Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בודהיזם ודהארמה’

שועי רז היקר מאוד הזמין אותי להרצות במסגרת סמינר של המרכז לחקר הקבלה באוניברסיטת בר-אילן ולהלן תוכן ההרצאה. בהכיני את ההרצאה סברתי שהדברים שאני כותב הם גם מעניינים וגם לא מעוררי מחלוקת יתר על המידה אולם טעיתי. מאזיניי חלקו על הרבה ממה שאמרתי וקטעו אותי שוב ושוב בשאלות נסערות.

ההתנגדויות היו משני סוגים בעיקר. היתה טענה שהדברים שאני מציג אינם בודהיזם. ש"אני מקשט את האידיאולוגיה המערבית ליברלית שלי ברעיונות שאני שואל מהבודהיזם לצרכי", רעיונות שאני מעוות תוך כדי כך. הבודהיזם הוא פאסיבי ואינו מעודד מעורבות בחברה, טענו מארחיי. נסיתי להראות להם שיש להם תמונה חלקית בלבד של הדהארמה וההסטוריה שלה אולם אני לא בטוח שהם השתכנעו.לכן אדגיש כאן בפני הקוראים: הבודהיזם, בכל הארצות בהן הוא פעיל, אינו נרתע ממעורבות בחברה ובמיטבו המעורבות הזו היא חלק אינטגרלי ממנו.

ההתנגדויות היותר מעניינות מבחינתי היו ברמה הפוליטית. הדיבור שלי על "סבל פלסטיני" לא התקבל באהדה. לטעמי, לא טענתי בהרצאה טענות פוליטיות מרחיקות לכת. הטיעון שלי הסתכם בכך שקיים סבל פלסטיני שאנחנו אחראים לו ולכן איננו יכולים להתעלם ממנו. העובדה שעצם הטענה הזו עוררה התנגדות בדמות הערות על עוינות פלסטינית או שאלות האם אני מתנגד לשירות בצבא הבהירה לי שמחויבות הדהארמה להפחתת דוקהא היא דבר כלל לא טריביאלי.

קריאה מהנה. המשך…

Read Full Post »

אני שמח מאוד לפרסם את הסדנה הבאה (שאני גם מעורב בהכנתה). ובאותה הזדמנות, משהו קטן שעשה לי טוב על הלב:

המשך…

Read Full Post »

הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי חי בשנים 1961-1908 ואת הפילוסופיה שלו אפשר לשייך לזרמי הפנומנולוגיה והאקזיסטנציאליזם. פילוסוף צרפתי מודרני – מה יכול להיות יותר שכלתני ומופשט מכך? ובכל זאת, במוקד הפילוסופיה של מרלו-פונטי עומד הגוף. התוצאות מרתקות.

המשך…

Read Full Post »

מה נקבל אם נפגיש את האידאלים הרוחניים של הארה, שחרור ולב פתוח עם הסערות הארציות של מיניות, מלחמות חיי זוגיות ומשפחה? התשובה ברורה –  נקבל את החיים. את המפגש הזה עושה יורי סלע בספרו היפהפה "שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר." (הוצאת כרמל). החיבור הספרותי הזה איננו דבר של מה בכך. חכמת הדהארמה אמנם מוגשת לנו בשפע של ספרים אך אלו בדרך כלל ספרים "עיוניים" שמסתפקים בלהזמין אותנו להכניס את הדהארמה לתוך החיים שלנו. בספר של סלע החיבור הזה נוכח דף אחרי דף. מעבר להישג הספרותי של סלע יש בכך גם סימן להבשלתה של הדהארמה בישראל. היא נוכחת בחייהם של יותר ויותר אנשים כאן ומן הראוי שהנוכחות הזו תקבל גם ביטוי ספרותי.

