Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘התמסרות’

אם האימון באמנות לחימה נועד לאפשר לנו לשלוט בסובבים אותנו אזי תפיסות, אחיזות ובריחים מבטאים זאת בצורה

  המלאה ביותר (והנה רעיון לסקר או מיני-מחקר: לבקש ממתאמנים באמנויות לחימה שיגדירו את מטרת האימון שלהם במשפט אחד ואז לשאול אותם איזו טכניקה מבטאת את המטרה הזו בצורה המלאה ביותר). באמנויות הלחימה השונות יש שלל אחיזות כאלו. לא פעם התוצאות הן מרהיבות.

תמונת מראה של האמור לעיל היא העובדה שבקיטאידו – בה מעודדים התמסרות וויתור על שליטה – אין שום טכניקות כאלו. אנחנו מכוונים את עצמנו להשפיע על מי שנע אל תוך המרחב שלנו בלי לאחוז או לתפוס אותו. על בריחים ודאי שאין מה לדבר אצלנו. אנחנו מוותרים במודע על היכולת לשלוט באחר גם אם הוא תוקף אותנו. כשאנחנו סופגים התקפה אנחנו מוותרים על האופציה של לאחוז במי שמתקיף אותנו ושאותו אנחנו אמורים להפיל. ישנם מספר תרגילי זוגות בהם הויתור הזה קל מאוד לביצוע מהבחינה הטכנית ובכל זאת מתאמנות חדשות

מתבלבלות ותופסות את בת הזוג שלהן (הכתיבה בלשון נקבה היא במענה לתגובה שרשמה כאן לא מזמן whisper). הרצון לשלוט – שמתבטא כאן בדפוס גופני של לאחוז כשאני רוצה להוביל/לכוון/להשפיע – טבוע בנו כל כך חזק עד שגם הדגמה ואמירה ברורה שלי לא עוזרת והמתאמנות החדשות ממשיכות "להתעקש" על לתפוש. בתרגילים מורכבים יותר, אני רואה גם מתאמנות ותיקות ומנוסות מאוד לא מצליחות להימנע מלתפוס: הפיתוי גדול מדי.

כשמצליחים להשתחרר מעט מהדפוס הזה מתגלה עולם ומלואו: כשהיא לא תופסת את המובלת שלה, המובילה אינה יכולה לכפות דבר ואינה יכולה לפעול ככל העולה על רוחה. המובילה תלויה בעצם במובלת. זה מרעיש לגלות שכמוביל אני תלוי במובלת שלי. ההפנמה של הגילוי הזה ממשיכה אצלי כבר שנים.

———-

דרום הר חברון. המתנחלים, הצבא והמינהל האזרחי משנים את הבט"ש בהתאם לחילופי העונות. הגבעות  בספר המדבר מוריקות עכשיו לתקופה קצרה אחרי שפע הגשם של פורים ולפני שישובו לצחיחותן. בהתאם לכך הבט"ש הוא למנוע מרועים פלסטינים לרעות את עדרי הצאן שלהם. אנחנו באום זייתון יחד עם מספר רועים ועדריהם. במרחק שני ואדיות מאיתנו נמצאת התנחלות מעון. על פי מפות המנהל האזרחי האזור מותר למרעה על ידי הפלסטינים ובכל זאת בשבועות האחרונים הצבא אינו מאפשר זאת. גם נוכחות של ישראלים בשבתות קודמות לא הצליחה לשנות את התנהלות הצבא ואנחנו בטוחים שהשבת הזו לא תהיה שונה.

