Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מיליטריזם’

ואדי קנה מהווה חלק אינטגראלי מחיי היומיום של הפלסטינים החיים באזור סלפית. החקלאים של הכפר דיר איסטיה מעבדים את אדמותיו הפוריות והוא גם מהווה מוקד לפיקניקים וטיולים. בביקוריי הרבים בכפר שמעתי לא פעם עדכונים מהטיול האחרון שמארחיי קיימו באזור המעיינות שבואדי. אנאלוגיה לא מדוייקת תהיה אתר הסטף ומה שהוא מהווה עבור תושבי ירושלים. ביום ששי האחרון הציב הצבא מחסום בכניסה לואדי קנה ופלסטינים שהגיעו לשם לא הורשו להיכנס אליו. בירור קצר העלה שבאותו זמן התקיים שם אירוע גדול של ילדים מההתנחלויות הסמוכות. למישהו בצבא או בהתנחלויות היה ברור שזכותם של יהודים לטייל עולה על זו של פלסטינים לנוע באופן חופשי במרחב בו הם חיים. זה אמנם קורה כל יום במחסומים הפרושים בשטחים אבל נסיבות המקרה הזה שערורייתיות במיוחד.

מאחורי הקלות הזו של הדיכוי מסתתר משהו אחר. סוג של התעלמות. פחות משהפלסטינים מפחידים אותנו, פחות משאנחנו שונאים אותם, הם פשוט לא קיימים עבורנו. אנחנו לא ממש רואים בפלסטינים בני אנוש – סובייקטים אוטונומיים שיש להם רצון חופשי, צרכים ורגשות. אחרת אני לא יודע איך להסביר את הסיפור הנ"ל ואת שני הבאים.

המנהרה - עוברת מתחת לחומה המתוכננת ומגיעה לבית של משפחת חג'אזלה

על חומת ההפרדה שהולכת ונבנית באדמות אל-וולאג'ה כבר כתבתי בעבר. בימים אלו נחפרת בקצה הכפר מנהרה שתעבור מתחת לתוואי החומה. המנהרה תחבר בין ביתה של משפחת חג'אזלה לשאר הכפר. למה? כי הבית מבודד יחסית משאר הכפר ונמצא כ-50 מטר מחוץ לחומה. להזיז את החומה כמה עשרות מטרים? מה פתאום! להשאיר את הבית ויושביו בלי מחסום שימנע מהם את חופש התנועה? מסוכן מדי! במקום זאת הבית של המשפחה יוקף בגדר. לא גדר אבן חיננית, לא גדר נוי – גדר תיל עם חיישנים חשמליים שתכלא בתוכה אבא, אמא וילדים. התנועה לתוך ומחוץ למכלאה תתבצע כאמור דרך מנהרה.

בחזרה לדיר איסטיה. לפני קצת יותר מחודש התעוררו תושבי הכפר באמצע הלילה למשמע נסיעה פרועה, צעקות וקולות נפץ. כוח של צה"ל פשט בסביבות השעה 22:00 על הכפר. חיילים עלו על גגות הבתים והשליכו ברחוב מספר רב של רימוני הלם וגז מדמיע. פעולה חשובה לעצירת מחבלים בדרך לפיגוע? לא בדיוק. החיילים לא חיפשו איש. הם השתוללו ברחובות ועל הגגות משך מספר שעות ועזבו את הכפר. זה היה סוג של "אימון על רטוב". המחיר, בדמות ילדים שהתעוררו בבהלה ו-3,000 איש שזכו להשפלה שבלהיות אסירים בבתיהם, אינו נחשב.

דרך אגב, אף אחד משלושת הסיפורים הנ"ל לא הגיע לחדשות בישראל. גם כשפורסמה בהארץ כתבה שהזכירה את הבית של משפחת חג'אזלה, נשמט המידע אודות הגדר שתהיה סביב הבית. באמת עדיף שלא לדעת. אלו סיפורים קטנים יחסית – לא הרסו בור מים באזור מדברי, לא פלשו לשום בית באמצע הלילה, אף אחד לא נהרג … קשה גם להצביע על אינטרס – לגיטימי או זדוני – שעומד מאחורי המעשים הללו של רשויות המדינה. סתם שגרת כיבוש נטולת תירוצים.

