Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קואן’

לא נעים ליפול. יש לנו תגובה אינסטינקטיבית (אחת היחידות, כך קראתי, שקיימות מרגע הלידה) של כיווץ כשאנו מועדים או כשהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו. לכן מאוד מפתיע לגלות, שנפילה היא חלק מהותי מאמנויות גוף שונות. כתבתי על נפילה בשיאצו וגם בקונטאקט אימפרוביזציה וקיטאידו. האינסטינקט הגופני כרוך בדפוס תודעתי חזק. להתייחס לנפילה לא כאל תאונה או שבירה של התנועה אלא כאל חלק מהותי מהרצף התנועתי, חלק שבעצם מאפשר את התנועה (ובשיאצו את הטיפול) מנוגד לתפיסות ואמונות עמוקות שלנו. זה סותר את התפיסה הבסיסית והמובנת מאליה שלנו שאנו סוכנים עצמאיים ונפרדים שיכולים לפעול על הסביבה שלנו. לכן ההסכמה ליפול היא גם אתגר תודעתי – התפיסה שלנו את יחסינו עם המרחב נדרשת להשתנות.

לפני כמה שנים קראתי בספר של משה פלדנקרייז שבהליכה אנו בעצם נופלים. הגוף נופל קדימה והרגל המושטת היא זו שבולמת את הנפילה, צעד אחרי צעד. מאוד הופתעתי לקרוא את זה וקמתי לבדוק. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר – אתם יכולים לקחת כמה צעדים ולבדוק בעצמכם, אולי הרגישות שלכם יותר טובה משלי. רק אחרי זמן מה של הליכה ותשומת לב הבנתי שאכן יש רגע או שניים עד שהרגל הצועדת פוגשת את הרצפה שבהם אני נופל. לפעמים הצעידה שלנו משמיעה קול במפגש הרגל עם הרצפה, ואם תנסו ללכת יחפים סביר שתרגישו מכות קטנות בכל פעם שאתם דורכים. אלו הם תוצאה של הנפילה שבהליכה.

זה עניין די דרמטי לגלות שחלק מוכר היטב של העולם אינו כפי שחשבתי. לעתים זה יכול להיות מפחיד או מתסכל (איך לעזאזל הלכתי כל השנים הללו בלי לדעת שאני נופל?). פעמים אחרות, הגילוי מביא עימו יתר הרמוניה (אני מבין יותר טוב מה היא הליכה ולכן הליכתי נהיית הרמונית יותר) וזה מביא אנרגיה ושמחה. אבל בזמנו הגילוי אודות הנפילה שבהליכה לא היה שלם ומשהו בי נותר לא מסופק. בשנים שחלפו מאז חזרתי שוב ושוב לבדוק האם כשאני הולך אני באמת נופל ולנסות להבין מה עדיין חומק ממני. שכן בעוד שבשיאצו וקונטאקט לא רק ידעתי שאני נופל אלא אף הרגשתי את הנפילה בצורה ברורה, ההליכה פשוט לא הרגישה לי כמו נפילה.

בשבוע שעבר זה סופסוף קרה. האסימון "נפל". קלטתי שאחד ההבדלים בין נפילה לתנועה שאינה נופלת הוא חוסר היכולת לעצור את התנועה. אם אני עומד ומרים את הרגל באוויר אני יכול לעצור בכל רגע ולהישאר בתנוחה סטטית. אבל כשאני מתחיל לשלוח את הרגל ובעקבותיה את מרכז הכובד שלי קדימה, מגיע רגע שבו איני יכול לעצור יותר. זה זמן הנפילה. כל מי שפספס מדרגה בחושך חווה את זה. תוך כדי שבדקתי והבנתי וחוויתי את העניין, הבנתי גם למה עד עכשיו הנפילה לא הרגישה ככזו. לנפילה מצטרפת תחושה אינסטינקטיבית וחריפה של אי-נעימות: אנו מועדים וחשים כאב, או מחליקים ומאבדים את המבנה ההרמוני והזקוף שלנו – פלג הגוף העליון נזרק לכיוון אחד ופלג הגוף התחתון לכיוון אחר – או צונחים וחשים את בטננו מתכווצת. כל הצורות הללו של איבוד שליטה נעדרות מתופעת ההליכה: אנחנו לא מועדים, לא מחליקים והנפילה נמשכת זמן קצר מכדי שנוכל להרגיש שאנו צונחים.