יורי סלע  – שזכיתי ללמוד אצלו ולאחר מכן לעבוד איתו – הוא מחלוצי הרפואה הסינית והשיאצו בארץ. היום הוא פסיכולוג קליני שמשלב בקליניקה שלו בין מזרח למערב ומשתמש בעבודה גופנית-אנרגטית לצידה של אינטראקציה מילולית. עוד על יורי ועל מכון דמו"ת שהקים כאן.

המתח שבין הרוחני לגשמי הוא אחד הצירים של הספר. אפשר למקם את הדמויות השונות לאורך ציר שקטביו הם רוחניות מזה וארציות מזה. אילי המספר, אמו, אהובותיו וחברי ילדותו. הקטבים הללו מושכים את הדמויות לכיוונים מנוגדים ולעתים קרובות מפילים אותן לקרשים. גם הבודהה מבקר ביקור אורח בספר ואפילו הוא איננו נמלט מעוצמתו של המתח הזה. הנה עוד מתנה יפה שפרוזה רוחנית מעניקה לנו: היא מאפשרת לנו לראות את הקדושים והגאונים של התרבות שלנו כאנשים שנוזלי הגוף שלהם גועשים בדיוק כמו שלנו ושהתחבטויות הלב שלהן מוכרות לנו היטב. דרך ההזדהות שלו עם הדמויות השונות, עם רגעי הסבל וההתעלות שלהן, יכול הקורא לבדוק באיזו מידה של הרמוניה משתלבים אצלו הרוחני והארצי.

ציר מרכזי אחר של הספר – ואולי הוא לא באמת אחר – הוא המוות. הספר התחיל להיכתב בעקבות המוות בלבנון של גיסו של סלע וזמן קצר לאחר מכן נהרגה בתאונת דרכים גיסתו. אילי, הדמות המרכזית בספר, נושא משאים של מוות. אימו ניצולת שואה והוא עצמו לכאורה גיבור ממלחמת לבנון הראשונה אבל בפועל ניצול וקרבן שלה. הקארמה של אילי היא כנראה הקארמה הקולקטיבית של הציונות: השואה, חוויית היסוד המעצבת של המדינה היהודית, היא זרע שכבר 60 שנה ממשיך להצמיח פירות של מלחמה שמכנים אותה מלחמת קיום ומוכנות להרוג ולהיהרג. עם כל המשיכה שלו לזן ולדאו אילי לא מצליח להשתחרר מהקארמה הזו. כי איך אפשר להשתחרר מאמא שעברה את מה שעברה "שם"? אילי לא משתחרר אלא להיפך, נאבק על מנת שיגייסו אותו. הוא מזין את שרשרת האירועים שבסופו של דבר תביא למוות של היקר לו מכל. לא באמת "סופו של דבר", שכן החיים ממשיכים. גם את זה רואים היטב בספר.

לפני הרבה שנים הסביר לי יורי עד כמה חשוב שתהיה הלימה בין תכנים לצורתם ובספר הוא מצליח לקיים את ההלימה הזו. כשם שתכניו של הספר נפלאים כך גם הכתיבה היא מיוחדת במינה. החל מסלנג פרטי-אישי שמפיח חיים בדוברים, דרך משחקי מילים מעוררי התפעלות וכלה בשפה חדשה שמשמשת את סלע לנסח תובנות רוחניות מקוריות בצורה רעננה. השפה הזו היא אתגר לקורא שנאלץ להתאמץ ולפעמים לא להבין עד הסוף את מה שהוא קורא. אם מוכנים להשקיע את המאמץ הזה אפשר להשתתף במשחק של קואנים שסלע יוצר עבור הקורא. משפטים לכאורה סתומים מתגלים כנהירים וברורים כשמתחילים להפנים את נקודת המבט של הספר. מתברר שדבר לא עומד בינינו לבין הבנת הכתוב פרט לצרות האופקים של נקודת המבט שלנו. ספרו של סלע מלמד אותנו לראות אחרת, לראות רחב וזה אולי סימן היכר של כל ספרות גדולה.

