בשנת 1982 איתן בן מאיר פתח את דוג'ו האייקידו הראשון בישראל והיה מורה האייקידו הראשון בארץ. הדוג'ו של איתן היה בתל אביב ובמשך השנים הוא הקים או עזר להקים את קבוצות האייקידו הראשונות בערים שונות בארץ ומורי אייקידו רבים התחילו את דרכם בדוג'ו שלו.
איתן הוא בעל דרגת דאן 6 באייקידו. הוא התחיל להתאמן באייקידו בשנת 1975 בקליפורניה והתאמן שם 7 שנים עד לחזרתו לארץ ב-1982. במשך 3 שנים הוא היה אוצ'י דשי (תלמיד שמקדיש את מירב זמנו לאימונים ולמשימות של ניהול הדוג'ו של המורה שלו ושזוכה להנחיה צמודה מהמורה) אצל ברוס קליקשטיין. בין השאר התאמן אצל המורים פרנק דוראן ובוב נידאו.
ב-22 השנים האחרונות הוא תלמידו של פרנק דוראן.
איתן הוא מהנדס תוכנה במקצועו וב-1997 הוא נסע שוב לקליפורניה על מנת להקים חברת סטרטאפ. התפוצצות הבועה של 2001 חיסלה את החברה שלו ובשנת 2004 הוא חזר לישראל.
כיום איתן מלמד אייקידו במרכז הספורט בקיבות מעיין צבי שליד חיפה.
לאתר של איתן בן מאיר.
נפגשתי עם איתן על מנת לראיין אותו על מבצע "עופרת יצוקה". נהניתי מאוד מהראיון. הדיבור של איתן שילב בין הרבה ביטחון עצמי לכנות והיעדר יומרנות. גם כששאלתי שאלות שאיתן הצהיר שאינן שייכות לתחום התמחותו, התשובות שלו היו קולחות אבל לא נאמרו כלאחר יד. מפאת אורכו של הראיון אני מחלק אותו לשני חלקים. החלק שלפניכם אינו נוגע למבצע "עופרת יצוקה" אלא מתמקד בסיפורו האישי של איתן ובשאלת הקשר בין אימון האייקידו ושאר החיים שלנו.
אני חייב לציין שכראיון על אייקידו נטו הדברים שלהלן אינם שלמים בעיניי. ראיון שמתמקד בתפיסת העולם של האייקידו או בסיפורו האישי של איתן בן מאיר היה שואל על נקודות שלא מופיעות כאן ומעמיק בחלק מהנקודות שכן מופיעות. הסיבה לחוסר השלמות הזה היא שמוקד הראיון כן היה המבצע של צה"ל בעזה. בכל מקרה האחריות על השאלות שלא נשאלו היא שלי כמובן. יחד עם זאת אני חושב שהראיון כן מעניין הן לקהילת אמנויות הלחימה בארץ והן למי שמוצא עניין בתהליך הלימוד וההעמקה שאמנויות הלחימה מציעות.
אט: התחלת ללמד בארץ בשנות ה-80.
איתן בן מאיר בעבודת זוגות
איתן במ: באוקטובר של 1982. לפני כן חייתי 7 שנים בקליפורניה והתאמנתי שם.
אט: היית המורה הראשון לאייקידו בארץ. איך זה היה להביא משהו חדש שאף אחד לא ממש מכיר?
איתן במ: אפשר להגיד שזה היה קל ואפשר להגיד שזה היה קשה. זה היה שניהם. כשהגעתי הייתי משוכנע שזה היעוד שלי בחיים ושאני יכול לעשות את זה. הגעתי לארץ בלי שום תמיכה אבל היה לי מאוד ברור שזה מה שאני הולך לעשות. ידעתי שאני הולך ללמד אייקידו באמצע ת"א ואכן שבועיים מרגע שהגעתי לארץ היה לי כבר מקום והיתה לי קבוצה. זה מראה לך כמה נחישות וביטחון עצמי הם חיוניים. כשישבתי במטוס חשבתי על מה שיקרה בארץ והיה לי חשש. אני נופל במקום שאני לא מכיר ומתחיל משהו שאף פעם לא עשיתי, מתחיל דו'ג'ו של אייקידו. מצד שני היה לי ביטחון מוחלט שזה יקרה. היתה לי הבנה ברורה שזה צריך לקרות באמצע ת"א כי ככה זה היה אצל המורה שלי ואצל המורים שלו.
התחלתי לטייל בת"א לראות אם יש מקום מתאים, הגעתי לבי"ס לקראטה באמצע ת"א. נכנסתי באמצע השיעור והמורה – בוזגלו – מיד עצר את השיעור, ניגש אלי ושאל איך אפשר לעזור לי. התחלתי להגיד שאני מורה לאייקידו והוא מיד קטע אותי ואמר "ואתה מחפש מקום ללמד". זה היה ברחוב פינסקר פינת טרומפלדור, במקור זה היה המקום של אימי ליכטנפלד ושם נוצר קרב מגע ישראלי.
