אחרי שברשימה הקודמת בחנתי את האופן בו זן–בודהיזם עלול לעודד אלימות, נראה לי שעלי להידרש לשאלה הרבה יותר מאתגרת מבחינתי: האם בתור מורה לאמנות לחימה אני זורע תוקפנות וששון אלי קרב אצל תלמידי? מורה מפורסם לאמנויות לחימה – איני זוכר מי זה היה – אמר שכשם שכשנותנים לילד מכחול הוא ירצה לצייר, כך כשמלמדים אנשים טכניקות של לחימה והגנה עצמית הם יחפשו הזדמנות לתגרה. אם הוא צודק בדבריו אז אני בבעיה שכן אני מחנך אנשים לאלימות. אמנות לחימה מלמדת אותנו להיות איפשהו בין אסרטיביים לאגרסיביים, היא מלמדת אותנו לנצל הזדמנויות להכנעת היריבים שלנו. ה"חינוך" הזה יכול לבוא לידי ביטוי לא רק ברמה הפיזית אלא בכל סוג של תקשורת ובכל אופני ההסתכלות שלנו על העולם. האם אני מחנך אנשים להיות תוקפניים?
קיטאידו היא לא אמנות לחימה במובן של תרגול טכניקות יעילות לעימות פיזי ובכל זאת יש בה מספיק טכניקות של
פיונה ואפרת. קיבוץ גלאון סביבות 2002
התקפה וניטרולה, מספיק איכויות של אירימי (כניסה והשתלטות על המרחב של היריב) בשביל שהשאלה הזו תידרוש מבחינתי מענה.
אם לרגע אני משעה את הדיון בקיטאידו ומסתכל על אמנויות לחימה באופן כללי, הרי שהדברים נהיים מבלבלים עוד יותר. מייסדי האיקידו והקראטה המודרני שילבו בין טכניקת לחימה אימתנית לדיבורים מיסטיים על הרמוניה, אחדות והשכנת שלום. אואשיבה מהאיקידו ואגאמי מהקראטה הציגו את האמנויות שלהם כלא פחות מדרך להשכנת שלום עולמי. בתור מי שמעורב בפעילות שלום ושמנסה לקדם תרבות של אי אלימות, האם העיסוק בקיטאידו יכול איכשהו להשתלב באני מאמין שלי?
האם כל האנשים שמתאמצים ומזיעים על מנת להתקיף את חבריהם באגרופים ובעיטות או להכריע את ההתקפות הללו באמת מחפשים הרמוניה ושלום? האם לא יותר הגיוני שמי שמחפש הרמוניה ואי אלימות, יתרחק מעולם אמנויות הלחימה וישקיע את מרצו בשיאצו ומדיטציה? כשבוחנים את השאלה הזו מתברר שהפניית עורף לעימותים אינה הפיתרון ההגיוני עבור מי שמחפש לפתח – בתוכו ואצל אחרים – איכויות של אי אלימות. שכן עימותים – בתוכנו, סביבנו ובינינו לבין הסביבה – קיימים וקשה להעלות על הדעת שהם יעלמו סתם כך. עשיית שלום, כמו שאמרה לי חברה לא מזמן, היא התמודדות עם עימותים בדרך יצירתית, תוך כדי חמלה ואי אלימות. המשפט היפהפה הזה, שרק עליו אפשר לכתוב רשומה שלמה, אומר בין השאר שעשיית שלום דורשת שהייה בתוך העימות ולא הפניית עורף אליו. האם אפשר להתעניין בעימותים בלי שהאני – בין אם מפחד ובין אם משחצנות – יתפס לתוקפנות?
קן וכריסטיאן. קיבוץ נחשולים, סביבות 1999
רובנו עלולים להיות תוקפנים בהינתן הגירוי המתאים: דיבור מעליב של מישהו, ניסיון לרמות אותנו, התנהגות שהיא שערוריתית בעינינו וכו'. הרי ללא מעט מגילויי התוקפנות שלנו יש הצדקה לכאורה. אם מישהו מנסה להרביץ לי ברחוב, למה שלא ארביץ לו בחזרה? אמנויות לחימה אמורות ללמד אותנו להתמודד עם התוקפנות של אנשים אחרים וזה נהדר. האם תוך כדי כך הן מעצימות את התוקפנות שלנו או אולי דווקא מסוגלות ללמד אותנו להשתחרר ממנה? האם אמנויות הלחימה מכילות בתוכן כלים לשחרור האגו שלנו מנטיותיו האלימות? הפיתרון שהקיטאידו מציע לקואן הזה ייחודי.
ראשית, אני רוצה להזכיר שוב את מה שעמדתי עליו ברשימה הקודמת: אמנויות לחימה – כמו כל דיסיפלינה מעשית – מחנכות דרך התרגול שלהן הרבה יותר מאשר דרך הפילוסופיה שלהן או המילים שהמורים שלהן אומרים. מורה קיטאידו, יכול להכביר מילים על הרמוניה ואי תוקפנות אבל מה שהתלמידים שלו באמת לומדים קורה דרך הגוף שלהם – דרך האגרופים שהם מטילים לעבר מתאמנים אחרים ודרך ההתמודדות שלהם עם אגרופים שאחרים מכוונים אליהם. אני רוצה לחזור שוב אל הציטטה מראשית הרשימה הזו: עצם הלימוד של טכניקת לחימה או הגנה עצמית מעורר את הרצון להשתמש בה ב"חיים האמיתיים". גם אם המתאמן הגיע לאימון עם מטרה אחרת לגמרי – כושר טוב יותר או תרגול רוחני – בפועל הוא עלול להעיר בתוכו את הרצון להתעמת (ולנצח בעימות הזה).
