Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שייחה ח'דיג'ה’

בסוף אפריל השתתפתי בסדנה בת 10 ימים של מחול סופי בהנחייתה של שייח'ה חדיג'ה מניו-יורק. את שייח'ה חדיג'ה הזמין רונן יצחקי שמלמד את המחול הסופי בסטודיו סינפסה.

במחול הסופי אתה מחולל סביב עצמך במעגלים קטנים. הסיבוב יכול להיות במקום, כשרגל אחת (רגל שמאל במקרה של המסדר המבלווי אליו שייכת שייח'ה חדיג'ה) היא ציר הסיבוב, או תוך תנועה באולם. אחרי שמתגברים על עניין הסחרחורת, האתגר התנועתי מתבטא בניסיון לשמור על סיבוב חלק אבל מדויק – אפשר לדקדק עם הנחת הרגליים עד כדי סנטימטרים ספורים.
המחול הזה – שמצהיר שמטרתו היא "להתאחד עם האל" – מלא באיכויות שמזמינות ניגוד, פיצול. אעלק "מזמינות" – אלו התודעה והגוף שלי שנוטות לחוות את האיכויות הללו כמנוגדות. ובניגוד לכאורה הזה, מצוי אולי המפתח לפרוץ אל מעבר לחווית הפיצול ולהתאחד (זו חייבת להיות רק חוויה של פיצול כי על פי הסופיות, בפועל הכול אחד ואין שום פיצול).

 

רונן יצחקי מסתובב

לאלו ניגודים אני מתכוון? למשל קודם: מרפק לא כפוף, עקב שאל לו להתרומם מהרצפה, מיקום מדויק שבו יש להניח את הרגל בכל פעם שמסתובבים. כל זאת, כאשר הריחוף של הסיבוב מושך לעזוב הכול, להסתחרר וליהנות מזרימה חופשית בה החדר מסתובב סביבך מרוח בכתמים של צבע שפעם היו אנשים, כריות ושאר חפצים. קשה שלא לבחור בזה (להסתחרר) או בזה (לדייק). להשליך לעזאזל את מיקומי הרגלים ולהתמסר, או לכווץ ולהקפיד על השליטה בפרטים הקטנים של הגוף. לרוב, המיטב שהצלחתי היה לדעת שאני מסתפק רק באחת האיכויות. היו גם מספר אירועים קסומים בהן הסיבוב זרם, הרגליים נחתו בדיוק במקום ואני הייתי יציב כאילו כלל איני מסתובב.

ניגוד אחר. הגוף מסתובב ורגל ימין דוחפת וממשיכה את הסיבוב. אבל רגע, הרגל היא חלק מהגוף המסתובב. האם הם (הגוף והרגל) שניים או האם הם אחד? אם תאמר שהם שניים, הדחיפה של הרגל אף פעם לא תתרחש כראוי: מאוחר מידי, מוקדם מידי, חזק מידי, חלש מידי. אם תאמר שהם אחד, אז הרגל המסתובבת לא תמצא איך להתקרקע ולדחוף. כאמור על הרגל לדחוף בדיוק, לא יותר מידי, לא מעט מידי. וזה מקסים: הסיבוב הוא כל כך עדין שחוסר הדיוק בדחיפה נחשף.

הניגודים הללו הם רק ניגודים לכאורה. אלו הם קואנים – חידות על – שבניסיון לפצח אותם התשתי את האופן בו אני רגיל לנוע בעולם. לצד ההתשה העצמית הזו, הרעיפה עלי (ועל שאר המשתתפים) שייח'ה ח'דיג'ה כזו כמות של שמחה ומתיקות שפשוט נמסתי. בשבילי זה שילוב מנצח – התשה עצמית ורוך גדול שממיס את הכול.
והקואן האולטימטיבי: סיבוב הוא תוצאה של כוח צנטריפטלי, כוח שכיוונו מהנקודה בה אני נמצא אל מרכז המעגל סביבו אני מסתובב. מכיוון שבכל רגע מיקומי משתנה הרי שכיוונו של הכוח הזה משתנה ברציפות. אבל זה אני שמייצר ומכוון את הכוח הזה. ואין שום אפשרות שאני אצליח ליצור את השינוי הרציף והמדויק הזה. ובכל זאת הוא קורה.
מדוע צריך להסתובב על מנת לפתוח את הלב, על מנת שהתודעה תהיה מאוחדת? שייח'ה ח"דיג'ה אמרה משהו כזה: אנחנו חייבים לשחק בדבר מה. אם תיקח ילד היפראקטיבי ותיתן לו לשחק בנינטנדו תראה איך כל האנרגיה המשתוללת שלו מתרכזת במשחק והוא שולט בו במיומנות. עכשיו, תגיד לילד שתוך כדי המשחק הוא צריך לחזור שוב ושוב על המילה "אלוהים, אלוהים, אלוהים".
והתשובה שלי? לשם כך הבלוג הזה נפתח.

Read Full Post »