אנחנו מזהים את הרכב של רכז הביטחון של מעון על גבעה מהעבר השני של הואדי – לכבודנו האיש הדתי הזה מחלל את השבת. אנחנו מצפים שהצבא יגיע בקרוב וינסה לסלק אותנו. ניסיון השבועות הקודמים מלמד שלא נוכל לשכנע או למנוע את הדבר ולכן המטרה שלנו היא לעכב את החיילים על מנת שהרועים והעדרים יוכלו להסתלק. החיילים נוהגים לתפוס רועים לעצור אותם למספר ימים על לא כלום והמנהל האזרחי קונס אותם באלפי שקלים על "רעיה לא חוקית" (כאמור, מדובר ברעיה בשטחים בהם המפות הישראליות מציינות שמותר להם לרעות). יתכן וההפרעה שלנו תגרום לכך שאנחנו נעצר. אבל אנחנו נשוחרר עוד באותו יום, אותנו איש לא יקנוס ויש אפילו סיכוי שמעצר של ישראלים ימשוך תשומת לב להתעמרות הזו שגודעת את מטה לחמם של רועים עניים.

שני ג'יפים של צה"ל מגיעים וחיילים יורדים מהם ונעים לכיווננו. כמה מאיתנו מנסים לדבר איתם אולם הם מתעלמים וממשיכים קדימה אל עבר הרועים. אנחנו נעמדים מולם מנסים למנוע מהם את ההתקדמות. אנחנו לא באמת יכולים לעשות זאת: אנחנו מונים תשעה נשים וגברים והם בערך חמישה. הם קצת דוחפים את עצמם דרכנו וקצת מנסים לעקוף. אנחנו בתנועה מתמדת נעמדים מולם שוב ושוב, ממלאים פרצות, נדחקים בחזרה מולם. אין שום אלימות פיזית אבל האווירה קשה.

תוך כדי התופסת הזו, כמה מאיתנו אומרים בקול שקט, רגוע, "יש לנו מפות. תסתכלו! מותר להם לרעות פה" ואז קוראים מתוך הפקודות של המינהל האזרחי "אין למנוע מחקלאים ורועים פלסטינים לקיים פעילות. במקרה של עימות עם גורמים כלשהם על הצבא להגן על הפלסטינים". החיילים אינם עונים, כאילו מתעלמים מאיתנו ורק צעדיהם המכוונים לעקוף אותנו מעידים שהם מודעים לקיומנו. הם חסונים והאפודים העבים והנשק הכבד שלהם הופכים אותם לעוד יותר גדולים למראה. הפנים של הסרן שמוביל אותם קשות.

אין שום אלימות פיזית ודווקא זה מדגיש את אובדן השליטה. החיילים הרי יכולים לנפנף אותנו: בעיטה, דחיפה, מכה עם הרובה. אנחנו מפריעים להם בצורה די חצופה וחיילים לא אמורים לסבול הפרעות. מה גם שהם בטח לא חושבים עלינו דברים נחמדים. לא להשתמש באלימות נגד ההפרעה שלנו זה לוותר על האפשרות להיות בשליטה. בדיעבד אני מעריך את יכולת האיפוק שלהם.
גם אנחנו בסוג של חוסר שליטה. התכנית שלנו לא עובדת. אמנם אנחנו מעכבים את החיילים אך הם ממשיכים להתקדם. הרועים לא יוכלו לרעות והחיילים אפילו לא טורחים להתייחס אלינו. בשביל מה אנחנו כאן?

העימות הזה נמשך מספר דקות. אם הייתי מסתכל מהצד אולי הייתי יכול לראות כאן ריקוד אבל אני לגמרי בפנים והמתח כל כך גדול שהפיצוץ חייב לבוא. 

אין פיצוץ. פתאום מגיע רב-סרן (מאיפה הוא הגיע?) וקורא לחיילים לעצור. הסרן מנסה להגיד לו משהו אבל באורח פלא המרדף מופסק. אחד מאיתנו ניגש לשוחח איתם ואחרי כמה דקות הוא חוזר עם הודעה שהרועים יוכלו לרעות עד שקצין המנהל האזרחי יגיע ויחליט בעניין. בדרך כלל מגרשים אותם ואותנו מיד כך שפסק הזמן הזה מפתיע וגם משמח.