Read Full Post »

ביום שני 8/11 התקיים בבג"ץ דיון בעתירה של תושבי הכפר אל-וולג'ה לשינוי תוואי החומה הנבנית בימים אלו מסביב לכפר שלהם. תושבי אל-וולג'ה הציגו לבית המשפט תוואי חומה חלופי שיסב נזק סביבתי מינימלי (על כך בהמשך), לא יפגע בתושבי הכפר ויהיה יעיל מבחינה ביטחונית. תשובת המדינה לעומת זאת נסמכה על טיעונים חלשים והייתה רצופה סתירות פנימיות וטענות מטעות. כמו כן צו התפיסה לאדמות שבהן מתבצעות העבודות פקע עוד לפני שהעבודות החלו והשופטים לא קיבלו את הפרשנות המקלה של המדינה מדוע הוא עדיין בתוקף. אפשר היה לחשוב שבמצב עניינים כזה, עתירת התושבים תתקבל ושנציגי המדינה יואשמו אולי בביזיון בית המשפט. התוצאות היו אחרות ומאכזבות. המשך…

Read Full Post »

מכתב אל אזרח ישראלי,

עברו שבעה ימים מאז ההשתלטות שלנו על המשט לעזה. אפשר להתחיל להרים קצת את הראש ולהסתכל ביתר בהירות על מה שהתחולל פה. בשבעת הימים הללו מדברים הרבה על מי אשם ומי פעל בשיקול דעת. אני לא מעוניין לכתוב על אשמה, אני רוצה לכתוב לך על אחריות.

שוב ושוב אומרים לנו שהחיילים היו בסדר גמור, שבתנאים שנוצרו (שים לב לשימוש הזה בצורה הסבילה) הם לא יכלו לפעול אחרת ושבכל מקום אחר זה היה נגמר גרוע יותר. אומרים לנו שהמשט אורגן על ידי טרוריסטים, שהכל באשמתם. הצבא כרגיל יחקור את תהליך האימונים לקראת המשימה ואת ביצועה. מתווכחים קצת האם צריך לחקור את תהליך קבלת ההחלטות בממשלה, היו אפילו עיתונאים שאמרו שביבי מסוכן לישראל ושברק צריך להתפטר.

אתה שם לב שיש גורם אחד שאיש אינו מביא בחשבון בכל השרשרת הזו? אני לא רוצה לכתוב כאן על החיילים וגם לא על המפקדים. לא על פעילי השלום האותנטיים, לא על הפעילים האנטי-ישראלים, לא על הפוליטיקאים שלהם ולא על הפוליטיקאים שלנו.

אני רוצה לכתוב עליך ועלי. עלינו ועל האחריות שלנו למה שמתחולל פה. כי דמוקרטיה היא לא רק החופש שלנו. היא גם לא מתמצה בשיוויון המשך…

Read Full Post »

אני מכיר מקרוב את הכוחנות וחוסר ההגינות של "כוחות הביטחון" – משטרה, צבא ושב"כ.

כל כך הרבה פעמים מעכבים אותי שוטרים כשאני הולך לתומי ברחוב, מדברים בגסות, מפשפשים בכלי ומסרבים להתנצל אחר כך.

כשחברים שלי דורשים יחס מינימלי של כבוד הם מותקפים ונלקחים למעצר. (הכתבה המתארת איך חבר שלי נלקח באלימות באמצע רחוב בשכונת עמק רפאים למעצר ללא כל סיבה, הורדה משום מה מהאתר של עיתון הארץ). המשך…

Read Full Post »

מלחמת העולם השניה לא הסתיימה ב-1945. מספר חיילים יפנים "המשיכו להילחם" במשך 30 שנים נוספות. הרשימה הזו היא אודות אחד מהם. הסיפור שלו היה די מפורסם בזמנו ויתכן שיהיה מוכר לקוראי הבלוג המבוגרים יותר. אבל נדמה לי שהקוראים שטרם זרקה שיבה בשערם מכירים את הסיפור. אז לטובת מורשת הקרב, או אולי במסגרת הווי ובידור…

ב-26 לדצמבר, 1944 הוצב קצין המודיעין של הצבא היפני הירו אונודה באי לובנג שבפיליפנים. חודשיים אחר כך השתלטו כוחות צבא אמריקאים על האי ולאחר קרב קצר נכנעו מרבית החיילים היפנים. אונודה לעומת זאת, לקח ברצינות את הפקודות היפניות שאסרו על כניעה.

יחד עם שלושה חיילים הוא הסתתר בהרים. מסתבר שהם לא היו היחידים. בפיליפינים ומחוצה להם היו מספר מקרים של חיילים יפנים בודדים שסירבו להיכנע ובחרו בחיים של מחבוא בהרים, ביערות ובשאר מקומות מסתור שהטבע מספק. מה הם חשבו לעצמם?