כלומר, ההתמודדות עם שאלת האלימות שבאמנויות הלחימה דורשת יותר ממילים יפות ורעיונות עמוקים אודות הרמוניה. חובה לבדוק האם האיכות הגופנית ואופי האימון מעוררות רצון להילחם או משחררת ממנו. כמובן שיש חשיבות למילותיו של המורה, לשפת הגוף שלו ולסוג האוירה שהוא מטפח בקבוצה. אבל אני רוצה להניח לכל אלו ולהתמקד בעקרונות התנועתיים והלחימתיים נטו.
בזרמים מסויימים של איקידו וקראטה מדגישים "זרימה" עם ההתקפה, שימוש בכוחו של היריב ועוד שלל רעיונות
כריסטיאן ואביב. קיבוץ נחשולים, סביבות 1999
וטכניקות שנראים פחות אלימים מכניסה באמ-אמא של היריב. ליישם את
הרעיונות הללו דרך הגוף דורש יותר ממיומנות טכנית: לזרום עם התקפה – לא לברוח או לוותר לה אבל גם לא לבלום או לתקוף בחזרה – מהווה אתגר מנטאלי ורגשי של שחרור מדפוסים עמוקים – אבולוציוניים כמו חברתיים – שטבועים בתוכנו. כל שייר של תוקפנות או רצון לנצח שנמצא במתאמן יבוא לידי ביטוי בנסיבות המתאימות. אמנות לחימה עמוקה מספיק תייצר את הגירויים לחשיפת השיירים הללו וגם תשתמש בהם על מנת להפיל את המתאמן על ישבנו: נניח שיריב תוקף אותי ואני מנסה להתגבר עליו תוך שימוש בכוח. מה שמונע ממני לזרום עם היריב אינו רק היעדר מיומנות טכנית: ההתקפה של היריב עוררה בי ("הוא התחיל") התיחסות רגשית ומנטאלית תוקפנית וזו באה לידי ביטוי דרך הגוף שלי. ברגע שאני מפעיל כוח, היריב שלי יכול לנצל זאת מולי (הרי העיקרון של שימוש בכוחו של היריב הוא הדדי). יתר על כן, הרבה פעמים אני יכול להרגיש את אי הנעימות הגופנית שבהפעלת כוח (בין אם סיימתי כ"מנצח" ובין אם לא). מתאמן שירצה לחסוך לעצמו נפילות כואבות יצטרך למצוא דרך להשתחרר מהתוקפנות שלו ואמנות הלחימה האולטימטיווית גם תספק לו את הדרך הזו.
ברשימה הקודמת התייחסתי גם לשאלה של "חיפוש אמת" מול "חיפוש טוב". אני מאוד רוצה להאמין שה"טוב" וה"אמיתי" זהים זה לזה (וגם יש לי יסוד סביר להניח שזה אכן כך). אבל כשמדגישים יותר מידי חיפוש אחר האמת עלולים לגלוש לאלימות. אמנויות הלחימה פיתחו טכניקות רבות עוצמה שמבוססות על הרבה יותר מכוח שרירים. נדרש כאן דיוק גופני ומנטאלי שמתפתח מתוך תרגול מסור וארוך שמקפיד על דיוק ומשמעת. זה סוג של חיפוש אחרי אמת. ה"אמת" הזו – יעילות הטכניקה, ניצול הזדמנויות על מנת להשיג שליטה – של אמנויות הלחימה עלולה להיות דומיננטית ואז המתאמן עלול להיתפס בה כחלק מהזהות שלו. אמת כזו ממסכת חלקים חשובים במהות שלנו: פחד שהפעיל אותנו, החיבור שלנו עם אנשים שאנחנו קוראים להם יריבים, הטוב שאפשרי לנו מתוך מציאת פיתרון הרמוני לסכסוך, הדבר אותו אני רוצה…
רוב אמנויות התנועה שמכוונות אותנו ל"טוב" – בריאות, חיבור רגשי, משחק, הנאה, שמחת חיים – אינן אמנויות לחימה. מדובר בדיסיפלינות דוגמת צ'י קונג, קונטאקט אימפרוביזציה וכו'. נדמה לי שקיטאידו היא יחודית בכך שהיא מכילה בתוכה אספקטים רבים של אמנויות הלחימה ובכל זאת מכוונת אותנו לטוב לא פחות מאשר ל"אמת". החיבור הזה של הקיטאידו לטוב מתבטא בראש וראשונה בכך שהוא מכוון את המתאמן לחוש את עצמו ואת גופו. דרך החוויה הזו אנחנו מוצאים את הביטוי התנועתי שיעיר אותנו וישמח אותנו. התעוררות השמחה הזו קשורה בהמסת מתחים גופניים ובאוורור המוצקות של גופי שנפרד משאר העולם. קיטאידו מלמדת ישירות דרך הגוף את חווית האחדות שלי עם הסובב אותי.
