Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תאעיוש’

אם האימון באמנות לחימה נועד לאפשר לנו לשלוט בסובבים אותנו אזי תפיסות, אחיזות ובריחים מבטאים זאת בצורה

  המלאה ביותר (והנה רעיון לסקר או מיני-מחקר: לבקש ממתאמנים באמנויות לחימה שיגדירו את מטרת האימון שלהם במשפט אחד ואז לשאול אותם איזו טכניקה מבטאת את המטרה הזו בצורה המלאה ביותר). באמנויות הלחימה השונות יש שלל אחיזות כאלו. לא פעם התוצאות הן מרהיבות.

תמונת מראה של האמור לעיל היא העובדה שבקיטאידו – בה מעודדים התמסרות וויתור על שליטה – אין שום טכניקות כאלו. אנחנו מכוונים את עצמנו להשפיע על מי שנע אל תוך המרחב שלנו בלי לאחוז או לתפוס אותו. על בריחים ודאי שאין מה לדבר אצלנו. אנחנו מוותרים במודע על היכולת לשלוט באחר גם אם הוא תוקף אותנו. כשאנחנו סופגים התקפה אנחנו מוותרים על האופציה של לאחוז במי שמתקיף אותנו ושאותו אנחנו אמורים להפיל. ישנם מספר תרגילי זוגות בהם הויתור הזה קל מאוד לביצוע מהבחינה הטכנית ובכל זאת מתאמנות חדשות

מתבלבלות ותופסות את בת הזוג שלהן (הכתיבה בלשון נקבה היא במענה לתגובה שרשמה כאן לא מזמן whisper). הרצון לשלוט – שמתבטא כאן בדפוס גופני של לאחוז כשאני רוצה להוביל/לכוון/להשפיע – טבוע בנו כל כך חזק עד שגם הדגמה ואמירה ברורה שלי לא עוזרת והמתאמנות החדשות ממשיכות "להתעקש" על לתפוש. בתרגילים מורכבים יותר, אני רואה גם מתאמנות ותיקות ומנוסות מאוד לא מצליחות להימנע מלתפוס: הפיתוי גדול מדי.

כשמצליחים להשתחרר מעט מהדפוס הזה מתגלה עולם ומלואו: כשהיא לא תופסת את המובלת שלה, המובילה אינה יכולה לכפות דבר ואינה יכולה לפעול ככל העולה על רוחה. המובילה תלויה בעצם במובלת. זה מרעיש לגלות שכמוביל אני תלוי במובלת שלי. ההפנמה של הגילוי הזה ממשיכה אצלי כבר שנים.

———-

דרום הר חברון. המתנחלים, הצבא והמינהל האזרחי משנים את הבט"ש בהתאם לחילופי העונות. הגבעות  בספר המדבר מוריקות עכשיו לתקופה קצרה אחרי שפע הגשם של פורים ולפני שישובו לצחיחותן. בהתאם לכך הבט"ש הוא למנוע מרועים פלסטינים לרעות את עדרי הצאן שלהם. אנחנו באום זייתון יחד עם מספר רועים ועדריהם. במרחק שני ואדיות מאיתנו נמצאת התנחלות מעון. על פי מפות המנהל האזרחי האזור מותר למרעה על ידי הפלסטינים ובכל זאת בשבועות האחרונים הצבא אינו מאפשר זאת. גם נוכחות של ישראלים בשבתות קודמות לא הצליחה לשנות את התנהלות הצבא ואנחנו בטוחים שהשבת הזו לא תהיה שונה.

אנחנו מזהים את הרכב של רכז הביטחון של מעון על גבעה מהעבר השני של הואדי – לכבודנו האיש הדתי הזה מחלל את השבת. אנחנו מצפים שהצבא יגיע בקרוב וינסה לסלק אותנו. ניסיון השבועות הקודמים מלמד שלא נוכל לשכנע או למנוע את הדבר ולכן המטרה שלנו היא לעכב את החיילים על מנת שהרועים והעדרים יוכלו להסתלק. החיילים נוהגים לתפוס רועים לעצור אותם למספר ימים על לא כלום והמנהל האזרחי קונס אותם באלפי שקלים על "רעיה לא חוקית" (כאמור, מדובר ברעיה בשטחים בהם המפות הישראליות מציינות שמותר להם לרעות). יתכן וההפרעה שלנו תגרום לכך שאנחנו נעצר. אבל אנחנו נשוחרר עוד באותו יום, אותנו איש לא יקנוס ויש אפילו סיכוי שמעצר של ישראלים ימשוך תשומת לב להתעמרות הזו שגודעת את מטה לחמם של רועים עניים.