אט: איך אנשים קיבלו את האייקידו?
איתן במ: עשיתי הרבה הדגמות, הייתי צעיר וחזק אחרי שנים אינטנסיביות של אימון אייקידו. הדגמתי על כל מי שבא. בהתחלה על אנשי אמנויות לחימה שהגיעו לראות ואחרי כמה שבועות על התלמידים הראשונים שלי. חלק גדול מהתלמידים הראשונים היו אנשים שעסקו בקראטה או ג'ודו והרשים אותם מה שהם ראו.
אט: מה שקרה מאז בארץ די מדהים. עשרות דוג'ו לאייקידו, אלפי מתאמנים.
איתן במ: אני לא יודע. אם אתה עומד מול סלע קשה עם אזמל ופטיש אז נוצר משהו. השאלה היא מה יותר מרשים, התוצאה או העובדה שלאדם היה את הרצון להתמסר?
אט: לאימון באמנויות לחימה יש ערך מוסף מעבר לדיסיפלינה עצמה בכך שהוא מלמד אותנו על עצמנו ונותן לנו תובנות מסויימות בקשר לחיים. בראיון איתך אני רוצה להסתכל על עופרת יצוקה לאור האימון.
איתן במ: אני מאוד נזהר בזה כי אני לא רואה את עצמי מומחה לחיים. אני לא יכול להגיד מה רלבנטי לחיים ומה לא. אני עוסק ברצינות באייקידו עשרות שנים ולכן רכשתי מיומנות באייקידו. אני עוסק באייקידו מסיבה אחת בלבד: זה מעניין אותי ונותן לי סיפוק אישי. אין לי יומרה לחשוב שמה שאני עושה רלבנטי ליותר מזה ואני נזהר לא להבטיח לאף אחד דברים כאלו. אני מבטיח למי שמתעניין שכל עוד אייקידו מעניין אותו אני אתאמץ לעזור לו ללמוד את זה. יש אנשים שלמדו אצלי המון. הם התחילו עם שתי ידיים שמאליות ומתוך ההתמדה שלהם הגיעו מאוד רחוק. אני לימדתי אותם אייקידו והם הגיעו מאוד רחוק באייקידו, לא דווקא בדברים אחרים.
אט: אני מבין מה אתה אומר ובמיוחד את סכנת היומרה. מצד שני אפילו אם לא לוקחים את האימון לחיים אז החיים נכנסים לאימון. אתה לא מתייחס לדברים יותר רחבים מאשר התנועה?
איתן במ: המומחיות שלי היא העיסוק באייקידו וזה מה שאני מצפה שאנשים ירצו ללמוד ממני. אם הייתי נגר מומחה אז אנשים היו באים לשאול אותי על נגרות ואני הייתי שמח לעזור להם. זה אותו דבר. כל יתר הדברים אינם אלא השערות, תקוות והנחות. חלק מהשערות הללו אולי יותר מבוסס אבל זה עדיין ברמה של ניחוש.
אט: אני חושב על המילה היפנית למורה, "סנסיי" שמילולית פירושה "חי קודם". כלומר המורה חי לפני התלמיד ויש לו ניסיון חיים עשיר ממנו. במסורת היפנית בהחלט טוענים שהאימון הוא דרך לחיים עצמם.
איתן במ: יש הרבה מורים לאייקידו וכל אחד מבטא את דעתו האישית לגבי אופי האימון וזה בסדר. בדוג'ו שאוסנסי ("המורה הגדול", מייסד האייקידו מוריהי אואשיבה) הקים באיוומה, תולה על הקיר ציטוט שלו: "תכלית האימון באייקידו הוא יצירת sincere people". זה בהחלט קישור לחיים. מאוד יכול להיות שכש"יצא" לאוסנסיי האייקידו (אני לא חושב שהוא ישב וחשב מה כדאי להמציא עכשיו) הוא ניסה להגדיר לעצמו או לתלמידים שלו מה הוא עושה וזה נראה לו האספקט הכי חשוב. אבל הוא לא יצר חוברת הדרכה : "מגיע אלינו אדם לא כל כך כן ואמיתי. נעשה א'-ב'-ג' הוא יצא אמיתי יותר". מבחינתי המשפט הזה מתמצת הרבה ניסיון חיים, הבנה, ושאיפות. אואשיבה לא הסביר את המשפט הזה אז אפשר לקבל ולהבין אותו איך שרוצים. החל משזו הסיבה היחידה להתאמן ועד לגישה כללית, או תקוה שזה באמת קורה באימון.
אט: איך נראה לך שאימון פיזי בתנועה יכול לעזור למישהו להיות אמיתי יותר?
