Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זן שיאצו’

לא נעים ליפול. יש לנו תגובה אינסטינקטיבית (אחת היחידות, כך קראתי, שקיימות מרגע הלידה) של כיווץ כשאנו מועדים או כשהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו. לכן מאוד מפתיע לגלות, שנפילה היא חלק מהותי מאמנויות גוף שונות. כתבתי על נפילה בשיאצו וגם בקונטאקט אימפרוביזציה וקיטאידו. האינסטינקט הגופני כרוך בדפוס תודעתי חזק. להתייחס לנפילה לא כאל תאונה או שבירה של התנועה אלא כאל חלק מהותי מהרצף התנועתי, חלק שבעצם מאפשר את התנועה (ובשיאצו את הטיפול) מנוגד לתפיסות ואמונות עמוקות שלנו. זה סותר את התפיסה הבסיסית והמובנת מאליה שלנו שאנו סוכנים עצמאיים ונפרדים שיכולים לפעול על הסביבה שלנו. לכן ההסכמה ליפול היא גם אתגר תודעתי – התפיסה שלנו את יחסינו עם המרחב נדרשת להשתנות.

לפני כמה שנים קראתי בספר של משה פלדנקרייז שבהליכה אנו בעצם נופלים. הגוף נופל קדימה והרגל המושטת היא זו שבולמת את הנפילה, צעד אחרי צעד. מאוד הופתעתי לקרוא את זה וקמתי לבדוק. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר – אתם יכולים לקחת כמה צעדים ולבדוק בעצמכם, אולי הרגישות שלכם יותר טובה משלי. רק אחרי זמן מה של הליכה ותשומת לב הבנתי שאכן יש רגע או שניים עד שהרגל הצועדת פוגשת את הרצפה שבהם אני נופל. לפעמים הצעידה שלנו משמיעה קול במפגש הרגל עם הרצפה, ואם תנסו ללכת יחפים סביר שתרגישו מכות קטנות בכל פעם שאתם דורכים. אלו הם תוצאה של הנפילה שבהליכה.

זה עניין די דרמטי לגלות שחלק מוכר היטב של העולם אינו כפי שחשבתי. לעתים זה יכול להיות מפחיד או מתסכל (איך לעזאזל הלכתי כל השנים הללו בלי לדעת שאני נופל?). פעמים אחרות, הגילוי מביא עימו יתר הרמוניה (אני מבין יותר טוב מה היא הליכה ולכן הליכתי נהיית הרמונית יותר) וזה מביא אנרגיה ושמחה. אבל בזמנו הגילוי אודות הנפילה שבהליכה לא היה שלם ומשהו בי נותר לא מסופק. בשנים שחלפו מאז חזרתי שוב ושוב לבדוק האם כשאני הולך אני באמת נופל ולנסות להבין מה עדיין חומק ממני. שכן בעוד שבשיאצו וקונטאקט לא רק ידעתי שאני נופל אלא אף הרגשתי את הנפילה בצורה ברורה, ההליכה פשוט לא הרגישה לי כמו נפילה.

בשבוע שעבר זה סופסוף קרה. האסימון "נפל". קלטתי שאחד ההבדלים בין נפילה לתנועה שאינה נופלת הוא חוסר היכולת לעצור את התנועה. אם אני עומד ומרים את הרגל באוויר אני יכול לעצור בכל רגע ולהישאר בתנוחה סטטית. אבל כשאני מתחיל לשלוח את הרגל ובעקבותיה את מרכז הכובד שלי קדימה, מגיע רגע שבו איני יכול לעצור יותר. זה זמן הנפילה. כל מי שפספס מדרגה בחושך חווה את זה. תוך כדי שבדקתי והבנתי וחוויתי את העניין, הבנתי גם למה עד עכשיו הנפילה לא הרגישה ככזו. לנפילה מצטרפת תחושה אינסטינקטיבית וחריפה של אי-נעימות: אנו מועדים וחשים כאב, או מחליקים ומאבדים את המבנה ההרמוני והזקוף שלנו – פלג הגוף העליון נזרק לכיוון אחד ופלג הגוף התחתון לכיוון אחר – או צונחים וחשים את בטננו מתכווצת. כל הצורות הללו של איבוד שליטה נעדרות מתופעת ההליכה: אנחנו לא מועדים, לא מחליקים והנפילה נמשכת זמן קצר מכדי שנוכל להרגיש שאנו צונחים.

