Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קפיצות’

כדי להיעשות לבודהיסט נדרשת פרוצדורה פשוטה למדי. על ה"מתגייר" הבודהיסטי "לבקש מקלט" (to take refuge) בשלושת האוצרות: עליו לומר "אני מבקש מקלט בבודהה. אני מבקש מקלט בדהארמה (התורה הבודהיסטית). אני מבקש מקלט בסנגהה (הקהילה הבודהיסטית)." שלושת האוצרות הללו – מורה, תורה וקהילה – קיימים בכל דיסיפלינה כמעט. בנוסף להם ישנו כמובן התוכן של הדיסיפלינה. העשייה או התרגול שהיא מציעה. במקרה הבודהיסטי התרגול הזה הינו מדיטציה. נדמה לי שעבור אנשים רבים זוכה המדיטציה, לא הבודהה, לא הדהארמה ולא הסנגהה, להיות המקלט הראשון במעלה.
וטוב שכך. שכן את התרגול, האדם עושה בגופו ועל פי רוב גם "בכל לבבו ובכל מאודו". התרגול – הרבה יותר מהרעיונות והמלים הנלוות אליו – פועל ישירות על הגוף והרוח, מעצב אותם ומטביע בהם חותם. ברצוני לכתוב משהו ממה שהמקלט שלי – האימון בסיישין קיטאידו – צרב בלבי. "משהו" כי כמובן שאי אפשר לכתוב הכל. אולי זו תהיה רשימה ראשונה בסדרה.
התרוקנות
בקיטאידו אנחנו קופצים לא מעט. אחרי זמן קצר של קפיצות – 30 שניות, שתי דקות – הגוף כבר עייף. בכל זאת ממשיכים. המתח החיצוני, שאיני ער לקיומו ושבעזרתו אני פעיל בדרך כלל, מיצה את עצמו, התפוגג. כעת איני יכול להסתמך על המתח הזה ואני נדרש למצוא משאבים אחרים על מנת לקפוץ. אפשר לקפוץ מתוך כוונה לבוא במגע עם משאבים אלו – הכוח הפנימי שמצוי בנו – אולם הפעם אני רוצה לכתוב על ההתרוקנות שבקפיצה.
משמוצה המתח החיצוני, השטחי, הגוף הולך ומתרכך, נמס. חשוב לא להסתמך על כוח רצון, נחישות או משמעת פנימית על מנת להמשיך לקפוץ – הסתמכות עליהם פועלת דווקא לחיזוק האני. רק לקפוץ, לקפוץ וליפול, להיעלם אל תוך הקצב של הקפיצה. לקפוץ ללא עכבות, ליפול עמוק, לנחות ועוד משהו נשר.
ברגיל, מוטיבציה חזקה לפעולה היא הרצון להרוויח משהו, להשתפר. אחרי מספר דקות של קפיצות גם המוטיבציה הזו מוצתה. ה"סיבות" לקפוץ – קרקוע, פתיחת האגן, חיזוק המרכז, חיבור לחיות העמוקה שבתוכי – אינן תופסות עוד. הסיבה היחידה להמשיך היא הקפיצה עצמה. אבל בניגוד לתנועות אחרות – מורכבות יותר, מרשימות יותר – אי אפשר להתגאות בקפיצות הללו. להיפך, מבחוץ זו נראית פעולה קצת מגוחכת. וכך, ללא עוגן של מוטיבציה שיקשור אותי, קופץ וקופץ, מתעייף, זוחל, קופץ, קופץ, קופץ.
לאבד את המרכז
קומיטה – עבודת זוגות – היא המצב הטבעי בתרגול אמנות לחימה. לכאורה, הקומיטה הוא אבן הבוחן לשליטה של המתאמן בעקרונות של האמנות: תזמון, מרכז ושלל טכניקות לספיגת התקפה ונטרול יריב. בעיניי לעומת זאת, עיקרו של הקומיטה הוא החוויה של פתיחת הגוף, איבוד המרכז והנפילה. בקיטאידו יש לנו דרך מיוחדת לעבודת זוגות. דרך שהיא שונה ממה שאני מכיר בשיטות אחרות. ל"תוקף" בקיטאידו לא מאוד אכפת להיות מופל.

להיפך, הוא ממש מסכים שבן הזוג שלו ישפיע עליו. לא מדובר בשיתוף פעולה בו התוקף נופל מעצמו, אלא בהיענות שאינה מתנגדת להובלה של בן הזוג. ההיענות הזו מאפשרת למוביל להשפיע עמוק אל תוך הגוף של בן הזוג. זו תחושה של להיות נתון לחסדיו של אחר שיכול לעשות בי כרצונו. והרצון הזה הוא רצון מיטיב. המוביל אינו מחפש לגבור על בן הזוג שלו או להפיל אותו אלא לאפשר לו לפתוח את הגוף ולהתמסר. הפהתמקדות כאן אינה על המוביל שאולי עסוק בטכניקה מאוד מורכבת אלא על המובל המאפשר לעולם להיכנס לתוכו, להשפיע עליו ולשמוט את הקרקע מתחתיו.