אלא שהרועים באמת פוחדים מהצבא ובדקות הספורות שהאירוע הזה ארך הם התרחקו מרחק רב. אני הולך לקרוא להם ולוקח לי רבע שעה של הליכה מהירה עד שאני משיג אותם. אני חוזר אל שאר הישראלים ומתיישב. אחרי כמה דקות העדרים מתחילים להתקרב אלינו. לפתע, ים של כבשים שוטף אותי בתנועה עזה. שוב תחושה של חוסר שליטה אבל הפעם הלב מלא שמחה.
בסופו של דבר קצין המינהל מגיע ומאשר את המשך הרעיה. אנחנו מעבירים כמה שעות תחת השמש הקופחת, בשיחה בטלה ובשיעור ערבית מאולתר. מדי פעם אני מעיף מבט אל הואדי ורואה את ים הכבשים והעזים. המראה משובב נפש.

———

יום חמישי שעבר, 4:30 לפנות בוקר. חשיכה מוחלטת, גשם זלעפות וקור אימים. אני נוהג לירושלים בחזרה משדה התעופה. כמה שעות לפני כן המכונית שלנו התחילה להשמיע קולות מוזרים כשלחצתי על הבלמים ולכן אני נוסע במכונית של חבר. בעליה אחרי מוצא אני מבחין בדמות שחורה הולכת בשולי הכביש המהיר. מי המשוגע הזה? אני עוצר כמה עשרות מטרים לפניו. הוא מגיע אלי ונכנס כולו רטוב. מסתבר שהוא לא משוגע.

הוא צריך להגיע לגוש עציון שזה בכלל לא בכיוון שלי. אני מחזיר את המכונית לחניה שלה ואנחנו עוברים למכונית שלי. אני אומר שאסיע אותו לכביש המנהרות. אנחנו נוסעים בדרך חברון, אני מאט ומאותת ימינה. הרמזור בצומת נפל ושני אנשים מטפלים בו. אני שוב לוחץ על הבלמים על מנת להאט עוד והמכונית מתחילה להחליק: שמאלה, ימינה בהתחלה נראה שאין מה לעשות אבל אחר כך אני מצליח להתיישר. המכונית נוסעת עכשיו ישר אל עבר אי התנועה היכן ששני האנשים עומדים. אני לוחץ על הבלמים והאוטו לא מגיב. גם לסובב את ההגה לא עוזר. אני מושך את בלם היד, האוטו מאט אבל ממשיך לנסוע, עולה על אי התנועה. הגלגל שוקע בבור שנוצר מנפילת הרמזור והמכונית נעצרת. הפגוש צמוד לאגן של אחד מהם.

Read Full Post »

