Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘השענות’

שיזוטו מסונגה, שפיתח את שיטת ה"זן שיאצו", כתב כמדומני 17 ספרים אודות שיאצו. רק שניים מהם תורגמו לאנגלית (ולעברית). לספרו המפורסם של מסונגה, "זן שיאצו" יש כותרת משנה – "כיצד לאזן בין יין ליאנג". ובאנגלית  “How to Harmonize Yin and Yang”.
שיאצו היא שיטת טיפול המבוססת על התאוריה של הרפואה הסינית ומשמעותה של כותרת המשנה אמורה להיות ברורה: במונחי השיאצו, מה שאנו במערב קוראים לו חולי, הינו חוסר איזון בין יין ליאנג. מטפל השיאצו, עוסק אם כן בלהחזיר את יחסי היין והיאנג למצב (פחות או יותר) מאוזן.
אבל לטעמי זה הוא רק הפשט. יש כאן גם דרש ומסונגה התכוון למשהו אחר. במאמר מוסגר, לא מזמן קראתי שספרו של מסונגה נקרא ביפנית "שיאצו" ורק בתרגום לאנגלית הופיע השם "זן שיאצו". באותו אופן, ייתכן שגם כותרת המשנה אינה של מסונגה ובודאי שאיני יודע האם הפירוש שאני עומד לתת הוא באמת מה שמסונגה התכוון אליו.
מסונגה היה איש רב אשכולות. פרט להיותו מטפל שיאצו ובקי בקלאסיקות של הרפואה הסינית הוא גם למד באוניברסיטה פסיכולוגיה ותרגל זאזן ( זא – ישיבה, זן – התבוננות. זאזן – מדיטציית זן). הזן הוא כידוע אחד הזרמים בבודהיזם והוא תורה של אי-שניות. לרובנו המוחלט יש חוויה ברורה של לפחות שניים. ישנו אני, וישנו מה שאינו אני. התודעה שלנו תופסת כל מה שהיא באה איתו במגע כנפרד ממנה. לעצמה היא קוראת "אני", לאוביקט אליו היא מתייחסת היא נותנת שם (ספר, אישה, עלבון) ובכל מקרה חווה אותו כנפרד ממנה.
לזן שני עיקרים: א. הנפרדות הזו היא אשליה, בפועל, אין מקום בו אני נגמר והאובייקט מתחיל. ב. הנפרדות הזו כרוכה באורח בלתי נמנע במאבק, בדיסהרמוניה, בסבל. כולנו אם כן אחוזים באשליה ענקית (אודות נפרדותנו) והאשליה הזו גורמת לנו הרבה הרבה סבל.
מדוע אנו דבקים בחווית הנפרדות האשליתי הזו? כי אין לנו חוויה אחרת. המפגש בין העולם לתודעה מזין אותנו ללא הפסקה באירועים שמחזקים את ההפרדה. הזן מתמודד עם האתגר שבלשחרר את התודעה במגוון דרכים: מדיטציה, קואנים ומורה שיודע לגרות את התלמיד באופן שמערער את מוצקות האני. דרכים אלו, ובמיוחד השתיים הראשונות עושות שימוש בתודעה.
מסונגה מצא דרך משלו להזין אותנו בחוויה של אי-שניות. חשוב לי להדגיש את השימוש שאני עושה במילה הזנה. המפגש ביני לבין העולם מזין -בדרך כלל – את חווית הנפרדות. מסונגה לא פנה להתגבר על המצב הזה באמצעים מנטאליים, ודאי לא באמצעים אינטלקטואלים. הוא מצא דרך לתת חוויה של אחדות! לו היינו חווים את החוויה הזו שוב ושוב, מן הסתם לא היינו צריכים להבין דבר אודות האשליה שבשניות. פשוט היינו אחד. השניות מופיעה בשיאצו בדמות מטפל ומטופל. הראשון הוא יאנג והשני יין. למסונגה היה אם כן פרויקט ענק: להביא להרמוניה לא רק בין יין ליאנג שבתוך המטופל אלא בין מטפל ומטופל. כל עוד הם – מטפל ומטופל – שניים, לא תתכן הרמוניה. שניים, פירושם מאבק. מסונגה מצא דרך גופנית לחלוטין שתהווה ביטוי להיותם של מטפל ומטופל שניים או להיותם אחד.
בואו נעשה תרגיל קטן עם בן זוג. א' יעמוד עמידה רגילה בלי כוונה מיוחדת. ב' יעמוד בסמוך לא' ועם שתי ידיים ידחוף אותו. לא דחיפה אלימה מידי אבל כזו שתוציא את א' מהמקום. א' אינו צריך להגיב לב', להתנגד לו או לעזור לו. חיזרו על כך מספר פעמים והחליפו תפקידים. איך זה מרגיש? כעת, א' וב' יעמדו שוב בסמיכות זה לזה וללא כוונה מיוחדת של א'. הפעם, ב' יפיל עצמו אל א'. כדאי לעמוד מספיק קרוב כך שהנפילה לא תהיה מפחידה או חזקה מידי. גם הפעם כדאי שא' לא יעשה משהו מיוחד, לא יתנגד וימתח כנגד המשקל שהולך ליפול אליו. כיצד זה מרגיש?