שני ג'יפים של צה"ל מגיעים וחיילים יורדים מהם ונעים לכיווננו. כמה מאיתנו מנסים לדבר איתם אולם הם מתעלמים וממשיכים קדימה אל עבר הרועים. אנחנו נעמדים מולם מנסים למנוע מהם את ההתקדמות. אנחנו לא באמת יכולים לעשות זאת: אנחנו מונים תשעה נשים וגברים והם בערך חמישה. הם קצת דוחפים את עצמם דרכנו וקצת מנסים לעקוף. אנחנו בתנועה מתמדת נעמדים מולם שוב ושוב, ממלאים פרצות, נדחקים בחזרה מולם. אין שום אלימות פיזית אבל האווירה קשה.

תוך כדי התופסת הזו, כמה מאיתנו אומרים בקול שקט, רגוע, "יש לנו מפות. תסתכלו! מותר להם לרעות פה" ואז קוראים מתוך הפקודות של המינהל האזרחי "אין למנוע מחקלאים ורועים פלסטינים לקיים פעילות. במקרה של עימות עם גורמים כלשהם על הצבא להגן על הפלסטינים". החיילים אינם עונים, כאילו מתעלמים מאיתנו ורק צעדיהם המכוונים לעקוף אותנו מעידים שהם מודעים לקיומנו. הם חסונים והאפודים העבים והנשק הכבד שלהם הופכים אותם לעוד יותר גדולים למראה. הפנים של הסרן שמוביל אותם קשות.

אין שום אלימות פיזית ודווקא זה מדגיש את אובדן השליטה. החיילים הרי יכולים לנפנף אותנו: בעיטה, דחיפה, מכה עם הרובה. אנחנו מפריעים להם בצורה די חצופה וחיילים לא אמורים לסבול הפרעות. מה גם שהם בטח לא חושבים עלינו דברים נחמדים. לא להשתמש באלימות נגד ההפרעה שלנו זה לוותר על האפשרות להיות בשליטה. בדיעבד אני מעריך את יכולת האיפוק שלהם.
גם אנחנו בסוג של חוסר שליטה. התכנית שלנו לא עובדת. אמנם אנחנו מעכבים את החיילים אך הם ממשיכים להתקדם. הרועים לא יוכלו לרעות והחיילים אפילו לא טורחים להתייחס אלינו. בשביל מה אנחנו כאן?

העימות הזה נמשך מספר דקות. אם הייתי מסתכל מהצד אולי הייתי יכול לראות כאן ריקוד אבל אני לגמרי בפנים והמתח כל כך גדול שהפיצוץ חייב לבוא. 

אין פיצוץ. פתאום מגיע רב-סרן (מאיפה הוא הגיע?) וקורא לחיילים לעצור. הסרן מנסה להגיד לו משהו אבל באורח פלא המרדף מופסק. אחד מאיתנו ניגש לשוחח איתם ואחרי כמה דקות הוא חוזר עם הודעה שהרועים יוכלו לרעות עד שקצין המנהל האזרחי יגיע ויחליט בעניין. בדרך כלל מגרשים אותם ואותנו מיד כך שפסק הזמן הזה מפתיע וגם משמח.

אלא שהרועים באמת פוחדים מהצבא ובדקות הספורות שהאירוע הזה ארך הם התרחקו מרחק רב. אני הולך לקרוא להם ולוקח לי רבע שעה של הליכה מהירה עד שאני משיג אותם. אני חוזר אל שאר הישראלים ומתיישב. אחרי כמה דקות העדרים מתחילים להתקרב אלינו. לפתע, ים של כבשים שוטף אותי בתנועה עזה. שוב תחושה של חוסר שליטה אבל הפעם הלב מלא שמחה.
בסופו של דבר קצין המינהל מגיע ומאשר את המשך הרעיה. אנחנו מעבירים כמה שעות תחת השמש הקופחת, בשיחה בטלה ובשיעור ערבית מאולתר. מדי פעם אני מעיף מבט אל הואדי ורואה את ים הכבשים והעזים. המראה משובב נפש.