הפער הזה בין "נפילה על פי הגדרה"

כשמרכז הכובד אינו מקבל תמיכה מתרחשת נפילה. משלב מסוים בהליכה למרכז הכובד אין תמיכה מספקת ולכן הליכה מתרחשת תוך נפילה

לבין "נפילה על פי החוויה"

נפילה היא תאונה, אירוע לא נעים ולא הרמוני. נעים ללכת, התנועה זורמת, אני מחליט מה ואיך קורה ולכן זה ממש לא נפילה

הוא דבר מאוד מסקרן. כל מי שמתמחה בדיסציפלינה כלשהי (ממתמטיקה ועד שרברבות) מתחיל לגלות פערים מסוג זה שנחשפים רק לעיניו של מומחה. אם "המומחה" לא ממהר להכריע מי מהשתיים היא "האמיתית" (זו של ההגדרה או זו של החוויה) אז הוא מוצא את עצמו מול קואן: נפילה שאינה נפילה (למשל). במין מעשה קסמים דווקא המומחיות מביאה אותנו למצב של תעלומה. ואז אפשר לחיות.

עוד דבר מיוחד בנפילת ההליכה הוא האופן בו היא משלבת בין חוסר שליטה לשליטה. מצד אחד אנחנו מסכימים ליפול ובנפילה אנו מאבדים שליטה. מצד שני אנו שולטים היטב (בדרך כלל) בכיוון הנפילה, במשך שלה וכמובן בהמשך ההליכה תוך כדי המפגש המחודש עם הקרקע. שליטה וחוסר שליטה בו-זמנית – בלי זה לא היתה לנו הזרימה והנוחות של ההליכה. דרך אגב, לא חייבים שההליכה תתרחש תוך כדי נפילה. אפשר כמו בטאי צ'י ראשית להושיט את הרגל, לתת לכף הרגל לפגוש מחדש את הקרקע ורק אחר כך להעביר את מרכז הכובד קדימה (ראו סרטון כאן) או אפשר, כמו בקיטאידו לדחוף בעזרת הרגל האחורית כך שמרכז הכובד אינו נופל אלא נדחף קדימה. אבל לא ככה אנו הולכים. אנו הולכים תוך כדי נפילה כי בהינתן מבנה הגוף שלנו זו הצורה היעילה ביותר לנוע קדימה. אנו מצטרפים אל האינרציה של הנפילה וממשיכים ממנה לצעד הבא עם הרבה פחות השקעה של האנרגיה מאשר היינו צריכים להשקיע לו היינו הולכים בדרך אחרת. כמו באיקידו אנחנו משתמשים בכוח שאינו בשליטתנו על מנת להשיג את התוצאה הרצויה לנו. בלי שלקחנו שיעור אחד כולנו עושים קונטאקט אימפרוביזציה ושיאצו בכל צעד שאנו לוקחים.

רשימות קשורות:

Read Full Post »

מוסף הארץ פרסם כתבה מקיפה על תכנית "שפת הקשב"  ותומר פרסיקו כתב בעקבות כך רשימה. הרשימה מעניינת וכהרגלו תומר לא מסתפק בתיאור הכתבה אלא מעמיק ומצביע על מה שמשתמע ממנה ושכלל אינו מובן מאליו.

תומר מסיים בהתפעלות גדולה מכך שכלשון הכתבה בהארץ:

דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […]ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים

תומר מכיר את התופעה מיד ראשונה ומבטא היטב את הנפלאות שלה:

וכאן המסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, … (ו)לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית?