מה ההבדל בין דחיפה לנפילה? התלמידים דיווחו על מגוון חוויות פיסיות ורגשיות. ההבדל שאני כיוונתי אליו הוא מאוד ברור: בדחיפה, ב' עומד אצל עצמו, יציב, המרכז שלו איתן. הוא שולח ידים אל א' ודוחף אותו. א' נדחף ומתרחק מב'. בעוד א' ממשיך לנוע באינרציה של הדחיפה, ב' סיים לדחוף ונותר נטוע במקומו. כל הסיטואציה אומרת "שניים": שני מרכזים, יצירת מרחק, אחד נע, השני נייח. נפילה, לעומת זאת, היא מצב בו שניים הופכים לאחד: בנפילתו, ב' מאבד את המרכז שלו – התחושה הפיזית המוחשית ביותר להיותו נפרד – ומרגע המפגש עם גופו של א' נהיה להם מרכז משותף. מרגע זה הם נעים יחדיו: אם א' יציב מספיק אז נפילתו של ב' נבלמה והוא נותר שעון אל א'. אם א' נעקר ממקומו ונע אז ב' ממשיך עימו – הוא אינו צריך לעשות זאת, זה פשוט קורה: כל צעד של א' הוא גם צעד של ב' וכשא' יתיצב לבסוף, ב' יבלם כשהוא שעון אליו.
כפי שרואים מהתיאור שלעיל, נפילה והשענות מאד דומות זו אל זו. השענות היא מעין נפילה נייחת. ומסונגה לימד לעשות שיאצו תוך השענות. מקובל להבדיל בין שיאצו "רע" בו העבודה נעשית מהכתף/זרוע/אגודל, לבין שיאצו "טוב" בו העבודה נעשית מהמרכז. אולם כל עוד המילה "עבודה" מתיחסת לפעולה של תנועה אל תוף גוף המטופל – קרי דחיפה – מדובר כאן בשניות: הסובייקט המטפל פועל על האוביקט המטופל. ואופי המגע מזין (שוב, מזין) אצל שניהם חוויה של נפרדות. מדובר כאן בחוויה פיסית ישירה, ללא צורך בזיהוי מודע, או פרשנות אינטלקטואלית-רגשית. גופו של המטופל חש את הדחיפה – שיכולה להיות מאוד נעימה – ובכך מוזנת אצלו התחושה של גופו הנפרד שנתון לפעולתו של העולם (המטפל). גופו של המטפל מצידו, חש את המפגש עם העולם (המטופל) וכיצד הוא, המטפל, מבצע מניפולציה על העולם. מניפולציה שמתבטא�
� בדחיפה כנגד המתח הגופני של המטופל.
לעומת זאת מה קורה בהשענות? המטפל נח אצל המטופל. הוא הביא אליו את המרכז שלו והוא מניח למטופל לתמוך אותו. התקרה שנשענת על קירות אינה נפרדת מהם. אצל רמאנה מהרישי אפילו קראתי – ואיני מוצא כעת – את הדימוי הזה ממש (הציטוט כאמור, אינו מדוייק): "בפסל מפורסם בו מגדל צומח מכתפיו של מצביא מהולל, אנו עשויים לחשוב 'המצביא נושא את המגדל', אך בפועל מדובר בגוש חומר אחד".
מסונגה מציע לנו את ההשענות הן כחוויה שמנקה אותנו מנפרדות והן כתרגול מאתגר: "ראו האם תצליחו לא להיות נפרדים ורק להישען". הגוף שלנו חש מגע דרך עצבי החישה. אלו מעצבבים אזורים שונים בגוף באופן בו לא ממש אפשר להפריד בין מגע בשני אזורים קרובים מספיק. בדקו זאת: בקשו ממישהו שיניח שתי אצבעות על גבכם במרחק של 3 ס"מ זו מזו. אתם תרגישו כאילו נוגעים בכם בנקודה אחת בלבד. במרחק גדול יותר (או באזור רגיש יותר, למשל כף היד) כבר תרגישו שתי נקודות מגע. עם מעט מיומנות אפשר להשתמש בטכניקת ההשענות של מסונגה – לה הוא קרא "לחץ שווה" – כך שגם כששתי ידי המטפל נשענות על המטופל במרחק רב זו מזו הוא עדיין יחוש כאילו יש נקודת מגע אחת. מסונגה פתר את הקואן בדבר קולה של היד האחת!
בפני המטפל ניצב אתגר גדול. אשליית הנפרדות ועימה הדחף לפעול על העולם, טבועים בנו כה עמוק עד כי בכל פעם שהמטפל מושיט יד אל גופו של המטופל עולה האינסטינקט לדחוף מעט. גם אם כוונתו היא להישען הוא נדרש למירב תשומת הלב על מנת רק להיות, להביא את עצמו ללא העשיה, ללא התוספת של הדחיפה. כך, למשך שעה של עשיית שיאצו, כשהוא חושף את הדחף הכמעט אוטומטי הזה, "מטהר" המטפל את הקארמה שלו ומתרגל לאבד את עצמו בנפילה מתמדת.

Read Full Post »