כדי להיעשות לבודהיסט נדרשת פרוצדורה פשוטה למדי. על ה"מתגייר" הבודהיסטי "לבקש מקלט" (to take refuge) בשלושת האוצרות: עליו לומר "אני מבקש מקלט בבודהה. אני מבקש מקלט בדהארמה (התורה הבודהיסטית). אני מבקש מקלט בסנגהה (הקהילה הבודהיסטית)." שלושת האוצרות הללו – מורה, תורה וקהילה – קיימים בכל דיסיפלינה כמעט. בנוסף להם ישנו כמובן התוכן של הדיסיפלינה. העשייה או התרגול שהיא מציעה. במקרה הבודהיסטי התרגול הזה הינו מדיטציה. נדמה לי שעבור אנשים רבים זוכה המדיטציה, לא הבודהה, לא הדהארמה ולא הסנגהה, להיות המקלט הראשון במעלה.
וטוב שכך. שכן את התרגול, האדם עושה בגופו ועל פי רוב גם "בכל לבבו ובכל מאודו". התרגול – הרבה יותר מהרעיונות והמלים הנלוות אליו – פועל ישירות על הגוף והרוח, מעצב אותם ומטביע בהם חותם. ברצוני לכתוב משהו ממה שהמקלט שלי – האימון בסיישין קיטאידו – צרב בלבי. "משהו" כי כמובן שאי אפשר לכתוב הכל. אולי זו תהיה רשימה ראשונה בסדרה.
התרוקנות
בקיטאידו אנחנו קופצים לא מעט. אחרי זמן קצר של קפיצות – 30 שניות, שתי דקות – הגוף כבר עייף. בכל זאת ממשיכים. המתח החיצוני, שאיני ער לקיומו ושבעזרתו אני פעיל בדרך כלל, מיצה את עצמו, התפוגג. כעת איני יכול להסתמך על המתח הזה ואני נדרש למצוא משאבים אחרים על מנת לקפוץ. אפשר לקפוץ מתוך כוונה לבוא במגע עם משאבים אלו – הכוח הפנימי שמצוי בנו – אולם הפעם אני רוצה לכתוב על ההתרוקנות שבקפיצה.
משמוצה המתח החיצוני, השטחי, הגוף הולך ומתרכך, נמס. חשוב לא להסתמך על כוח רצון, נחישות או משמעת פנימית על מנת להמשיך לקפוץ – הסתמכות עליהם פועלת דווקא לחיזוק האני. רק לקפוץ, לקפוץ וליפול, להיעלם אל תוך הקצב של הקפיצה. לקפוץ ללא עכבות, ליפול עמוק, לנחות ועוד משהו נשר.
ברגיל, מוטיבציה חזקה לפעולה היא הרצון להרוויח משהו, להשתפר. אחרי מספר דקות של קפיצות גם המוטיבציה הזו מוצתה. ה"סיבות" לקפוץ – קרקוע, פתיחת האגן, חיזוק המרכז, חיבור לחיות העמוקה שבתוכי – אינן תופסות עוד. הסיבה היחידה להמשיך היא הקפיצה עצמה. אבל בניגוד לתנועות אחרות – מורכבות יותר, מרשימות יותר – אי אפשר להתגאות בקפיצות הללו. להיפך, מבחוץ זו נראית פעולה קצת מגוחכת. וכך, ללא עוגן של מוטיבציה שיקשור אותי, קופץ וקופץ, מתעייף, זוחל, קופץ, קופץ, קופץ.
לאבד את המרכז
קומיטה – עבודת זוגות – היא המצב הטבעי בתרגול אמנות לחימה. לכאורה, הקומיטה הוא אבן הבוחן לשליטה של המתאמן בעקרונות של האמנות: תזמון, מרכז ושלל טכניקות לספיגת התקפה ונטרול יריב. בעיניי לעומת זאת, עיקרו של הקומיטה הוא החוויה של פתיחת הגוף, איבוד המרכז והנפילה. בקיטאידו יש לנו דרך מיוחדת לעבודת זוגות. דרך שהיא שונה ממה שאני מכיר בשיטות אחרות. ל"תוקף" בקיטאידו לא מאוד אכפת להיות מופל.

להיפך, הוא ממש מסכים שבן הזוג שלו ישפיע עליו. לא מדובר בשיתוף פעולה בו התוקף נופל מעצמו, אלא בהיענות שאינה מתנגדת להובלה של בן הזוג. ההיענות הזו מאפשרת למוביל להשפיע עמוק אל תוך הגוף של בן הזוג. זו תחושה של להיות נתון לחסדיו של אחר שיכול לעשות בי כרצונו. והרצון הזה הוא רצון מיטיב. המוביל אינו מחפש לגבור על בן הזוג שלו או להפיל אותו אלא לאפשר לו לפתוח את הגוף ולהתמסר. הפהתמקדות כאן אינה על המוביל שאולי עסוק בטכניקה מאוד מורכבת אלא על המובל המאפשר לעולם להיכנס לתוכו, להשפיע עליו ולשמוט את הקרקע מתחתיו.

התמסרות והתרוקנות יכולות להנחות את האימון בכל אמנות לחימה. אולם התיאור שלעיל עשוי להיראות מנוגד להגיון של אמנויות הלחימה. הקפיצות משמשות לא לצורך חוויה של מרכז חזק וחיות אלא כדי לחוות עייפות וויתור. בעבודת הזוגות אנחנו לומדים להגיש את המרכז שלנו, לא לשמור עליו.
בפני אדם הרוכש מיומנות באמנות כלשהי ניצב האתגר כיצד לא להשתמש במיומנות זו להגבהת המחיצות בינו לבין העולם. על אחת כמה וכמה אם מדובר באמנות של לחימה, בה המיומנות היא זו של שליטה באחר. מבחינה זו חשוב שכל אמנות תציע לעוסק בה, נגיעות של עזיבה והתמסרות. שתאפשר לו לא לשכוח שגם בשיא מיומנתו עדיין יש משהו שנמצא מעבר אליו.

