הצליח לשכנע. למותר לציין שהתובנות שלי התפתחו מתוך הנטיה שלי להתפלמס והמחירים ששילמתי עליה.
ברוך שובך
תגובה מפורטת יותר תבוא בערב (אני פשוט מוכרח לצאת ממש עכשיו)
מחכה בסבלנות לרשימה הבאה…
המחלוקת הזאת בינינו עלתה כבר באחד הפוסטים הקודמים שלי. והגישה שלי היא – ניחשת נכון – לזוז הצידה. אין לי שום רצון להתעמת איתך ובטח לא לנצח אותך. כל מה שאני מבקש הוא שתניח לי לפעול כהבנתי, ואתה תפעל כהבנתך. אני בעסק לא מהיום ולא מאתמול בשביל לדעת שאין "טיעונים מנצחים". אבל אני גם יודע שהיישות האמורפית הזאת, "הציבור", מורכב מהרבה סוגים שונים של אנשים, עם מנעדים פסיכולוגיים שונים. חלקם מגיבים טוב לכתיבה שלי, חלקם נאטם, חלקם מתקומם וחלקם נותר אדיש. אני בטוח שהם מגיבים אחרת לכתיבה שלך, אבל הנה עובדה בנאלית: לא כל כתיבה פועלת על כל קורא באותו אופן.
אני אתנחם בכך שאלו שנותרו אדישים או סתם כועסים לנוכח דברים שכתבתי, ייפתחו לדברים שלך; ולהפך, אלו שנותרו אדישים לדברים שלך (תאמין לי, יש גם כאלה), ייפתחו לכתיבה שלי. אני רק מבקש שוב, לא להפוך את זה ל"או-או", מה שיעמיד את כל הטקסט שלך באור פאסיב-אגרסיב. חיה ותן לחיות. כלומר, היאבק ותן להיאבק.
אני לא בטוח שהיית טורח לשבת ולכתוב את כל זה אלמלא הפוסט ה"שערורייתי" שלי. אם לא, הנה עוד רווח בלתי מבוטל: עניין הסרטונים של מג"ב (העניין המרכזי כאן לדעתי – לא הנאצים ולא המחלוקת הזאת חשובים בעיני) זכה כך לעוד חשיפה ומחשבה. זאת לא תהיה פעם ראשונה שפוסטים שלי פועלים כקטליזטור, וגם לזה יש תפקיד חשוב בשדה.
מעבר לכך, ההימנעות שלי מויכוח איתך מעוגנת בתפיסה עקרונית של מה חשוב ומה לא חשוב בפעילות פוליטית. אתה והקוראים יכולים לסרוק במסרקות את הבלוג שלי ולא תמצאו בו דוגמה אחת שבה אני תוקף איש מהמחנה שלי על "טקטיקה" או "אסטרטגיה" לא יעילות (היה מקרה גבולי אחד, עם גרוסמן, וגם נימקתי למה הוא חריג). כל זה שייך למסורת מאד מכוערת בשמאל הרדיקלי – החל מימי מק"י-מפ"ם ודרך של"י וחד"ש – של התנצחויות פנימיות אינסופיות. כל הליבידו הוקדש למאבקי פנים פאתטיים.
אני אדם עם אנרגיות מוגבלות, ולכן מקדיש את כולן למאבק בסוכני הכוח. אתה בצד שלי, אתה לא בשלטון, ולכן אל תיעלב אם אני לא מתווכח איתך…
תודה שועי, עומר ועידן.
עידן – קיוויתי שתקרא את מה שכתבתי אבל לא לצורך הפולמוס אלא משום שחשבתי שתוכל להוסיף את הזוית שלך.
אני מצטער שקיבלת רושם שהפוסט שלי נועד להתעמת איתך. באמת שלא לכך כיוונתי. השתמשתי במה שכתבת על מנת להמחיש כיצד מתווכחים ויכוח טוב (לא נתפשים לטיעונים של הצד השני אלא מביאים דברים רלבנטיים אחרים). כישלון השכנוע הוא בודאי לא נחלתך הבלעדית – וסליחה שאני מייחס לך כישלון, אולי אתה דווקא משפיע מאוד. גם אני נכשל בכך וגם כל מחנה השמאל כפי שהמספרים והילכי הרוח מעידים.
סיימתי את הרשימה שלי בהבהרה שהיא איננה מכוונת באופן אישי אליך ושאיני יודע אם מה שאני מתאר תואם בכלל את האופן בו אתה חושב על הדברים. אולי לא קראת עד סוף הרשימה ואולי ההבהרה הזו לא שכנעה אותך.
לו היתה לי היומרה להתוכח איתך ברשימה הזו הרי שהייתי סותר את עצמי: טוען שאין טעם להתווכח ולנצח ובה בעת עושה אותו דבר מולך.
