נפילה, צעד אחרי צעד

לא נעים ליפול. יש לנו תגובה אינסטינקטיבית (אחת היחידות, כך קראתי, שקיימות מרגע הלידה) של כיווץ כשאנו מועדים או כשהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו. לכן מאוד מפתיע לגלות, שנפילה היא חלק מהותי מאמנויות גוף שונות. כתבתי על נפילה בשיאצו וגם בקונטאקט אימפרוביזציה וקיטאידו. האינסטינקט הגופני כרוך בדפוס תודעתי חזק. להתייחס לנפילה לא כאל תאונה או שבירה של התנועה אלא כאל חלק מהותי מהרצף התנועתי, חלק שבעצם מאפשר את התנועה (ובשיאצו את הטיפול) מנוגד לתפיסות ואמונות עמוקות שלנו. זה סותר את התפיסה הבסיסית והמובנת מאליה שלנו שאנו סוכנים עצמאיים ונפרדים שיכולים לפעול על הסביבה שלנו. לכן ההסכמה ליפול היא גם אתגר תודעתי – התפיסה שלנו את יחסינו עם המרחב נדרשת להשתנות.

לפני כמה שנים קראתי בספר של משה פלדנקרייז שבהליכה אנו בעצם נופלים. הגוף נופל קדימה והרגל המושטת היא זו שבולמת את הנפילה, צעד אחרי צעד. מאוד הופתעתי לקרוא את זה וקמתי לבדוק. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר – אתם יכולים לקחת כמה צעדים ולבדוק בעצמכם, אולי הרגישות שלכם יותר טובה משלי. רק אחרי זמן מה של הליכה ותשומת לב הבנתי שאכן יש רגע או שניים עד שהרגל הצועדת פוגשת את הרצפה שבהם אני נופל. לפעמים הצעידה שלנו משמיעה קול במפגש הרגל עם הרצפה, ואם תנסו ללכת יחפים סביר שתרגישו מכות קטנות בכל פעם שאתם דורכים. אלו הם תוצאה של הנפילה שבהליכה.

זה עניין די דרמטי לגלות שחלק מוכר היטב של העולם אינו כפי שחשבתי. לעתים זה יכול להיות מפחיד או מתסכל (איך לעזאזל הלכתי כל השנים הללו בלי לדעת שאני נופל?). פעמים אחרות, הגילוי מביא עימו יתר הרמוניה (אני מבין יותר טוב מה היא הליכה ולכן הליכתי נהיית הרמונית יותר) וזה מביא אנרגיה ושמחה. אבל בזמנו הגילוי אודות הנפילה שבהליכה לא היה שלם ומשהו בי נותר לא מסופק. בשנים שחלפו מאז חזרתי שוב ושוב לבדוק האם כשאני הולך אני באמת נופל ולנסות להבין מה עדיין חומק ממני. שכן בעוד שבשיאצו וקונטאקט לא רק ידעתי שאני נופל אלא אף הרגשתי את הנפילה בצורה ברורה, ההליכה פשוט לא הרגישה לי כמו נפילה.

בשבוע שעבר זה סופסוף קרה. האסימון "נפל". קלטתי שאחד ההבדלים בין נפילה לתנועה שאינה נופלת הוא חוסר היכולת לעצור את התנועה. אם אני עומד ומרים את הרגל באוויר אני יכול לעצור בכל רגע ולהישאר בתנוחה סטטית. אבל כשאני מתחיל לשלוח את הרגל ובעקבותיה את מרכז הכובד שלי קדימה, מגיע רגע שבו איני יכול לעצור יותר. זה זמן הנפילה. כל מי שפספס מדרגה בחושך חווה את זה. תוך כדי שבדקתי והבנתי וחוויתי את העניין, הבנתי גם למה עד עכשיו הנפילה לא הרגישה ככזו. לנפילה מצטרפת תחושה אינסטינקטיבית וחריפה של אי-נעימות: אנו מועדים וחשים כאב, או מחליקים ומאבדים את המבנה ההרמוני והזקוף שלנו – פלג הגוף העליון נזרק לכיוון אחד ופלג הגוף התחתון לכיוון אחר – או צונחים וחשים את בטננו מתכווצת. כל הצורות הללו של איבוד שליטה נעדרות מתופעת ההליכה: אנחנו לא מועדים, לא מחליקים והנפילה נמשכת זמן קצר מכדי שנוכל להרגיש שאנו צונחים.