Read Full Post »

במאמר זה אני מנסה לתאר את התפיסה שלי בדבר האופן בו הגוף יכול להיות כלי להכרת העצמי. רשומות המתארות כיצד זה נעשה בפועל הן "האני בתנועה" ו"סדנה של מחול סופי". בעתיד יהיו רשומות נוספות להמחשת העניין.

לצד החכמה הגופנית של דיסיפלינות תנועה שונות, נובע ערכן הרב גם מהאופן בו הן מאפשרות למתרגל אותן לשאול את השאלה "מי אני שנע עכשיו? מי אני שנוגע עכשיו? מי אני שעכשיו נוגעים בו?….מי אני?".
חווית האני היא פעולה של התודעה. פעולה של הפרדה (הפרדת ה"אני" מכל מה שהוא לכאורה "לא אני") ושל התקבעות (התקבעות על אני אחד, מסויים).
הגוף יכול לשקף בצורה מדוייקת ובהירה את הנטייה של התודעה להתקבע ולהפריד. אפשר להשתמש בתנועה ובמגע כדי ליצור גירויים שיחשפו את הנטייה הזו. עבודה כזו עם הגוף מבהירה עד כאב עד כמה קשה לנו שלא להיאחז. היא גם מאפשרת לנו לנסות שוב, לחזור על הגירוי והפעם לא להיענות לו.
כמה מאפיינים בולטים של התודעה המפרידה הינם:
– סינון: איני רואה את הדברים כפי שהם
– פרשנות: איני מאפשר לעצמי חוויה נקיה אלא מוסיף מיני משמעויות
– שיפוטיות: זה טוב, זה לא טוב
– ניסיון לשלוט