איתן במ: האימון מעמת אותך עם אנשים אחרים במובן הפיזי. הרי אפשר לדבר באופן תיאורתי על איך ראוי להתנהג עם אנשים. האדם הנורמטיבי בדרך כלל יסכים על כמה עקרונות. למשל משפט שהוא בבסיס האייקידו: "יותר קל להשיג שינוי על ידי הסכמה מאשר בהתנגשות". אני בדקתי את המשפט הזה על אלפי אנשים ולא פגשתי מישהו שלא מבין או לא מסכים איתו. למרות זאת, רוב האנשים לא מקיימים את המשפט הזה באופן מיומן כשהם מגיעים לעימות או חילוקי דיעות עם מישהו אחר.
באייקידו מתאמנים על העיקרון שהמשפט הזה מבטא מאות פעמים בכל שיעור. אם אתה מתמיד באייקידו , עשרות שנים ואלפי ימים אתה מגיע למצב שאתה כל הזמן מתרגל באופן פיזי את הדבר הזה. באופן כזה, הסיכוי שתפנים את העיקרון הזה גדל.
בכלל, לימוד דרך הפיזיולוגיה והפיסיקה של הגוף הוא לימוד מלא יותר מאשר לימוד אינטלקטואלי. ברמה הפיזית הדברים יותר חד משמעיים. יותר קל להבין את ההתחלה של המהלך, את הסיום שלו ואת אופן המעבר שהתרחש באמצע. בעימות הפיזי יש פחות מקום לפרשנות. יותר ברור מה קשה ואיפה קשה, מה האיום, והתוצאה היא הרבה יותר ברורה. מי שמרותק מרותק, מי שנפל נפל, מי שאיבד שיווי משקל איבד… התוצאות ברורת.
אט: כאשר באייקידו מופנית אלי התקפה וכמו שאמרת אני משנה אותה דרך הסכמה ולא מתוך התנגשות, עדיין אני יכול להשתמש בטכניקה של אייקידו ולהפעיל יותר מיד כוח. מה בטכניקה ילמד אותי שזו לא דרך נכונה?
איתן במ: אין משהו עקרוני בתרגול שעושה את זה. האייקידו התפתח משיטה בשם דאיטו ריו, או אייקי גי'וג'יטסו. זו שיטה עתיקה עם שורשים מתועדים בני 1000 שנים. היא באה מעולם שבו ניצחון היה משחק סכום אפס מוחלט, עניין של חיים ומוות. לכן חלק גדול מהטכניקות היו פעם קטלניות ברמות של נזק בלתי הפיך שהבטיח את חיסול האיום לתמיד.
אוסנסיי אמר שהוא המציא את האייקידו, כשהוא התחיל להתשמש בשם אייקידו ולא אייקיבודו. בין השאר הוא ניפה את הטכניקות ופיתח דרכים לבצע אותן בצורה שאינה מזיקה ואינה פוגעת. הוא יצר תרגול בריא ולא פוגע. כאשר מתאמנים באייקידו ומגיעים לרמה של הבנה ושליטה גבוהה בטכניקות השונות, אפשר להפוך אותן בחזרה למסוכנות ומזיקות.
לאייקידו יש ערך כאמנות לחימה רק מפני שהוא מאפשר לך להגיע למקום שבו יש לך בחירה: אתה יכול להזיק או אתה יכול לנטרל בלי להזיק. אתה לא יכול ללמד אייקידו, כלומר ללמד איך להתמודד עם התקפה פיזית באופן שמנטרל בלי לפגוע אם אתה לא מראה איך אפשר לפגוע. אתה לא יכול להגיע למצב בו אתה מנטרל בלי לפגוע אם אתה לא יודע להגיע למצב שבו יש לך את האפשרות גם לפגוע.
אט: תסביר לי את זה בבקשה.
איתן במ: אם מישהו מתקיף אותי פיזית אז כאיש אייקידו אני אביא אותו למקום בו אני יכול לשלוט בהתנהגות הפיזית שלו כך שלא יוכל לתקוף אותי יותר. באותו מקום אני יכול לעשות כל דבר שאני רוצה כולל לפגוע בו בקלות רבה. אם אני לא מבין את זה סימן שלא הגעתי למקום הזה. כאשר אני כן במקום הזה אז יש לי בחירה. בעצם הערך של אייקידו מבחינה רוחנית הוא בדיוק מפני שהוא מציע לך את הבחירה והוא ממליץ איזו בחירה לקחת …
אט: ממליץ?