סגן משנה הירו אונודה

על מה ובשם מה הם המשיכו את המלחמה? כבוד ונאמנות הם שני ערכים שהוטבעו עמוק בנפשם של היפנים ושהפכו את הכניעה לבלתי אפשרית עבור החיילים הללו . תמונת המראה של אותם חיילים, ספק פנאטיים ספק דון קישוטיים היא יפן הרשמית – על אזרחיה ומוסדותיה – שכן נכנעה. כניעה היתה כזו אנטיתזה לרוח של יפן הקיסרית שאפשר היה לצפות שהיא תחולל משבר קיומי עמוק ביפן. אבל היפנים עושים כל דבר עד הסוף וכך גם הכניעה שלהם היתה טוטאלית. האמריקאים ניצחו אותם ולפיכך הפכה התרבות האמריקאית למודל לחיקוי עבורם. כך, מהשבר של תבוסה במלחמה וחיים תחת כיבוש צמחה אחת מהמעצמות הכלכליות והטכנולוגיות של המאה ה-20 (וגם, חברה שהמירה עושר של תרבות מעודנת בהערצה אווילית של מקדונלד ואלילי פופ).

בחזרה לאונודה וחבריו. הם לא נכנעו אבל גם הם לא ממש נלחמו – לא היה נגד מי להילחם. חיי הגרילה שלהם התמצו בהסתתרות בהרים והצקה לחקלאים המקומיים שמהם גם שדדו מזון. באוקטובר 1945 – אחרי הירושימה ונגאסקי – הם מצאו מנשר שהודיע על סיום המלחמה. אחרי חצי שנה של חיים במחבוא, ללא בית או מקור בטוח של מזון ולבוש אפשר היה לחשוב שהמנשר יתקבל על ידיהם בשמחה. אבל הארבעה "זיהו" מיד שמדובר בתרמית שנועדה ללכוד אותם. מספר חודשים לאחר מכן הושלכו מהאויר כרוזים חתומים על ידי אחד הגנרלים היפנים הבכירים ובהם הודעה על כניעתה של יפן וסיום המלחמה. גם כרוזים אלו אובחנו על יד הארבעה כמזויפים.

אביו של אונודה עם חיילים יפנים בחיפוש אחריו בלובנג

חלפו ארבע שנים עד שאחד מהארבעה פרש וכעבור חצי שנה הוא גם הסגיר את עצמו לידי הפיליפינים. יפן והפיליפינים ערכו נסיונות שונים להוציא את החבורה ממחבואה. ב-1952 הושלחו מהאוויר תמונות של בני המשפחות שלהם ומכתבים שהללו כתבו ושדחקו בהם להכנע. גם הפעם אונודה היה משוכנע שמדובר בזיוף. הצבא הפיליפיני קיים מספר משלחות חיפוש שתרו אחרי השלושה והפעמים שנוצר מגע התפתחו לכדי תקריות ירי. כאמור, היפנים השיגו את מזונם על חשבונם של חקלאים מקומיים וב-1953 נורה ברגלו אחד מהשלושה, שימדה שמו, בידי דייגים. אונודה טיפל בו עד שהחלים אבל ב-1954 נהרג שימדה בהתקלות עם חיילים פיליפינים. גם לאירועים הללו לא היתה השפעה על הנחישות של היפנים.

אונודה וקזוקו נותרו לבדם והמשיכו בחיי מסתור עד 1972. באוקטובר, בעת ששרפו שדה אורז – חלק מלוחמת הגרילה שלהם – ירו לעברם שוטרים פיליפינים. קזוקו נהרג ואילו אונודה הצליח לחמוק. ב-1974 הגיע לפיליפינים צעיר יפני בשם נוריו סוזוקי שנשר מהאוניברסיטה ושם לו למטרה למצוא את אונודה. הוא אכן מצא אותו והצליח לרכוש את אמונו אבל אונודה סרב להיכנע ללא פקודה ממפקדו הישיר. סוזוקי נסע ליפן וחזר לפיליפינים עם מפקדו של אונודה שהורה לו להיכנע. אונודה הופיע לטקס הכניעה – לאחר 29 שנים של חיים בהרים – במדי החייל שלו, חגור ברובה ובחרב, המחשה נאה לקרבה בין מנטאליות צבאית וסוריאליזם. משראה את מפקדו ושמע את הוראת הכניעה פרץ אונודה בבכי.