לעבודה עם הגוף – כמו לכל דבר שהאני עושה – יש פוטנציאל לחזק נטיות אלו: אני מתרגל לחוויה גופנית מסויימת ומפסיק לחוש התרחשויות שלא קשורות בה. הגוף מפתח סולם ערכים בהתאם לניסיון הגופני שצבר. ערכים שגורמים לו להימשך להתנסויות מסוימות ולהרתע מאחרות. וכמובן, ככל שהמיומנות הגופנית גדלה, גדלה גם האפשרות לשלוט ולנתב את הסיטואציה להיכן שאני מעוניין. באופן פרדוקסלי, פעמים רבות כשמנסים להסביר מה רוחני בעבודה גופנית מיחסים לחיזוקן של הנטיות הללו ערך חיובי (כי אם אני מסוגל לשלוט במה שקורה לי אז אני אדאג שיקרה לי רק טוב).
אבל לטעמי, שיפוטיות היא שיפוטיות ושליטה היא שליטה. הערך הרוחני של עבודה גופנית אינו יכול להיות מצוי בשליטה ובשיפוטיות אלא באופן בו היא מאפשרת לנו לראות נטיות אלו בפעולתן: מאמץ עשוי לבטא שיפוטיות וניסיון לשליטה, הדיבור הפנימי בזמן תנועה הוא כמעט תמיד ללא צורך וכך נחשפת הנטיה לפרש ולשפוט. מידת החוויה שלנו את ההתרחשות הגופנית יכולה לחשוף את הראיה החלקית ואת הפרשנות שלנו (במיוחד נכון הדבר כשהתרחשות זו קורית עם עוד אדם). על ידי תנועה מאתגרת ואפילו לא נוחה אפשר לבוא במגע עם השיפוטיות וההתעקשות על שליטה.
עבודה עם הגוף במסגרת שיעור יכולה להיות "משחק" כלומר לא דבר כל כך חשוב ורציני, לא ה"חיים האמיתיים". כשמישהו לא מוכן לשחרר שליטה בחיים יש לו תירוצים לרוב. אולם מה יגיד כשיווכח שגם במשחק אינו משחרר? המשחק יכול להבהיר שהמנגנון שגורם לנו להאיחז ולעצור טבוע כל כך עמוק עד שהוא פועל גם כשלכאורה אין לנו שום צורך בו. ומצד שני, מכיוון שבמשחק בכל זאת קל יותר להרפות, יתכנו לנו פריצות קטנות של השתחררות. כיצד לוקחים פריצות אלו לחיים ממש?
עבודה עם גוף מאפשרת לחוות את האתגרים שבאני נפרד, שיפוטי ומסנן ולא רק לחשוב ולנתח אותם. שכנוע עצמי לא יספיק כאן. הדחפים שלנו לנפרדות ולמאבק מגיעים ממקום אמיתי, איננו יכולים סתם כך "להתגבר" עליהם. מה שכן אפשרי הוא לבוא עם עצמי במגע, לפעמים בעדינות ולפעמים תוך טלטלה עזה.
מכיוון שהדחפים שלנו לנפרדות ולמאבק – הצרכים שלנו, החולשות שלנו, התשוקות שלנו – מגיעים ממקום אמיתי, הרי שהיומרה לשנות אותם מוטלת בספק: אולי אל לי למהר לשנות. לא למהר להיהפך ללא שיפוטי, לא מניפולטיבי… בתנועה יש מקום למה שאני אוהב ולאמירה של "לא". בעבודת זוגות יש מקום למניפולטיביות ואפילו למאבק. כלומר עבודה עם הגוף יכולה להזמין חיבור רגשי וביטוי אישי. להניע את הגוף באופנים מסויימים ובקצבים שונים. שימוש במבט ובתנוחת הגוף. תנועה עם אדם אחר. לכל אלו יכולות להתלוות איכויות רגשיות. ישנה כאן הזדמנות לראות, להרגיש, לבחור ולעשות – לחיות.

איך אפשר להיענות לאתגר שבלהישאר פתוח, לא מפרש, לא נפרד? אפשר – דרך אימפרוביזציה למשל – לחוות פעולה תוך אי ידיעה ואיך שההפתעה היא סממן של החיים. אפשר להיווכח שהתרחשויות גופניות (כמו כל דבר בחיים) הן מורכבות מכדי להיות מוגדרות באופן חד משמעי. על ידי שילוב בין יצירת אמון לאתגור הנוחות אפשר לתרגל התמסרות ושחרור של שליטה.
ההצלחות הללו שמניתי בפסקה האחרונה הן אפשריות אבל הן לא באמת פותרות משהו. האני ונטיותיו כנראה יחזרו אלינו במוקדם או במאוחר (לרוב, במוקדם). עבודה גופנית יכולה להיות מסע להכרת העצמי ומה טוב אם המסע יכלול גם חוויות של שחרור. חוויה שכזו יכולה להחיות ולתת אנרגיה להמשיך ולשאול ולחיות.

Read Full Post »

