תני לעצמך לחוות את הראש מבפנים, בעדינות, כאילו שאת מתידדת איתו. הישארי איתו כמו פנס שאינו דוחף דבר ואינו מקבע דבר… בעדינות כזו שאם מקום אחר בגוף יקרא לך, תוכלי לעבור אליו בקלות. הניחי לכאב להיות. אם הוא מתעצם או נחלש – או כל שינוי אחר – הניחי לזה לקרות. הניחי למה שמתרחש להיות.
המילים הללו מוכרות לכל מי שהשתתף בקורס ויפאסנה. השפה וגם הפרקטיקה הן אלף-בית של ויפאסנה, אי אפשר לטעות בכך. אלא שהמילים הללו נכתבו בשנות ה-60 על ידי בארי סטיבנס, פסיכולוגית גשטאלט אמריקאית. בשנים הללו תרגול הויפאסנה טרם הגיע לאמריקה וסטיבנס עצמה, למרות שהתעניינה מאוד בהגות של זן-בודהיזם ותורות אחרות של אי-שניות, כנראה לא הכירה את התרגול הזה. לכן המילים הללו – שאין בהן שום דבר חדש או מפתיע בפני עצמן – ריגשו אותי מאוד כשנתקלתי בהן. וככל שהמשכתי לקרוא כך גברה פליאתי: "איך (לעזאזל) היא גילתה את כל זה?". שיקום מתרגל הויפאסנה שלא מזהה את המשפט הבא:
ראה אם אתה יכול לחקור את זה – בעדינות, בלי לדחוף את זה, כאילו שאתה מתידד עם זה… התבונן בגוף שלך מבפנים. תתחיל במקום כלשהו ותמשיך משם. בדוק באיטיות כדי שתוכל להיות במגע ולגלות מה יש שם. כשאתה לא ממהר אתה רואה דברים שלא הבחנת בהם קודם. אתה שם לב…. הבחן מתי המחשבות נכנסות ובעדינות התמקד מחדש על המקום הנעים או הכואב בגוף, מבפנים.
גם כאן, זו סטיבנס ולא מורה למדיטציה שכותב את הדברים.
לפני כמה שנים קראתי שסטיבנס, שהיתה קרובה למייסד הגשטאלט פריץ פרלס, פיתחה טכניקה כלשהי של עבודת 
גוף ולכן קניתי ספר עם מאמר פרי עטה שהוא כנראה התיעוד היחיד של העבודה הזו וממנו לקוחים הציטוטים שלמעלה (וכל שאר הציטוטים שאביא בהמשך). עם הקריאה, כשהתברר לי שהפיתוח שלה דומה כל כך לתרגול הויפאסנה זה היה מאוד מלהיב עבורי: משהו כל כך יקר ערך שלכאורה צריך ללמוד ממורים (שבעצמם למדו אותו ממורים שבעצמם …) הוא בעצם נגיש וניתן לגילוי על ידי כל אחד.
או אולי סטיבנס היא לא "סתם" כל אחד? ובכן, למרות שסטיבנס עברה חוויות שיכלה לכנות אותן "הארה", היא כלל לא טורחת להסתיר את האנושיות והמוגבלות שלה.
אפרופו הארה, יש לא מעט תיאורים של התעוררויות ספונטניות שאנשים חוו מבלי שבכלל היתה להם נטיה רוחנית כלשהי. אבל הגילוי של סטיבנס – שדווקא הקדישה את מרבית שנותיה לחיפוש פסיכולוגי ורוחני אינטנסיבי – מרשים אותי הרבה יותר. היא לא "רק" עברה טרנספורמציה עמוקה אלא בראה מתוך עצמה שיטה שלמה. לא סתם שיטה אלא משהו שדומה מאוד לויפאסנה. יש בספר כמה איזכורים לזן, טאו ומאיה (יותר כפילוסופיות מאשר כתרגול). לעומת זאת המילה מדיטציה מוזכרת בכל המאמר רק פעם אחת ובהקשר אגבי למדי. סטיבנס, שוודאי לא נחשפה לתרגול ויפאסנה פורמאלי, אולי גם לא חשבה שיש קשר בין העבודה שלה למדיטציה.