הפער הזה בין "נפילה על פי הגדרה"

כשמרכז הכובד אינו מקבל תמיכה מתרחשת נפילה. משלב מסוים בהליכה למרכז הכובד אין תמיכה מספקת ולכן הליכה מתרחשת תוך נפילה

לבין "נפילה על פי החוויה"

נפילה היא תאונה, אירוע לא נעים ולא הרמוני. נעים ללכת, התנועה זורמת, אני מחליט מה ואיך קורה ולכן זה ממש לא נפילה

הוא דבר מאוד מסקרן. כל מי שמתמחה בדיסציפלינה כלשהי (ממתמטיקה ועד שרברבות) מתחיל לגלות פערים מסוג זה שנחשפים רק לעיניו של מומחה. אם "המומחה" לא ממהר להכריע מי מהשתיים היא "האמיתית" (זו של ההגדרה או זו של החוויה) אז הוא מוצא את עצמו מול קואן: נפילה שאינה נפילה (למשל). במין מעשה קסמים דווקא המומחיות מביאה אותנו למצב של תעלומה. ואז אפשר לחיות.

עוד דבר מיוחד בנפילת ההליכה הוא האופן בו היא משלבת בין חוסר שליטה לשליטה. מצד אחד אנחנו מסכימים ליפול ובנפילה אנו מאבדים שליטה. מצד שני אנו שולטים היטב (בדרך כלל) בכיוון הנפילה, במשך שלה וכמובן בהמשך ההליכה תוך כדי המפגש המחודש עם הקרקע. שליטה וחוסר שליטה בו-זמנית – בלי זה לא היתה לנו הזרימה והנוחות של ההליכה. דרך אגב, לא חייבים שההליכה תתרחש תוך כדי נפילה. אפשר כמו בטאי צ'י ראשית להושיט את הרגל, לתת לכף הרגל לפגוש מחדש את הקרקע ורק אחר כך להעביר את מרכז הכובד קדימה (ראו סרטון כאן) או אפשר, כמו בקיטאידו לדחוף בעזרת הרגל האחורית כך שמרכז הכובד אינו נופל אלא נדחף קדימה. אבל לא ככה אנו הולכים. אנו הולכים תוך כדי נפילה כי בהינתן מבנה הגוף שלנו זו הצורה היעילה ביותר לנוע קדימה. אנו מצטרפים אל האינרציה של הנפילה וממשיכים ממנה לצעד הבא עם הרבה פחות השקעה של האנרגיה מאשר היינו צריכים להשקיע לו היינו הולכים בדרך אחרת. כמו באיקידו אנחנו משתמשים בכוח שאינו בשליטתנו על מנת להשיג את התוצאה הרצויה לנו. בלי שלקחנו שיעור אחד כולנו עושים קונטאקט אימפרוביזציה ושיאצו בכל צעד שאנו לוקחים.

רשימות קשורות:

Read Full Post »