איתן במ: זה כבר תלוי במורה. אוסנסיי למד מסוקאקו טקדה להיות the baddest ass on the block אבל החליט לקחת את זה לכיוון שלו. באותו אופן מישהו יכול לקחת אייקידו שהוא לגמרי לא אלים ולעשות את הדרך חזרה. זה קורה בפועל. מידי פעם אני רואה ביוטיוב ובפורומים של אייקידו גישות כאלו. יש למשל את מה שנקרא Real Aikido. הם רוצים להגיד שהם אמיתיים במובן שהם שוברים ומחסלים ומתמודדים עם התקפות אמיתיות. בפועל הם הולכים בכיוון ההפוך מאוסנסיי. אוסנסיי אמר "אני יכול לפרק ליריב את הצורה. אז מה?! אני רוצה משהו אחר". הם הולכים בחזרה למקום של "אני קורע, אני שובר, אני מחסל, אני חזק…". זה מראה שאפשר ללכת לאן שרוצים. זה לא בהכרח דבר רע. האחריות של כל מי שמלמד את הדברים הללו הוא להיות נאמן לעצמו. מה שאני עושה זה מה שאני מאמין בו. אין חובה לפעול על פי מה שאחרים עושים או להיצמד לגישה שממנה התחלת.
אט: אני שואל את עצמי איפה האמנות משנה אותי – או לפי הציטוט של אוסנסיי, איפה האמנות הופכת אותי ליותר אמיתי – איפה האימון עצמו והפיזיות שלו משנות את ההעדפות ותפיסת העולם שלי.
איתן במ: אני ממש לא יכול לענות על השאלה הזו. אני בהחלט השתניתי לאורך השנים בהם אני עוסק באייקידו.
איתן בן מאיר מוביל אימון עם ג'ו (מקל קצר)
אני יושב פה עכשיו ותופס את עצמי כתוצאה של כל הדברים החיצוניים שפגשתי בחיים שלי. אני לא יכול להגיד אם אייקידו זה תוצאה של דברים אחרים או כל הדברים האחרים הם תוצאה של זה שעסקתי באייקידו.
אני גם לא יכול להגיד שאני מאוד גאה על מי שאני ולהמליץ לכולם לעשות אייקידו ולהיות כמוני. הדבר היחיד שאני יכול להגיד הוא שמאז שפגשתי את הדבר הזה שנקרא אייקידו לפני כך וכך שנים, אני אוהב את זה ונהנה מזה. אמנם זה לא רק דבש. יש גם הרבה קושי, הרבה תסכול, הרבה ספקות, הרבה תובנות ורגעים של הארה.
אט: אז גם לגבי התלמידים שלך אינך יכול להגיד איך האימון לאורך שנים שינה אותם מעבר לתנועה ולגוף?
איתן במ: כמובן. מבחינה פיזית ותנועתית הם בהחלט השתנו מאוד. הם עושים אייקידו שגורם לי סיפוק אסתטי. אני גם נהנה מאיך שהם מתנהגים בדוג'ו אחד עם השני. אבל אני לא יכול להגיד אם הם היו אנשים טובים מראש או שהאימון הפך אותם לטובים. אני לא יכול להגיד איזו תובנה על החיים האימון נתן להם. דרך אגב, אני עושה כמיטב יכולתי ללמד אותם אייקידו אבל התוצאה הסופית היא יותר אחריות שלהם מאשר שלי.
התלמידים שלי לומדים אצלי אייקידו ואני מתאמץ מאוד ללמד אותם. אבל לא את כל התלמידים שלי אני אוהב ולא עם כל מי שלמד אצלי אני בקשר טוב היום. אני יכול לנתח את השתלשלות הדברים בכל מיני צורות ולהטיל אשמה על כל מיני גורמים שחיצוניים לי אבל לא נכון בעיני לעשות את זה. הדברים קרו לי, הייתי מעורב בהם ומהבחינה הזו לא חשוב אם הוא אשם או אני אשם. זה כולל גם אנשים שלמדו אצלי הרבה שנים ומאוד כיבדו אותי ועכשיו הם מכבדים אותי פחות. הדברים הללו קורים מכל מיני סיבות, חלק מהסיבות מעליבות אותי ואת חלקן אני מבין.
אט: רק כדי להמחיש – במה בכוונה להרבה זמן?
איתן במ: מעל 10 שנים. באו ללמוד אצלי לפחות פעמיים בשבוע לפחות 10 שנים. לצערי יש הרבה כאלו, הייתי מוכן להיות הרבה יותר צעיר וטרי.
בזמן שמישהו בוחר בי להיות מורה שלו ואני מקבל אותו כתלמיד, הוא משקיע ואני מחוייב ללמד אותו. אנשים פתוחים לשמוע מה שיש לי להגיד ואני מרגיש שהם עושים כמיטב יכולתם לעשות עם זה משהו. אני מרגיש שהתוצאה הסופית היא יותר אחריות שלהם מאחריותי. עוד לא היה מקרה שלא הייתי מרוצה מהתוצאות שהתלמידים שלי הגיעו אליהן. הם יכולים לקחת את האייקידו למקומות שהם יותר או פחות לטעמי האישי אבל זה תמיד נראה לי משהו טוב. התלמיד לוקח את האימון לאן שהוא רוצה ללכת אליו וזה נראה לי בסדר.