ועוד ייחוד מהפכני של הקיטאידו: אנחנו לא מתאמנים על הכרעת עימותים כי אם על התמסרות למה שקורה. מנקודת ראות של אמנות לחימה יש בזה משהו מוזר כי התמסרות היא הרבה יותר קרובה לכניעה מאשר לניצחון. ההתמסרות אצלנו היא לא מטאפורה ולא אמצעי על מנת להשיג בסופו של דבר ניצחון. אנחנו מציעים את הגוף שלנו על מנת שישפיעו עליו, חושפים את המרכז שלנו להתקפה ומסכימים למה שקורה בלי לנסות להתנגד לו. דרך אחרת לומר זאת, היא שהאימון בקיטאידו מתייחס למי ש"הולך להפסיד" לא פחות מאשר למי ש"ינצח". זה הפוך לגמרי ממה שקורה באמנויות לחימה אחרות. שם, כשמתרגלים טכניקה מסויימת, בן הזוג שהולך להפסיד ("אוקה" בשפה של האיקידו) נתפס כמשרת את האימון של בן הזוג שמתאמן על הטכניקה. הקיטאידו מציע אימון שווה לשני בני הזוג.
את המהלך שאני מתאר כאן, הקיטאידו עושה לא דרך מילים אלא דרך השפה התנועתית שלו: התנועה גדולה וחשופה, הגוף פתוח, התנועה לוקחת אותנו את הגבולות שלנו ואנחנו לא נרתעים אם מושכים אותנו אל מעבר להם. הפניית העורף הזו של הקיטאידו אל מה שבעיני אמנויות לחימה רבות נחשב ללב האימון נעשתה ממגוון סיבות שאולי בהזדמנות אחרת אגע בהן. בהקשר של אלימות ועשיית שלום מתאפשר כאן משהו ייחודי.
ג'ואל, פרדי ואילנה. קיבוץ נחשולים, סביבות 1999
התמסרות היא לא כניעה פאסיבית. התמסרות היא הסכמה להיות לגמרי עם מה שקורה תוך כדי ביטוי מלא של הרצון שלי. יש כאן קבלה של הטוב שבשני העולמות. אגרסיביות עשויה להכיל בתוכה נוכחות מלאה, בהירות, עוצמה, חיוניות, שמחה באתגרים ואמונה ביכולת לעמוד בהם. את האיכויות הללו התנועה של הקיטאידו מכילה. ההתמסרות של הקיטאידו מאפשרת לפתח את האיכויות הללו בלי שהמפגש בין הנוכחות המלאה שלי לנוכחות המלאה של אדם אחר יהפוך למשהו אלים.
האם זה נשמע משכנע? האם האימון בקיטאידו באמת מלמד אי אלימות ומפתח הרמוניה? שמעתי לא מעט סיפורים על מורי אמנות לחימה ישראלים שהתפתו להפגין את היכולות שלהם. אמנם מישהו התחיל איתם, התגרה או אפילו איים אבל מהסיפורים לא נשמע שהעימות היה מחוייב המציאות. אני בוודאי לא התנקיתי מהנטיות התוקפניות שלי למרות שבכל הנוגע לעימותים פיזיים הייתי בר מזל עד כה: מעולם לא נקלעתי לתגרה וכשחיילים תקפו אותי בהפגנות בשטחים הצלחתי הן לעמוד על שלי בצורה לא אלימה והן לא להיפגע. כתבתי על מקרה אחד כאן.
ייתכן שהיומרה שאמנות לחימה תצליח בכוחות עצמה לטהר את הלב מתוקפנות (בלי קשר לכוונות ולרצונות של העוסק בה) היא מעט מוגזמת. אבל אני משוכנע שמי שמעוניין לערער את נטיותיו התוקפניות ולהגיע למקום של שלום יוכל להיעזר מאוד באימון הזה.
על רשימה מרגשת
חשבתי פתאום כי אכן יש קשר בין ההתבוננות הפנימית בגוף ובין ההתבוננות הפנימית בנפש
משזו מתלווה אל זו אכן מבשילים התנאים
והאדם הופך להיות איש של שלוֹם
וזה גם לדידי הקשר שלא במהרה יינתק בין ראג'ה יוגה ובין האטה יוגה
או בשלבים מתקדמים של טאי צ'י שבו הופכת הפעילות הגופנית לפעילות הכרתית זכה ובהירה
אמנם, את הקטיאדו עוד אינני מכיר, אבל ניכר כי גם בו הדברים אמורים ממש
שתרגול אמנות לחימה מחייב רצון להשתמש בה.
אני חושב שזה תלוי במידה רבה בשיטה הנלמדת, ועוד הרבה יותר במורה המלמד.
כתבתי על זה משהו, די מזמן:
http://www.notes.co.il/kafri/7006.asp
בפורום אמנויות לחימה בתפוז כותבים מספר אנשים ש(גם)עובדים עם ילדים ונוער במסגרות טיפוליות שונות, לא כולם משיטות "עדינות" כמו אייקידו או טאי-צ'י; כולם מספרים על ההשפעה המרגיעה ומאזנת של תרגול אמנות לחימה על בני נוער שלפני תחילת האימונים היו עם נטיה לאלימות, חוסר סדר בשיעורים והישגים חלשים בלימודים.
