Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘צוקי’

פתיחה סטנדרטית של אימון. קפיצות, הובלה רכה בווקאמה ולסיום צוקי (אגרוף). בשלושת התרגילים הללו – כמו בכול דבר שאנו עושים – מככב ה"אני". יש לו (לי) אפשרות להיעלם בתוך התנועה או להיפך, להגביר את אחיזתו. מהבחינה הזו, האימון תמיד עוסק באותו הדבר – בטוייו של האני.
האני קיים תוך התייחסות תמידית ל"לא-אני". בתנועה או בתפישה החושית, האני עסוק בלהנכיח את עצמו בעולם והעולם חודר אל האני. אם נדמה את התודעה לגביע, אזי החוויה שלנו את העולם היא נקטר המזוג לתוכו. מידת המלאות של החוויה שלי היא מידת המלאות של הגביע. הגביע אינו מלא (אולי אצלך הקורא הוא כן מלא?) כי יש בו/בי קהות חושים, דיעות ותגובתיות (במקום אחר קראתי לזה מסננים, פרשנויות, שיפוטיות וניסיון לשלוט). אם דויד מיכאלי כתב "המגע הוא פצע", אז רוב הזמן המצב של רובנו הוא כאילו אולחשנו. מסך חוצץ בינינו לבין העולם. הנקטר אינו מציף את התודעה.
בחזרה לאימון. הקפיצות מעירות את החיים שבתוכי. הנקטר גועש ומבעבע, מטיח עצמו כנגד החומה שביני לבין החוויה. משהו אולי מתחיל להתפורר. ולחוויה האינטנסיבית של הקפיצות קשה להישאר אדיש. האני מגיב: הוא מקטר, מקלל, חושק שיניים, מתאפק. הוא מתגאה ביכולותיו, מדרבן את עצמו, צוהל. אבל הקפיצות ממשיכות, הנשימה כבדה, הזיעה זורמת… סופסוף הפצע מתחיל לבעור. ויש כאן הזמנה. כמו אמא שבזרועות פתוחות מציעה לילד לאבד את עצמו בחיבוקה. כבר אין צורך שהנקטר יגאה וימלא את הגביע. האפשרות להתמסר ברורה ומוחשית. להתמסר לזיעה ולתשוקה ובקפיצה אחת לטבוע בתוך הנקטר…
מיקי שחרור ואני מסיימים הקפה של מגרש הכדורגל במניל, צרפת. 1996 כמדומני

קפצנו. הגוף והלב רכים, מפויסים. התרגיל הבא הוא ווקאמה (אצת ים) בזוגות. המוביל מוביל את הווקאמה בתנועה רכה, גלית. האני של הווקאמה נוכח, חווה את עצמו אל מול ההובלה במקום לתת לים הגדול לעטוף אותו. האני נוכח בדמות דיבור פנימי, פסקול שנילווה לתנועה השקטה והנינוחה. האני נוכח גם בדמות אחזקה עדינה, שמתמידה גם כשהגוף מרוכך ונענה. אין כאן את האינטנסיביות של הקפיצות, אין חוויה חזקה וחריפה. אין הר געש לקפוץ לתוכו. אבל גם כאן יש הזמנה להיעלם. להינמס אל תוך המתיקות שבלהיות מובל בתנועה חלקה, אינסופית. להרים את הסלע כך שארמון החול ימס אל תוך הגלים המלחכים. ווקאמה יקר, בבקשה אל תסתפק במנוחה ובחוויה המענגת. מצא את הסדק דרכו תוכל להינמס…
צוקי. מתקדמים תוך שליחת אגרוף. אם האיכות של שני התרגילים הקודמים היא של חווית העולם הרי שהצוקי הוא אבטיפוס לפעולה בעולם. להיות חזק, לתת אגרוף. אני פועל משמע אני קיים האם לא כן? מה גם שהמורה מנחה לעשות צוקי גדול, יפה חזק. מה אפשר לקחת משני התרגילים הקודמים אל תוך הסיטואציה הזו? זו בזעיר אנפין השאלה הגדולה – מה מתוך האימון ילווה אותי בחיים? המורה אולי ביקש צוקי חזק, אבל הוא גם ביקש צוקי ארוך, שיוצא החוצה כמו נשיפה ואינו נקטע בחדות. הנטייה היא לעצור את הצוקי. גבולות האני מסמנים את הגבול בו הצוקי ייעצר. פעמים רבות מתלווה לעצירה הזו גם הקשחה של הזרוע והכתף כאילו האגרוף ממש פגע במישהו. ההקשחה הזו, הכיווץ הזה הוא לא רק שרירי. שהרי האני הוא כיווץ. והכיווץ השרירי הוא כל כולו ביסוס אחיזתו של האני (חסר לי תרגום טוב ל – the self affirming itself). שלח את הצוקי לאינסוף, אל תדגיש את סוף התנועה. אין במה להכות. אין מי שיכה.

Read Full Post »