Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שינטאידו’

מבט רחוק

 

איקו בחוף נחשולים בסביבות שנת 2000

במהלך אימון שינטאידו שוב ושוב נשמעת ההנחיה "הסתכלו רחוק". ההנחיה הזו נשמעת פשוטה אבל לשליחת המבט רחוק יש השפעה חזקה על החוויה שלי את עצמי. מנקודת ראות אחת מדובר בהרחבת עצמי. ככל שהמבט רחוק יותר, כן החוויה שלי רחבה יותר. לא מדובר במטאפורה או ברעיון אלא בחוויה מוחשית. כשאנו מתאמנים בחוץ המבט באמת יכול להישלח הרחק אל האופק או למעלה לשמים. כשזה נעשה תוך כדי תנועה נשמטות כמה לבנים מהחומה ואני טובע קצת בכחול של השמים – שני תרגילים טיפוסיים הם סייטן ואיקו.

בעבודת זוגות המבט נוטה להתמקד ולהצטמצם אל בן הזוג. ההצטמצמות הזו היא חלק מלחוות את בן הזוג כאובייקט נפרד ממני, עליו אני עומד לפעול. שליחת המבט רחוק כשאני מסתער על מישהו או כשאני נע ביחס להסתערות שלו היא חלק מהניסיון להיפרד קצת פחות.
דרך אחרת להסביר את המבט הרחוק היא שזה הוא ניסיון לרוקן את עצמי. להתרוקן ממחשבות, רגשות, מכל מה שהוא שלי ואישי. כשהכוס שלי תהיה ריקה יהיה סופסוף חלל אליו יוכל להימזג העולם, היקום… איני יודע אם זה נשמע משכנע. אולי זה נשמע קצת רע "להתרוקן מכל מה שהוא שלי". בפועל, גם ההתרוקנות הזו היא חוויה מוחשית.
כמו תמיד התיאורים הלכאורה מנוגדים הללו – הרחבת עצמי, התרוקנות מעצמי – מופיעים כתיאור של אותה פעולה. זה כמובן קשור בכך שהעיסוק הוא אינו ב"אני" אלא בהפרדה בין האני לבין העולם. במובן מסויים, אחת היא כיצד תעלם החומה הזו, על ידי הרחבה או על ידי צמצום. מצד שני, נדמה לי שיהיו הבדלים משמעותיים בין מי שנוטים יותר לחפש את התרוקנות האני לבין אלו שמחפשים להתרחב. המלים מתארות את אותו הנוף אך מעידות על מי שבחר בהן, מה מתוך הנוף הזה הוא רואה.
מעניין לקשר זאת למדיטציה שגם היא עוסקת בחווית העצמי וגם בה יש חשיבות לחוש הראיה. במדיטציה הכיוון הוא דווקא לצמצם את הראיה (לרוב עד כדי עצימת עינים). הנה לנו דוגמא כיצד היין (עצימת עינים) והיאנג (מבט לאינסוף) נפגשים. אם נראה הכל ללא הבחנה נהיה קצת עיוורים…
משזוהה הקשר הזה בין המבט למצב האני אפשר להשתמש בו בשני אופנים. הראשון הוא לשלוח את המבט רחוק ולתת לכך להשפיע עלי, כפי שתיארתי למעלה. השני הוא להתכוון לשלוח את המבט רחוק ולהיות ער כשהוא פתאום קטן ומתמקד: כל הצטמצמות כזו היא ביטוי של האני כנפרד. כעת במקום שהאני יפריד את עצמו בלי שאהיה ער לכך, יש לי פעמון קטן שמצלצל כל פעם שזה מתרחש. מבין שני אופני שימוש אלו, נדמה לי שרוב האנשים יטו לראשון. באופן כללי נדמה לי שאנו מעדיפים להצליח על פני להיעזר בכשלונות שלנו בכדי לגדול – זה תופס גם בתחום הרוחני. מי שמוכן להשתמש בדרך השניה, יגלה שהתרגול שלו אינו תלוי בהצלחה כזו או אחרת.