אני אדגיש שמדובר על פעילות שזה אחד היעדים המוצהרים שלה, ולא על קורס הגנה עצמית או קורס קרב מגע של מאבטחים – לתרגול כזה באמת יהיו תוצאות אחרות.
תודה שועי – על התודה ועל ההתרגשות.
דוד,
אשמח לקרוא בקרוב את מה שכתבת.
השאלה אינה האם אימון באמנות לחימה מחייב הגררות לאלימות אלא האם הוא עלול לעורר את הנטיה הזו.
כשכתבתי באמת חשבתי על נערים וילדים שאני ואחרים מטפלים בהם דרך "אמנות לחימה". יש בהחלט משהו חיובי בביטוי ופורקן של האגרסיות שלנו. השאךה איף זה נעשה ובאיזה קונטקסט. לא דין ילד שמרשה לעצמו להתפרק מול מבוגר מנוסה כדין שני גברברים שמאתגרים אחד את השני. חלק גדול מהתראפיה שמעניקים לילדים דרך אמנות לחימה מבוסס על הסיטואציה הטיפולית, התפקידים הברורים ויחסי הכוחות הלא שווים. זה מחולל פלאים אבל זה לא בהכרח מתאים למבוגרים מפותחים יותר. השאיפה הטיפולית היא שמתישהו כבר לא יהיה צורך בפורקן האגרסיות דרך משחקי הלחימה ושהילד ימצא איך להביע את עצמו ולשחרר תיסכולים בדרכים רגועות יותר.
כל טוב
אביב
את זה אולי – אולי! – עושים בספורט-לחימה, לא באמנות לחימה.
עבדתי כשבע שנים עם נערים וילדים אלימים, ושבמה שעשיתי – טאי-צ'י וקשת – לא היה הרבה פורקן לאלימות – מה לעשות, טאי-צ'י לא ממש נותן את זה… אבל זה כן נותן משהו אחר.
כשתקרא את הרשימה אליה קישרתי, אני חושב שתבין.
הי דוד,
הקדמת אותי בכמה דקות.
רציתי לכתוב עוד תגובה. הנה היא:
במחשבה שניה, מה שכתבתי על עבודה עם נוער משקף את ההתנסות שלי ולא בהכרח מתאים למה שאתה מכיר. הבדל ממעותי אחד שבטוח קיים הוא שאני עובד עם נוער באחד על אחד ואילו אתה עובד עבודה קבוצתית.
אביב
קבוצות של אחד עד שישה, וגם זה כשלא היתה ברירה.
כשיהיה לך זמן, קרא את הרשימה שלי.
דוד,
קראתי את הרשימה.
למען האמת קראתי אותה כבר כשפורסמה. רשימה יפה בעיני ותבורך על עבודת הקודש עם הנערים.
ראיתי שם נקודות דומות למה שאני כתבתי וראיתי גם כמה הבדלים (אתה מתאר איך ההנחיה של המורה היתה משמעותית ואני ניסיתי להתעניין בהשפעה של התנועות הגופניות ללא הנחיה כזו או אחרת).
נקודת דימיון בעלת ערך היא ההבחנה החשובה שאמנות לחימה מאפשרת התמודדות עם מצבי לחץ ופיתוח יכולות תגובה פחות תוקפניות.
אני חושב שהתעניינות בשאלה של אמנות לחימה ואלימות, אמנויות לחימה ושלום היא בעלת ערך ושיש טעם לראות את הההשפעות הפחות סימפטיות של האימון ולהשאיר סימני שאלה שיאפשרו עוד גילויים.
כל טוב
אביב
הגעתי אלייך דרך התגובה שלך בבלוג של תומר בעניין אי האלימות 🙂
ומצאתי את הפנינה הזאת.
התאמנתי 15 שנה בקרטה. לי ברור שהקרטה שימש עבורי דרך לעבוד עם האלימות שלי. בשנים הראשונות העניין לא היה מודע בכלל ורק יותר מאוחר התחלתי להבין את זה. ההתמודדות עם הנושא של האלימות זה לא רק ההתמודדות עם הנטיות האלימות, גם להתמודד עם פחד (מאלימות) – זאת התמודדות עם אלימות, כי הפחד כידוע הוא ראשית האלימות.
היכולת לנתב את הנטייה האלימה, לפעילות מובניית, שבה אתה לומד יותר ויותר לשלוט בדחפים האלה, בדיוק כמו שכתבת. כשאתה מתחיל הלבין שהרצון "להכניס לו" – הוא ראשית המפלה שלך ושכלה עניין מתחיל לתפוס צבע אחר לגמרי כמו ריכוז גדול וחיבור למה שיש – כאן ועכשיו.
ובשנים היותר מאוחרות – זה בכלל הפך למשהו אחר. גם בקרטה. ולדעתי בכל שיטת לחימה. גוף רפוי במידה הנכונה, הוא גוף יעיל שלומד להתקשות בנקודה נדרשת. כל זה דורש דברים שהם מרחק גדול מהנטיות האלימות.
הקרטה נתן לי המון במובן של להבין מה זאת אלימות ואיך לעבוד איתה, איך לנשום בתוך הסטרס, איך לא להיכנס למקום "האלים" שלי בתגובה לאלימות וכו'.