בשלב הזה של הסיפור, ראיתי באונודה סוג של מטורף ובסיפור שלו קוריוז מדהים שראוי לספר לכל נער שרואה בצבא יעוד או מקום של הגשמה עצמית. היה לי ברור שחזרתו של אונודה ליפן תהיה אומללה מאוד, שאין לו סיכוי להשתלב בחיים אזרחיים ושלא יסכין

סוזוקי ואונודה ב-1974

לשינויים הדרמטיים שעברו על יפן מאז המלחמה. הטירוף של אונודה לא התמצה בחיים בטבע במשך 29 שנים. הוא וחבריו גם היו אחראים להריגתם של כמה עשרות פיליפינים. אבל נשיא הפיליפינים העניק לו חנינה ובקשר לשאר האבחנות שלי טעיתי בגדול.

ראשית, אונודה לא היה יחיד בטירופו. אפילו היה חייל יפני, שהצליח לגזול ממנו את התואר "החייל האחרון שנכנע במלחה"ע ה-2: טרואו נקאמורה שהיה מוצב באינדונזיה יצא מהיערות שם חצי שנה אחריו. עם חזרתו ליפן התקבל בה אונודה כגיבור לאומי ורבים קיוו שירוץ לבחירות בבית הנבחרים. כך שהטירוף, אם היה, היה קולקטיבי ולא אישי.

אונודה לא אהב את שמצא ביפן: חברה בתהליכים מואצים של התמערבות ונטישת הערכים הבסיסיים ביותר של יפן הקיסרית. פחות משנה אחרי ששב ליפן היגר אונודה לברזיל. ברזיל קוסמת ליפנים רבים וחיה בה קהילה יפנית גדולה וחזקה. לא חלף זמן רב ואונודה נהיה ממנהיגי הקהילה היפנית בברזיל. ב-1980, שמע אונודה על תלמיד תיכון ביפן שרצח את הוריו. פרטי האירוע הניעו את אונודה לשוב ליפן ולייסד בה את "בית הספר בטבע על שם אונודה", מעין מחנה קיץ בן מספר חודשים שמעביר את בני הנוער המשתתפים בו שלל פעילויות בטבע המדהים של יפן. יפן המודרנית היא חברה עירונית מדי, חומרנית מדי ומנוכרת מדי. התפתחו בה כל מיני תופעות נפשיות קיצוניות ומצוקות נוירוטיות. לפרויקט כמו זה של אונודה היתה אם כן חשיבות חינוכית וטיפולית עצומה.

כאן פחות או יותר נגמר הסיפור מבחינתי. לא הצלחתי למצוא מידע על בית הספר של אונודה (האתר שלהם כתוב ביפנית אותה אני דובר אך איני קורא). לצערי גם לא מצאתי אינפורמציה על תקופת הגרילה של אונודה או על עולמו הפנימי.

הסיום המפתיע של הסיפור בו אונודה הופך מדמות הזויה למנהיג ולבעל חזון של שפיות ובריאות גרמה לי לחשוב לא מעט. נאלצתי להודות שבפאנאטיות שלו היה יותר מסתם שיגעון. לשרוד 29 שנים מול קשיי הטבע, חיילים שרודפים אחריך ולנוכח זמנים של ספק ויאוש שודאי פקדו אותו מעיד על אדם מוכשר עם נפש חזקה. אנקדוטה שיכולה להמחיש זאת היא העובדה שעם כניעתו, הרובה הישן שלו היה עדיין במצב תקין ושהיתה לו תחמושת עבורו. באתר הזה אפשר למצוא תיאורים של מיומנויות השרידה המדהימות של אונודה ושות' (למשל, הגילוי איך ליצר ידנית בגדים מקליפה של עץ מקומי).

הפסיכולוגיה של האיש מאוד מסקרנת אותי. לצערי לא מצאתי ברשת שום התייחסות לעולמו הפנימי – למחשבות, רגשות או מצבים נפשיים של איש הנמצא במאבק במשך 29 שנים ברציפות, מאבק שבכל רגע הוא יכול לבחור להחליט לסיים. במקום זאת מסתפקים שלל המאמרים אודותיו במתן הפרטים שהבאתי כאן ובמקרה הטוב מפרטים לגבי טכניקות ההשרדות שפיתח. גם דמותו של סוזוקי, שהצליח להוציא את אונודה מסרבנות הכניעה שלו, נותרת עלומה. ההיפי הזה שלא הצליח לסיים את לימודי האוניברסיטה – כישלון רציני במונחים יפנים – הצליח היכן שנכשלה משפחתו של אונודה כמו גם משלחות צבאיות לא מעטות. איך הוא עשה את זה? האם הוא הצליח מכיוון שבניגוד לאחרים שחיפשו מטורף או אויב, היתה בליבו סקרנות ורצון להתידד?