פתיחה סטנדרטית של אימון. קפיצות, הובלה רכה בווקאמה ולסיום צוקי (אגרוף). בשלושת התרגילים הללו – כמו בכול דבר שאנו עושים – מככב ה"אני". יש לו (לי) אפשרות להיעלם בתוך התנועה או להיפך, להגביר את אחיזתו. מהבחינה הזו, האימון תמיד עוסק באותו הדבר – בטוייו של האני.
האני קיים תוך התייחסות תמידית ל"לא-אני". בתנועה או בתפישה החושית, האני עסוק בלהנכיח את עצמו בעולם והעולם חודר אל האני. אם נדמה את התודעה לגביע, אזי החוויה שלנו את העולם היא נקטר המזוג לתוכו. מידת המלאות של החוויה שלי היא מידת המלאות של הגביע. הגביע אינו מלא (אולי אצלך הקורא הוא כן מלא?) כי יש בו/בי קהות חושים, דיעות ותגובתיות (במקום אחר קראתי לזה מסננים, פרשנויות, שיפוטיות וניסיון לשלוט). אם דויד מיכאלי כתב "המגע הוא פצע", אז רוב הזמן המצב של רובנו הוא כאילו אולחשנו. מסך חוצץ בינינו לבין העולם. הנקטר אינו מציף את התודעה.
בחזרה לאימון. הקפיצות מעירות את החיים שבתוכי. הנקטר גועש ומבעבע, מטיח עצמו כנגד החומה שביני לבין החוויה. משהו אולי מתחיל להתפורר. ולחוויה האינטנסיבית של הקפיצות קשה להישאר אדיש. האני מגיב: הוא מקטר, מקלל, חושק שיניים, מתאפק. הוא מתגאה ביכולותיו, מדרבן את עצמו, צוהל. אבל הקפיצות ממשיכות, הנשימה כבדה, הזיעה זורמת… סופסוף הפצע מתחיל לבעור. ויש כאן הזמנה. כמו אמא שבזרועות פתוחות מציעה לילד לאבד את עצמו בחיבוקה. כבר אין צורך שהנקטר יגאה וימלא את הגביע. האפשרות להתמסר ברורה ומוחשית. להתמסר לזיעה ולתשוקה ובקפיצה אחת לטבוע בתוך הנקטר…
מיקי שחרור ואני מסיימים הקפה של מגרש הכדורגל במניל, צרפת. 1996 כמדומני

קפצנו. הגוף והלב רכים, מפויסים. התרגיל הבא הוא ווקאמה (אצת ים) בזוגות. המוביל מוביל את הווקאמה בתנועה רכה, גלית. האני של הווקאמה נוכח, חווה את עצמו אל מול ההובלה במקום לתת לים הגדול לעטוף אותו. האני נוכח בדמות דיבור פנימי, פסקול שנילווה לתנועה השקטה והנינוחה. האני נוכח גם בדמות אחזקה עדינה, שמתמידה גם כשהגוף מרוכך ונענה. אין כאן את האינטנסיביות של הקפיצות, אין חוויה חזקה וחריפה. אין הר געש לקפוץ לתוכו. אבל גם כאן יש הזמנה להיעלם. להינמס אל תוך המתיקות שבלהיות מובל בתנועה חלקה, אינסופית. להרים את הסלע כך שארמון החול ימס אל תוך הגלים המלחכים. ווקאמה יקר, בבקשה אל תסתפק במנוחה ובחוויה המענגת. מצא את הסדק דרכו תוכל להינמס…
צוקי. מתקדמים תוך שליחת אגרוף. אם האיכות של שני התרגילים הקודמים היא של חווית העולם הרי שהצוקי הוא אבטיפוס לפעולה בעולם. להיות חזק, לתת אגרוף. אני פועל משמע אני קיים האם לא כן? מה גם שהמורה מנחה לעשות צוקי גדול, יפה חזק. מה אפשר לקחת משני התרגילים הקודמים אל תוך הסיטואציה הזו? זו בזעיר אנפין השאלה הגדולה – מה מתוך האימון ילווה אותי בחיים? המורה אולי ביקש צוקי חזק, אבל הוא גם ביקש צוקי ארוך, שיוצא החוצה כמו נשיפה ואינו נקטע בחדות. הנטייה היא לעצור את הצוקי. גבולות האני מסמנים את הגבול בו הצוקי ייעצר. פעמים רבות מתלווה לעצירה הזו גם הקשחה של הזרוע והכתף כאילו האגרוף ממש פגע במישהו. ההקשחה הזו, הכיווץ הזה הוא לא רק שרירי. שהרי האני הוא כיווץ. והכיווץ השרירי הוא כל כולו ביסוס אחיזתו של האני (חסר לי תרגום טוב ל – the self affirming itself). שלח את הצוקי לאינסוף, אל תדגיש את סוף התנועה. אין במה להכות. אין מי שיכה.

Read Full Post »