הפער הזה בין "נפילה על פי הגדרה"

כשמרכז הכובד אינו מקבל תמיכה מתרחשת נפילה. משלב מסוים בהליכה למרכז הכובד אין תמיכה מספקת ולכן הליכה מתרחשת תוך נפילה

לבין "נפילה על פי החוויה"

נפילה היא תאונה, אירוע לא נעים ולא הרמוני. נעים ללכת, התנועה זורמת, אני מחליט מה ואיך קורה ולכן זה ממש לא נפילה

הוא דבר מאוד מסקרן. כל מי שמתמחה בדיסציפלינה כלשהי (ממתמטיקה ועד שרברבות) מתחיל לגלות פערים מסוג זה שנחשפים רק לעיניו של מומחה. אם "המומחה" לא ממהר להכריע מי מהשתיים היא "האמיתית" (זו של ההגדרה או זו של החוויה) אז הוא מוצא את עצמו מול קואן: נפילה שאינה נפילה (למשל). במין מעשה קסמים דווקא המומחיות מביאה אותנו למצב של תעלומה. ואז אפשר לחיות.

עוד דבר מיוחד בנפילת ההליכה הוא האופן בו היא משלבת בין חוסר שליטה לשליטה. מצד אחד אנחנו מסכימים ליפול ובנפילה אנו מאבדים שליטה. מצד שני אנו שולטים היטב (בדרך כלל) בכיוון הנפילה, במשך שלה וכמובן בהמשך ההליכה תוך כדי המפגש המחודש עם הקרקע. שליטה וחוסר שליטה בו-זמנית – בלי זה לא היתה לנו הזרימה והנוחות של ההליכה. דרך אגב, לא חייבים שההליכה תתרחש תוך כדי נפילה. אפשר כמו בטאי צ'י ראשית להושיט את הרגל, לתת לכף הרגל לפגוש מחדש את הקרקע ורק אחר כך להעביר את מרכז הכובד קדימה (ראו סרטון כאן) או אפשר, כמו בקיטאידו לדחוף בעזרת הרגל האחורית כך שמרכז הכובד אינו נופל אלא נדחף קדימה. אבל לא ככה אנו הולכים. אנו הולכים תוך כדי נפילה כי בהינתן מבנה הגוף שלנו זו הצורה היעילה ביותר לנוע קדימה. אנו מצטרפים אל האינרציה של הנפילה וממשיכים ממנה לצעד הבא עם הרבה פחות השקעה של האנרגיה מאשר היינו צריכים להשקיע לו היינו הולכים בדרך אחרת. כמו באיקידו אנחנו משתמשים בכוח שאינו בשליטתנו על מנת להשיג את התוצאה הרצויה לנו. בלי שלקחנו שיעור אחד כולנו עושים קונטאקט אימפרוביזציה ושיאצו בכל צעד שאנו לוקחים.

רשימות קשורות:

• הבלתי נודע תמיד ישנו – נפילה בקונטאקט אימפרוביזציה
• השענות ואי-שניות – נפילה בשיאצו
• המילה, העולם והפער ביניהם

Read Full Post »

לאבד שליטה – באימון, בדרום הר חברון ועל הכביש

אם האימון באמנות לחימה נועד לאפשר לנו לשלוט בסובבים אותנו אזי תפיסות, אחיזות ובריחים מבטאים זאת בצורה

  המלאה ביותר (והנה רעיון לסקר או מיני-מחקר: לבקש ממתאמנים באמנויות לחימה שיגדירו את מטרת האימון שלהם במשפט אחד ואז לשאול אותם איזו טכניקה מבטאת את המטרה הזו בצורה המלאה ביותר). באמנויות הלחימה השונות יש שלל אחיזות כאלו. לא פעם התוצאות הן מרהיבות.

