Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תקוה מרה’

בחנות עוד היססתי האם לקנות את ספרו של דויד שולמן "תקוה מרה". מה כבר יכול לחדש לי "יומנו של פעיל תעאיוש"? אבל מרגע שהתחלתי לקרוא בו ידעתי שאני רוצה את הספר הזה בספריה שלי. הכתוב בספר מוכר לי ממקור ראשון. מה שאיני מבין הוא כיצד ייתכן שמרבית היהודים במדינה הזו אינם יודעים אודות האירועים המתוארים בספר. איך ייתכן שהכאת נשים זקנות, תקיפת חקלאים, שדידת רכוש, אטימת בארות, הרעלת חיות והריסת בתים קורים ואנשים נותרים שאננים באי-ידיעתם. ומה עם אלו שיודעים? שמעלימים עין, שמתכננים, שנותנים את הפקודה, שעושים את הפשע – איך זה שהם מסתובבים באותם רחובות שאני, נראים כמוני, מתנהגים כמוני ומסוגלים לכל זה?

"…חלקם יורים צרורות לעברנו. אחד מאיתנו שומע כדור שורק מעל ראשו. סיוט מוכר עד בחילה, צפוי, חוזר ונשנה. הם מיידים בנו אבנים…אבנים מטילות אימה, קטלניות, קרבות והולכות מדי רגע….אחד המתנחלים מסתער עלי ומפיל אותי לקרקע. עפר חום וספוג מים מכסה את אצבעותי, ברכי, גבת עיני הימנית. הוא מכניס בי עוד כמה אגרופים לפני שהוא עובר הלאה ליעד הבא… אני חש כאב, תדהמה פחד, זעם. גרוע מזה, ראיתי את פניהם מקרוב, וזה אולי המראה המזעזע שראיתי מימי, מראה שאנסה אחר-כך לשכוח ולהדחיק: לא פנים רגילות, שטוב ורע, בלבול ובהירות, אהבה ושנאה ניכרים בהן בערבוביה. העינים אחוזות טירוף. עיני מרצחים…לורנס, מתנדב קנדי גבה-קומה ומזוקן, מבוגר קצת יותר, הותקף קשות. ליאורה הוכתה והושלכה ארצה, משקפיה שבורים…כעת הם מסתערים על נטשה, שהמשיכה לצלם בגבורה…היא קטנה וזריזה, וכשהם מתנפלים, מנסים לתפוס את המצלמה היא צווחת וחגה במהירות..".

בשטחים הכבושים – שולמן קורא להם השטחים הפלסטינאים – מתרחשים מידי יום מעשים קשים שאין להם כלום עם בטחון או אפילו עם מאבק בין לאומים. ודאי שאין להם כלום עם קדושת הארץ. ויכוחי הסלון שלנו וניתוחי הפרשנים בתקשורת פשוט לא רלבנטיים בהקשר הזה של בריונות לשמה. מחריד אותי לחשוב שבאיזשהו אופן הבריונות הזו קשורה בכך שאני מסוגל לנהל את חיי השגרה שלי – ללמוד, לעבוד, לשבת בבתי קפה…
כתיבתו של שולמן נקיה ופשוטה. אין בה הרבה פילוסופיה, אין בה התלהמות. הוא לא מתבייש להיות נאיבי, להתלהב, להתייאש. שולמן יודע מה הוא מרגיש והוא משתף אותנו בצורה נוגעת ללב.

"עייפתי מכל העסק המלוכלך הזה, ההתמקחות האינסופית על כל סנטימטר של אדמת טרשים. לרגע נוטשת אותי אהבתי לנופים האלה ואני רוצה רק להתרחק מן היהודים וטירופם, מן הפלסטינאים וקדרותם. הכל מכוער פה, ועוד גשם סוחף שמרטיב עד העצם את כולנו, הממתינים כאן לאיזה פתרון זמני."

ובמקום אחר

"אני תופס שאין שום מקום אחר בעולם שהייתי מעדיף להיות בו כרגע."


אני קורא את הקטעים המוכרים הללו ובטני מתהפכת. שוב ושוב במהלך הקריאה אני שם לב למתח שנוצר בכתפי ובפלג גופי העליון. לו לא היה מדובר ב"סיפור אמיתי", או לו לפחות היה מדובר בהתרחשויות של מקום אחר, אפשר היה לקרוא את הספר כרומן המתאר בחדות ורגישות את הרוע האנושי. וגם את האחוה והגבורה שיש בבני אדם. גבורה של אנשים שיודעים מה האמת ומסרבים לוותר לעוול בלי מאבק. קל מאוד לחוש מבין דפי הספר את האחוה השוררת בין הפעילים של תעאיוש כשהם נפגשים ביציאה כזו או אחרת לכפר פלסטינאי. האחוה הזו גם ניכרת בין התעאיושים לפלסטינאים אליהם הם מצטרפים. הם לא בהכרח מכירים זה את זה לעומק, לא נפגשים מחוץ לפעילויות הללו. אבל יש שם חום ואהבה שתמיד פועמים בין אנשים שהציבו יחד את גופם היכן שליבם הנחה אותם. לפעמים הגוף הזה מזיע ומתעייף בחום ובעבודה הפיזית של לקצור שדה חיטה או לבנות בית שנהרס. לפעמים הוא סופג קללות. לפעמים הוא נרמס ומוכה בצורה ברוטאלית.
לכו לקנות את הספר הזה. בארוחת הצהרים ספרו לחבריכם לעבודה על מה שקראתם. השאילו אותו לאחיכם, אחיותכן, הוריכם וילדיכם. אני לא חושב שזה הרבה לבקש. אולי יום אחד תגידו גם אתם:

"אקטיביזם פוליטי אינו התחום הטבעי שלי. רק במהלך האינתיפאדה הראשונה גיליתי את טעמה של פעולה לשמה, בלי חשבון, בלי לחשוב על התוצאות, מול הרשע, דרך העמימות והבלבול העוטפים אותנו תמיד. התגלית הזו שאני חייב אותה לכמה חברים קרובים, שינתה את חיי. "

Read Full Post »