פעמים רבות, עצם זה שאנו באים במגע עם תחושות גוף לא נעימות עוזר להפחית או לשחרר אותן … מה שחשוב זה לנוע עם הכאב. להניח להתמקדות הפנימית לזרום בקלות לאן שהכאב קורא.
סטיבנס מתארת כיצד ההקשבה לגוף משקיטה את התודעה ומביאה אותנו במגע ישיר עם מצבו של הגוף ואפילו עם רצונותיו. המחשבות נעלמות והחושים נהיים ערים. כל זה מוכר היטב למתרגלי ויפאסנה. אבל יש גם הבדלים והם מעניינים. סטיבנס מגדירה את המטרה של העבודה שלה כ"ביטול השליטה" (decontroling) ושחרור האורגניזם לחוות ולפעול באופן טבעי. אליבא דסיטיבנס השליטה מגיעה מהאגו ומהמחשבה שמגבילות ומתנות את הגוף.
לשחרר את התפקוד הטבעי מההתערבות שלנו …לשחרר אותנו (חזרה) אל התפקוד הטבעי … רק חוויה יכולה לעשות זאת … לא סתם הרפיה אלא לוותר על השליטה בגוף. אנו כל הזמן שולטים בגוף שלנו. העבודה שלי היא פשוט לבטל את השליטה – להניח לגוף שלי לעשות מה שהוא רוצה. אם אני גורמת לגוף שלי לפעול מתוך הסיבות שיש בראש שלי אז אני בצרות. הראש שלי פועל רק על פי כללים או על פי מה שקרה בעבר. החושים שלי מורים לי איך לפעול עכשיו. לעזוב את הראש שלי דרך העבודה הגופנית מביא אותי לנהר או זרימה היכן שהכל בא והולך, נפגש ולא נפגש.
מעניין שהדברים הללו מגיעים דווקא מפסיכולוגית. בכל מקרה הם תואמים את העניין הרב שהיה לסטיבנס בכתביו של קרישנמורטי ובזן. הספר זרוע באמירות על כך שמחשבות הן סוג של רעש, כמו גם על חוסר הערך של כללים, חוקים וידע ועל האידיאל של פעולה ספונטאנית מתוך הכאן ועכשיו וללא שליטה.
לחשוב על [במקום להיות עם א.ט.] הוא הסכנה היחידה שמאיימת על המין האנושי.
לעומת המטרה של ביטול השליטה, תרגול הויפאסנה שואף לשחרר את המתרגלת מתפיסה שגויה של מהות התודעה והעולם. אולי בהזדמנות קרובה אנסה להיכנס לעומקם של ההבדלים ונקודות הדמיון בין שתי המטרות הללו (עשיתי זאת ברפרוף פה ושם בעבר). בכל מקרה, על פי התיאורים במאמר, ה"שיטה ללא שיטה" של סטיבנס אכן עובדת, הגוף משתחרר ונהיה חופשי. ככה זה נראה:
כמעט מיד התחילה תנועה ספונטנית. הזרועות שלו הצטלבו וידיו משכו בלחיים שלו. הוא כאב וסבל ממתח…הוא הוטל כענף בסערה, ללא גזע או שורשים. גופו נזרק לכל הכיוונים, הראש והעיניים שלו התנדנדו, הלשון משתרבבת החוצה והוא לוגם שאיפות גדולות של אויר.. אז הוא התחיל לרעוד
ובמקום אחר
הוא נשכב על הרצפה ומיד גופו התחיל להתעוות תוך כדי שהוא צועק
התיאורים הללו – והמאמר מכיל תיאורים דומים נוספים – כבר אינם מה שקורה בתרגול ויפאסנה. שם הגוף הולך ונרגע, מפתח יציבות ויכול להישאר בתנוחה אחת במשך זמן רב. לצד היציבות הזו מתפתחת רגישות שבה גם התנועות המעודנות והאיטיות ביותר יכולות להחוות בצורה חריפה. מה להתפרצות האנרגיה חסרת השליטה שמתארת סטיבנס ולשקט של הויפאסנה? התיאורים הללו נראים שייכים יותר לטראנס שמאני וגם חלק מהאפקטים הנלווים לתהליך קשורים יותר לחוויות טראנס מאשר לויפאסנה:
למשל רגרסיה
הוא נשכב ומיד התחיל להטלטל ולצעוק. ואז הוא היה בעריסה בהתקף זעם נוראי. אמא שלו השאירה אותו והלכה למיטה תוך שהיא בוכה בגלל שלא ידעה מה לעשות איתו. הוא ראה את היד של אבא שלו מכבה את האור. גם הוא לא ידע מה לעשות. הוא קרא שוב ושוב לאמא שלו ואמר את מה שלא היה יכול להגיד כילד: "אמא, אמא! אל תדאגי! אני בסדר, אמא!"