את השיעור שתיארתי ברשומה הקודמת, פתחתי בלשאול את התלמידים כיצד היו מתארים במשפט אחד מה הוא שיאצו (כאמור באותה רשומה, המשפט של מסונגה היה "לאזן בין יין ליאנג"). קיבלתי מגוון תשובות, כולן סבירות: "ריפוי בעזרת מגע", "חיבור והקשבה בין שני אנשים"….
כפי שצפיתי איש לא הזכיר מרידיאנים (ערוצי זרימת הצ'י בגוף) או טכניקה ספציפית של שיאצו. יכול להיות שגם צ'י לא הוזכר. בהצטמצמות למשפט אחד, ביקשתי בעצם מהתלמידים שיציינו את המהות של השיאצו (עבורם). היה לי ברור שהמהות הזו קשורה בריפוי, מגע, חיבור והקשבה ולא במרידיאנים או צ'י. מישהו היה יכול לומר "שיאצו הוא ריפוי בעזרת מגע בערוצי זרימת הצ'י". נראה לי שלא סתם לא ניתנה תשובה כזו. מפתיע ככל שזה ישמע, ערוצי זרימת הצ'י (מרידיאנים) אינם ממהות השיאצו.
זה מפתיע, זה קצת בעייתי ואולי יהיו מי שלא יסכימו אתי. אבל מסתבר, שזה מה שתלמידי "מגע" חושבים, גם אם באופן לא מודע.
בעיניי, אם יש בעייתיות בתשובות הללו אז היא נעוצה בכך שאי אפשר לאפיין את השיאצו בעזרתן. זאת משום שהן אינן יחודיות לו. ריפוי בעזרת מגע? זה תופס למגוון שיטות. חיבור והקשבה בין שני אנשים? את זה יש בקיטאידו, קונטאקט אימפרוביזציה וגם באינטימיות של אוהבים.
למרות שעל פניו זה בעייתי יש בזה משהו מקסים – המהות של הדבר אינה מאפיינת אותו. לו המהות היתה מאפיינת את הדיסיפלינה אזי היא היתה יכולה להתרחש אך ורק בגבולות אותה דיסיפלינה. למשל חיבור והקשבה היו מתאפשרים רק במסגרת שיאצו. זה הרי מופרך בעליל. הנה עוד פירוש ל"טאו שניתן לכנותו אינו הטאו האמיתי" שפותח את הטאו טה צ'ינג: אם הצלחת לאפיין (נתת כינוי ל) דבר מה, אז ההגדרה אינה יכולה לתפוש את המהות (הטאו) של הדבר. למשל מרידיאנים, צ'י ולחץ שווה אינם המהות של הזן-שיאצו. סילה, סמדהי ופניה (התנהגות מוסרית, ריכוז, וחכמה) אינם המהות של הבודהיזם. זו תרופה מצוינת לגבהות לב ולצרות אופקים: המהות שבשלה אתה כה מבסוט מעצמך ומה_____ (מלא את החסר: שיאצו/זהות רוחנית/דת/מקצוע…) שלך קיימת במגוון מקומות אחרים. זה נהדר להיות מבסוט אבל בוא לא נייחס לעצמנו בלעדיות. מהכיוון ההפוך, ההבנה