———

יום חמישי שעבר, 4:30 לפנות בוקר. חשיכה מוחלטת, גשם זלעפות וקור אימים. אני נוהג לירושלים בחזרה משדה התעופה. כמה שעות לפני כן המכונית שלנו התחילה להשמיע קולות מוזרים כשלחצתי על הבלמים ולכן אני נוסע במכונית של חבר. בעליה אחרי מוצא אני מבחין בדמות שחורה הולכת בשולי הכביש המהיר. מי המשוגע הזה? אני עוצר כמה עשרות מטרים לפניו. הוא מגיע אלי ונכנס כולו רטוב. מסתבר שהוא לא משוגע.

הוא צריך להגיע לגוש עציון שזה בכלל לא בכיוון שלי. אני מחזיר את המכונית לחניה שלה ואנחנו עוברים למכונית שלי. אני אומר שאסיע אותו לכביש המנהרות. אנחנו נוסעים בדרך חברון, אני מאט ומאותת ימינה. הרמזור בצומת נפל ושני אנשים מטפלים בו. אני שוב לוחץ על הבלמים על מנת להאט עוד והמכונית מתחילה להחליק: שמאלה, ימינה בהתחלה נראה שאין מה לעשות אבל אחר כך אני מצליח להתיישר. המכונית נוסעת עכשיו ישר אל עבר אי התנועה היכן ששני האנשים עומדים. אני לוחץ על הבלמים והאוטו לא מגיב. גם לסובב את ההגה לא עוזר. אני מושך את בלם היד, האוטו מאט אבל ממשיך לנסוע, עולה על אי התנועה. הגלגל שוקע בבור שנוצר מנפילת הרמזור והמכונית נעצרת. הפגוש צמוד לאגן של אחד מהם.

Read Full Post »

בחנות עוד היססתי האם לקנות את ספרו של דויד שולמן "תקוה מרה". מה כבר יכול לחדש לי "יומנו של פעיל תעאיוש"? אבל מרגע שהתחלתי לקרוא בו ידעתי שאני רוצה את הספר הזה בספריה שלי. הכתוב בספר מוכר לי ממקור ראשון. מה שאיני מבין הוא כיצד ייתכן שמרבית היהודים במדינה הזו אינם יודעים אודות האירועים המתוארים בספר. איך ייתכן שהכאת נשים זקנות, תקיפת חקלאים, שדידת רכוש, אטימת בארות, הרעלת חיות והריסת בתים קורים ואנשים נותרים שאננים באי-ידיעתם. ומה עם אלו שיודעים? שמעלימים עין, שמתכננים, שנותנים את הפקודה, שעושים את הפשע – איך זה שהם מסתובבים באותם רחובות שאני, נראים כמוני, מתנהגים כמוני ומסוגלים לכל זה?

"…חלקם יורים צרורות לעברנו. אחד מאיתנו שומע כדור שורק מעל ראשו. סיוט מוכר עד בחילה, צפוי, חוזר ונשנה. הם מיידים בנו אבנים…אבנים מטילות אימה, קטלניות, קרבות והולכות מדי רגע….אחד המתנחלים מסתער עלי ומפיל אותי לקרקע. עפר חום וספוג מים מכסה את אצבעותי, ברכי, גבת עיני הימנית. הוא מכניס בי עוד כמה אגרופים לפני שהוא עובר הלאה ליעד הבא… אני חש כאב, תדהמה פחד, זעם. גרוע מזה, ראיתי את פניהם מקרוב, וזה אולי המראה המזעזע שראיתי מימי, מראה שאנסה אחר-כך לשכוח ולהדחיק: לא פנים רגילות, שטוב ורע, בלבול ובהירות, אהבה ושנאה ניכרים בהן בערבוביה. העינים אחוזות טירוף. עיני מרצחים…לורנס, מתנדב קנדי גבה-קומה ומזוקן, מבוגר קצת יותר, הותקף קשות. ליאורה הוכתה והושלכה ארצה, משקפיה שבורים…כעת הם מסתערים על נטשה, שהמשיכה לצלם בגבורה…היא קטנה וזריזה, וכשהם מתנפלים, מנסים לתפוס את המצלמה היא צווחת וחגה במהירות..".