כאמור יורי הוא פסיכולוג אבל להפתעתי לפסיכולוגיה יש תפקיד שולי בספר. ציפיתי שהיא תהיה נוכחת באופן יותר מרכזי, אולי כפותרת של שלל המתחים והפרדוקסים שהספר מלא בהם. שאלתי את יורי אם הוא לא חושב שהגישה הפסיכולוגית יכולה להציע מפגש הרמוני בין הנשגב והארצי. הוא ענה, "כן, אבל…". "הפסיכולוגיה", כך הוא אמר, "מתקדמת באיטיות בכיוון הזה. המסע מתנהל באיטיות, עקב בצד אגודל וכרוך בו קרבן. הקרבן הנדרש מהפסיכולוגיה על מנת להיות רלבנטית למישור הרוחני של החים שלנו הוא לוותר על המודל הביולוגי, האנאליטי, והמדויק, לטובת מקום יותר אינטר-סובייקטיבי, אקזיסטנציאליסטי ויותר רוחני. מדובר במקום יותר קרוב לחוויה ולכן יותר גופני". שאלתי אותו האם השינוי הזה ישאיר הבדל כלשהו בין הפסיכולוגיה לרוחניות. לדבריו, בפסיכולוגיה הדגש נשאר על האינטראפסיכי ועל הבין אישי. בפסיכולוגיה יש הנחה מובנית של התפתחות אישית ונפרדות. מתוך המצב הקיומי הזה יש הליכה אל עבר אופק אישי של אחדות. הרוחניות הבודהיסטית לעומת זאת יוצאת מנקודת מוצא של אחדות.

יורי הצליח לעשות הרבה חיבורים בספר שלו ולבטא בכך את האחדות בין מישורים לכאורה שונים של החיים שלנו. הקורא מוזמן לבחור איך לקרוא את הספר: עם מרחק, תוך שהוא נהנה ומהרהר או לגמרי מבפנים כשהוא מרגיש את הדמויות, מתפתח יחד עם העלילה ונותן לספר להדהד בתוכו.

Read Full Post »

את פרופסור דייויד לוי פגשתי בסמסטר שעבר כשהתארח בסמינר בין תחומי של המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית. דייויד לוי הוא פרופסור לפילוסופיה מזרחית ובודהיזם. במשך 20 שנה הוא לימד באוניברסיטת בונקיו ביפן וכיום הוא מלמד באוניברסיטת חוויאר בסינסנטי.

במקביל לקריירה האקדמית שלו דייויד לוי הוא מתרגל – וכיום מורה – זן. הדוקטורט שלו עסק בהשוואה בין התורות המזרחיות של אי-שניות. בשנים האחרונות תחום המחקר העיקרי של פרופסור לוי הוא הרלבנטיות של התורה הבודהיסטית לסוגיות החברתיות הבוערות עימן מתמודדת האנושות: פערים חברתיים וכלכליים, סכסוכים לאומיים אלימים והמשבר הסביבתי. לוי לא רק משמיע קול ברור – בעל סמכות אינטלקטואלית ורוחנית – על הצורך בשינוי הכיוון שנדרש מהאנושות אלא גם מצליח לתרגם את השפה והמודל הבודהיסטיים מהקונטקסט האישי המסורתי שלהם למרחב של לאומיות, תהליכים חברתיים וארגונים כלכליים.

הוא פרסם מספר ספרים בנושא והוא אחד המנסחים של The Buddhist Declaration of ecology עליה חתום בין השאר הדלאי למה.

ברשת אפשר למצוא אין ספור ראיונות – כתובים וגם מצולמים – עם פרופסור לוי. הנה אחד מהם.

בקיץ האחרון ראיינתי אותו והראיון פורסם בגיליון דצמבר של "חיים אחרים".

אט:האם תוכל לספר קצת איך הגעת לתרגל זן?

