עבדתי הבוקר בגינה וגיליתי שיש משהו שהשכן בגינה השנייה צריך לתת עליו את דעתו. שמו פרח מזיכרוני – נפתלי? לא. עודד? לא. במשך כמה דקות חיפשתי את השם והוא לא הסכים להתגלות בפני. איך ידעתי שהשמות שצצים בראשי אינם השם המבוקש? משהו היה חסר, לא היתה תחושה של פאמיליריות במפגש בין דמות השכן לשמות שמחשבתי הציעה.
שעה אחר כך השם שלו צץ בתוכי והזיהוי היה מיידי. זה היה כל כך מהיר עד שלא הספקתי אפילו לזהות איך זה מרגיש. כן, יש את התחושה של למצוא את השם הנכון, יש את התחושה שהיא בעצם זו שאומרת לי "מצאת". זו לפחות הטענה של אנשי התודעה הגופנית ומבחינתי זו טענה מאוד מתקבלת על הדעת. מה קורה כשהמוח צריך להחליט האם השם שצץ הוא אכן השם הנכון או הלא נכון? הרי אין לנו אדם קטן בתוך הראש שמניף שלטים "נכון"/ "לא נכון" כדי לפסוק עבורנו. ובכן, למרות שאין מי שמניף את השלטים הם בכל זאת מונפים. אבל אלו אינם שלטים של טקסט אלא איתותים גופניים. יש את החוויה של התאמה בין השם המוצע והשם המבוקש וחוויה היא עניין תחושתי. עניינים תחושתיים הם עניינים גופניים ולחוות את מקומו של הגוף בתהליך לכאורה מנטאלי כמו היזכרות זה דבר מענג מאוד. בכל מקרה, אני פספסתי את ההזדמנות הזו להרגיש את הטעם של ההיזכרות. לא נורא. מן הסתם הזדמנות דומה תגיע מחר.
יותר ויותר אני מתקשה למצוא אירועי חיים שמתרחשים במנותק מהגוף ומתחושותיו. בפרט גם מה שנקרא שינוי תודעתי כולל את הגוף: אתה רואה את העולם אחרת, המשמעות של הדברים השתנתה. זה יכול להיות שינוי "קטן" או "ענק". בכל מקרה, מה זו "המשמעות" הזו? לטעמי – לניסיוני – משהו שנגע בי הפסיק לעשות זאת, או להיפך משהו שקודם לא הזיז הוא עכשיו מחשמל. קודם לא הרגשתי שיש קשר בין שני דברים ועכשיו הקשר הזה מוחשי ביותר: נוגע, הזיז, מחשמל, הרגשתי, מוחשי – אלו כולם עניינים גופניים. ולא, לא מדובר רק במטאפורות אלא במילים מדויקות לתיאור המתרחש: התהליך הזה הוא (גם) גופני והחוויה הגופנית היא חלק בלתי נפרד ממנו.
למשל, השינוי שבו התודעה משתחררת מכבליה. כשמדברים לידי על תודעה חופשית אני בדרך כלל נהיה חשדן. נכון, המחשבה שהתודעה שלי יכולה להיות בחופש מעוררת בי ערגה. מצד שני ברור לי שהרעיון הזה מופרך. אני לא מצליח לדמיין מצב של תודעה שאינה כבולה בהתניות כאלו ואחרות. שאינה נמצאת, אפילו חלקית, בעיוורון. אני פשוט לא מבין איך תודעה כזו נראית. איך שאני לא מסתכל על זה אני רואה התניות והתניות והתניות. נכון, יש תודעות חכמות יותר וכאלו שפחות חכמות. יש שמחות יחסית ויש שנוטות להיות זועפות. אפשר אפילו "להשתפר" ולהיות שמח יותר, נבון יותר, אוהב יותר… אבל מה לזה ולחופש?
בשנים האחרונות מצאתי שתי דרכים להסתכל על הסוגיה הזו בצורה מרוככת יותר. דרך אחת, "פרגמטית" מחליפה את הפנטזיה של "להיות חופשי" ביעד ההרבה יותר צנוע (ומציאותי), "להיות חופשי יותר". הראשון הוא פנטזיה כי הוא מדבר על משהו אבסולוטי ואילו השני מציאותי כי הוא מאוד יחסי. אני בהחלט יכול לשאוף להיות יותר חופשי מכפי שהנני היום. אבל לשאוף להיות חופשי, קרי כזה שהתודעה שלו נטולה לחלוטין התניות, עכבות והיצמדויות, אלו חלומות באספמיה. דרך אחרת לנסח זאת היא שלמרות שאין דרך להשתחרר מכל ההתניות הרי שמכל התניה ספציפית אני בהחלט יכול להשתחרר. אני חייב להרשות לעצמי כאן איזו אנאלוגיה מעולם הלוגיקה. היא ממש לא הכרחית אבל הגיקים שבינינו עשויים להעריך את החן שבה. ואם אינכם גיקים, אתם בהחלט רשאים לדלג פסקה.
אחד הדברים שמאוד מבלבלים סטודנטים בקורסי לוגיקה הוא ההתמודדות עם המילים "כל" ו"יש". למשל –
לכל מספר X יש מספר Y כך שY קטן מX
האם המשפט הזה אומר אותו דבר כמו –
יש מספר Y כך שלכל מספר Y , X קטן מX
אין הבדל רב מבחינת הצורה של שני המשפטים הללו. בסך הכול החלפנו את הסדר של המילים "כל" ו"יש". פעמים רבות אנשים מתבלבלים ולא שמים את הכמתים (המילים "כל" ו"יש") בסדר הנכון. כך למשל, בהקשר של המספרים הממשיים, המשפט הראשון הוא בהחלט נכון (לא משנה איזה מספר תבחרו, תמיד ישנו מספר הקטן ממנו). ואילו המשפט השני שגוי (שהרי אין מספר שקטן מכל המספרים האחרים).