אני חושבת שהגדולים של אומניות הלחימה שטענו שהן מובילות לשלום – צדקו.
מצד שני – אוני פותחת כאן נושא חדש: אומנות הלחימה ככלי לשחרור (נירוונה), אני מצאתי אותה מוגבלת. אולי בגלל המורים סביבי, אולי בגלל שלא הלכתי איתה עד הסוף. לא חושבת שזה בגלל זה. השכל צריך לקחת חלק בתהליך. והשכל צריך לפרק מבנים, לעשות עבודה של חשיבה שהקרטה לא סיפק לי. אין מה להשוות למשל בין מה שקיבלתי בויפסנה מול הקרטה בהקשר הזה. מצד שני באופן מסורתי המתאמנים בקרטה עשו מדיטציות – מה שאצלנו הפך שלחמש דקות סימליות בתחילת האימון שנועדו רק להרגיע קצת את המיינד.
ככה אוסף של הגיגים שעלה אצלי.
כותרת המשנה – הגוף הוא מסר מהיקום – מדהימה!
תודה אתון עיוורת – גם התגובה מאוד מרגשת.
הוספת כמה נקודות מאוד יפות בעיני – "גוף רפוי שלומד להתקשות בנקודה הנכונה", אני עובד על זה הרבה בשנים האחרונות וזה בהחלט קשור לנושא הרשימה: בגוף ממש אפשר להרגיש איך אפשר להפעיל הרבה עוצמה תוך השתלבות של גוף בגוף ללא כאב ולא עם הרגשה של כפיה. זה משלב בין תזמון נכון שימוש במרחב וגם ההרפיה וההתקשות כפי שכתבת.
תוך כדי קריאה תהיתי למה הפסקת להתאמן אחרי 15 שנה. אולי זה קשור לנושא החדש שפתחת?
הניסיון לחבר בין תרגול התנועה לתרגול הויפאסאנה הוא אחד המוקדים המרכזיים שלי בשנים האחרונות. בדיוק השבוע התקיים מפגש ראשון של חברים מעמותת תובנה שמתרגלים שיטות גוף שונות ומעוניינים להעמיק את החיבור – ויפאסנה/דהארמה, גוף.
אכנס בקרוב לאתר שלך ואני מקוה למצוא בו פנינים.
כל טוב
אביב
זו באמת רשימה יפה גם בעיני.
העובדה שאנחנו מתאמנים על התמסרות ולא על הכנעה של ה"יריב" היא כנראה הדבר שפתח לי את הצוהר לקיטאידו.
יש לי מין אופי כזה, אולי זה קשור לפחד מאלימות שהאתון מדברת עליו,
שנרתע מדברים מהסוג השני. לא נראה לי שהייתי מסוגלת לגשת לסוג של "לחימה" שמתבסס על הכנעה או על התעמתות עם העימות.
הפתח הזה איפשר לי לפגוש דרכים להתמודד עם עימות, עם מפגש בכלל, שמצד אחד לא מתנגדות לטבע הזה שלי, ומצד שני מאפשרות ביטוי גם לי בתוך ההתמסרות הזאת, מה שלא ידעתי כל כך לעשות
קודם.
עוד הגיג…
תודה רבה גילי – לא ידעתי שכך זה בשבילך.
אביב
תודה אביב, היה לי מעניין מאוד לקרוא
האם העיסוק באומנות לחימה עלול לזרוע תוקפנות בקרב העוסקים בה?
אולי
נראה לי שהנטיות לתוקפנות, כמו הנטיות לאהבה ולשלום, קיימות בנו כך או כך
לעיתים הן מוכחשות ומודחקות מאוד
אך אין הדבר מבטל את קיומן ואת ביטויין בהקשרים שונים
ייתכן שכדי להגיע לאהבה ולעשיית שלום עלינו בין השאר להתוודע לנטיותינו לתוקפנות
כמו גם לפחדינו העמוקים
אם נלמד להגיב לתוקפנות ולפחד העולים בנו באופן לא אלים, אולי נדע להגיב כך גם לביטויי תוקפנות ולפחדים העולים אצל אחרים
כשהזמינו אותי לפני מספר שנים להצטרף לאימוני קונג-פו הדבר לא הלם את דימויי העצמי כאדם שוחר שלום, ובכלל- כאישה. האם יאה לי לתרגל דברים תוקפניים שכאלה? אולי עדיפה הרכות של תנועות הטאי צ'י? 🙂
בפועל גיליתי שנהניתי מאוד לבעוט, להטיל על המזרן או לגלגל מישהו לרצפה
אם אני זוכרת נכון, נהניתי גם להיות בצד השני של המשחק, שהיה מאוד מוגן ובטוח-
מי שמכיר אותי היום יודע שאני לא מסתירה את חיבתי להתגוששות
זה היה אחד השלבים בתהליך שממשיך גם היום
של התוודעות שלי לצדדים הקשורים לפחד, לכעס ולגילויי תוקפנות בתוכי וסביבי
בתוך התהליך הזה ישנם גם שלבים של העזה לחוש ולבטא כעס ואולי אפילו תוקפנות, שיוצאת בדרך כלל באופן פחות מבוקר 🙂