הזו יכולה לעזור לנו להישאר ערים ומחוברים לשורש הדברים: כפי שהמהות אינה מצומצמת לשיטה, כך גם עצם תרגול השיטה אינו מבטיח לנו חיבור למהות: איננו יכולים להרגיע את עצמנו שרק בגלל שאנו עושים שיאצו אז אנו קשובים. שיאצו יכול להיות לא קשוב. אוסיף ואומר, שיאצו אפילו יכול להיות טוב ולא להיות קשוב. נדמה לי שהיה זה סנגאי בן המאה ה-16 שצייר צפרדע ולידה רשם "אם על ידי ישיבה אפשר להגיע להארה הרי שאני מזמן כבר …". כן, כן – אפילו מדיטציה ובודהיזם הם רק "צורה" הם אינם הטאו האמיתי.
כתבתי שמצב עניינים זה הינו מקסים – כאילו שיש לי ברירה? זה המצב אז עדיף שהוא יקסים אותי. ובכל זאת, הנה בחרתי לעסוק בזן שיאצו, בסיישין קיטאידו ובמדיטציית ויפאסאנה. מדוע בהם ולא בדברים אחרים? במידה רבה במקרה. היו תקופות שמאוד שעשעה אותי העובדה שכל המתנות החשובות הללו שמהן מורכבת הזהות ותחושת המשמעות שלי נפלו לחיקי במקרה. על שיאצו לא ידעתי הרבה והתלבטתי בין קורס שיאצו לקורס צילום. סיישין קיטאידו "הכריחו" אותי לעשות במסגרת לימודי השיאצו… רוב "הקריירה" שלי רצופה צירופי מקרים. באותן תקופות שחשתי את המקריות הזו בצורה חיה, הייתי מתמלא הכרת תודה עצומה.
נדמה לי שזה יכול להיות בעל ערך לכל אחד לחוות שהמהות שבגללה הוא עוסק באמנות שלו היא בעצם לא ממש קשורה לאמנות הזו. הייתי מציע תפילה קטנה למטפל השיאצו אותה אפשר לומר בלב שלוש פעמים לפני שמתחילים טיפול: "מה שאני עומד לעשות עכשיו אינו מרידיאנים, אינו צ'י, אינו לחץ שווה. מה שאני עומד לעשות עכשיו אינו יין ויאנג, אינו קיו וג'יטסו (עודף וחוסר) …"
ומעבר למקריות , כשאני כותב "הם רק צורה" שלוש פסקאות למעלה, אני מרמה. כפי שכתוב בסוטרת הלב "צורה היא ריק. ריק הוא צורה." עבורי יש משמעות לכך שאלו דווקא השפה התנועתית של הקיטאידו ואיכויות המגע של השיאצו שדרכן אני מבטא את המהות של הקשבה, חיבור וריפוי. אני אוהב את הצורות הספציפיות הללו, הן מדברות אלי ואני מדבר אותן באופן שלא קורה לי בצורות אחרות. למרות המקריות, בפירוש כן יש משהו בצורות הספציפיות הללו שמהותי לי. וכנראה שאת המהות הזו שלי אי אפשר לנסח במשפט אחד.