איך זה קשור לפסקה הקודמת על ההבדל בין להיות חופשי יותר לבין להיות חופשי? ובכן את להיות חופשי יותר אנחנו יכולים לנסח כ –
לכל התניה X יש מצב תודעה Y כך שY משוחרר מX.
ואילו, להיות חופשי יתנסח כ –
יש מצב תודעה Y כך שלכל התניה Y, X משוחר מX.
החלפנו את הסדר בין "יש" ל"כל" – לא כזה שינוי גדול. אבל קיבלנו שני משפטים מאוד שונים. הטענה שלי היא שהראשון הוא גם נכון וגם ראוי מאוד ליישום ואילו השני אינו אלא פנטזיה. משעשע לחשוב שכל מיני תורות רוחניות מבוססות על הבנה שגויה של שיעורי לוגיקה.
את התובנה השנייה אני חייב לסטיבן פולדר. לפני כשנתיים העליתי בפניו את הטענה שלי בגנות הדיבור על חופש. הוא פשוט השיב לי, "תמיד יש משהו בתודעה שאינו מותנה. חפש את המשהו הזה ופעל ממנו". המשפט הזה הקסים – עדיין מקסים – אותי ביופיו: מצד אחד יש את האנשים שמתוך משאלת לב מתעלמים מהפלונטר ההתנייתי שלנו ומרשים לעצמם להפריח לאויר מילים יפות מאוד אך חסרות כיסוי על חופש. מצד שני, אני נתפשתי כל כך להתניות עד שלא ראיתי שיש גם משהו אחר. סטיבן, לא נבהל מההתניות, רואה אותן. הוא רואה גם שהן לא הכול, שנותר בנו משהו חופשי. אכן אי אפשר להשתחרר מכל ההתניות. אבל גם אין צורך. אפשר ללכת אל מה שנמצא מחוץ לשליטתן.
גם כאן יש אנאלוגיה מתמטית (אפשר לדלג על המשפט הבא): בעוד שהתודעה היא בעוצמת הרצף, ההתניות הן לכל היותר בנות-מניה.
עד כאן הכול טוב ויפה אבל מה עושים עם זה. איך משתחררים ולו מהתניה אחת? איך פועלים מתוך המקום החופשי? נראה לי שיש יותר מתשובה אחת אבל אני רוצה להצביע על התפקיד של הגוף בהסרת הכבלים שלנו.
אני ממש לא מתכוון להציע את הגוף כמקום חופשי. פעמים רבות אנשים מבלבלים בין האזוטרי (אנרגיה, צ'י, צ'אקרות וכל ביטוי אחר של חיות הגוף) לבין החופשי. התייחסתי בפירוט להבדל הזה בשתי רשימות שפרסמתי לא מזמן. כמובן שגם הגוף, כמו התודעה, מותנה וכבול. דווקא משום כך, מודעות להתניות והחיפוש להתרתן ראוי שיכללו את הגוף. אלא שפעמים רבות אנו מתמקדים בהיבט המנטאלי של הכבלים שלנו ומנסים ליצור את השינוי שם: פחד שולט בי, צער מעיק עלי, אני לא סקרן, לא יצירתי, נוטה להגיב בצורה לא מוצלחת כשאומרים לי מילים מסוימות. לכאורה אלו מאורעות שמתרחשים בלב ובמוח ובהתאם לכך על מנת להשתחרר מהדפוסים הללו עלינו לטפח איכויות מנטאליות כגון שלווה, חכמה, חמלה, סקרנות וכו'. אבל אם, כמו בדוגמא שהבאתי בראשית הרשימה הזו, העוגן של הדפוסים הללו מצוי בחוויה גופנית אז אנחנו לא יכולים להסתפק בהתמקדות רק במימדים הלא גופניים שלנו.
תגובות גופניות – הרבה מהן כלל אינן מודעות – הן מה שנותן את הכוח לכבלים שלנו. ללא הכוח הזה, פרשנויות, שיפוטיות, דחפים וכו' היו פשוט חולפים בתודעה בלי הרבה יכולת להפעיל אותה. בסיפור מתחילת הרשימה, טענתי שהיה זה איתות גופני שבישר לתודעה ששמו של השכן שלי הוא רפי – לא היתה לי שום יכולת להתעלם מכך וגם שום יכולת לשכנע את עצמי שאחד השמות הקודמים הוא בעצם השם הנכון. כך, איתות גופני הוא גם מה שמשכנע את התודעה שדפוס מנטאלי מסוים הוא "הנכון". כדי להשתחרר מהדפוס חיוני אם כן לזהות את המקור הגופני שטוען אותו בחיוניות. כשמסכימים להקשיב לגוף מגלים שהוא כל הזמן מדבר. מודעות שכוללת את הגוף היא מודעות שלימה יותר. פעמים רבות החלקיות של המודעות שלנו היא מה שמלכתחילה איפשר את ההתקבעות של הכבלים שלנו. הרחבת המודעות מלווה אז בשינויים עוצמתיים. פעמים אחרות, העמקת ההקשבה שלנו היא תחילתו של תהליך ונדרשת עבודה נוספת.
כך או כך, עצם ההרחבה של תשומת הלב אל הגוף היא תחילתו של שחרור מאחת ההתניות החזקות ששולטות בנו: הדעה הקדומה שחכמה, שמחה, יצירתיות וחופש יכולות להיות נטועות במקום אחר מאשר בגוף.
תודה לתומר בשן שקרא גרסה מוקדמת של רשימה זו והערותיו סייעו בהשלמתה.
Read Full Post »
תבונת הגוף 