אני מסכים איתך שאין טעם בהתקפות אישיות ושפעמים רבות הן מכוערות. כאמור, מה שכתבתי לא כוון באופן אישי אליך. יותר חשוב מכך לא כתבתי את הדברים מתוך רצון לתקוף (איפה הרגשת שאני תוקף אותך?) ואפילו לא מתוך מחשבה שאני יודע משהו שאחרים לא יודעים.
הנושא מעניין אותי דווקא משום שאני מחפש דרכים לשכנע אחרים ודווקא משום שאני לא מרוצה מהתוצאות שלי עד כה.
כבר כמה שבועות שאני חושב לכתוב את הרשימה הזו – מאז הביקור בסכנין שהבאתי בראש הרשימה – אבל אתה צודק שהפוסט שלך עזר לי לסגור כמה קצוות (תודה) ולגבש משהו כתוב. זו הסיבה העיקרית לכך שהזכרתי את הפוסט הנ"ל ולא שום רצון להתווכח.
אתה לא צודק את אתה חושב שבעיני הפוסט שלך שערוריתי. כתבתי שיש אנשים שבעיניהם ההשוואה שעשית היא שערורייתית. אני לא נמנה עליהם.
וכן, טוב שדרכך נחשפו עוד אנשים לסרטונים הללו.
יתכן שאת דברי ההערכה לפוסט שלך היית צריך לכתוב ברשימה עצמה ולא רק עכשיו. הרבה פעמים אני לא צופה נכון איך מה שאני אומר/כותב יתפש.
אני לא נעלב מכך שאינך מתווכח איתי. הרי בכל זאת הקדשת לי שתי תגובות רצופות ולא קצרות 🙂
אבל הנושא – איך משכנעים, מה עובד, מה לא, מה מניע אותנו בויכוח ומדוע אנחנו דבקים בשיטות שלא עובדות הכי טוב – מאוד מעניין אותי. אני בטוח שיש חורים בניתוח שלי ושאפשר לחלוק עליו מכל מיני סיבות. הייתי שמח לקבל תגובות שיתיחסו לזה: היכן מה שכתבתי מעניין, היכן הוא נראה נכון והיכן הוא שגוי.
אביב
כמובן שאת הדבר הכי משעשע שכחתי לכתוב.
הצהרתי שהרשימה עוסקת באיך אנחנו נקלעים לעימותים והנה מתברר שהרשימה עצמה קלעה אותי לכמעט עימות.
אני מקוה שההתנצלות שלי תתקבל
לא לקחתי את זה אישי. גם הרפרנס ההסטורי (מאבקי הפנים בשמאל) לא תמיד היה אישי.
יש בינינו מחלוקת על האמצעים, לא על המטרה. ההנחה שלי היא שמחלוקות על אמצעים נוטות להתנפח מעבר לכל פרופורציה (ביחוד כאשר מסכימים על המטרה, ואז על מה כבר נשאר להתווכח? על האמצעים), ובאבק שהן מעלות נשכחת המטרה. גם אם לא רוצים, זה מה שקורה. הנה, אני שוב מגיב, ותראה עוד כמה תגובות מלומדות ומנומקות הפוסט הזה יעורר. ובינתיים בשטחים…
אוקיי, אני את שלי אמרתי.
הרשימה הזו לא נועדה להתווכח עם אף אחד ואף גישה. גם התגובה הזו לא באה על מנת להתווכח אלא מתוך ניסיון להבין ולהסביר.
לכאורה אני מותח ביקורת על גישת התדיינות רווחת אבל הרשימה לא נכתבה על מנת למתוח ביקורת. ניסיתי להאיר מזווית מסויימת את התהליך הווכחני ובתיאור שלי יש מחמאות וגם הצבעה על בעיות.אין בכוונתי להסתפק בניתוח הזה אלא הוא אמור להיות הקדמה להסברת הגישה שלי, גישה שתתבהר – אני מקוה – ברשימה הבאה.
נדמה לי שלניתוח שלי יש מקום ושהצבעתי על כמה דברים בעלי ערך ולא לגמרי מובנים מאליהם.
לגבי האבחנה שעידן עושה בין אמצעים למטרה דווקא יש לי לא מעט ביקורת. אם אני רוצה לקדם מטרה מסויימת אני אחפש את האמצעי המוצלח ביותר. זה שאני מנסה להסביר עם אלו אתגרים האמצעי שלי מתמודד לא אומר שאני מתעמת עם מי שהאמצעים שלו מתעלמים מהאתגרים הללו.
יתר על כן, כמו שכתבתי ברשימה, כשהמטרה היא קידום שלום וזכויות אדם ראוי שהאמצעים יבטאו רדיפת שלום וכיבוד אדם.