או ריפוי
אשה בת 50 בחרה לעשות את העבודה הגופנית ואמרה בבהלה 'אני צולעת כבר כל כך הרבה שנים אני לא יכולה להמשיך ככה'. דמעות. היא סיימה את התרגול תוך שהיא מדברת אל הרגל שלה ואומרת ' את שייכת לי!'. כשהיא התרוממה חזרה לעמידה היא הלכה בקלות.
עוד אחזור לעניין השמאניזם של בארי סטיבנס.
נראה שסטיבנס גילתה בעצמה לא מעט דברים שאנשים אחרים זקוקים למורה על מנת לדעת על קיומם. למרות שהיא כלל אינה מזכירה בספר צ'י, צ'אקרות או אנרגיה הציטוט הבא הוא תיאור יפהפה ומוחשי של חוויית צ'י:
הנשימה שלי נהיית עמוקה יותר ולעתים חזקה מאוד. אני מרגישה אותה כמו צורה של 8 – בית החזה שלי מתרחב ואז זורם אל חלל הבטן כמו גלישה מגבעה הבטן מתרחבת (ובית החזה מתכווץ) וזה זורם במורד בחזרה אל בית החזה. אני מרגישה את הנשימה שלי במקומות בהם בדרך כלל איני מודעת אליה – בגב וברגלים ולעתים בכפות הרגלים … כמו בועות קטנות בכל מקום והכל בתנועה
העבודה הגופנית של סטיבנס מולידה גם תובנות, ותובנות הן הרי הפרי המובטח של תרגול הויפאסנה.
יש תובנות פסיכולוגיות כגון: "הוא ראה איך הוא דוחף את בת הזוג שלו להשתנות באופן לא מציאותי" וגם "היא גילתה שסקס כל כך משמעותי בשבילה משום שבלעדיו היא לא מסוגלת להרגיש את מרכז הגוף שלה". תובנות לגבי הפעולה של העצמי "גיליתי מה אני עושה שגורם לי אי נוחות" (מטופל שבארי לא הסכימה לתת לו כרית לשים מתחת ראש כששכב) ולגבי טבע הדברים: "הכל משתנה כל הזמן, להיתפס למשמעות או להצהרה על מה שצריך וראוי הוא מקור לתסכול. אפשר להרגיש איך דברים רוצים לקרות… כאשר אני עוזבת את כל מה שאני חושבת, מה שנשאר זה מה שיש."
התרגול שסטיבנס פיתחה מגלה לנו את המציאות כפי שהיא נגלית גם דרך תרגול הויפאסנה. זה ממש לא דבר של מה בכך. פעמים רבות שיטות וגישות שעוזרות לנו להשתנות/להשתפר (למשל, לרפא טראומה נפשית או גופנית כמו בדוגמאות למעלה או להיכנס למצב טראנס) רואות בשינוי הזה את חזות הכול ולא מביאות אותנו במגע עמוק עם תובנות כאלו.
דרך אגב, בניגוד בולט לתרגול הויאפסנה, סטיבנס כותבת שרק לעתים נדירות היא מנחה להפנות את תשומת הלב אל הנשימה. כשהיא עושה זאת זה בדרך כלל עם מטופלים שמתקשים להפסיק לחשוב.