תמונת מראה של האמור לעיל היא העובדה שבקיטאידו – בה מעודדים התמסרות וויתור על שליטה – אין שום טכניקות כאלו. אנחנו מכוונים את עצמנו להשפיע על מי שנע אל תוך המרחב שלנו בלי לאחוז או לתפוס אותו. על בריחים ודאי שאין מה לדבר אצלנו. אנחנו מוותרים במודע על היכולת לשלוט באחר גם אם הוא תוקף אותנו. כשאנחנו סופגים התקפה אנחנו מוותרים על האופציה של לאחוז במי שמתקיף אותנו ושאותו אנחנו אמורים להפיל. ישנם מספר תרגילי זוגות בהם הויתור הזה קל מאוד לביצוע מהבחינה הטכנית ובכל זאת מתאמנות חדשות

מתבלבלות ותופסות את בת הזוג שלהן (הכתיבה בלשון נקבה היא במענה לתגובה שרשמה כאן לא מזמן whisper). הרצון לשלוט – שמתבטא כאן בדפוס גופני של לאחוז כשאני רוצה להוביל/לכוון/להשפיע – טבוע בנו כל כך חזק עד שגם הדגמה ואמירה ברורה שלי לא עוזרת והמתאמנות החדשות ממשיכות "להתעקש" על לתפוש. בתרגילים מורכבים יותר, אני רואה גם מתאמנות ותיקות ומנוסות מאוד לא מצליחות להימנע מלתפוס: הפיתוי גדול מדי.

כשמצליחים להשתחרר מעט מהדפוס הזה מתגלה עולם ומלואו: כשהיא לא תופסת את המובלת שלה, המובילה אינה יכולה לכפות דבר ואינה יכולה לפעול ככל העולה על רוחה. המובילה תלויה בעצם במובלת. זה מרעיש לגלות שכמוביל אני תלוי במובלת שלי. ההפנמה של הגילוי הזה ממשיכה אצלי כבר שנים.

———-

דרום הר חברון. המתנחלים, הצבא והמינהל האזרחי משנים את הבט"ש בהתאם לחילופי העונות. הגבעות  בספר המדבר מוריקות עכשיו לתקופה קצרה אחרי שפע הגשם של פורים ולפני שישובו לצחיחותן. בהתאם לכך הבט"ש הוא למנוע מרועים פלסטינים לרעות את עדרי הצאן שלהם. אנחנו באום זייתון יחד עם מספר רועים ועדריהם. במרחק שני ואדיות מאיתנו נמצאת התנחלות מעון. על פי מפות המנהל האזרחי האזור מותר למרעה על ידי הפלסטינים ובכל זאת בשבועות האחרונים הצבא אינו מאפשר זאת. גם נוכחות של ישראלים בשבתות קודמות לא הצליחה לשנות את התנהלות הצבא ואנחנו בטוחים שהשבת הזו לא תהיה שונה.

אנחנו מזהים את הרכב של רכז הביטחון של מעון על גבעה מהעבר השני של הואדי – לכבודנו האיש הדתי הזה מחלל את השבת. אנחנו מצפים שהצבא יגיע בקרוב וינסה לסלק אותנו. ניסיון השבועות הקודמים מלמד שלא נוכל לשכנע או למנוע את הדבר ולכן המטרה שלנו היא לעכב את החיילים על מנת שהרועים והעדרים יוכלו להסתלק. החיילים נוהגים לתפוס רועים לעצור אותם למספר ימים על לא כלום והמנהל האזרחי קונס אותם באלפי שקלים על "רעיה לא חוקית" (כאמור, מדובר ברעיה בשטחים בהם המפות הישראליות מציינות שמותר להם לרעות). יתכן וההפרעה שלנו תגרום לכך שאנחנו נעצר. אבל אנחנו נשוחרר עוד באותו יום, אותנו איש לא יקנוס ויש אפילו סיכוי שמעצר של ישראלים ימשוך תשומת לב להתעמרות הזו שגודעת את מטה לחמם של רועים עניים.