אני רוצה להאמין שתהליך כזה, כשהוא זוכה לליווי מושכל ואינו חורג מהטעם הטוב, אינו מוביל ליתר תוקפנות וגם לא מחזק את הנטיות לתפוס את תפקיד הקורבן, אלא מוביל להפחתת הפחד מפחד ומתוקפנות, וכך מוביל לאפשור של יותר אהבה ושלום
עם זאת, אצל אנשים שאצלם הדפוסים והנטיות התוקפניים חזקים יותר, ייתכן שבשלבים מסוימים בתהליך, שאף אחד לא מבטיח לנו שיושלם, שכלול וגירוי המיומנויות לתקוף ולהכניע יתרום לחיזוק גילויי התוקפנות
כמו התבטאויות ששומעים לא פעם של חיילים קרביים צעירים שלאחר אימונים ארוכים רוצים לצאת לקרב לבדוק או להוכיח לעצמם שהם מסוגלים לנצח
פה נראה לי שההבדלים שדיברת עליהם, אביב, לגבי התפיסות והעקרונות המונחים בבסיס אומנות הלחימה רלבנטיים יותר
אישית לא חוויתי מעולם את ההתנסות בקיטאידו כמשהו שיש בו תוקפנות
אולי חוץ מפעם שראיתי תרגיל זוגות שביצעו שני גברים חביבים
אבל לא נשארתי מספיק כדי לבדוק את זה יותר לעומק
ואולי גם פשוט אצלי הרוב נחווה מראש בקיטאידו כמשחק מאוד מהנה, משמח ובעיקר משעשע
כדאי בעיניי, שלפעמים בתוך מסגרת האימון ובין המתאמנים יהיו הזדמנויות להתייחס בגלוי
לתחושות העולות בנו כשאנו מותקפים או מתקיפים, "מנצחים או מנוצחים", מפילים או מופלים, לתגובות שלנו לתחושות אלה, וגם למוטיבציות שלנו להתאמן
כך הנושא עולה יותר ויותר למודעות של כולנו
ומזכיר לנו את האחריות שלנו לגבי הכוונות שלנו
תודה ענבל,
מעניין לחשוב על ההבדל בין גברים לנשים בהקשר הזה. האם – סליחה על החשיבה המכלילה – אותן תנועות ואותם תרגילים מעוררות דברים שונים אצל נשים ואצל גברים? לי נדמה שרוב הגברים לא ירתעו מהאלימות שבקונגפו ולא יראו את הקיטאידו בראש וראשונה כמשחק (דווקא בעיני זו גישה לא רעה).
בקשר לליווי של התהליך – על ידי מורה ובאמצעות שיתוף על התחושות העולות – אני מאמין שאת צודקת. אבל משהו בתוכי היה רוצה שהאמנות תהיה שלמה בפני עצמה. שדי יהיה בתנועות הגופניות על מנת לעורר את התודעה להיפתח, להתנקות ולהשתלם ללא צורך בהכוונה מילולית.
אביב
יכול להיות שיש פה הבדל בין נשים לגברים. אצלי אני די בטוחה שהחברות (סוציאליזציה) הוא זה שהעלה מראש ספקות לגבי התוקפנות שבקונגפו, ואכן כשהתנסיתי בפועל בכך נהניתי מהתוקפנות המעודנת. אולי החברות לא השלים את פעולתו.
לגבי הקיטאידו כמשחק- מה, גם נשים אחרות נוטות לראות זאת כך? 🙂
אפשר לומר גם שהראייה כמשחק מאפשרת לא לגעת שם באמת בתוקפנות.
הייתי שמחה אילו הייתי יכולה להתייחס ליותר זירות בחיי כאל משחק משעשע לתקיעת סיכות (חמודות) באגו כפי שהתייחסתי לקיטאידו.
בטח הייתי נהנית בהן יותר עם גישה כזאת
.
נראה לי שכנשים הפחד מתוקפנות נגיש ומודע לנו יותר, בעוד שאצל גברים זה נושא שאולי הוא פחות מודע, אבל לא הייתי גבר בגלגול הזה אז אני יכולה רק לשער.
.
ולעניין המילים והשיחות- הרי גם כך השיעור נעזר במילים- בהנחיות, במשוב. כפי שאפילו במדיטציה נעזרים במילים. נראה לי שהאומנות אינה שלמה פחות אם היא נעזרת במילים נוספות. וייתכן שמה שהיינו לומדים ללא מילים תוך כמה שנים, בעזרת כמה מילים היינו יכולים לתפוס- לפחות בראש, אבל אולי גם דרך הפניית יותר תשומת לב לגוף- מהר יותר. ואולי המילים היו נשארות רק בראש והלמידה לא הייתה שלמה. זה נותר לבדיקה.
ענבל,
לגבי הפסקה האחרונה:
בעיני האמנות דווקא שלמה פחות אם היא נעזרת במילים. אם (רק אם. זה לא בהכרח מה שקורה) אמנות לחימה מעוררת תוקפנות (ללא מילים אלא מתוך הסיטואציה של הלפת מכות) ואם לשחק כדורגל מעורר תחרותיות אז זו המהות של המשחקים הללו. זה שבהכוונה נכונה והסתכלות מתאימה אפשר לעורר מהסיטואציות הללו גם אי אלימות והנאה לא תחרותית זה טוב אבל זה קצת פחות בלב ליבה של השיטה.