דל: בשנת 1969 סרבתי להתגייס להילחם במלחמת וייטנאם וכשסיימתי את לימודי התואר הראשון בפילוסופיה הצטרפתי לתנועת הסרבנות בסן-פרנסיסקו. כשהמלחמה נגמרה עברתי להוואי ושם פגשתי את מורה הזן רוברט אייטקן. תרגלתי איתו בהונולולו. המורה הראשי של שושלת "סמבו-קיודאן", מורה הזן ימאדה קואן היה מגיע מיפן להוביל סשין (רטריט זן) מספר פעמים בשנה. מאוחר יותר עברתי לגור במרכז הזן במאווי .
ב-1980 ימאדה רושי הזמין אותי לקאמאקורה ביפן כדי ללמוד אצלו. עברתי תרגול אינטנסיבי בשיטת הקואנים. הייתי בר מזל, כי מעט אחרי שהוסמכתי על ידי ימדה רושי כמורה זן, הוא חלה ואחרי חצי שנה הוא מת. אשתי ואני קיבלנו משרות באוניברסיטה יפנית ונשארנו ביפן במשך 20 שנה. מאז הובלתי כמה סשין כמורה אורח אבל לא הייתי מורה זן פעיל. עיקר האנרגיה שלי הופנתה לתחום האקדמי.

כאמור, עוד לפני שהתחלתי לתרגל זן היתה לי מודעות פוליטית אבל בהתחלה התרגול שלי היה למען הטרנספורמציה האישית שלי. מאוחר יותר התחלתי להסתכל על נושאים חברתיים מנקודת מבט בודהיסטית. אני חושב שאנשים שמעמיקים בדרך הדהארמה מגיעים באופן טבעי להתעניין בנושאים פוליטיים וחברתיים. הרי התרגול מביא אותנו להבין שהנפרדות שלנו מהעולם היא אשליה ושההתעוררות שלנו אינה יכולה להתרחש בלי ששאר העולם יתעורר.

אט: האם היה אירוע מסוים שהוביל אותך להסתכל על מעורבות חברתית מבחינה רוחנית?

דל: כשהבנתי שההסבר הבודהיסטי למקור הדוקהה (מצוקה, אי נחת) האישית שלנו רלבנטי מאוד גם לבעיות


דייויד לוי

חברתיות ופוליטיות זה מאוד ריגש והלהיב אותי.
נקודת המוצא של הבודהיזם היא שתחושת העצמיות שלנו – הקיום של אני נפרד – היא אשליה. מכיוון שהיא אשליה, העצמיות שלנו רדופה על ידי תחושה קבועה שחסר לנו משהו. "חוסר" הוא מושג המפתח עבורי.

כאשר מסתכלים על החברה מתוך הפרספקטיבה הזו רואים פעילות אובססיבית של אנשים שמנסים להשיג את מה שחסר להם: ההתעסקות עם כסף, או פרסום, החיפוש אחר המאהב המושלם וכו', כל אלו הם נסיונות שלנו להרגיש יותר אמיתיים. התודעה שלנו נתקעת על מושאי ההשתוקקות הללו ואנחנו מתמכרים אליהם. זה טראגי כי אף אחד מהדברים הללו לא יעלים את התחושה שחסר לנו משהו.

בחברה החילונית אנחנו מחפשים את האושר שלנו מחוץ לעצמנו. אנחנו מאמינים שקיים משהו מחוצה לנו שאם רק היה לנו אותו היה לנו טוב. זה קורה גם ברמה החברתית והלאומית: מדינות מאמינות שעל מנת שיהיה טוב הן צריכות להיות עשירות מספיק או חזקות מספיק.

אט: באלו מושגים בודהיסטים אחרים אתה משתמש בניתוח שלך?

דל: הבודהה דיבר הרבה על שלושת הרעלים – חמדנות, זדון ואשליה – שהם המקור לסבל שלנו. בעידן המודרני בניגוד לימיו של הבודהה, הרעלים הללו הפכו להיות ממוסדים והם קיימים לא רק ברובד האישי. המערכת הכלכלית שלנו היא חמדנות ממוסדת. המערכת הצבאית היא מיסוד השנאה והכעס. כלי התקשורת וחברות הפרסום הם הביטוי הממוסד של אשליה. כמו שאמר אקדמאי אוסטרלי: "המאה ה-20 ראתה את עלייתם של שלושה כוחות גדולים: הדמוקרטיה, התאגידים הכלכליים הגדולים ותקשורת ההמונים. התאגידים משתמשים בתקשורת ההמונים על מנת להגן על עצמם מפני הדמוקרטיה ".