בשטחים הכבושים – שולמן קורא להם השטחים הפלסטינאים – מתרחשים מידי יום מעשים קשים שאין להם כלום עם בטחון או אפילו עם מאבק בין לאומים. ודאי שאין להם כלום עם קדושת הארץ. ויכוחי הסלון שלנו וניתוחי הפרשנים בתקשורת פשוט לא רלבנטיים בהקשר הזה של בריונות לשמה. מחריד אותי לחשוב שבאיזשהו אופן הבריונות הזו קשורה בכך שאני מסוגל לנהל את חיי השגרה שלי – ללמוד, לעבוד, לשבת בבתי קפה…
כתיבתו של שולמן נקיה ופשוטה. אין בה הרבה פילוסופיה, אין בה התלהמות. הוא לא מתבייש להיות נאיבי, להתלהב, להתייאש. שולמן יודע מה הוא מרגיש והוא משתף אותנו בצורה נוגעת ללב.

"עייפתי מכל העסק המלוכלך הזה, ההתמקחות האינסופית על כל סנטימטר של אדמת טרשים. לרגע נוטשת אותי אהבתי לנופים האלה ואני רוצה רק להתרחק מן היהודים וטירופם, מן הפלסטינאים וקדרותם. הכל מכוער פה, ועוד גשם סוחף שמרטיב עד העצם את כולנו, הממתינים כאן לאיזה פתרון זמני."

ובמקום אחר

"אני תופס שאין שום מקום אחר בעולם שהייתי מעדיף להיות בו כרגע."


אני קורא את הקטעים המוכרים הללו ובטני מתהפכת. שוב ושוב במהלך הקריאה אני שם לב למתח שנוצר בכתפי ובפלג גופי העליון. לו לא היה מדובר ב"סיפור אמיתי", או לו לפחות היה מדובר בהתרחשויות של מקום אחר, אפשר היה לקרוא את הספר כרומן המתאר בחדות ורגישות את הרוע האנושי. וגם את האחוה והגבורה שיש בבני אדם. גבורה של אנשים שיודעים מה האמת ומסרבים לוותר לעוול בלי מאבק. קל מאוד לחוש מבין דפי הספר את האחוה השוררת בין הפעילים של תעאיוש כשהם נפגשים ביציאה כזו או אחרת לכפר פלסטינאי. האחוה הזו גם ניכרת בין התעאיושים לפלסטינאים אליהם הם מצטרפים. הם לא בהכרח מכירים זה את זה לעומק, לא נפגשים מחוץ לפעילויות הללו. אבל יש שם חום ואהבה שתמיד פועמים בין אנשים שהציבו יחד את גופם היכן שליבם הנחה אותם. לפעמים הגוף הזה מזיע ומתעייף בחום ובעבודה הפיזית של לקצור שדה חיטה או לבנות בית שנהרס. לפעמים הוא סופג קללות. לפעמים הוא נרמס ומוכה בצורה ברוטאלית.
לכו לקנות את הספר הזה. בארוחת הצהרים ספרו לחבריכם לעבודה על מה שקראתם. השאילו אותו לאחיכם, אחיותכן, הוריכם וילדיכם. אני לא חושב שזה הרבה לבקש. אולי יום אחד תגידו גם אתם:

"אקטיביזם פוליטי אינו התחום הטבעי שלי. רק במהלך האינתיפאדה הראשונה גיליתי את טעמה של פעולה לשמה, בלי חשבון, בלי לחשוב על התוצאות, מול הרשע, דרך העמימות והבלבול העוטפים אותנו תמיד. התגלית הזו שאני חייב אותה לכמה חברים קרובים, שינתה את חיי. "

Read Full Post »