מלחמת העולם השניה לא הסתיימה ב-1945. מספר חיילים יפנים "המשיכו להילחם" במשך 30 שנים נוספות. הרשימה הזו היא אודות אחד מהם. הסיפור שלו היה די מפורסם בזמנו ויתכן שיהיה מוכר לקוראי הבלוג המבוגרים יותר. אבל נדמה לי שהקוראים שטרם זרקה שיבה בשערם מכירים את הסיפור. אז לטובת מורשת הקרב, או אולי במסגרת הווי ובידור…
ב-26 לדצמבר, 1944 הוצב קצין המודיעין של הצבא היפני הירו אונודה באי לובנג שבפיליפנים. חודשיים אחר כך השתלטו כוחות צבא אמריקאים על האי ולאחר קרב קצר נכנעו מרבית החיילים היפנים. אונודה לעומת זאת, לקח ברצינות את הפקודות היפניות שאסרו על כניעה.
יחד עם שלושה חיילים הוא הסתתר בהרים. מסתבר שהם לא היו היחידים. בפיליפינים ומחוצה להם היו מספר מקרים של חיילים יפנים בודדים שסירבו להיכנע ובחרו בחיים של מחבוא בהרים, ביערות ובשאר מקומות מסתור שהטבע מספק. מה הם חשבו לעצמם?
סגן משנה הירו אונודה
על מה ובשם מה הם המשיכו את המלחמה? כבוד ונאמנות הם שני ערכים שהוטבעו עמוק בנפשם של היפנים ושהפכו את הכניעה לבלתי אפשרית עבור החיילים הללו . תמונת המראה של אותם חיילים, ספק פנאטיים ספק דון קישוטיים היא יפן הרשמית – על אזרחיה ומוסדותיה – שכן נכנעה. כניעה היתה כזו אנטיתזה לרוח של יפן הקיסרית שאפשר היה לצפות שהיא תחולל משבר קיומי עמוק ביפן. אבל היפנים עושים כל דבר עד הסוף וכך גם הכניעה שלהם היתה טוטאלית. האמריקאים ניצחו אותם ולפיכך הפכה התרבות האמריקאית למודל לחיקוי עבורם. כך, מהשבר של תבוסה במלחמה וחיים תחת כיבוש צמחה אחת מהמעצמות הכלכליות והטכנולוגיות של המאה ה-20 (וגם, חברה שהמירה עושר של תרבות מעודנת בהערצה אווילית של מקדונלד ואלילי פופ).
בחזרה לאונודה וחבריו. הם לא נכנעו אבל גם הם לא ממש נלחמו – לא היה נגד מי להילחם. חיי הגרילה שלהם התמצו בהסתתרות בהרים והצקה לחקלאים המקומיים שמהם גם שדדו מזון. באוקטובר 1945 – אחרי הירושימה ונגאסקי – הם מצאו מנשר שהודיע על סיום המלחמה. אחרי חצי שנה של חיים במחבוא, ללא בית או מקור בטוח של מזון ולבוש אפשר היה לחשוב שהמנשר יתקבל על ידיהם בשמחה. אבל הארבעה "זיהו" מיד שמדובר בתרמית שנועדה ללכוד אותם. מספר חודשים לאחר מכן הושלכו מהאויר כרוזים חתומים על ידי אחד הגנרלים היפנים הבכירים ובהם הודעה על כניעתה של יפן וסיום המלחמה. גם כרוזים אלו אובחנו על יד הארבעה כמזויפים.
אביו של אונודה עם חיילים יפנים בחיפוש אחריו בלובנג
חלפו ארבע שנים עד שאחד מהארבעה פרש וכעבור חצי שנה הוא גם הסגיר את עצמו לידי הפיליפינים. יפן והפיליפינים ערכו נסיונות שונים להוציא את החבורה ממחבואה. ב-1952 הושלחו מהאוויר תמונות של בני המשפחות שלהם ומכתבים שהללו כתבו ושדחקו בהם להכנע. גם הפעם אונודה היה משוכנע שמדובר בזיוף. הצבא הפיליפיני קיים מספר משלחות חיפוש שתרו אחרי השלושה והפעמים שנוצר מגע התפתחו לכדי תקריות ירי. כאמור, היפנים השיגו את מזונם על חשבונם של חקלאים מקומיים וב-1953 נורה ברגלו אחד מהשלושה, שימדה שמו, בידי דייגים. אונודה טיפל בו עד שהחלים אבל ב-1954 נהרג שימדה בהתקלות עם חיילים פיליפינים. גם לאירועים הללו לא היתה השפעה על הנחישות של היפנים.