לא רציתי להצטרף לשיח הער שהתפתח שם בתגובות. אבל מאחר שהסוגיה יכולה אולי להמחיש את מה שהרשימה האחרונה שלי יוחדה לו, אני כן רוצה להתבונן בהתבוננות של תומר. תוך כדי כך אנסה להראות איך הפניית ההתבוננות אל הגוף עשויה להועיל עם הקואן שהוא הביא. וזו הרי בדיוק הנקודה שדיברתי עליה ברשימה הקודמת ושקרן ביקשה ממני בתגובות לנסות להמחיש על ידי דוגמא: מה פירוש הדבר ששינוי תודעתי מתרחש דרך הגוף. המשך…

Read Full Post »

לאחרונה יצא לאור תרגום לעברית של ספרו החשוב של נאגארג'ונה "שירת השורש של דרך האמצע". זה אחד הספרים היפהפיים של מחשבת האי-שניות. ספר שמכוון אותנו לחשוב אל מעבר לקצה המחשבה כדי שנוכל להניח מאחור כל מחשבה שהיא ולהיות עם מה שיש. התרגום היפה נעשה על ידי תרי שולמן ומגיעות לו על כך ברכות רבות. להפתעתי הרבה גיליתי שהספר הנפלא הזה מתבסס על טכניקה מתמטית שגורה למדי.

תחילה, הערה מינהלית. הבטחתי סדרה של שלוש רשימות על מקום הגוף בתרגול הרוחני. פרסמתי שתיים מהן וכעת הרוח לא נחה לצורך השלמת המשימה. אז יש לי חוב ואני מקווה למלא אותו בעתיד הקרוב.

עכשיו לעניינה של רשימה זו.

בבואנו לבחון מקרוב את העולם, אנחנו זוכים לגילויים ותובנות חדשות שהן מקור לשמחה וגם נותנות לנו כוח ויכולת שליטה בעולם. אבל מי שממשיך להתבונן ומצליח לראות את שורש הדברים שמעבר למושגים שהוא משליך על המציאות עשוי למצוא את עצמו צולל ממרומי אשליית ההבנה לעומקו של פרדוקס בלתי פתיר. המשך…

Read Full Post »

אתמול באימון נפלה לאחת המתאמנות החגורה שהיא חגרה סביב המתניים. אחר כך גם הקשירה של החולצה שלה נפרמה והיא נפתחה (לובשים את החולצה כמו ז'קט ואת שני כנפותיה קושרים זו לזו). לא, זה לא מה שאתם חושבים – מתחת לחולצת האימון היא לבשה טי-שירט לבן כך שהכול היה מהוגן ולא מביך. אבל פתאום הכתה בי ההכרה שלפני שנים דברים מהסוג הזה היו מתרחשים אצלנו כל הזמן ואילו עכשיו זה כמעט לא קורה. פעם בצרפת קפצנו וקפצנו ופתאום הייתי בלי חולצה, פעם אחרת בחוף נחשולים נפלו לי המכנסיים ולמרות שהרגשתי איך הקשירה שלהן מתרופפת לאט לאט לקראת צניחתם הסופית, לא חשבתי שזו סיבה לעצור ולהדק את העניינים. יש עוד הרבה דוגמאות. המשך…

Read Full Post »

בסוף אפריל השתתפתי בסדנה בת 10 ימים של מחול סופי בהנחייתה של שייח'ה חדיג'ה מניו-יורק. את שייח'ה חדיג'ה הזמין רונן יצחקי שמלמד את המחול הסופי בסטודיו סינפסה.

במחול הסופי אתה מחולל סביב עצמך במעגלים קטנים. הסיבוב יכול להיות במקום, כשרגל אחת (רגל שמאל במקרה של המסדר המבלווי אליו שייכת שייח'ה חדיג'ה) היא ציר הסיבוב, או תוך תנועה באולם. אחרי שמתגברים על עניין הסחרחורת, האתגר התנועתי מתבטא בניסיון לשמור על סיבוב חלק אבל מדויק – אפשר לדקדק עם הנחת הרגליים עד כדי סנטימטרים ספורים.
המחול הזה – שמצהיר שמטרתו היא "להתאחד עם האל" – מלא באיכויות שמזמינות ניגוד, פיצול. אעלק "מזמינות" – אלו התודעה והגוף שלי שנוטות לחוות את האיכויות הללו כמנוגדות. ובניגוד לכאורה הזה, מצוי אולי המפתח לפרוץ אל מעבר לחווית הפיצול ולהתאחד (זו חייבת להיות רק חוויה של פיצול כי על פי הסופיות, בפועל הכול אחד ואין שום פיצול).