ולבסוף, אם מרחיבים את המבט אז לא רק לי ולעידן יש את אותה מטרה (ואמצעים שונים). אני מאמין שלרובנו יש את אותה מטרה יהיו הזהות הפוליטית ונסיבות החיים שלנו אשר יהיו. לטעמי מרביתנו – ואני אולי מזמין לעצמי כאן הרבה אי הסכמה – רוצים שיהיה לנו טוב. אנחנו נחלקים באמצעים לכך עד כדי כך שחלקנו סבורים שהטוב שלנו חייב לבוא על חשבון הזכויות הבסיסיות והחיים של אחרים וחלקנו נחרצים שפער אדיר כל כך (לי טוב, ואתה נרמס עד עפר) הוא חסר שחר.
כך שאני לא באמת מבין את חוסר העניין הזה באמצעים.
אני לא אתייחס לפלסטינאים ולערבים, אלא לסוגיה אחרת שהיתה עבורי מאוד חשובה. לפני שנים רבות גרתי בירושלים, והייתי מודע מאוד לכוח של החרדים בעיר. הכוח הפיזי (זריקת אבנים, שריפת פחי אשפה) והכוח הפוליטי. היו הרבה הפגנות בבר-אילן וראיתי סיקור של הפגנה אחת בטלוויזיה. מצד אחד עומד חילוני ואומר לחרדים ללכת ולשרת בצבא, ומהצד השני עומד חרדי ואומר לחילוני שהחרדים שומרים עליו דרך התפילות. הסכמה, מיותר לציין, לא היתה שם.
אבל מה שאני הבנתי מזה זה שאין בכלל טעם לדבר. אין טעם – אנחנו מדברים בשפה שונה. זו אותה העברית, אבל אנחנו פשוט לא מבינים זה את זה.
הפתרון שלי היה ברור – עזבתי את ירושלים (זזתי הצידה).
מאז גם עזבתי את ישראל (שוב זזתי הצידה). ושוב בעיקר בגלל התחושה שזה לא עניין של וויכוח (שלא לדבר על שכנוע), אלא בגלל שאין בכלל טעם לדבר – אם 70% מהאוכלוסיה היהודית לא רוצים אותי בישראל, ו-90% מהאוכלוסיה הערבית לא רוצים אותי בישראל, אז את מי אני צריך לשכנע? מה בכלל הטעם "לתקוף" (דרך טיעונים לוגיים והתפלספות צינית)?
במילים אחרות, אם אני פציפיסט, למה אני צריך להלחם כל החיים?
תודה עמרי,
דוגמאות טובות (גם המאבק החרדי-חילוני וגם העזיבות שלך).
היום מתקיים בירושלים מצעד הגאוה. מכיוון שלאורך חודשים רבים התקיימה הידברות חרדים-קהילה הומו/לסבית היתה הצלחה להגיע להסכמות לגבי קיום המצעד. יש הרבה פחות זעקות שבר חרדיות ונקוה שהמצעד יעבור בשמחה ושלום. שווה בנפשך: חרדים, הומואים ולסביות הצליחו לגלות הבנה לרגשות ולצרכים אלו של אלו.
לטעמי זה לא שאין טעם להידבר אלא אין טעם להמשיך בויכוח של חרשים. איך אפשר למצוא שפה משותפת? אולי הרשימה הבאה שלי תסביר זאת.
לגבי עזיבת ירושלים ועזיבת הארץ – זה מחיר שאנחנו משלמים על חוסר היכולת שלנו להידבר. לא שאני חושב שלחיות בחו"ל זה רע – זה דווקא יכול להיות הדבר הנכון לעשות – אבל לעזוב בית/משפחה/תרבות זה לא כזה פשוט. המחיר הזה הוא עוד סיבה למצוא דרך להידבר.
אביב, אולי אתה תדע למי או לאן להעביר את המודעה הבא:
http://www.hebpsy.net/bulletinBoard.asp?id=17635
חשבתי על אייקידו
או על דברים שלמדתי לפני כשש עשרה שנים מפי מורה מוכשר מאוד לטאי צ'י, באשר ליכולת להתבסס כמעט אך ורק על תנועות היריב על מנת להכריעו. עוד למדני כי יש פעמים שאין טעם להיכנס לעימות אלא יש להעמיד פני יריב שאיננו כדאי או מוכשר כלל.