לסיום, מה אומר סיפורו של אונודה עלינו? מדוע חייל שמסרב להיכנע בנסיבות הנ"ל נחשב בעינינו למטורף אבל מדינה שלמה שהולכת למלחמה היא דבר שפוי מבחינתנו? אם נתייחס אל אונודה כאל משל, מי ומה יהיו הנמשלים? מי הם אלו שהיום נושאים דגלי מאבק שבעיניהם הם חשובים והרואים אבל בעצם אינם אלא מאבקי שווא שתם זמנם? האם אלו המתנחלים האידיאולוגים או שמא מפגיני שייח ג'ראח? אנשי אם תרצו או דווקא פעילי בצלם? ובמישור האישי, אלו מהמאבקים שלי לפרנסה, אהבה והכרה הם מאבקים מגוחכים? חלילה לי מלהמעיט בחשיבות של מאבק למען עיצוב החיים כפי שנדמה לנו שראוי שיהיה. אבל אולי הסיפור המוזר של הירו אונודה יכול לעזור לנו במקומות שבהם המאבקים שלנו יוצאים מפרופורציה.

עדכון 19/1/14 – הירו אונודה נפטר בגיל 91

Read Full Post »

מה נקבל אם נפגיש את האידאלים הרוחניים של הארה, שחרור ולב פתוח עם הסערות הארציות של מיניות, מלחמות חיי זוגיות ומשפחה? התשובה ברורה –  נקבל את החיים. את המפגש הזה עושה יורי סלע בספרו היפהפה "שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר." (הוצאת כרמל). החיבור הספרותי הזה איננו דבר של מה בכך. חכמת הדהארמה אמנם מוגשת לנו בשפע של ספרים אך אלו בדרך כלל ספרים "עיוניים" שמסתפקים בלהזמין אותנו להכניס את הדהארמה לתוך החיים שלנו. בספר של סלע החיבור הזה נוכח דף אחרי דף. מעבר להישג הספרותי של סלע יש בכך גם סימן להבשלתה של הדהארמה בישראל. היא נוכחת בחייהם של יותר ויותר אנשים כאן ומן הראוי שהנוכחות הזו תקבל גם ביטוי ספרותי.

יורי סלע  – שזכיתי ללמוד אצלו ולאחר מכן לעבוד איתו – הוא מחלוצי הרפואה הסינית והשיאצו בארץ. היום הוא פסיכולוג קליני שמשלב בקליניקה שלו בין מזרח למערב ומשתמש בעבודה גופנית-אנרגטית לצידה של אינטראקציה מילולית. עוד על יורי ועל מכון דמו"ת שהקים כאן.

המתח שבין הרוחני לגשמי הוא אחד הצירים של הספר. אפשר למקם את הדמויות השונות לאורך ציר שקטביו הם רוחניות מזה וארציות מזה. אילי המספר, אמו, אהובותיו וחברי ילדותו. הקטבים הללו מושכים את הדמויות לכיוונים מנוגדים ולעתים קרובות מפילים אותן לקרשים. גם הבודהה מבקר ביקור אורח בספר ואפילו הוא איננו נמלט מעוצמתו של המתח הזה. הנה עוד מתנה יפה שפרוזה רוחנית מעניקה לנו: היא מאפשרת לנו לראות את הקדושים והגאונים של התרבות שלנו כאנשים שנוזלי הגוף שלהם גועשים בדיוק כמו שלנו ושהתחבטויות הלב שלהן מוכרות לנו היטב. דרך ההזדהות שלו עם הדמויות השונות, עם רגעי הסבל וההתעלות שלהן, יכול הקורא לבדוק באיזו מידה של הרמוניה משתלבים אצלו הרוחני והארצי.

ציר מרכזי אחר של הספר – ואולי הוא לא באמת אחר – הוא המוות. הספר התחיל להיכתב בעקבות המוות בלבנון של גיסו של סלע וזמן קצר לאחר מכן נהרגה בתאונת דרכים גיסתו. אילי, הדמות המרכזית בספר, נושא משאים של מוות. אימו ניצולת שואה והוא עצמו לכאורה גיבור ממלחמת לבנון הראשונה אבל בפועל ניצול וקרבן שלה. הקארמה של אילי היא כנראה הקארמה הקולקטיבית של הציונות: השואה, חוויית היסוד המעצבת של המדינה היהודית, היא זרע שכבר 60 שנה ממשיך להצמיח פירות של מלחמה שמכנים אותה מלחמת קיום ומוכנות להרוג ולהיהרג. עם כל המשיכה שלו לזן ולדאו אילי לא מצליח להשתחרר מהקארמה הזו. כי איך אפשר להשתחרר מאמא שעברה את מה שעברה "שם"? אילי לא משתחרר אלא להיפך, נאבק על מנת שיגייסו אותו. הוא מזין את שרשרת האירועים שבסופו של דבר תביא למוות של היקר לו מכל. לא באמת "סופו של דבר", שכן החיים ממשיכים. גם את זה רואים היטב בספר.