תנועת הנאורות באירופה ראתה ברודנות ואמונות טפלות – כלומר משטר המלוכה והדת – את שורש הבעיות החברתיות. הפתרון שהיא הציעה היה דמוקרטיה וראציונליות. כאשר מסתכלים על המאה ה-20 נהיה ברור שהפיתרון לא צלח. רשמית יש לנו דמוקרטיה אבל בפועל אנחנו נשלטים על ידי התאגידים הגדולים והממסד הצבאי. אנשים עוברים מהצבא לממשלה ומהפקידות הציבורית לתאגידים. החלפת החברה הדתית בחברה ראציונלית לכאורה גם לא פתרה את הבעיה. יש לנו רציונליות אינסטרומנטלית אבל אלו ערכים מובילים אותה? המדע שלנו משמש לייצור נשק מתוחכם יותר וכדי לכלות בצורה יעילה יותר את המשאבים של כדור הארץ. ראציונליות בפני עצמה אינה מספיקה.

יש ניגוד מעניין בין הדגש של תנועת הנאורות על שינוי המבנים החברתיים למה שהבודהיזם אומר. הבודהיזם הוא יותר לעניין בעיניי כאשר הוא מתמקד בחמדנות, זדון ואשליה. מנקודת ראות בודהיסטית אי אפשר לשנות את החברה שינוי אמיתי בלי שאנשים יקחו אחריות על השינוי הפנימי שלהם.

מצד שני, גם לבודהיזם יש הרבה מה לקבל מהמחשבה החברתית והפוליטית המערבית. באסיה, הבודהיזם פעל תחת משטרים לא דמוקרטיים ועל מנת לשרוד הוא נאלץ לשתף איתם פעולה. עכשיו כשהבודהיזם מגיע למערב יש לו הרבה מה ללמוד מהאתוס של דמוקרטיה ויצירת חברה צודקת. השילוב בין תורה רוחנית לתנועה לשינוי חברתי הוא משהו חיוני עבורנו.

אט: האם הוספת פן של מעורבות חברתית לתרגול הרוחני יתרום משהו למתרגלים עצמם?

דל: באופן מסורתי, הדגש בבודהיזם הוא על טרנספורמציה אישית. חוסר ההתעניינות בשאלות חברתיות גרם לכל מיני תופעות כמו למשל ההבנה השגויה של קארמה. לפי ההבנה הזו, אם אתה יהודי פולני והשנה היא 1935, כנראה שצברת קארמה מאוד רעה ומה שעומד לקרות לך הוא הגורל שלך. צורת מחשבה כזו היא לא יותר מאמונה תפלה.
בעידן שלנו לא מספיק לראות רק את הדוקהה הפרטית שלנו ולהבין איך היא נולדת מתוך הפעולות והמחשבות שלנו. אנחנו חייבים גם להבין את הכוחות החברתיים שיוצרים דוקהה חברתית – תרבות הצריכה למשל.
בבודהיזם במערב יש מורים טובים ותרגול עמוק אבל הנקודה החלשה היא הסנגהה (קהילה). האינדיבידואליזם והצרכנות חודרים לקהילות הרוחניות וחסרה לנו תחושה של סנגהה. קהילה נבנית מתוך עשייה משותפת ואכפתיות כלפי העולם שבחוץ.

אט: תרגול הדהארמה מתרחש בצורות שלא כל כך מעודדות מעורבות בחברה. רטריט מדיטציה כשמו כן הוא – נסיגה והתנתקות מהחיים ש"בחוץ".