ולהקשר הפוליטי, איני מוצא טעם בעשייה שלילית מכל סוג שהוא, יש למעט בהשמצות גם אם יש בהם טעם ולהתרכז בעשייה יצירתית קונסטרוקטיבית
ואם ברצון האדם להכריע, ילמד היטב את תנועותיו יריביו, ומהם ילמד היאך להכריעם
עשייה חיובית ולו מועטה למען מטרה נאותה
יאה ערכה פי כמה בהשמצת אלו העושים הרבה למען מטרה נפסדת
אנסה להעביר הלאה. אם את יודעת יותר במי מדובר בבקשה תיצרי איתי קשר (יש קישור למעלה בעמודה הימנית).
אביב
תודה שועי,
אייקידו (וקיטאידו) יגיעו ברשימת ההמשך.
לגבי השמצות אני מסכים איתך אבל ברשימה כיוונתי גם לטיעונים שאינם שליליים. יש מגוון דרכים בהם אנחנו מנסים לשכנע וגם באלו שאינן משמיצות עלול להימצא קורטוב של כוחניות.
אחזור שוב על הנקודה שכבר הזכרתי קודם: מי שמנסה לקדם שלום נמצא בפרדוקס אם הוא עושה זאת על ידי הכרעת אחרים ואפילו אם ההכרעה היא רק מטאפורית והמוכרעים הם "מתנגדי" שלום.
אני לא מתכוון להיות אנין או מתפלסף בהצביעי על הפרדוקס הנ"ל. מבחינתי יש כאן בעיה ערכית וגם בעיה מעשית.
אני מקוה שאצליח להתייחס לכך בבהירות בהמשך.
כל טוב
אביב
דווקא הבנתי. בוודאי שעשוי להימצא קורטוב של כוחניות בפעילות למען השלום. בכל שכנוע הטפה ואפילו הפגנה יש יסוד כוחני.
באשר לעצמי, איני רואה בעצמי לוחם-שלום, לא נאבק לשלום, אלא מבקש שלום
כסוג של דאואיסט (לפחות במקצת), אני משתדל להטיף באין אומר, כלומר להבנתי, להציג לסובבים אותי אפשרויות אלטרנטיביות להתבונן על המציאות, מבלי להיות שיפוטי או אוטורטיבי
את מלאכת השיפוט ואת תהליך ההשתנות אני מותיר להם לגמריי
איני נוטל קרדיט, כי לא היה לי בכך חלק
לפלסטינים אין שום זכות על האדמה צאו מהסרט שאתם חיים בהם …
האדמה הזאת שלנו חזרנו אלייה והקמנו פה מדינה
היינו יכולים להיות יותר נחמדים עם היה עם מי לדבר …במצב הנוכחי יש שתי פתרונות לבעיה הפלסטינאית
1) טרנספר שלהם למקומות רחוקים
2)לנתק מהם כל קשר ,לא אוכל לא נעליים ולא מיים
לסגור אותם במצור ,שירקבו בחור שלהם בלי טיפת מזון מצידי שיגדלו פרות על ההריסות של עופרת יצוקה ,איפה שחיה המשפחה ההיא של שר הפנים של החמאס שחיסלנו…חחחח
הטרנספר צריך להיות נחמד עם אוטובוסים ומזגן שם ואפילו עזרה גדולה בהעברת התיקים וכרטיסים למקום הזה על החשבון המדינה …רבאק אני מוכן לבוא לעזור להם לקפל את התיקים …אני אפילו אקנה במיטב כספי פררו רושה שיהיה להם נסיעה מתוקה ,הא מה אתם אומרים משתלם לא?
רכות,
כפי שביקשתי בעבר – בדוק את התגובת שלך לפני הפרסום ושים לב לשגיאות כתיב.
אם אפשר תשתדל להתנסח בשפה כתובה ולא בשפת דיבור.
אני לא מתכוון להתנשא או להעליב אלא רוצה אסתטיקה מסויימת של כתיבה בבלוג הזה.
יכול להיות שקריאה חוזרת של מה שאתה כותב גם תגרום לך לשנות ולשפר את התגובה – לי זה קורה הרבה פעמים.
מעבר לכך ראה את התגובה שלי לתגובתך ברשימה הבאה. אותה תגובה מתאימה גם כאן.
בידידות
אביב
מה שאתה עושה בעצם הוא לומר שאנחנו/הישראלים לא בסדר והכיבוש נורא וכן הלאה ומייד אתה מסביר לנו שאין טעם להתעמת
זה טיעון מנצח?
יציאה מקו האש?
שגר ושכח?
לגבי "הישראלים לא בסדר" נדמה לי שאין אצלי הרבה הטחת האשמות. אני כותב על הסבל שאנחנו גורמים לאחרים ופחות מעניין אותי להגיד שאנחנו לא בסדר.
מאחר ואני חושב "שהכיבוש הוא נורא וכך הלאה" ומאחר שאני חושב שהטיעונים לסיום הכיבוש שלי – ושל אחרים – לא עושים את מלאכתם אני מחפש דרך אחרת.
אביב