נראה לי שכל מי שמכיר את תרגול הויפאסנה יסתקרן מאוד להבין איך זה שההנחיות שלה שכל כך דומות להנחיות במדיטציית ויפאסנה מולידות טראנס משתולל. אבל האמת היא שהפלא הוא אף עמוק מזה: כפי שכל מתרגלת יודעת, כלל לא פשוט להיכנס למצב של תשומת לב עמוקה שאינה מופרעת על ידי מחשבות ואינה מתערבת במתרחש. מתרגלים זקוקים לחודשים – ושנים – של תרגול ולתנאים המוגנים של רטריט ארוך, נטול עיסוקים והסחות אחרות על מנת לפתח תשומת לב כזו. ואילו אצל סטיבנס נראה שדי בסשן של שעה על מנת שיתרחשו דברים עמוקים (היא אמנם כותבת שיש מטופלים שעבורם העבודה הגופנית נותרת סתומה ולא משנה אצלם דבר). אני מעז לנחש שהנוכחות של סטיבנס – הנוכחות האנרגטית שלה – משחקת כאן תפקיד חשוב ושהיא זו שתורמת להשפעה הדרמטית של העבודה הגופנית על המטופלים. סטיבנס – גם אם היא כלל לא תופסת את עצמה ככזו – היא סוג של שמאנית. בהודו כבר היו הופכים אותה לגורו ומדברים בהתלהבות על האנרגיה המיטיבה ששורה סביבה. ראיתי כמה מטפלים יפניים שידעו להביא את המטופלים שלהם לשחרור חסר מעצורים ממין זה שסטיבנס מתארת. אבל בעוד שאצל המטפלים הללו המטופל היה פאסיבי והמטפל הוא זה שעבד (תוך מגע או בלעדיו) סטיבנס יוצאת דופן בכך שהיא לכאורה אינה עושה דבר. היא "רק" מקשיבה (וכמובן נותנת הנחיות. אבל ההקשבה שלה היא הקריטית כאן לדעתי).
סטיבנס מקדישה פיסקה קצרה אחת לתאר כיצד "גילתה" את העבודה הגופנית הזו. בשנות ה-50 (שוב, הרבה לפני שהויפאסנה הגיעה למערב) היא היתה חולה ובמשך שנתיים נאלצה לבלות את רוב זמנה במיטה. אף אחד לא ידע ממה היא סובלת ומה הטיפול שהיא צריכה. בסופו של דבר היא ניסתה לטפל בעצמה. היא זיהתה שאירוע כלשהו הוא המקור לעייפות העמוקה שלה וניסתה לחיות אותו מחדש ולדמיין שהוא מתרחש באופן אחר:
דמיינתי את זה קורה אחרת. זה היה נעים אז חזרתי על כך. פינטזתי שוב ושוב עד שהתחיל תהליך ספונטני של שחרור: התייפחות, רעידות, עוויתות ובעקבות כך תחושת שחרור ומתן מקום לריפוי. האינטליגנציה הגופנית השתחררה מהחסמים והפגיעות של האגו המודע השטחי. כתוצאה מכך השתחררו גם תקיעויות בשריריים ובאברים הפנימים שהם תוצאה ומקבילה לתקיעויות פסיכולוגיות. בסוף שכבתי שם בשמחה ועם תחושה של היטהרות.
סטיבנס החלימה. מתוך ההבנה של הערך התירפואטי של המצב הזה היא בדקה במשך כמה שנים איך היא יכולה להפוך אותו לנגיש עבורה וכך התפתחה "העבודה הגופנית". סטיבנס נפטרה בשנת 1985 ואני לא יודע על מישהו שממשיך את העבודה שלה. כתבתי לבן של סטיבנס ושאלתי אותו על מקורות שאולי השפיעו או עזרו לה בגילוי שלה. למרות שג'ון סטיבנס (היום שמו סטיב אנדראס) עבד בצמוד לאימו ואף הוציא לאור את הספרים שלה הוא לא ידע לענות לי. סטיבנס כותבת במאמר ש"לאורך כל ההיסטוריה אנשים חזרו וגילו את הגשטאלט". כפי שהסיפור של סטיבנס מעיד, כנראה שאותו דבר נכון לגבי הויפאסנה.
תבונת הגוף 