התמסרות והתרוקנות יכולות להנחות את האימון בכל אמנות לחימה. אולם התיאור שלעיל עשוי להיראות מנוגד להגיון של אמנויות הלחימה. הקפיצות משמשות לא לצורך חוויה של מרכז חזק וחיות אלא כדי לחוות עייפות וויתור. בעבודת הזוגות אנחנו לומדים להגיש את המרכז שלנו, לא לשמור עליו.
בפני אדם הרוכש מיומנות באמנות כלשהי ניצב האתגר כיצד לא להשתמש במיומנות זו להגבהת המחיצות בינו לבין העולם. על אחת כמה וכמה אם מדובר באמנות של לחימה, בה המיומנות היא זו של שליטה באחר. מבחינה זו חשוב שכל אמנות תציע לעוסק בה, נגיעות של עזיבה והתמסרות. שתאפשר לו לא לשכוח שגם בשיא מיומנתו עדיין יש משהו שנמצא מעבר אליו.

Read Full Post »

פתיחה סטנדרטית של אימון. קפיצות, הובלה רכה בווקאמה ולסיום צוקי (אגרוף). בשלושת התרגילים הללו – כמו בכול דבר שאנו עושים – מככב ה"אני". יש לו (לי) אפשרות להיעלם בתוך התנועה או להיפך, להגביר את אחיזתו. מהבחינה הזו, האימון תמיד עוסק באותו הדבר – בטוייו של האני.
האני קיים תוך התייחסות תמידית ל"לא-אני". בתנועה או בתפישה החושית, האני עסוק בלהנכיח את עצמו בעולם והעולם חודר אל האני. אם נדמה את התודעה לגביע, אזי החוויה שלנו את העולם היא נקטר המזוג לתוכו. מידת המלאות של החוויה שלי היא מידת המלאות של הגביע. הגביע אינו מלא (אולי אצלך הקורא הוא כן מלא?) כי יש בו/בי קהות חושים, דיעות ותגובתיות (במקום אחר קראתי לזה מסננים, פרשנויות, שיפוטיות וניסיון לשלוט). אם דויד מיכאלי כתב "המגע הוא פצע", אז רוב הזמן המצב של רובנו הוא כאילו אולחשנו. מסך חוצץ בינינו לבין העולם. הנקטר אינו מציף את התודעה.
בחזרה לאימון. הקפיצות מעירות את החיים שבתוכי. הנקטר גועש ומבעבע, מטיח עצמו כנגד החומה שביני לבין החוויה. משהו אולי מתחיל להתפורר. ולחוויה האינטנסיבית של הקפיצות קשה להישאר אדיש. האני מגיב: הוא מקטר, מקלל, חושק שיניים, מתאפק. הוא מתגאה ביכולותיו, מדרבן את עצמו, צוהל. אבל הקפיצות ממשיכות, הנשימה כבדה, הזיעה זורמת… סופסוף הפצע מתחיל לבעור. ויש כאן הזמנה. כמו אמא שבזרועות פתוחות מציעה לילד לאבד את עצמו בחיבוקה. כבר אין צורך שהנקטר יגאה וימלא את הגביע. האפשרות להתמסר ברורה ומוחשית. להתמסר לזיעה ולתשוקה ובקפיצה אחת לטבוע בתוך הנקטר…
מיקי שחרור ואני מסיימים הקפה של מגרש הכדורגל במניל, צרפת. 1996 כמדומני

קפצנו. הגוף והלב רכים, מפויסים. התרגיל הבא הוא ווקאמה (אצת ים) בזוגות. המוביל מוביל את הווקאמה בתנועה רכה, גלית. האני של הווקאמה נוכח, חווה את עצמו אל מול ההובלה במקום לתת לים הגדול לעטוף אותו. האני נוכח בדמות דיבור פנימי, פסקול שנילווה לתנועה השקטה והנינוחה. האני נוכח גם בדמות אחזקה עדינה, שמתמידה גם כשהגוף מרוכך ונענה. אין כאן את האינטנסיביות של הקפיצות, אין חוויה חזקה וחריפה. אין הר געש לקפוץ לתוכו. אבל גם כאן יש הזמנה להיעלם. להינמס אל תוך המתיקות שבלהיות מובל בתנועה חלקה, אינסופית. להרים את הסלע כך שארמון החול ימס אל תוך הגלים המלחכים. ווקאמה יקר, בבקשה אל תסתפק במנוחה ובחוויה המענגת. מצא את הסדק דרכו תוכל להינמס…
צוקי. מתקדמים תוך שליחת אגרוף. אם האיכות של שני התרגילים הקודמים היא של חווית העולם הרי שהצוקי הוא אבטיפוס לפעולה בעולם. להיות חזק, לתת אגרוף. אני פועל משמע אני קיים האם לא כן? מה גם שהמורה מנחה לעשות צוקי גדול, יפה חזק. מה אפשר לקחת משני התרגילים הקודמים אל תוך הסיטואציה הזו? זו בזעיר אנפין השאלה הגדולה – מה מתוך האימון ילווה אותי בחיים? המורה אולי ביקש צוקי חזק, אבל הוא גם ביקש צוקי ארוך, שיוצא החוצה כמו נשיפה ואינו נקטע בחדות. הנטייה היא לעצור את הצוקי. גבולות האני מסמנים את הגבול בו הצוקי ייעצר. פעמים רבות מתלווה לעצירה הזו גם הקשחה של הזרוע והכתף כאילו האגרוף ממש פגע במישהו. ההקשחה הזו, הכיווץ הזה הוא לא רק שרירי. שהרי האני הוא כיווץ. והכיווץ השרירי הוא כל כולו ביסוס אחיזתו של האני (חסר לי תרגום טוב ל – the self affirming itself). שלח את הצוקי לאינסוף, אל תדגיש את סוף התנועה. אין במה להכות. אין מי שיכה.

Read Full Post »