אונודה וקזוקו נותרו לבדם והמשיכו בחיי מסתור עד 1972. באוקטובר, בעת ששרפו שדה אורז – חלק מלוחמת הגרילה שלהם – ירו לעברם שוטרים פיליפינים. קזוקו נהרג ואילו אונודה הצליח לחמוק. ב-1974 הגיע לפיליפינים צעיר יפני בשם נוריו סוזוקי שנשר מהאוניברסיטה ושם לו למטרה למצוא את אונודה. הוא אכן מצא אותו והצליח לרכוש את אמונו אבל אונודה סרב להיכנע ללא פקודה ממפקדו הישיר. סוזוקי נסע ליפן וחזר לפיליפינים עם מפקדו של אונודה שהורה לו להיכנע. אונודה הופיע לטקס הכניעה – לאחר 29 שנים של חיים בהרים – במדי החייל שלו, חגור ברובה ובחרב, המחשה נאה לקרבה בין מנטאליות צבאית וסוריאליזם. משראה את מפקדו ושמע את הוראת הכניעה פרץ אונודה בבכי.
בשלב הזה של הסיפור, ראיתי באונודה סוג של מטורף ובסיפור שלו קוריוז מדהים שראוי לספר לכל נער שרואה בצבא יעוד או מקום של הגשמה עצמית. היה לי ברור שחזרתו של אונודה ליפן תהיה אומללה מאוד, שאין לו סיכוי להשתלב בחיים אזרחיים ושלא יסכין
סוזוקי ואונודה ב-1974
לשינויים הדרמטיים שעברו על יפן מאז המלחמה. הטירוף של אונודה לא התמצה בחיים בטבע במשך 29 שנים. הוא וחבריו גם היו אחראים להריגתם של כמה עשרות פיליפינים. אבל נשיא הפיליפינים העניק לו חנינה ובקשר לשאר האבחנות שלי טעיתי בגדול.
ראשית, אונודה לא היה יחיד בטירופו. אפילו היה חייל יפני, שהצליח לגזול ממנו את התואר "החייל האחרון שנכנע במלחה"ע ה-2: טרואו נקאמורה שהיה מוצב באינדונזיה יצא מהיערות שם חצי שנה אחריו. עם חזרתו ליפן התקבל בה אונודה כגיבור לאומי ורבים קיוו שירוץ לבחירות בבית הנבחרים. כך שהטירוף, אם היה, היה קולקטיבי ולא אישי.
אונודה לא אהב את שמצא ביפן: חברה בתהליכים מואצים של התמערבות ונטישת הערכים הבסיסיים ביותר של יפן הקיסרית. פחות משנה אחרי ששב ליפן היגר אונודה לברזיל. ברזיל קוסמת ליפנים רבים וחיה בה קהילה יפנית גדולה וחזקה. לא חלף זמן רב ואונודה נהיה ממנהיגי הקהילה היפנית בברזיל. ב-1980, שמע אונודה על תלמיד תיכון ביפן שרצח את הוריו. פרטי האירוע הניעו את אונודה לשוב ליפן ולייסד בה את "בית הספר בטבע על שם אונודה", מעין מחנה קיץ בן מספר חודשים שמעביר את בני הנוער המשתתפים בו שלל פעילויות בטבע המדהים של יפן. יפן המודרנית היא חברה עירונית מדי, חומרנית מדי ומנוכרת מדי. התפתחו בה כל מיני תופעות נפשיות קיצוניות ומצוקות נוירוטיות. לפרויקט כמו זה של אונודה היתה אם כן חשיבות חינוכית וטיפולית עצומה.
כאן פחות או יותר נגמר הסיפור מבחינתי. לא הצלחתי למצוא מידע על בית הספר של אונודה (האתר שלהם כתוב ביפנית אותה אני דובר אך איני קורא). לצערי גם לא מצאתי אינפורמציה על תקופת הגרילה של אונודה או על עולמו הפנימי.