בתוך זה יש וריאציות גדולות מאוד. יש אנשים שמהיום הראשון שהגיעו אלי אהבתי אותם. לאהבה הזו לא היה קשר למה שלמדו או לא למדו ממני. היתה איתם כימיה. ויש אנשים שמרגע שהגיעו לא סבלתי אותם. אני מאוד השתדלתי ובמידה רבה הצלחתי לנתק בין שני הדברים הללו. כשמישהו לומד ממני אייקידו הטעם האישי שלי מושם בצד. יש לי אחריות להיות המורה שהוא רוצה כל עוד הוא לוקח על עצמו להיות התלמיד שאני רוצה ללמד.
היחסים שלי כמורה עם תלמידים הם טובים אפילו אם באופן אישי יש לי כל מיני ביקורות. אבל לפעמים אי ההתאמה האישית נהיית יותר חריפה לאורך השנים. במקרים כאלו קרה שברגע שהפסקנו להיות מורה ותלמיד נהיה נתק. יש תלמידים לשעבר שלי שעדיין מלמדים אייקידו והם לא מדברים איתי. כל זה הוא לא רק לגיטימי אלא זו דרך החיים. זה נותן לי תחושה לא נוחה שמישהו לא מקבל אותי, לא אוהב אותי ויש לו ביקורת עלי. אבל זו בעיה אישית שלי ולא של אותו אדם. יש לו זכות לשפוט אותי.
כמובן שיש גם אנשים שהתחילו ללמוד אצלי לפני עשרות שנים ועד היום הם החברים הכי טובים שלי. ויש אנשים שהיו תלמידים מאוד מסורים ומתמידים והיום הם לא תלמידים ולא חברים שלי. דברים שהם עושים מפריעים לי קצת ואולי אני מפריע להם אבל זה לגיטימי.
אט: הכל לגיטימי אבל זה גם מאוד מאתגר . עם תלמיד נוצר קשר מאוד חזק ולכן דווקא כשתלמיד לא מקבל אותי, מעביר ביקורת או יש עימות, קשה להשלים עם זה.
איתן במ: אני מסכים אבל הקושי הוא באמת שלי. הוא שלי במובן שהצורך להיות מקובל או אהוד הוא צורך שלי והוא נובע מהרגשת חוסר שלמות שלי. נדמה לי שאם הייתי יותר שלם ומרוצה מעצמי היה מפריע לי פחות אם מישהו מקבל אותי או לא או אם יש לו ביקורת עלי. העובדה שזה מפריע לי קשורה באיך שאני מרגיש בקשר לעצמי יותר משהיא קשורה בו. בכל מקרה, אי אפשר לרצות את כל התלמידים. התחושה שלי שטוב לי עם עצמי לא קשורה במה אחרים חושבים עלי ואם אגיע לשם יהיה לי אכפת פחות מה חושבים עלי.
אט: אתה לא מחבר אמירה כזו לאימון האייקידו?
איתן במ: למה דווקא לאייקידו?
אט: לקיחת אחריות על עימות שאני נמצא בו.
איתן במ: אני רואה קשר ישיר במובן הבא: יש את התכונה שתלמידים שלי קוראים לה התעלות. בתור מורה קורה שאני מגיע לשיעורים ממקומות פחות טובים: פצוע גופנית או פגוע נפשית בכל מיני מובנים. מוטרד מקשיים שלא קשורים לאייקידו. התלמידים שלי היו קוראים התעלות ליכולת לעלות על המזרון ולשים את כל שאר הדברים בצד. במובן הזה האימון באייקידו יוצר את הצורך לעשות את הניתוק הזה בין האימון על המזרון לקשיים אחרים. ככה האימון מלמד אותי להפריד. אני יכול להתנער מהקושי ולמצוא מקום שבו מה שמציק לי לא מפריע. למצוא מקום שאני מספיק שלם בשביל שכל הדברים החיצוניים לא יפריעו או יפריעו פחות.
אט: בחזרה לחיבור בים האימון לחיים, אם לדוגמה מישהו תוקף אותי פיזית ואני מצליח לעשות אווסה (להתמזג עם ההתקפה ולא להגיב אליה ממקום נפרד או כוחני א.ט.) אני לא אצליח לתרגם זאת לחיים?
איתן במ: יש לי קושי עם האופן בו אתה שואל את השאלה. באימון האייקידו שלי אין דבר כזה מצליח או לא מצליח. לא מדובר במשהו בינארי. אני יכול להגיד שלפי טעמי עוד לא הצלחתי לעשות שום דבר באייקידו נכון. לפעמים אני מצליח לעשות חלק מהדברים יותר טוב מאשר קודם. נדמה לי שבמשך השנים אני משתפר.