 

רונן יצחקי מסתובב

לאלו ניגודים אני מתכוון? למשל קודם: מרפק לא כפוף, עקב שאל לו להתרומם מהרצפה, מיקום מדויק שבו יש להניח את הרגל בכל פעם שמסתובבים. כל זאת, כאשר הריחוף של הסיבוב מושך לעזוב הכול, להסתחרר וליהנות מזרימה חופשית בה החדר מסתובב סביבך מרוח בכתמים של צבע שפעם היו אנשים, כריות ושאר חפצים. קשה שלא לבחור בזה (להסתחרר) או בזה (לדייק). להשליך לעזאזל את מיקומי הרגלים ולהתמסר, או לכווץ ולהקפיד על השליטה בפרטים הקטנים של הגוף. לרוב, המיטב שהצלחתי היה לדעת שאני מסתפק רק באחת האיכויות. היו גם מספר אירועים קסומים בהן הסיבוב זרם, הרגליים נחתו בדיוק במקום ואני הייתי יציב כאילו כלל איני מסתובב.

ניגוד אחר. הגוף מסתובב ורגל ימין דוחפת וממשיכה את הסיבוב. אבל רגע, הרגל היא חלק מהגוף המסתובב. האם הם (הגוף והרגל) שניים או האם הם אחד? אם תאמר שהם שניים, הדחיפה של הרגל אף פעם לא תתרחש כראוי: מאוחר מידי, מוקדם מידי, חזק מידי, חלש מידי. אם תאמר שהם אחד, אז הרגל המסתובבת לא תמצא איך להתקרקע ולדחוף. כאמור על הרגל לדחוף בדיוק, לא יותר מידי, לא מעט מידי. וזה מקסים: הסיבוב הוא כל כך עדין שחוסר הדיוק בדחיפה נחשף.

הניגודים הללו הם רק ניגודים לכאורה. אלו הם קואנים – חידות על – שבניסיון לפצח אותם התשתי את האופן בו אני רגיל לנוע בעולם. לצד ההתשה העצמית הזו, הרעיפה עלי (ועל שאר המשתתפים) שייח'ה ח'דיג'ה כזו כמות של שמחה ומתיקות שפשוט נמסתי. בשבילי זה שילוב מנצח – התשה עצמית ורוך גדול שממיס את הכול.
והקואן האולטימטיבי: סיבוב הוא תוצאה של כוח צנטריפטלי, כוח שכיוונו מהנקודה בה אני נמצא אל מרכז המעגל סביבו אני מסתובב. מכיוון שבכל רגע מיקומי משתנה הרי שכיוונו של הכוח הזה משתנה ברציפות. אבל זה אני שמייצר ומכוון את הכוח הזה. ואין שום אפשרות שאני אצליח ליצור את השינוי הרציף והמדויק הזה. ובכל זאת הוא קורה.
מדוע צריך להסתובב על מנת לפתוח את הלב, על מנת שהתודעה תהיה מאוחדת? שייח'ה ח"דיג'ה אמרה משהו כזה: אנחנו חייבים לשחק בדבר מה. אם תיקח ילד היפראקטיבי ותיתן לו לשחק בנינטנדו תראה איך כל האנרגיה המשתוללת שלו מתרכזת במשחק והוא שולט בו במיומנות. עכשיו, תגיד לילד שתוך כדי המשחק הוא צריך לחזור שוב ושוב על המילה "אלוהים, אלוהים, אלוהים".
והתשובה שלי? לשם כך הבלוג הזה נפתח.

Read Full Post »