לפני הרבה שנים הסביר לי יורי עד כמה חשוב שתהיה הלימה בין תכנים לצורתם ובספר הוא מצליח לקיים את ההלימה הזו. כשם שתכניו של הספר נפלאים כך גם הכתיבה היא מיוחדת במינה. החל מסלנג פרטי-אישי שמפיח חיים בדוברים, דרך משחקי מילים מעוררי התפעלות וכלה בשפה חדשה שמשמשת את סלע לנסח תובנות רוחניות מקוריות בצורה רעננה. השפה הזו היא אתגר לקורא שנאלץ להתאמץ ולפעמים לא להבין עד הסוף את מה שהוא קורא. אם מוכנים להשקיע את המאמץ הזה אפשר להשתתף במשחק של קואנים שסלע יוצר עבור הקורא. משפטים לכאורה סתומים מתגלים כנהירים וברורים כשמתחילים להפנים את נקודת המבט של הספר. מתברר שדבר לא עומד בינינו לבין הבנת הכתוב פרט לצרות האופקים של נקודת המבט שלנו. ספרו של סלע מלמד אותנו לראות אחרת, לראות רחב וזה אולי סימן היכר של כל ספרות גדולה.

כאמור יורי הוא פסיכולוג אבל להפתעתי לפסיכולוגיה יש תפקיד שולי בספר. ציפיתי שהיא תהיה נוכחת באופן יותר מרכזי, אולי כפותרת של שלל המתחים והפרדוקסים שהספר מלא בהם. שאלתי את יורי אם הוא לא חושב שהגישה הפסיכולוגית יכולה להציע מפגש הרמוני בין הנשגב והארצי. הוא ענה, "כן, אבל…". "הפסיכולוגיה", כך הוא אמר, "מתקדמת באיטיות בכיוון הזה. המסע מתנהל באיטיות, עקב בצד אגודל וכרוך בו קרבן. הקרבן הנדרש מהפסיכולוגיה על מנת להיות רלבנטית למישור הרוחני של החים שלנו הוא לוותר על המודל הביולוגי, האנאליטי, והמדויק, לטובת מקום יותר אינטר-סובייקטיבי, אקזיסטנציאליסטי ויותר רוחני. מדובר במקום יותר קרוב לחוויה ולכן יותר גופני". שאלתי אותו האם השינוי הזה ישאיר הבדל כלשהו בין הפסיכולוגיה לרוחניות. לדבריו, בפסיכולוגיה הדגש נשאר על האינטראפסיכי ועל הבין אישי. בפסיכולוגיה יש הנחה מובנית של התפתחות אישית ונפרדות. מתוך המצב הקיומי הזה יש הליכה אל עבר אופק אישי של אחדות. הרוחניות הבודהיסטית לעומת זאת יוצאת מנקודת מוצא של אחדות.

יורי הצליח לעשות הרבה חיבורים בספר שלו ולבטא בכך את האחדות בין מישורים לכאורה שונים של החיים שלנו. הקורא מוזמן לבחור איך לקרוא את הספר: עם מרחק, תוך שהוא נהנה ומהרהר או לגמרי מבפנים כשהוא מרגיש את הדמויות, מתפתח יחד עם העלילה ונותן לספר להדהד בתוכו.

Read Full Post »

אם האימון באמנות לחימה נועד לאפשר לנו לשלוט בסובבים אותנו אזי תפיסות, אחיזות ובריחים מבטאים זאת בצורה

  המלאה ביותר (והנה רעיון לסקר או מיני-מחקר: לבקש ממתאמנים באמנויות לחימה שיגדירו את מטרת האימון שלהם במשפט אחד ואז לשאול אותם איזו טכניקה מבטאת את המטרה הזו בצורה המלאה ביותר). באמנויות הלחימה השונות יש שלל אחיזות כאלו. לא פעם התוצאות הן מרהיבות.