אט: אוקי. אז כמו שאני מנסה להיות יותר באווסה בתנועה אני מנסה להיות יותר בהרמוניה גם בעימות רגשי. האם הדברים יכולים להיות קשורים?
איתן במ: במידה מסויימת כן. אבל אם אפשר היה ללמוד אייקידו ברמה הוורבאלית אז היינו לומדים תוך שבוע בלי להזיע ולהיפצע ולהשקיע במזרונים. להבין את העניין אינטלקטואלית אפשר מאוד מהר. הרבה אנשים מבינים את זה עוד לפני שהם מתחילים להתאמן. הבעיה היא מה קורה תחת איום או כשנתקלים בקושי פיזי. במקרה כזה האינסטינקטים או ההרגלים יכולים להוביל למקומות פחות נכונים.
התובנות שלי היום, אחרי שלמדתי אייקידו במשך הרבה שנים, מכוונות למקום שונה מאוד מההתנהגות האינסטיקטיבית שלי ושל רוב האנשים שאני מכיר. אני לא יודע אם האינסטינקטים הללו הם הטבע המולד שלנו או התעצבו בגלל התניה תרבותית. למשל, אם אני מחזיק חזק את הידיים של מישהו שלא למד טכניקה גופנית כלשהי אז הוא ינסה להשתחרר על ידי כיווץ שרירים בכתפיים ובידיים. אחרי שלמדתי הרבה אייקידו אני ידוע שכדאי לנהוג הפוך. לשחרר את כל השרירים ובמיוחד את אלו שקרובים למקום הנאחז – בזרוע, בכתף. דווקא אז יש סיכוי יותר טוב להשתחרר.
אט: מה שתיארת עכשיו זו דווקא תובנה מאוד חשובה לחיים: האינסטינקט שלנו הוא להתכווץ וזה לא עובד.
איתן במ: התובנה הפיזית היא דבר שלומדים מתוך האייקידו. ההפנמה שלה להתמודדות עם קושי בחיים היא צעד נוסף. אולי היתה לך הארה בשיעור ואתה מרגיש איך השתחררת מפחד, מלחץ, מהצורה המותנית שבה אתה מתמודד עם דברים ומצאת דרך חדשה יותר טובה. זו יופי של הארה והיא מביאה הרבה סיפוק. האם בגלל הרגע הזה, תהיה לך את החכמה להגיב אחרת בכל פעם שתהיה תחת לחץ? אני לא בטוח שזה מה שיקרה. יש רגעי הארה אבל הם לא מוחלטים. תמיד אפשר להשתפר ותמיד מופיעים קשיים חדשים. זה התסכול של ללמוד אייקידו.
אפילו אם התקדמת פיזית, היכולת לבטא את התובנה הגופנית גם בסיטואציות נפשיות זו מדרגה יותר גבוהה. האם אנשי אייקידו מתנהגים אחרת? אני מקוה שכן אבל אני לא יודע. לדעתי השינויים הללו קורים לאנשים בהיסח הדעת. אני לא מומחה לנפש האדם אבל אני לא חושב שהקשר בין ההבנה הפיזית למנטאלית הוא אוטומטי.
אט: זה יכול להיות אימון ברמה הנפשית בדיוק כמו ברמה הגופנית. השאלה היא איך שני האימונים הללו יכולים להשתלב.
איתן במ: זו לא משוואה פשוטה. אני יכול לחשוב על אנשים שאני מכיר שמבחינה גופנית הם מדהימים ומבחינה נפשית משאירים אצלי הרבה ביקורת. לא צריך להסיק מכך מסקנות גורפות אך העובדה היא שיש אנשים שלמדו המון מבחיה גופנית , ומבחינה נפשית הם פחות מרשימים.
אט: מה לגבי הדרגות באאייקידו. אני מתאר לעצמי שהמעבר מדרגה לדרגה לא מבטא רק שכלול פיזי. קורה משהו בהסתכלות שלך על הדברים שעושה את ההבדל.
איתן במ: בהקשר הזה אני יכול לדבר יותר על מבחני קיו (הדרגות הנמוכות א.ט.). בתחילת הדרך שלי האימון באייקידו נהיה יותר ויותר חשוב עבורי עד שנהפך הדבר הכי חשוב בחיים. הייתי על המזרון 7-8 שעות ביום. באינטנסיביות של האימון שלי דחפתי את הגבולות שלי והלכתי רחוק מאוד בתחום הפיזי ואולי גם במובן הנפשי.