דל: אני לא רואה שום פסול בפורמט של רטרטים. להיפך, אני חושב שהשתתפות ברטריט מדיטציה היא חלק חיוני מהתרגול הרוחני.
תרגול רוחני שכן יכול להניע אותנו לפעילות אקטיביסטית הוא תרגול הדרך של הבודהיסטווה.
על פי כתבים מסורתיים, הבודהיסטווה הוא אדם שהתפתח מבחינה רוחנית אבל על מנת שיוכל לעזור לשאר הברואים הוא לא ממשיך להשלמת ההארה שלו . בעיני זה תיאור קצת מיתולוגי ובימינו יש לומר את הדברים בצורה ברורה יותר: ככל שאנחנו נפתחים ופחות מרוכזים בעצמנו, אנו יכולים להתייחס יותר למה שקורה בעולם. יתר על כן, ההתפחות הרוחנית שלנו תלויה ביכולת שלנו לפעול למען אחרים. מה שמענג כל כך בדרך הבודהיסטווה הוא השילוב שיש בה בין האישי והחברתי.

אט: התרגול הרוחני מכוון אותנו לקבל את מה שיש ולהתמקד בשינוי פנימי במקום להיאבק בנסיבות החיצוניות. על פי הגישה הזו, בעולם סביבנו תמיד יהיו בעיות – כלכלה לא צודקת, כיבוש צבאי, הרס אקולוגי – ובמקום לנסות לשנות את הנסיבות החיצוניות והשטחיות הללו עלינו להתמקד בשינוי הפנימי שהוא מהותי.

דל: מאחר ואין "אני" אז גם פנים וחוץ הם אשליה. נסיבות "חיצוניות" אינן חיצוניות אלא פשוט מה שישנו. בימי חייו של הבודהה אנשים חיו בחברה מסורתית והיררכית ולא�
�ם הבודד היתה יכולת מוגבלת מאוד להשפיע על פני החברה. מצד שני, היתה את האפשרות לפרוש למנזר ולהתנתק מהעולם שמסביב. היום אנחנו במצב שונה ואין שום מקום שבו אפשר להסתתר! התחממות הגלובאלית והחימוש הגרעיני הופכים כל רעיון כזה לאשליה. בנקודה זו בהיסטוריה אנחנו צריכים סוג חדש של בודהיסטווה שישתמש בתובנות הרוחניות על מנת לשנות את העולם. אם בודהיסטים אינם מסוגלים להבין שזה המצב ולהעינות לאתגר הזה אז כנראה שהבודהיזם לא כל כך רלוונטי.

אט: מה החזון שלך לגבי דהארמה אקטיביסטית? מה היא תעשה ואיך היא תעשה זאת?

אט: ראשית יש לומר שלא חייבים ליצור תנועה חברתית חדשה. הרי ברחבי העולם יש פעילות ענפה למען שלום, צדק ושיוויון. בודהיזם מעורב חברתית יכול להשתלב בתוך תנועות קיימות ויהיה לו הרבה מה לתרום להן .

הדרך הבודהיסטית אינה לקבוע כללים ונוסחאות אלא לסייע לנו להתמודד עם החסימות והדברים שמפריעים לחיות את החיים במלואם. כלומר, לבודהיזם לא יהיו מתכונים ספציפיים לגבי איך הכלכלה והחברה שלנו צריכים להתנהל. אבל התובנות הבודהיסטיות לגבי אי-אלימות, נדיבות ואי-נפרדות יכולים לתת השראה ובהירות בדרך לכינונה של חברה בריאה וצודקת.

הבודהיזם נולד בעידן הברזל ולא היה צריך להתמודד עם הבעיות החברתיות הספציפיות שאנו עומדים מולן היום. הבודהיזם יכול לעורר אותנו לשאול שאלות חשובות: מה ההשלכות החברתיות של התובנות הרוחניות שלנו? כיצד היו פועלים אנשים שהתעוררו ושתודעתם משוחררת? איזה סוג של מבנים חברתיים הם היו יוצרים? איך הם היו רוצים לחיות? לדהארמה אין הרבה תשובות מוכנות מראש אבל היא יוצרת את התנאים על מנת שאנשים יוכלו להבין בעצמם. כאשר אנחנו לא מונעים מתוך תאוות בצע, זדון ואשליה נפתחות בפנינו הרבה אפשרויות.