Read Full Post »

שיזוטו מסונגה, שפיתח את שיטת ה"זן שיאצו", כתב כמדומני 17 ספרים אודות שיאצו. רק שניים מהם תורגמו לאנגלית (ולעברית). לספרו המפורסם של מסונגה, "זן שיאצו" יש כותרת משנה – "כיצד לאזן בין יין ליאנג". ובאנגלית  “How to Harmonize Yin and Yang”.
שיאצו היא שיטת טיפול המבוססת על התאוריה של הרפואה הסינית ומשמעותה של כותרת המשנה אמורה להיות ברורה: במונחי השיאצו, מה שאנו במערב קוראים לו חולי, הינו חוסר איזון בין יין ליאנג. מטפל השיאצו, עוסק אם כן בלהחזיר את יחסי היין והיאנג למצב (פחות או יותר) מאוזן.
אבל לטעמי זה הוא רק הפשט. יש כאן גם דרש ומסונגה התכוון למשהו אחר. במאמר מוסגר, לא מזמן קראתי שספרו של מסונגה נקרא ביפנית "שיאצו" ורק בתרגום לאנגלית הופיע השם "זן שיאצו". באותו אופן, ייתכן שגם כותרת המשנה אינה של מסונגה ובודאי שאיני יודע האם הפירוש שאני עומד לתת הוא באמת מה שמסונגה התכוון אליו.
מסונגה היה איש רב אשכולות. פרט להיותו מטפל שיאצו ובקי בקלאסיקות של הרפואה הסינית הוא גם למד באוניברסיטה פסיכולוגיה ותרגל זאזן ( זא – ישיבה, זן – התבוננות. זאזן – מדיטציית זן). הזן הוא כידוע אחד הזרמים בבודהיזם והוא תורה של אי-שניות. לרובנו המוחלט יש חוויה ברורה של לפחות שניים. ישנו אני, וישנו מה שאינו אני. התודעה שלנו תופסת כל מה שהיא באה איתו במגע כנפרד ממנה. לעצמה היא קוראת "אני", לאוביקט אליו היא מתייחסת היא נותנת שם (ספר, אישה, עלבון) ובכל מקרה חווה אותו כנפרד ממנה.
לזן שני עיקרים: א. הנפרדות הזו היא אשליה, בפועל, אין מקום בו אני נגמר והאובייקט מתחיל. ב. הנפרדות הזו כרוכה באורח בלתי נמנע במאבק, בדיסהרמוניה, בסבל. כולנו אם כן אחוזים באשליה ענקית (אודות נפרדותנו) והאשליה הזו גורמת לנו הרבה הרבה סבל.
מדוע אנו דבקים בחווית הנפרדות האשליתי הזו? כי אין לנו חוויה אחרת. המפגש בין העולם לתודעה מזין אותנו ללא הפסקה באירועים שמחזקים את ההפרדה. הזן מתמודד עם האתגר שבלשחרר את התודעה במגוון דרכים: מדיטציה, קואנים ומורה שיודע לגרות את התלמיד באופן שמערער את מוצקות האני. דרכים אלו, ובמיוחד השתיים הראשונות עושות שימוש בתודעה.
מסונגה מצא דרך משלו להזין אותנו בחוויה של אי-שניות. חשוב לי להדגיש את השימוש שאני עושה במילה הזנה. המפגש ביני לבין העולם מזין -בדרך כלל – את חווית הנפרדות. מסונגה לא פנה להתגבר על המצב הזה באמצעים מנטאליים, ודאי לא באמצעים אינטלקטואלים. הוא מצא דרך לתת חוויה של אחדות! לו היינו חווים את החוויה הזו שוב ושוב, מן הסתם לא היינו צריכים להבין דבר אודות האשליה שבשניות. פשוט היינו אחד. השניות מופיעה בשיאצו בדמות מטפל ומטופל. הראשון הוא יאנג והשני יין. למסונגה היה אם כן פרויקט ענק: להביא להרמוניה לא רק בין יין ליאנג שבתוך המטופל אלא בין מטפל ומטופל. כל עוד הם – מטפל ומטופל – שניים, לא תתכן הרמוניה. שניים, פירושם מאבק. מסונגה מצא דרך גופנית לחלוטין שתהווה ביטוי להיותם של מטפל ומטופל שניים או להיותם אחד.
בואו נעשה תרגיל קטן עם בן זוג. א' יעמוד עמידה רגילה בלי כוונה מיוחדת. ב' יעמוד בסמוך לא' ועם שתי ידיים ידחוף אותו. לא דחיפה אלימה מידי אבל כזו שתוציא את א' מהמקום. א' אינו צריך להגיב לב', להתנגד לו או לעזור לו. חיזרו על כך מספר פעמים והחליפו תפקידים. איך זה מרגיש? כעת, א' וב' יעמדו שוב בסמיכות זה לזה וללא כוונה מיוחדת של א'. הפעם, ב' יפיל עצמו אל א'. כדאי לעמוד מספיק קרוב כך שהנפילה לא תהיה מפחידה או חזקה מידי. גם הפעם כדאי שא' לא יעשה משהו מיוחד, לא יתנגד וימתח כנגד המשקל שהולך ליפול אליו. כיצד זה מרגיש?