לקראת המבחנים שלי ידעתי שעבדתי קשה. יותר קשה מאחרים. במבחן קיו ההתמודדות מתחילה עם המתח של להצליח או לא להצליח. המתח מול השאלה האם אהיה בסדר או אבייש את עצמי, האם אעשה את מה שמצפים ממני. למדתי להשליך את כל הדברים הללו ושהשאלות הללו אינן מה שחשוב. התאמנתי לפני הבחינה וגם אחריה אמשיך להתאמן. הבחינה נמשכת רק רבע שעה ואני צריךלעשות אותה כמיטב יכולתי כמו שאני מתאמן כל הזמן, תהיה התוצאה אשר תהיה. המבחנים הללו היו הזדמנות להבין שמבחן הוא רק עוד רגע אחד משרשרת של רגעים שהובילו אליו ושיצאו ממנו. אם אתה מבין את זה אתה יכול להתמודד עם המבחן יותר טוב. האם זה מאפשר להתמודד עם לחצים אחרים? יכול להיות… אני חושב ומקוה שכן.
אט: אדם בדרגת קיו 3 רואה את האייקידו אחרת לגמרי מאשר מישהו בדרגת דאן 2. האם ההבדל הזה קיים גם בהבנת החיים או ההבנה העצמית? האם יש צורך להבין משהו ברמה הנפשית שבלעדיו אי אפשר להגיע לדאן 2?
איתן במ: אצלי ההבנה העצמית כל הזמן מתפתחת. אבל אני לא יכול להגיד שזה תנאי לקבלת דאן 2. התנאים לדאן 2 הם מאוד פורמליים ולא קשורים למה שאתה שואל עליו. להגיע לדאן 2 זה לעמוד בדרישות טכניות. הדאן לא מייצג כלום מעבר לכך. יש הליך פורמאלי שעליו אחראי ארגון שמתעסק בדיוק במיומנות שנקראת אייקידו. בעצם, הארגון חי מההתעסקות הזו וזו תכלית קיומו. אם עמדת בדרישות הפורמאליות אז אתה מקבל תעודה שאומרת שיש לך את הדרגה. זה מה שהתעודה מסמלת ואין לזה תוכן אחר. אני מכיר אנשים עם דאן 8 שלא מייצגים עבורי שום דבר מבחינת האישיות שלהם. יש אחרים בדרגה הזו שמהרגע הראשון התאהבתי בהם והם נראים לי משכמם ומעלה. אני לא יודע אם הם כאלו בגלל האייקידו.
כך שהדרגה עצמה לא אומרת שום דבר פרט לכך שעמדת בסדרה של צעדים פורמאליים שכוללים תשלום סכום מסויים לארגון שנותן את התעודות. הארגון הוא כמו גילדה. הוא לא מוכר דאן 10 בקלות כי אם יהיו הרבה דאן 10 אז לאלו שנותנים את הדרגות לא תהיה חשיבות. לכן הם דורשים מסלול מפרך שלוקח הרבה שנים. הם מעכבים את הקידום שלך במידת האפשר ומדרגה לדרגה זה עולה יותר. ככה אפשר להגיד שמי שנמצאים בראש הפירימידה הם משכמם ומעלה. בלי זה הפירמידה עלולה להתמוטט. כמו בכל פירמידה מי שלמטה משלם ומחזיק את כל כל המבנה מעליו. ההערצה של התלמידים בתחתית הפירמידה את המורים של המורים של המורים שלהם מחזיקה את הפירמידה. ברגע שמישהו יגיד שאלו שלמעלה לא שווים כלום כל הפירמידה תתמוטט.
אט: אחרי שנים שלימדת בארץ חזרת שוב לאמריקה. איך זה היה לעזוב את הדוג'ו?
איתן במ: קל. הרבה שנים זה היה קשה ולכן לא עזבתי. הייתי קשור לדוג'ו במשך 15 שנה עד 1997. היו אז שנים קשות בהן הבנתי שהעיסוק הזה לא עונה על הצרכים הכלכליים שלי. לטעמי זה היה דוג'ו מאוד מוצלח על פי רמת הפעילות, כמות האנשים והאיכות של האייקידו שהם עשו. אבל מבחינה כלכלית זה לא היה מוצלח ואני רואה בזה כישלון אישי שלי. אולי זו היתה עצלנות או חוסר הבנה שלי אבל בלי קשר לסיבה לא הצלחתי להפוך את הדוג'ו להצלחה כלכלית למרות שכן היה את הפוטנציאל.
זה היה קשה ועמוס ומבחינה אישית התחלתי משפחה חדשה והיו לי ילדים. היה לי רצון להצליח יותר מבחינה כלכלית ומהבחינה הזו הדוג'ו נהיה מעמסה. הרבה השקעה בלי שום תקוה לפיתרון לצרכים הכלכליים.