הסיום המפתיע של הסיפור בו אונודה הופך מדמות הזויה למנהיג ולבעל חזון של שפיות ובריאות גרמה לי לחשוב לא מעט. נאלצתי להודות שבפאנאטיות שלו היה יותר מסתם שיגעון. לשרוד 29 שנים מול קשיי הטבע, חיילים שרודפים אחריך ולנוכח זמנים של ספק ויאוש שודאי פקדו אותו מעיד על אדם מוכשר עם נפש חזקה. אנקדוטה שיכולה להמחיש זאת היא העובדה שעם כניעתו, הרובה הישן שלו היה עדיין במצב תקין ושהיתה לו תחמושת עבורו. באתר הזה אפשר למצוא תיאורים של מיומנויות השרידה המדהימות של אונודה ושות' (למשל, הגילוי איך ליצר ידנית בגדים מקליפה של עץ מקומי).
הפסיכולוגיה של האיש מאוד מסקרנת אותי. לצערי לא מצאתי ברשת שום התייחסות לעולמו הפנימי – למחשבות, רגשות או מצבים נפשיים של איש הנמצא במאבק במשך 29 שנים ברציפות, מאבק שבכל רגע הוא יכול לבחור להחליט לסיים. במקום זאת מסתפקים שלל המאמרים אודותיו במתן הפרטים שהבאתי כאן ובמקרה הטוב מפרטים לגבי טכניקות ההשרדות שפיתח. גם דמותו של סוזוקי, שהצליח להוציא את אונודה מסרבנות הכניעה שלו, נותרת עלומה. ההיפי הזה שלא הצליח לסיים את לימודי האוניברסיטה – כישלון רציני במונחים יפנים – הצליח היכן שנכשלה משפחתו של אונודה כמו גם משלחות צבאיות לא מעטות. איך הוא עשה את זה? האם הוא הצליח מכיוון שבניגוד לאחרים שחיפשו מטורף או אויב, היתה בליבו סקרנות ורצון להתידד?
לסיום, מה אומר סיפורו של אונודה עלינו? מדוע חייל שמסרב להיכנע בנסיבות הנ"ל נחשב בעינינו למטורף אבל מדינה שלמה שהולכת למלחמה היא דבר שפוי מבחינתנו? אם נתייחס אל אונודה כאל משל, מי ומה יהיו הנמשלים? מי הם אלו שהיום נושאים דגלי מאבק שבעיניהם הם חשובים והרואים אבל בעצם אינם אלא מאבקי שווא שתם זמנם? האם אלו המתנחלים האידיאולוגים או שמא מפגיני שייח ג'ראח? אנשי אם תרצו או דווקא פעילי בצלם? ובמישור האישי, אלו מהמאבקים שלי לפרנסה, אהבה והכרה הם מאבקים מגוחכים? חלילה לי מלהמעיט בחשיבות של מאבק למען עיצוב החיים כפי שנדמה לנו שראוי שיהיה. אבל אולי הסיפור המוזר של הירו אונודה יכול לעזור לנו במקומות שבהם המאבקים שלנו יוצאים מפרופורציה.
עדכון 19/1/14 – הירו אונודה נפטר בגיל 91
Read Full Post »
מעבדים את אדמותיו הפוריות והוא גם מהווה מוקד לפיקניקים וטיולים. בביקוריי הרבים בכפר שמעתי לא פעם עדכונים מהטיול האחרון שמארחיי קיימו באזור המעיינות שבואדי. אנאלוגיה לא מדוייקת תהיה אתר הסטף ומה שהוא מהווה עבור תושבי ירושלים. ביום ששי האחרון הציב הצבא מחסום בכניסה לואדי קנה ופלסטינים שהגיעו לשם לא הורשו להיכנס אליו. בירור קצר העלה שבאותו זמן התקיים שם אירוע גדול של ילדים מההתנחלויות הסמוכות. למישהו בצבא או בהתנחלויות היה ברור שזכותם של יהודים לטייל עולה על זו של פלסטינים לנוע באופן חופשי במרחב בו הם חיים. זה אמנם קורה כל יום במחסומים הפרושים בשטחים אבל נסיבות המקרה הזה שערורייתיות במיוחד.
תבונת הגוף 