תמונת מראה של האמור לעיל היא העובדה שבקיטאידו – בה מעודדים התמסרות וויתור על שליטה – אין שום טכניקות כאלו. אנחנו מכוונים את עצמנו להשפיע על מי שנע אל תוך המרחב שלנו בלי לאחוז או לתפוס אותו. על בריחים ודאי שאין מה לדבר אצלנו. אנחנו מוותרים במודע על היכולת לשלוט באחר גם אם הוא תוקף אותנו. כשאנחנו סופגים התקפה אנחנו מוותרים על האופציה של לאחוז במי שמתקיף אותנו ושאותו אנחנו אמורים להפיל. ישנם מספר תרגילי זוגות בהם הויתור הזה קל מאוד לביצוע מהבחינה הטכנית ובכל זאת מתאמנות חדשות

מתבלבלות ותופסות את בת הזוג שלהן (הכתיבה בלשון נקבה היא במענה לתגובה שרשמה כאן לא מזמן whisper). הרצון לשלוט – שמתבטא כאן בדפוס גופני של לאחוז כשאני רוצה להוביל/לכוון/להשפיע – טבוע בנו כל כך חזק עד שגם הדגמה ואמירה ברורה שלי לא עוזרת והמתאמנות החדשות ממשיכות "להתעקש" על לתפוש. בתרגילים מורכבים יותר, אני רואה גם מתאמנות ותיקות ומנוסות מאוד לא מצליחות להימנע מלתפוס: הפיתוי גדול מדי.

כשמצליחים להשתחרר מעט מהדפוס הזה מתגלה עולם ומלואו: כשהיא לא תופסת את המובלת שלה, המובילה אינה יכולה לכפות דבר ואינה יכולה לפעול ככל העולה על רוחה. המובילה תלויה בעצם במובלת. זה מרעיש לגלות שכמוביל אני תלוי במובלת שלי. ההפנמה של הגילוי הזה ממשיכה אצלי כבר שנים.

———-

דרום הר חברון. המתנחלים, הצבא והמינהל האזרחי משנים את הבט"ש בהתאם לחילופי העונות. הגבעות  בספר המדבר מוריקות עכשיו לתקופה קצרה אחרי שפע הגשם של פורים ולפני שישובו לצחיחותן. בהתאם לכך הבט"ש הוא למנוע מרועים פלסטינים לרעות את עדרי הצאן שלהם. אנחנו באום זייתון יחד עם מספר רועים ועדריהם. במרחק שני ואדיות מאיתנו נמצאת התנחלות מעון. על פי מפות המנהל האזרחי האזור מותר למרעה על ידי הפלסטינים ובכל זאת בשבועות האחרונים הצבא אינו מאפשר זאת. גם נוכחות של ישראלים בשבתות קודמות לא הצליחה לשנות את התנהלות הצבא ואנחנו בטוחים שהשבת הזו לא תהיה שונה.

אנחנו מזהים את הרכב של רכז הביטחון של מעון על גבעה מהעבר השני של הואדי – לכבודנו האיש הדתי הזה מחלל את השבת. אנחנו מצפים שהצבא יגיע בקרוב וינסה לסלק אותנו. ניסיון השבועות הקודמים מלמד שלא נוכל לשכנע או למנוע את הדבר ולכן המטרה שלנו היא לעכב את החיילים על מנת שהרועים והעדרים יוכלו להסתלק. החיילים נוהגים לתפוס רועים לעצור אותם למספר ימים על לא כלום והמנהל האזרחי קונס אותם באלפי שקלים על "רעיה לא חוקית" (כאמור, מדובר ברעיה בשטחים בהם המפות הישראליות מציינות שמותר להם לרעות). יתכן וההפרעה שלנו תגרום לכך שאנחנו נעצר. אבל אנחנו נשוחרר עוד באותו יום, אותנו איש לא יקנוס ויש אפילו סיכוי שמעצר של ישראלים ימשוך תשומת לב להתעמרות הזו שגודעת את מטה לחמם של רועים עניים.

שני ג'יפים של צה"ל מגיעים וחיילים יורדים מהם ונעים לכיווננו. כמה מאיתנו מנסים לדבר איתם אולם הם מתעלמים וממשיכים קדימה אל עבר הרועים. אנחנו נעמדים מולם מנסים למנוע מהם את ההתקדמות. אנחנו לא באמת יכולים לעשות זאת: אנחנו מונים תשעה נשים וגברים והם בערך חמישה. הם קצת דוחפים את עצמם דרכנו וקצת מנסים לעקוף. אנחנו בתנועה מתמדת נעמדים מולם שוב ושוב, ממלאים פרצות, נדחקים בחזרה מולם. אין שום אלימות פיזית אבל האווירה קשה.

תוך כדי התופסת הזו, כמה מאיתנו אומרים בקול שקט, רגוע, "יש לנו מפות. תסתכלו! מותר להם לרעות פה" ואז קוראים מתוך הפקודות של המינהל האזרחי "אין למנוע מחקלאים ורועים פלסטינים לקיים פעילות. במקרה של עימות עם גורמים כלשהם על הצבא להגן על הפלסטינים". החיילים אינם עונים, כאילו מתעלמים מאיתנו ורק צעדיהם המכוונים לעקוף אותנו מעידים שהם מודעים לקיומנו. הם חסונים והאפודים העבים והנשק הכבד שלהם הופכים אותם לעוד יותר גדולים למראה. הפנים של הסרן שמוביל אותם קשות.