נכון, ממילא משתמשים במילים. אבל יש איכויות נפשיות שמתעוררות מתוך התנועה ללא עזרה של מילים ואני הייתי מאוד שמח לדעת שאי אלימות זו אחת מהן.
אביב
הפסקתי להתאמן בשל אוסף של סיבות. כרגע אני עם רגל שמחלימה מגיד קרוע, עם הסתבכויות. דווקא לאחרונה שמעתי על משהו מעניין:וינג-צון.
http://www.wingtsun.co.il/
מכיר? שיטה לא אלימה בעליל :))))
נראה לי מתאים לי מאוד, אני רק לא כל כך אוהבת את העניין שהשיטה מתמקדת בטווח הקצר בלבד ( אני מעדיפה לא להגיע לסיטואציות האלה…)
כרגע אני במצב גופני חלש. אני עושה יוגה, לפני הפציעה רקדתי ריקודי בטן והצטערתי צער רב שלא שילבתי בזמן העבודה האינטנסיבית בקרטה – ריקודי בטן, הייתי קופצת קפיצות נחשוניות מבחינת האימון והעבודה עם האגן.
נראה לי שלפני שאני אחזור לאיזו שיטה אני אצטרך "להרים את עצמי". ממש רק בתקופה האחרונה התחלתי להעיז ולחשוב על חזרה לאיזשהיא אמנות לחימה. ברור לי שאני אצטרך למצוא משהו לגיל הפנסיה :)))
עכשיו ראיתי את הסרטון על Shintaido – Maestro Aoki – מרתק!
אתון,
מזדהה מאוד. היתה לי פציעה ותחושת המוגבלות היתה לא כיפית. הפחד שאאלץ לוותר על מה שאני אוהב וכו'. יש הרבה מה ללמוד ממצב כזה אבל הייתי מוותר על החוויה.
לפעמים חולפת בראשי מחשבה איך יראה הקיטאידו שלי בעוד עשור או שניים והאם אוכל להמשיך…
וכן, גם אני טעמתי משיטות תנועה אחרות וגיליתי עולם ומלואו. זה קידם את הקיטאידו שלי אבל מה שבאמת היה בעל ערך הוא פתיחת הפרספקטיבה שזכיתי לה מתוך הכרת גישות אחרות.
לגבי הסרטון – אאוקי הוא קוסם והשיטה שהוא יצר (שינטאידו) היא מדהימה. לצערי, הסרטונים ביוטיוב לא מראים את מלוא היופי של השיטה הזו. הכי אני ממליץ על shintaido mini documental:
טפלי בעצמך היטב
אביב
רכות זה לא להיות לפלפים ,רכות זה לא לוותר ולברוח , רכות זה לא להיות נחמדים לתוקפן ורכות זה לא ללטף את ראשו של מי שתוקף אותך ולהתחנן לרחמים
רכות אומרת ש אתה רגיש לתנועת היריב ,ואתה מחובר איתו ומרגיש אותה אתה זז במערבולת איתו בדיוק כמו אירימי נאגה ,רכות לא אומר שאנשי אייקידו הם חבורה של כוסיות שלא מסוגלים להגן על עצמם מפני ילד בן 10
אם יש אנשים שבשילם אייקידו זה ריקוד נחמד אז שיבושם להם אין בזה כל רע ,אבל בבקשה לא להכליל
אייקידו ושאר אומנויות הלחימה גם נגד לחימה לא רק אייקידו ,אני חושב שנוקאאוט ממתאגרף פציעה הרבה פחות רצינית ממה שיכול לגרום שיהונאגה טוב אחד ,
רכות שווה רגישות למתקיף ולא ללטף לו את הראש
אנשים פירשו את עניין הרכות בצורה ממש אחד לאחד כמו במילון ולא כמו שזה באמת נראה לנגד עיניי האנשים שמתאמנים בזה
יש כמה אנשי אייקידו ,שהם שותלים את האוקה שלהם והאוקה שלהם בקושי קם ,אני לא מבין איפה פה נכנס הרכות בפירוש הלא נכון שרוב האנשים נותנים לאייקידו
הכי עצוב שטכניקה באייקידו שעובדת מסוכנת בהרבה מדברים אחרים שאומנויות לחימה "קשות" עושות אתם ,כולן רכות ורגישות
מדבריך נדמה לי שמשהו ברכות לא מוצא חן בעיניך ושדווקא טכניקות מסוכנות ששותלות אנשים ברצפה עושות לך את זה.
זכותך. אני גם יכול להבין את ההנאה שבלכסח מישהו למרות שאני מקווה שמתישהו תמצא דרכים אחרות להינות. יחד עם זאת, התגובה שלך לא היתה נעימה או אפילו מנומסת. לא ברור לי כל כך איזו הצדקה יכולה להיות לתוקפנות שלך. זה רק מחזק אצלי את הרושם שמי שנהנה מאימון "חזק" נוטה לתוקפנות.
העניין הוא כזה: מה שיכול, אולי, להיות מצויין או מתאים במסגרת אימון לא בהכרח מצויין או מתאים כדרך חיים.
