Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נכבה’

האחיינית הבכורה שלי, פורים האחרון

האחיינית הבכורה שלי, פורים האחרון

ילד פלטיני לא ידוע, נניח שהוא ממחנה פליטים - יום הנכבה האחרון

ילד פלטיני לא ידוע, נניח שהוא ממחנה פליטים - יום הנכבה האחרון

האחיינית והפליט, הם כל כך דומים. לו היו נפגשים בגן משחקים הם היו משחקים יחד בלי לדעת דבר על לאומים ועל דתות. ילדים הם אותו דבר בכל מקום – בישראל ובפלסטין.

והם גם לגמרי לא אותו דבר. אחייניתי שבהרבה מובנים יש לה הכול – לפחות את כל מה שצבא חזק והורים אוהבים ומבוססים כלכלית יכולים להשיג – והילד הפליט (הוריו מן הסתם לא פחות אוהבים) שלצורך הרשימה הזו מייצג את אלו שגם הפחות שיש להם עלול בקלות להילקח.

כל כך דומים ולגמרי לא אותו דבר – בתהום שנוצרת בין שתי האמיתות הללו מתנהלים החיים שלנו.

————————————

תהיה דעתנו על הנכבה וזיכרונה אשר תהיה, השנה זיכרון הנכבה נכח בתודעה הישראלית כפי שלא עשה זאת בעבר. כך שחוק או לא חוק, הנכבה לגמרי כאן. וכרגיל השיח הציבורי בישראל לא מצליח להתעלות ולהתמודד עם המורכבות של החיים. למחנה אחד יש את ססמאות הבגידה ו"רוצים להשמיד אותנו" ומחנה אחר קלישאתי לא פחות מדבר על "הזדהות עם האחר" ופשיזם.

ההמולה הזו, מעבר לשטחיות האלימה שלה מסתירה את העובדה שהן המגדפים והן המתלהמים מאוחדים. ימין ושמאל מאוחדים בידיעה שמצוקת התבוסה, החורבן, הגירוש, המוות והפליטות היא נוראה ומתוך הנוראות הזו מתקיימת הנוכחות היהודית בישראל. מנקודת המוצא המשותפת הזו אנחנו יוצאים לדרכים מנוגדות: יש את אלו שמשוכנעים שרק הכרה באחריות שלנו לסבל הזה עשויה להוביל לריפויו ויש את אלו שבטוחים שההכרה הזו היא איום חמור על המשך קיומנו. אלו רוצים ריפוי ואלו מכחישים ומדחיקים בכעס. או שאולי אלו פנטזיונרים יפי נפש ואלו אמיצים דיים להודות שבמציאות שלנו ריפוי אינו דבר אפשרי.

כך או כך כולם מביניים את גודל המכה שפלסטינית של 1948 ושעצמאותנו כרוכה היטב במכה הזו. אז למה מימין מתפלצים לשמוע על ישראלים שמסרבים להמשיך ולהדחיק את זיכרון המכה הזו? ולמה משמאל מזדעזעים מישראלים שיעשו הכול על מנת לקבור את הזיכרון הזה?

צודקים אנשי הימין שמזהירים שלזיכרון הנכבה יש השלכות פוליטיות. שכן לזיכרון הזה חייבת להתלוות עשייה לתיקון. תמוה בעיני שיש בשמאל אנשים שלא מתמודדים עם האתגר הזה ומסתפקים במילים יפות של הזדהות עם סבלו של האחר או בנפנוף סיסמת חופש הביטוי. האם האזרח הפלסטיני-ישראלי המופלה רוצה חופש ביטוי או שוויון זכויות? האם הפליט הפלסטיני רוצה טקס מרגש או לשוב אל אדמתו? מה המשמעות של הכרה בסבל הפלסטיני אם היא אינה מלווה במעשים?

כן, להכרה ולחופש הביטוי הזה חייב להיות המשך בדמות שינוי המציאות בין הירדן לים. במובן הזה, ההתנגדות היהודית לנכבה היא הרבה יותר מקורקעת ונבונה מ"גדלות הנפש" של יהודים שרוצים לדבר על הנכבה ולהסתפק בדיבורים.

אלא שטועים מאויימי הנכבה בחושבם ששינוי המציאות משמעו אסון לאומי כזה או אחר ליהודים. המציאות אמנם חייבת להשתנות אבל השינוי יכול ללבוש פנים רבות. במציאות הדיכוטומית הרדודה של השיח הישראלי-פלסטיני מנסים לשכנע אותנו שהברירות הן בין החורבן הפלסטיני לחורבן היהודי. ולא היא.

זיכרון הנכבה כאן וכנראה שום הצעת חוק לא תוכל לקבור אותו. מוטב למכחישי האסון הפלסטיני שיודו שמאמציהם לא נשאו פרי.

————————————

אבל לא רק הזיכרון, גם הנכבה עצמה ממשיכה להתרחש יומיום משני צידי הקו הירוק. דוגמא קטנה: ב-2017 אמור להתחיל לפעול קו הרכבת המהירה בין ירושלים ותל אביב. לאורך קילומטרים בודדים הקו הזה עובר מעבר לקו הירוק, על אדמתם של כפרים פלסטינים תוך הפקעת אדמותיהם. אחר כך יצוצו כמובן "שיקולים בטחונים" שיגררו הגבלות גישה ותנועה של אותם פלסטינים שרכבת ישראל פלשה לאדמתם. תושבי ישראל יוכלו לנסוע בין תל אביב לירושלים בפחות מ-30 דקות תוך שהם חולפים בתוך אדמה גזולה שתנועתם של בעליה נעשתה עוד יותר מסורבלת בגלל הרכבת הזו. אפשר לדמיין איך ביום הנכבה של 2018, ישראלים נוסעים ברכבת הגזל הזו בדרך אל עוד טקס נכבה מרגש.

מן הסתם גם אני אסע בקו הרכבת הזה, לעבודה ולבילויים, שותף מלא לגזל. מחשבה מצמררת.

                                       

Read Full Post »