שני ג'יפים של צה"ל מגיעים וחיילים יורדים מהם ונעים לכיווננו. כמה מאיתנו מנסים לדבר איתם אולם הם מתעלמים וממשיכים קדימה אל עבר הרועים. אנחנו נעמדים מולם מנסים למנוע מהם את ההתקדמות. אנחנו לא באמת יכולים לעשות זאת: אנחנו מונים תשעה נשים וגברים והם בערך חמישה. הם קצת דוחפים את עצמם דרכנו וקצת מנסים לעקוף. אנחנו בתנועה מתמדת נעמדים מולם שוב ושוב, ממלאים פרצות, נדחקים בחזרה מולם. אין שום אלימות פיזית אבל האווירה קשה.

תוך כדי התופסת הזו, כמה מאיתנו אומרים בקול שקט, רגוע, "יש לנו מפות. תסתכלו! מותר להם לרעות פה" ואז קוראים מתוך הפקודות של המינהל האזרחי "אין למנוע מחקלאים ורועים פלסטינים לקיים פעילות. במקרה של עימות עם גורמים כלשהם על הצבא להגן על הפלסטינים". החיילים אינם עונים, כאילו מתעלמים מאיתנו ורק צעדיהם המכוונים לעקוף אותנו מעידים שהם מודעים לקיומנו. הם חסונים והאפודים העבים והנשק הכבד שלהם הופכים אותם לעוד יותר גדולים למראה. הפנים של הסרן שמוביל אותם קשות.

אין שום אלימות פיזית ודווקא זה מדגיש את אובדן השליטה. החיילים הרי יכולים לנפנף אותנו: בעיטה, דחיפה, מכה עם הרובה. אנחנו מפריעים להם בצורה די חצופה וחיילים לא אמורים לסבול הפרעות. מה גם שהם בטח לא חושבים עלינו דברים נחמדים. לא להשתמש באלימות נגד ההפרעה שלנו זה לוותר על האפשרות להיות בשליטה. בדיעבד אני מעריך את יכולת האיפוק שלהם.
גם אנחנו בסוג של חוסר שליטה. התכנית שלנו לא עובדת. אמנם אנחנו מעכבים את החיילים אך הם ממשיכים להתקדם. הרועים לא יוכלו לרעות והחיילים אפילו לא טורחים להתייחס אלינו. בשביל מה אנחנו כאן?

העימות הזה נמשך מספר דקות. אם הייתי מסתכל מהצד אולי הייתי יכול לראות כאן ריקוד אבל אני לגמרי בפנים והמתח כל כך גדול שהפיצוץ חייב לבוא. 

אין פיצוץ. פתאום מגיע רב-סרן (מאיפה הוא הגיע?) וקורא לחיילים לעצור. הסרן מנסה להגיד לו משהו אבל באורח פלא המרדף מופסק. אחד מאיתנו ניגש לשוחח איתם ואחרי כמה דקות הוא חוזר עם הודעה שהרועים יוכלו לרעות עד שקצין המנהל האזרחי יגיע ויחליט בעניין. בדרך כלל מגרשים אותם ואותנו מיד כך שפסק הזמן הזה מפתיע וגם משמח.

אלא שהרועים באמת פוחדים מהצבא ובדקות הספורות שהאירוע הזה ארך הם התרחקו מרחק רב. אני הולך לקרוא להם ולוקח לי רבע שעה של הליכה מהירה עד שאני משיג אותם. אני חוזר אל שאר הישראלים ומתיישב. אחרי כמה דקות העדרים מתחילים להתקרב אלינו. לפתע, ים של כבשים שוטף אותי בתנועה עזה. שוב תחושה של חוסר שליטה אבל הפעם הלב מלא שמחה.
בסופו של דבר קצין המינהל מגיע ומאשר את המשך הרעיה. אנחנו מעבירים כמה שעות תחת השמש הקופחת, בשיחה בטלה ובשיעור ערבית מאולתר. מדי פעם אני מעיף מבט אל הואדי ורואה את ים הכבשים והעזים. המראה משובב נפש.