לרשומות הבאות – קול גדול ו-כפות ידיים פתוחות.

Read Full Post »

באמנויות הלחימה ביפן מקובל שלמורה יש סנסייזוקי שעומד לשירותו. סנסיי פירושו מורה, וזוקי הינו עוזר. במושגים מערביים לא מדובר בעוזר אלא בשמש. מדובר בתפקיד – ללא תשלום – שנעשה על ידי תלמיד קרוב של המורה. בארץ אנו מקיימים את המנהג הזה רק כשמבקר אותנו המייסד (של הקיטאידו) קן ווייט. בסדנאות בארץ תפקידו של הסנסייזוקי קטן יחסית: לקחת מהמורה את ההקאמה (בגד אימון) שלו בסוף האימון, להביא לו מים אם הוא צמא, לברר האם הוא צריך משהו בהפסקות שבסדנה… אפילו כך, לא כולם מביטים בעין יפה על המנהג הזה שכן הם רואים אותו כהיררכי וסמכותני. האמת היא שכשחווים את הסיטואציה הזו בלי הדיעה הקדומה של אינדיבידואליזם מערבי רואים שהעזרה הזו למורה ממש מתבקשת. יותר מכך, הסיטואציה הזו חושפת את המורה לעיני תלמידיו ובזכות נכונותו להיחשף כך הם מקבלים מתנה גדולה.
את רפאל ווייל הכרתי ביפן. שנינו התאמנו יחדיו בשינטאידו. הנה תרגום של מכתב שכתב לי ובו הוא מתאר את החוויה של להיות שמשו האישי של מייסד השינטאידו, אאוקי הירויוקי. כפי שתראו, כאן מדובר במשהו הרבה יותר טוטאלי מאשר להגיש בקבוק מים בסוף אימון. כשרפאל כתב לי את המכתב הוא היה כבן 30 וכבר היה בעל דרגה של Instructor בשינטאידו. סגנון ההתנסחות הוא מאוד יפני, אני מקוה שתצליחו לראות מבעדו את העומק של מערכת היחסים המוצעת. יותר מזה איני רוצה לפרש.

