Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קומיטה’

כדי להיעשות לבודהיסט נדרשת פרוצדורה פשוטה למדי. על ה"מתגייר" הבודהיסטי "לבקש מקלט" (to take refuge) בשלושת האוצרות: עליו לומר "אני מבקש מקלט בבודהה. אני מבקש מקלט בדהארמה (התורה הבודהיסטית). אני מבקש מקלט בסנגהה (הקהילה הבודהיסטית)." שלושת האוצרות הללו – מורה, תורה וקהילה – קיימים בכל דיסיפלינה כמעט. בנוסף להם ישנו כמובן התוכן של הדיסיפלינה. העשייה או התרגול שהיא מציעה. במקרה הבודהיסטי התרגול הזה הינו מדיטציה. נדמה לי שעבור אנשים רבים זוכה המדיטציה, לא הבודהה, לא הדהארמה ולא הסנגהה, להיות המקלט הראשון במעלה.
וטוב שכך. שכן את התרגול, האדם עושה בגופו ועל פי רוב גם "בכל לבבו ובכל מאודו". התרגול – הרבה יותר מהרעיונות והמלים הנלוות אליו – פועל ישירות על הגוף והרוח, מעצב אותם ומטביע בהם חותם. ברצוני לכתוב משהו ממה שהמקלט שלי – האימון בסיישין קיטאידו – צרב בלבי. "משהו" כי כמובן שאי אפשר לכתוב הכל. אולי זו תהיה רשימה ראשונה בסדרה.
התרוקנות
בקיטאידו אנחנו קופצים לא מעט. אחרי זמן קצר של קפיצות – 30 שניות, שתי דקות – הגוף כבר עייף. בכל זאת ממשיכים. המתח החיצוני, שאיני ער לקיומו ושבעזרתו אני פעיל בדרך כלל, מיצה את עצמו, התפוגג. כעת איני יכול להסתמך על המתח הזה ואני נדרש למצוא משאבים אחרים על מנת לקפוץ. אפשר לקפוץ מתוך כוונה לבוא במגע עם משאבים אלו – הכוח הפנימי שמצוי בנו – אולם הפעם אני רוצה לכתוב על ההתרוקנות שבקפיצה.
משמוצה המתח החיצוני, השטחי, הגוף הולך ומתרכך, נמס. חשוב לא להסתמך על כוח רצון, נחישות או משמעת פנימית על מנת להמשיך לקפוץ – הסתמכות עליהם פועלת דווקא לחיזוק האני. רק לקפוץ, לקפוץ וליפול, להיעלם אל תוך הקצב של הקפיצה. לקפוץ ללא עכבות, ליפול עמוק, לנחות ועוד משהו נשר.
ברגיל, מוטיבציה חזקה לפעולה היא הרצון להרוויח משהו, להשתפר. אחרי מספר דקות של קפיצות גם המוטיבציה הזו מוצתה. ה"סיבות" לקפוץ – קרקוע, פתיחת האגן, חיזוק המרכז, חיבור לחיות העמוקה שבתוכי – אינן תופסות עוד. הסיבה היחידה להמשיך היא הקפיצה עצמה. אבל בניגוד לתנועות אחרות – מורכבות יותר, מרשימות יותר – אי אפשר להתגאות בקפיצות הללו. להיפך, מבחוץ זו נראית פעולה קצת מגוחכת. וכך, ללא עוגן של מוטיבציה שיקשור אותי, קופץ וקופץ, מתעייף, זוחל, קופץ, קופץ, קופץ.
לאבד את המרכז
קומיטה – עבודת זוגות – היא המצב הטבעי בתרגול אמנות לחימה. לכאורה, הקומיטה הוא אבן הבוחן לשליטה של המתאמן בעקרונות של האמנות: תזמון, מרכז ושלל טכניקות לספיגת התקפה ונטרול יריב. בעיניי לעומת זאת, עיקרו של הקומיטה הוא החוויה של פתיחת הגוף, איבוד המרכז והנפילה. בקיטאידו יש לנו דרך מיוחדת לעבודת זוגות. דרך שהיא שונה ממה שאני מכיר בשיטות אחרות. ל"תוקף" בקיטאידו לא מאוד אכפת להיות מופל.

להיפך, הוא ממש מסכים שבן הזוג שלו ישפיע עליו. לא מדובר בשיתוף פעולה בו התוקף נופל מעצמו, אלא בהיענות שאינה מתנגדת להובלה של בן הזוג. ההיענות הזו מאפשרת למוביל להשפיע עמוק אל תוך הגוף של בן הזוג. זו תחושה של להיות נתון לחסדיו של אחר שיכול לעשות בי כרצונו. והרצון הזה הוא רצון מיטיב. המוביל אינו מחפש לגבור על בן הזוג שלו או להפיל אותו אלא לאפשר לו לפתוח את הגוף ולהתמסר. הפהתמקדות כאן אינה על המוביל שאולי עסוק בטכניקה מאוד מורכבת אלא על המובל המאפשר לעולם להיכנס לתוכו, להשפיע עליו ולשמוט את הקרקע מתחתיו.

התמסרות והתרוקנות יכולות להנחות את האימון בכל אמנות לחימה. אולם התיאור שלעיל עשוי להיראות מנוגד להגיון של אמנויות הלחימה. הקפיצות משמשות לא לצורך חוויה של מרכז חזק וחיות אלא כדי לחוות עייפות וויתור. בעבודת הזוגות אנחנו לומדים להגיש את המרכז שלנו, לא לשמור עליו.
בפני אדם הרוכש מיומנות באמנות כלשהי ניצב האתגר כיצד לא להשתמש במיומנות זו להגבהת המחיצות בינו לבין העולם. על אחת כמה וכמה אם מדובר באמנות של לחימה, בה המיומנות היא זו של שליטה באחר. מבחינה זו חשוב שכל אמנות תציע לעוסק בה, נגיעות של עזיבה והתמסרות. שתאפשר לו לא לשכוח שגם בשיא מיומנתו עדיין יש משהו שנמצא מעבר אליו.

Read Full Post »