היה לי רצון להתרחק קצת מהדוג'ו ולא יכולתי כי הרגשתי מחוייבות. הרי פתחתי דוג'ו, יש לי תלמידים ואני לא יכול לעזוב. יום אחד הסתכלתי על הדוג'ו וראיתי שהוא יחיה גם אם אני אעזוב. היו מספיק תלמידים ומספיק אנשים מחוייבים. היו שם אנשים שהתאמנו ברציפות 15 שנה מאז שפתחתי את הדוג'ו. הבנתי שאם עכשיו הם לא יצליחו להוביל את הדוג'ו בלעדי אז זה אף פעם לא יקרה.
ברגע שהבנתי את זה נסעתי. נסעתי לקליפורניה כדי להקים סטרטאפ לפיתוח תכנה – אני מהנדס תכנה במיקצועי – היו לי ילדות קטנות ועוד ילד נולד בקליפורניה. היתה לי תחושה שזה הזמן שלי להצליח ושלא תהיה לי הזדמנות אחרת. כשהגעתי לשם המשכתי לעשות אייקידו כל יום בביה"ס של המורה שלי שם והקמתי את החברה. תוך זמן קצר זה נהיה כל כך תובעני שלא נשאר זמן לשום דבר אחר. לא למשפחה ולא לאייקידו.
ככה זה היה 4 שנים. בהתחלה היה נראה שזה משיג את המטרה הכלכלית. הקמתי חברה, גייסתי 25 מיליון דולר, היו לי 100 עובדים והיו לנו מכירות לחברות גדולות. נראה היה שהדרך להצלחה כלכלית נפרצה. ובכל זאת כשהתפוצצה הבועה גם החברה הזו התפרקה, הנושים פירקו אותה ולא ראיתי גרוש מעבודת פרך של 4 שנים. בסוף התקופה הזו הבת שלי פתאום אמרה שהיא רוצה ללמוד אייקידו והמורה שלי הסכים לקבל אותה לשיעור של המבוגרים כדי שנתאמן ביחד. אחרי 3 חודשים היא הפסיקה אבל אני נשאבתי שוב לאייקידו. חזרנו לארץ ב 2004 ומאז אני מלמד שוב.
ובעניין אחר. בעוד שבועיים אקיים שתי סדנאות קצרות של הכרות עם סיישין קיטאידו. פרטים כאן. |
מרתק ביותר, אפילו דומני שהצלחתי לקחת משהו
מזה לחיים הפרטיים
וגם אשלח אחר-כך לינק ליצחק
אני חושב שיעניין אותו מאוד לקרוא את הרשימה למעלה
כל הכבוד על השמטת השמאלניות והדעות האישיות מהראיון (שאלות עם נטיות שמאלה בנוסף )….אני מקווה שהחלק השני ישמור על אותה רמה נאה של ראיון … תודה רבה
תודה שועי, תודה רכות
(הדיעות -השמאלניות – שלי נוכחות בכל שאלה כמעט).
ראיון מרתק.
איתן היה המורה הראשון שלי לאיקידו ולאמניות לחימה בכלל. אחרי 4 שנים הוא עזב.11 שנה אחרי ועדין לא מצאתי מורה מחליף בקליבר שלו. זה אומר הכל.
מחכה בקוצר רוח להמשך הראיון.
ראיון מרתק.
איתן היה המורה הראשון שלי לאיקידו ולאמניות לחימה בכלל. אחרי 4 שנים הוא עזב.11 שנה אחרי ועדין לא מצאתי מורה מחליף בקליבר שלו. זה אומר הכל.
מחכה בקוצר רוח להמשך הראיון.
גם הראיון וגם האיש
קראתי את הרעיון לראשונה היום מרץ2013 ,סנסאי איתן הוא מורה שיודע לתת לך בתור תלמיד את היכולת להתפתחות אישית ,כלומר סנסאי איתן נותן לך את הקרקע הנכונה (דוג'ו) והדישון הנכון(קיהון),וממשיך להשכות אותך (לתפח אותך כאדם וכאיקידוקה)ומפה התלמיד שמגיע לבגרות שלוח "גבעולים" ומתפס לפי הדרך שנכונה לו,.זאת בעיני הדרך הנכונה והאמיתית שמורה צריך לנהוג .,אני גם מאפשר זאת לתלמידי,ומכוון אותם למצוינות(הכי טוב שהם יכולים) ומאפשר להם ללכת על פי דרכם ותפיסת עולמם כאשר הבסיס איתן והשורשים שלהם מאוד חזקים.סנסאי איתן ברצוני להודות לך על ההזדמנות ללמוד ממך ולהתאמן איתך.
בהערכה רבה,
סנסאי גיא סער.
סנסיי איתן הוא מורה מושלם לאיקידו, אוהב את התלמידים ויודע בדיוק איך לעזור לו להתקדם . יש לו עין מדהימה כמורה ..
בנוסף, האישיות הטובה אך הרצינית שלו מוסיפה אווירה טובה בשיעורים .