———

יום חמישי שעבר, 4:30 לפנות בוקר. חשיכה מוחלטת, גשם זלעפות וקור אימים. אני נוהג לירושלים בחזרה משדה התעופה. כמה שעות לפני כן המכונית שלנו התחילה להשמיע קולות מוזרים כשלחצתי על הבלמים ולכן אני נוסע במכונית של חבר. בעליה אחרי מוצא אני מבחין בדמות שחורה הולכת בשולי הכביש המהיר. מי המשוגע הזה? אני עוצר כמה עשרות מטרים לפניו. הוא מגיע אלי ונכנס כולו רטוב. מסתבר שהוא לא משוגע.

הוא צריך להגיע לגוש עציון שזה בכלל לא בכיוון שלי. אני מחזיר את המכונית לחניה שלה ואנחנו עוברים למכונית שלי. אני אומר שאסיע אותו לכביש המנהרות. אנחנו נוסעים בדרך חברון, אני מאט ומאותת ימינה. הרמזור בצומת נפל ושני אנשים מטפלים בו. אני שוב לוחץ על הבלמים על מנת להאט עוד והמכונית מתחילה להחליק: שמאלה, ימינה בהתחלה נראה שאין מה לעשות אבל אחר כך אני מצליח להתיישר. המכונית נוסעת עכשיו ישר אל עבר אי התנועה היכן ששני האנשים עומדים. אני לוחץ על הבלמים והאוטו לא מגיב. גם לסובב את ההגה לא עוזר. אני מושך את בלם היד, האוטו מאט אבל ממשיך לנסוע, עולה על אי התנועה. הגלגל שוקע בבור שנוצר מנפילת הרמזור והמכונית נעצרת. הפגוש צמוד לאגן של אחד מהם.

Read Full Post »