מה ההבדל בין דחיפה לנפילה? התלמידים דיווחו על מגוון חוויות פיסיות ורגשיות. ההבדל שאני כיוונתי אליו הוא מאוד ברור: בדחיפה, ב' עומד אצל עצמו, יציב, המרכז שלו איתן. הוא שולח ידים אל א' ודוחף אותו. א' נדחף ומתרחק מב'. בעוד א' ממשיך לנוע באינרציה של הדחיפה, ב' סיים לדחוף ונותר נטוע במקומו. כל הסיטואציה אומרת "שניים": שני מרכזים, יצירת מרחק, אחד נע, השני נייח. נפילה, לעומת זאת, היא מצב בו שניים הופכים לאחד: בנפילתו, ב' מאבד את המרכז שלו – התחושה הפיזית המוחשית ביותר להיותו נפרד – ומרגע המפגש עם גופו של א' נהיה להם מרכז משותף. מרגע זה הם נעים יחדיו: אם א' יציב מספיק אז נפילתו של ב' נבלמה והוא נותר שעון אל א'. אם א' נעקר ממקומו ונע אז ב' ממשיך עימו – הוא אינו צריך לעשות זאת, זה פשוט קורה: כל צעד של א' הוא גם צעד של ב' וכשא' יתיצב לבסוף, ב' יבלם כשהוא שעון אליו.
כפי שרואים מהתיאור שלעיל, נפילה והשענות מאד דומות זו אל זו. השענות היא מעין נפילה נייחת. ומסונגה לימד לעשות שיאצו תוך השענות. מקובל להבדיל בין שיאצו "רע" בו העבודה נעשית מהכתף/זרוע/אגודל, לבין שיאצו "טוב" בו העבודה נעשית מהמרכז. אולם כל עוד המילה "עבודה" מתיחסת לפעולה של תנועה אל תוף גוף המטופל – קרי דחיפה – מדובר כאן בשניות: הסובייקט המטפל פועל על האוביקט המטופל. ואופי המגע מזין (שוב, מזין) אצל שניהם חוויה של נפרדות. מדובר כאן בחוויה פיסית ישירה, ללא צורך בזיהוי מודע, או פרשנות אינטלקטואלית-רגשית. גופו של המטופל חש את הדחיפה – שיכולה להיות מאוד נעימה – ובכך מוזנת אצלו התחושה של גופו הנפרד שנתון לפעולתו של העולם (המטפל). גופו של המטפל מצידו, חש את המפגש עם העולם (המטופל) וכיצד הוא, המטפל, מבצע מניפולציה על העולם. מניפולציה שמתבטא�
� בדחיפה כנגד המתח הגופני של המטופל.
לעומת זאת מה קורה בהשענות? המטפל נח אצל המטופל. הוא הביא אליו את המרכז שלו והוא מניח למטופל לתמוך אותו. התקרה שנשענת על קירות אינה נפרדת מהם. אצל רמאנה מהרישי אפילו קראתי – ואיני מוצא כעת – את הדימוי הזה ממש (הציטוט כאמור, אינו מדוייק): "בפסל מפורסם בו מגדל צומח מכתפיו של מצביא מהולל, אנו עשויים לחשוב 'המצביא נושא את המגדל', אך בפועל מדובר בגוש חומר אחד".
מסונגה מציע לנו את ההשענות הן כחוויה שמנקה אותנו מנפרדות והן כתרגול מאתגר: "ראו האם תצליחו לא להיות נפרדים ורק להישען". הגוף שלנו חש מגע דרך עצבי החישה. אלו מעצבבים אזורים שונים בגוף באופן בו לא ממש אפשר להפריד בין מגע בשני אזורים קרובים מספיק. בדקו זאת: בקשו ממישהו שיניח שתי אצבעות על גבכם במרחק של 3 ס"מ זו מזו. אתם תרגישו כאילו נוגעים בכם בנקודה אחת בלבד. במרחק גדול יותר (או באזור רגיש יותר, למשל כף היד) כבר תרגישו שתי נקודות מגע. עם מעט מיומנות אפשר להשתמש בטכניקת ההשענות של מסונגה – לה הוא קרא "לחץ שווה" – כך שגם כששתי ידי המטפל נשענות על המטופל במרחק רב זו מזו הוא עדיין יחוש כאילו יש נקודת מגע אחת. מסונגה פתר את הקואן בדבר קולה של היד האחת!
בפני המטפל ניצב אתגר גדול. אשליית הנפרדות ועימה הדחף לפעול על העולם, טבועים בנו כה עמוק עד כי בכל פעם שהמטפל מושיט יד אל גופו של המטופל עולה האינסטינקט לדחוף מעט. גם אם כוונתו היא להישען הוא נדרש למירב תשומת הלב על מנת רק להיות, להביא את עצמו ללא העשיה, ללא התוספת של הדחיפה. כך, למשך שעה של עשיית שיאצו, כשהוא חושף את הדחף הכמעט אוטומטי הזה, "מטהר" המטפל את הקארמה שלו ומתרגל לאבד את עצמו בנפילה מתמדת.

Read Full Post »