אני כותב על אמנויות לחימה כדרך חיים ולכן מעסיק אותי הפער האפשרי הזה בין האימון והחיים. למען האמת "הפער" לא באמת קיים כי האימון והחיים משפיעים זה על זה (כפי שהתגובה שלך ממחישה).
אז אם כבר יש תואם בין החיים לאימון הייתי רוצה שהוא יתרחש באופן שיוצר חיים שמחים, נעימים ומיטיבים.
אביב
דבר ראשון אתה טועה ומטעה אני ממש לא תוקפן
בחיי מחוץ לדוג'ו ודבר שני אני לא שותל אנשים,אני מתאמן בלוחמניות מסוימת שתשרת אותי בזמן תקיפת אמת ברחוב או בכל מקום אחר …
מי שלא יודע להיות לוחמן בדוג'ו לא ידע ליישם את זה גם במצבי אמת ,
לגביי הרכות אני מאד אוהב רכות רק כשמפרשים אותה בצורה הנכונה
פירוש נכון של רכות הוא לדעתי – רגישות תנועתית וחדות לתנועות האויב לקבל את תנועתו לא להתקשות מול כוחו והכי חשוב להיות מוכן לכל דבר (רנדוריזה רכות מחשבתית ופיסית נהדרת כשזה מבוצע טוב)זה בשבילי להיות רך
רך לא אומר אייקידו מסכן וחסר עוצמה
רך לא אומר אייקידו שבו מלטפים לתוקפן את הראש
רך לא אומר שמתחננים על החיים כשמישהו תוקף אותך בכל הכוח שלו
אני יכול להיות הכי נחמד בעולם וגם הכי לוחמני באימון אין לזה קשר … אוסנסיי היה ידוע שהוא פירק את התלמידים שלו וגם גוזו שיודה ידע מימיו כמה שתילות טובות ואיסויאמה סנסיי שאצלו נפצעים לפעמים בהדגמות …
מה את מסיק מזה שאף אחד מהם לא בן אדם נחמד וטוב?
וכולם תוקפניים ורעים …חביבי אימון לוחמני טיפה לא יוצר חיים לא טובים ולא נעימים ,יש אנשים שחושבים שאומנויות לחימה זה לא בלט וככה הם גם מתייחסים אליהם ,הם מתייחסים לזה בשיא הרצינות ,אימון בדוג'ו הוא הכנה מנטלית ופיסית למשהו מסויים ,כל אחד ומטרתו ,אבל להסיק מזה שטויות כמו שאנשים תוקפניים בדוג'ו כך גם בחיים זה שטות ,יכולה להיות שבחלק מהמקרים אנשים יהיו תוקפנים גם באימון וגם מחוצה לו אבל זה רק צירופי מיקרים ולא דבר מוכח
אם רשמתי משהו פוגע באחת מרשומותיי אני מתנצל
למרות שבאמת לא ניסיתי לכתוב משהו כזה …
איך לקרוא לך (אני רוצה לכתוב ??? יקר)?
התגובה הראשונה שלך היתה תוקפנית בעיני.
התגובה השניה התחילה קצת יותר נעים אבל כשאתה מכנה אותי "חביבי" ומכנה דעות של אנשים "שטויות" אני מתקשה לא להרגיש שזה תוקפני.
אני מקבל את מה שכתבת שאינך מתכוון להיות פוגע אבל דרך ההתנסחות שלך לא יאה בעיני. אני גם רואה את זה כקשור לעובדה שאתה כנראה אוהב ששותלים אנשים באימונים.
אתה ודאי מודע לכך שבין בלט לשתילת אנשים ופציעתם יש עוד כמה אפשרויות.
בכל מקרה, כשכתבתי על הנטיה לאלימות שאמנות לחימה יכולה לעורר, לא התכוונתי להטיל דופי באף אחד. הרצון לנצח, להפוך מחלוקות קטנות לעימותים שבהם אני מנצח – הדברים הללו מוכרים לי מעצמי ועימם אני מנסה להתמודד.
אני רוצה שהאימון שלי לא רק יעזור לי להגן על עצמי אם אותקף אלא גם לא להתפתות ליצור עימותים שלא לצורך.
כשמחדדים את תשומת הלב, אפשר לזהות תוקפנות בדברים שלפני כן נראו תמימים לגמרי. אני מציע להפנות לשם את תשומת הלב.
כל טוב
אביב
השטות זה לקשור קשר בין הדברים בצורה כלכך ברורה ,הדעה שלך היא לא שטויות חס ושלום
אני מכבד כל דעה באשר היא ,אבל עובדה שאת התאוריה שלך ניתן להפריך בלי יותר מידי בעיה ,רוב אומני הלחימה, גם באגרוף תאילנדי וMMA הם תוקפניים מאוד באימון ואחרי זה הם אחלה
אנשים וממש נחמדים ,זאת הייתה כל בעייתי
וגם ניסית להגדיר את המושג רכות להבנתי
וחביבי זה לא מילה רעה ,אני אומר אותה לכולם ,אם הייתי רוצה להיות ציני או מעליב הייתי עושה זאת .אנחנו פשוט מנהלים דיון מעניין שאני חושב שיש מה ללמוד ממנו לשתיי הצדדים וגם לקוראים הרבים שקוראים את רשומותיך