התרוקנות

כדי להיעשות לבודהיסט נדרשת פרוצדורה פשוטה למדי. על ה"מתגייר" הבודהיסטי "לבקש מקלט" (to take refuge) בשלושת האוצרות: עליו לומר "אני מבקש מקלט בבודהה. אני מבקש מקלט בדהארמה (התורה הבודהיסטית). אני מבקש מקלט בסנגהה (הקהילה הבודהיסטית)." שלושת האוצרות הללו – מורה, תורה וקהילה – קיימים בכל דיסיפלינה כמעט. בנוסף להם ישנו כמובן התוכן של הדיסיפלינה. העשייה או התרגול שהיא מציעה. במקרה הבודהיסטי התרגול הזה הינו מדיטציה. נדמה לי שעבור אנשים רבים זוכה המדיטציה, לא הבודהה, לא הדהארמה ולא הסנגהה, להיות המקלט הראשון במעלה.
וטוב שכך. שכן את התרגול, האדם עושה בגופו ועל פי רוב גם "בכל לבבו ובכל מאודו". התרגול – הרבה יותר מהרעיונות והמלים הנלוות אליו – פועל ישירות על הגוף והרוח, מעצב אותם ומטביע בהם חותם. ברצוני לכתוב משהו ממה שהמקלט שלי – האימון בסיישין קיטאידו – צרב בלבי. "משהו" כי כמובן שאי אפשר לכתוב הכל. אולי זו תהיה רשימה ראשונה בסדרה.
התרוקנות
בקיטאידו אנחנו קופצים לא מעט. אחרי זמן קצר של קפיצות – 30 שניות, שתי דקות – הגוף כבר עייף. בכל זאת ממשיכים. המתח החיצוני, שאיני ער לקיומו ושבעזרתו אני פעיל בדרך כלל, מיצה את עצמו, התפוגג. כעת איני יכול להסתמך על המתח הזה ואני נדרש למצוא משאבים אחרים על מנת לקפוץ. אפשר לקפוץ מתוך כוונה לבוא במגע עם משאבים אלו – הכוח הפנימי שמצוי בנו – אולם הפעם אני רוצה לכתוב על ההתרוקנות שבקפיצה.
משמוצה המתח החיצוני, השטחי, הגוף הולך ומתרכך, נמס. חשוב לא להסתמך על כוח רצון, נחישות או משמעת פנימית על מנת להמשיך לקפוץ – הסתמכות עליהם פועלת דווקא לחיזוק האני. רק לקפוץ, לקפוץ וליפול, להיעלם אל תוך הקצב של הקפיצה. לקפוץ ללא עכבות, ליפול עמוק, לנחות ועוד משהו נשר.
ברגיל, מוטיבציה חזקה לפעולה היא הרצון להרוויח משהו, להשתפר. אחרי מספר דקות של קפיצות גם המוטיבציה הזו מוצתה. ה"סיבות" לקפוץ – קרקוע, פתיחת האגן, חיזוק המרכז, חיבור לחיות העמוקה שבתוכי – אינן תופסות עוד. הסיבה היחידה להמשיך היא הקפיצה עצמה. אבל בניגוד לתנועות אחרות – מורכבות יותר, מרשימות יותר – אי אפשר להתגאות בקפיצות הללו. להיפך, מבחוץ זו נראית פעולה קצת מגוחכת. וכך, ללא עוגן של מוטיבציה שיקשור אותי, קופץ וקופץ, מתעייף, זוחל, קופץ, קופץ, קופץ.
לאבד את המרכז
קומיטה – עבודת זוגות – היא המצב הטבעי בתרגול אמנות לחימה. לכאורה, הקומיטה הוא אבן הבוחן לשליטה של המתאמן בעקרונות של האמנות: תזמון, מרכז ושלל טכניקות לספיגת התקפה ונטרול יריב. בעיניי לעומת זאת, עיקרו של הקומיטה הוא החוויה של פתיחת הגוף, איבוד המרכז והנפילה. בקיטאידו יש לנו דרך מיוחדת לעבודת זוגות. דרך שהיא שונה ממה שאני מכיר בשיטות אחרות. ל"תוקף" בקיטאידו לא מאוד אכפת להיות מופל.

להיפך, הוא ממש מסכים שבן הזוג שלו ישפיע עליו. לא מדובר בשיתוף פעולה בו התוקף נופל מעצמו, אלא בהיענות שאינה מתנגדת להובלה של בן הזוג. ההיענות הזו מאפשרת למוביל להשפיע עמוק אל תוך הגוף של בן הזוג. זו תחושה של להיות נתון לחסדיו של אחר שיכול לעשות בי כרצונו. והרצון הזה הוא רצון מיטיב. המוביל אינו מחפש לגבור על בן הזוג שלו או להפיל אותו אלא לאפשר לו לפתוח את הגוף ולהתמסר. הפהתמקדות כאן אינה על המוביל שאולי עסוק בטכניקה מאוד מורכבת אלא על המובל המאפשר לעולם להיכנס לתוכו, להשפיע עליו ולשמוט את הקרקע מתחתיו.

התמסרות והתרוקנות יכולות להנחות את האימון בכל אמנות לחימה. אולם התיאור שלעיל עשוי להיראות מנוגד להגיון של אמנויות הלחימה. הקפיצות משמשות לא לצורך חוויה של מרכז חזק וחיות אלא כדי לחוות עייפות וויתור. בעבודת הזוגות אנחנו לומדים להגיש את המרכז שלנו, לא לשמור עליו.
בפני אדם הרוכש מיומנות באמנות כלשהי ניצב האתגר כיצד לא להשתמש במיומנות זו להגבהת המחיצות בינו לבין העולם. על אחת כמה וכמה אם מדובר באמנות של לחימה, בה המיומנות היא זו של שליטה באחר. מבחינה זו חשוב שכל אמנות תציע לעוסק בה, נגיעות של עזיבה והתמסרות. שתאפשר לו לא לשכוח שגם בשיא מיומנתו עדיין יש משהו שנמצא מעבר אליו.

Read Full Post »