התחלתי (להיות סנסייזוקי) בינואר 98 וסיימתי ביוני 99. אני כותב "התחלתי/סיימתי" אבל אאוקי סנסיי ואוקאדה סנסיי הם שהחליטו בקשר לכך (נדמה לי). בדרך כלל, תלמיד משמש בתפקיד סנסייזוקי למשך שנה. אולם מאחר ואני איטי לקח לי שנה וחצי להבין מה פירוש סנסייזוקי. הנה רשימה של הדברים שחשוב לעשותם:
• להשתתף בכל הסמינרים, האימונים וההרצאות שסנסיי מעביר ולהיות במחיצתו ככל האפשר.
• להתבונן, להתבונן ולהתבונן בו כדי לדעת אותו ולשים לב להופעה שלו: לבדוק את השיער שלו, את הבגדים ולא להתבייש לומר לו "סנסיי, יוצאת לך שערה מהאף".
• לדבוק בו כדי לראות אותו, להרגיש אותו, לדעת אותו ולהיות הוא או כלום.
• לדעת מה הוא אוהב (למשל אוכל), את הרגליו, מה יש במזוודה שלו. לדעת היכן העט, היומן והמשקפיים שלו כדי שתוכל להגיש לו אותם אם יבקש.
• לוודא שיש לו את כל שדרוש לו על מנת ללמד: מכנסיים, הקאמה, בגדי אימון, משהו לאכול, שתייה…
• לדעת או לנחש מה הוא רוצה, מה הוא מתעתד לעשות, מה הוא צריך…
• לארגן את המקום שבו הוא עומד להרצות או לקיים פגישה.
• לכוון אותו לדרך הטובה ביותר.
• במהלך סדנה, להזמין אותו בזמן המתאים לארוחת הערב ולוודא שהוא יושב במקום טוב.
• לדעת איך ומתי הוא יגיע לסדנה או לועידה.
• אם תביט ותביט בו, תראה כיצד הוא נינוח ותקבל תמונה טובה של הגוף הבריא שלו במצבו הטבעי.
• עליך ללמוד שיאצו, טקס תה, סידור פרחים, קאליגרפיה… איך לסדר את חדר השינה כראוי.
• ההופעה שלך מאוד חשובה כי אתה מייצג את סנסיי נוכח אנשים אחרים. במיוחד זה נכון כאשר הוא נועד עם אנשי עסקים או מרצים באוניברסיטה.
• לעודד אותו אחרי הרצאה או אימון כאשר הוא נראה מאוד עייף "סנסי (זה) היה מאוד טוב".
• להיות איש הסוד שלו: הוא יספר לך דברים שהוא אינו אומר לכל אחד. דברים הנוגעים לחייו האישיים, לטעויות שלו, או דעתו על אנשים שונים.
• לדאוג למשפחה שלו כשאשתו או ילדיו מתלווים אליו לסדנה.
מר אאוקי הוא מאוד אנושי וטבעי. הוא כל הזמן משתדל לתת לכולם. כשהוא היה חוזר לביתו אחרי סדנה הייתי מרגיש מאוד טיפש. כשאתה נמצא זמן רב במחיצתו של אאוקי סנסיי אתה בתוך אנרגיה יפהפיה, אך כשאתה שוב בבית אתה יורד חזרה לרמתך האמיתית.
השנה וחצי הזו היתה נפלאה ונוראית. לקח לי זמן להיכנס לגמרי לתפקיד. במשך שנה חשבתי על הזמן שאחרי סנסייזוקי, עשיתי תכניות. לא הייתי סנסייזוקי במאה אחוז. יום אחד אאוקי סנסיי צחק ואמר לי: "רפאל, אתה רוצה להפסיק להיות סנסייזוקי לא?". אחר כך אמרתי לסנסיי שאני רוצה להמשיך וששת החודשים האחרונים היו טובים מאוד כי נרגעתי ולא הייתי עסוק בעניינים של זמן. היו אנשים שעזרו לי לעשות את התפקיד כהלכה ולהבין את המשמעות של irimi (מילוית "כניסה" א.ט.) (זה הבסיס של עבודת הסנסייזוקי).

עד כאן המכתב. כמה זכרונות שלי מרפאל. הוא היה המערבי היחיד באימון השינטאידו הראשון שהגעתי אליו, והמורה – וונדי לירד – ביקשה ממנו שיתרגם לי. טוב, בעצם גם וונדי היא מערבית אבל היא העבירה את האימון ביפנית. בכלל, רפאל ואני היינו המתאמנים המערביים היחידים בשיטה במשך השנתיים ששהיתי ביפן. חוץ מאיתנו היו שם באותה תקופה שלושה מורים מהמערב. בכל מקרה, וונדי דיברה, ורפאל פשוט הביט בי וחייך וחייך. בשלב מסויים התחלתי להרגיש לא נוח, "למה הוא לא אומר כלום?, מה הוא מחייך כל הזמן?". אחר כך התברר שהוא – צרפתי – אינו מדבר מילה באנגלית. אני מצדי לא הבנתי צרפתית. שנה אחר כך, כשאני כבר דיברתי יפנית די טובה, נסענו שנינו ברכבת אחרי סדנה. איני זוכר מדוע לא היו איתנו חברים נוספים מהקבוצה. בכל מקרה, ישבנו בקרון ושוחחנו בהתלהבות. ביפנית. פתאום קלטתי, כמה מוזר זה חייב להיות לשאר הנוסעים – היפנים – שלידינו. שני מערביים יושבים ומדברים ביפנית (ואחד מהם – אני – מדבר בשגיאות).

Read Full Post »