אין שום אלימות פיזית ודווקא זה מדגיש את אובדן השליטה. החיילים הרי יכולים לנפנף אותנו: בעיטה, דחיפה, מכה עם הרובה. אנחנו מפריעים להם בצורה די חצופה וחיילים לא אמורים לסבול הפרעות. מה גם שהם בטח לא חושבים עלינו דברים נחמדים. לא להשתמש באלימות נגד ההפרעה שלנו זה לוותר על האפשרות להיות בשליטה. בדיעבד אני מעריך את יכולת האיפוק שלהם.
גם אנחנו בסוג של חוסר שליטה. התכנית שלנו לא עובדת. אמנם אנחנו מעכבים את החיילים אך הם ממשיכים להתקדם. הרועים לא יוכלו לרעות והחיילים אפילו לא טורחים להתייחס אלינו. בשביל מה אנחנו כאן?

העימות הזה נמשך מספר דקות. אם הייתי מסתכל מהצד אולי הייתי יכול לראות כאן ריקוד אבל אני לגמרי בפנים והמתח כל כך גדול שהפיצוץ חייב לבוא. 

אין פיצוץ. פתאום מגיע רב-סרן (מאיפה הוא הגיע?) וקורא לחיילים לעצור. הסרן מנסה להגיד לו משהו אבל באורח פלא המרדף מופסק. אחד מאיתנו ניגש לשוחח איתם ואחרי כמה דקות הוא חוזר עם הודעה שהרועים יוכלו לרעות עד שקצין המנהל האזרחי יגיע ויחליט בעניין. בדרך כלל מגרשים אותם ואותנו מיד כך שפסק הזמן הזה מפתיע וגם משמח.

אלא שהרועים באמת פוחדים מהצבא ובדקות הספורות שהאירוע הזה ארך הם התרחקו מרחק רב. אני הולך לקרוא להם ולוקח לי רבע שעה של הליכה מהירה עד שאני משיג אותם. אני חוזר אל שאר הישראלים ומתיישב. אחרי כמה דקות העדרים מתחילים להתקרב אלינו. לפתע, ים של כבשים שוטף אותי בתנועה עזה. שוב תחושה של חוסר שליטה אבל הפעם הלב מלא שמחה.
בסופו של דבר קצין המינהל מגיע ומאשר את המשך הרעיה. אנחנו מעבירים כמה שעות תחת השמש הקופחת, בשיחה בטלה ובשיעור ערבית מאולתר. מדי פעם אני מעיף מבט אל הואדי ורואה את ים הכבשים והעזים. המראה משובב נפש.

———

יום חמישי שעבר, 4:30 לפנות בוקר. חשיכה מוחלטת, גשם זלעפות וקור אימים. אני נוהג לירושלים בחזרה משדה התעופה. כמה שעות לפני כן המכונית שלנו התחילה להשמיע קולות מוזרים כשלחצתי על הבלמים ולכן אני נוסע במכונית של חבר. בעליה אחרי מוצא אני מבחין בדמות שחורה הולכת בשולי הכביש המהיר. מי המשוגע הזה? אני עוצר כמה עשרות מטרים לפניו. הוא מגיע אלי ונכנס כולו רטוב. מסתבר שהוא לא משוגע.

הוא צריך להגיע לגוש עציון שזה בכלל לא בכיוון שלי. אני מחזיר את המכונית לחניה שלה ואנחנו עוברים למכונית שלי. אני אומר שאסיע אותו לכביש המנהרות. אנחנו נוסעים בדרך חברון, אני מאט ומאותת ימינה. הרמזור בצומת נפל ושני אנשים מטפלים בו. אני שוב לוחץ על הבלמים על מנת להאט עוד והמכונית מתחילה להחליק: שמאלה, ימינה בהתחלה נראה שאין מה לעשות אבל אחר כך אני מצליח להתיישר. המכונית נוסעת עכשיו ישר אל עבר אי התנועה היכן ששני האנשים עומדים. אני לוחץ על הבלמים והאוטו לא מגיב. גם לסובב את ההגה לא עוזר. אני מושך את בלם היד, האוטו מאט אבל ממשיך לנסוע, עולה על אי התנועה. הגלגל שוקע בבור שנוצר מנפילת הרמזור והמכונית נעצרת. הפגוש צמוד לאגן של אחד מהם.

Read Full Post »