אט: מה שאתה אומר הוא שבודהיזם מעורב חברתית לא ייתן תשובות ספציפיות אבל יצביע על הגורמים לסבל ועל דרכים להתמודד עימם. כלומר, אם למשל מסתכלים על הסכסוך היהודי-פלסטיני אז במקום לציין כמה פליטים יכולים לחזור לישראל, איפה יעבור הגבול ומה יקרה בירושלים הדיון הבודהיסטי יתמקד בנושאים מטא-פוליטיים שמזינים את הסכסוך: דרכי החשיבה, אווירת השנאה והפחד, האמונה בקדושת הארץ, דומיננטיות השיח הבטחוני וכו'.

דל: נכון. יש כאן הרבה שנאה וחוסר אמון. אם לא תמצאו דרכים לפרוץ דרך הפחד והשנאה ולבנות אמון אז העתיד שלכם בסכנה. זה לא יכול להמשיך ככה.

אט: מתוך פחד אנחנו עושים את המצב שלנו יותר גרוע. יש הרבה תוקפנות ישראלית אבל השורש שלה הוא פחד. איך הפרספקטיבה הבודהיסטית יכולה לעזור לי לפחוד פחות?

דל: ברמה האישית העניין הוא להתמודד עם תחושת החוסר ולראות דרך אשלית העצמיות. זה אולי לא מעלים את הפחד לחלוטין אבל זה בפירוש חותר תחת מקור הפחד. הפחד הוא היבט של תחושת העצמיות שלנו.
בעיית הפחד בין ישראלים לפלסטינים זה משהו מורכב. הבודהיזם יכול לעזור לנו להבין כיצד אנו חושבים ומרגישים וכיצד ההתקעויות שלנו מחמירות את המצב. כשרואים שההסחפות אחרי הפחד מובילה למקום לא טוב יש בהירות לגבי הצורך להשתחחר ממנו.

אט: אני אוהב את האבחנה שעשית בספר שלך שבורות ולא רוע היא מה שנמצא בשורש הסבל.

דל:: ביהדות, בנצרות ובאיסלאם יש אתוס של טוב מול רע ושל הטוב שמשמיד את הרע. זוהי דוגמה קלאסית של חשיבה דואליסטית. חשיבה דואליסטית חושבת במונחים של ניגודים – עשיר / עני, צודק / לא צודק – כאשר אנו חושבים על דברים מנוגדים אנחנו בדרך כלל מעדיפים אחד מהם ורוצים שרק הוא יהיה קיים . למרבה הצער זה לא אפשרי: מי שעסוק בלהתעשר עוסק בדיוק באותה מידה בלהתרחק מעוני. אם מאוד חשוב לך לחיות חיים טהורים אתה מוצא את עצמך עוסק לא מעט בטומאה.
והשיא הוא כמובן במושגים של טוב ורע. כדי להרגיש שאני טוב אני צריך למצוא מישהו אחר ולקרוא לו רע. זה נכון במיוחד אם על ידי כך שאני טוב אני נגאל או זוכה בגן עדן. זה מסוכן כי בקלות זה מתפתח למצב שבו על מנת להוכיח שאני טוב אני צריך להילחם ברע. לתייג אחרים כרעים ולהכריז שעל מנת לטהר את כדור הארץ חייבים להרוס את כוחות הרשע – איך זה שונה ממה שסטאלין או מאו צה טונג עשו? הנטייה הזו טבועה עמוק בתוכנו.

דרך אחרת לראות את הבעיה הזו היא להבין שאנחנו מתעסקים עם "עצמיות קולקטיבית".wego מלשון we ego. ל- wego ולאגו יש בדיוק אותה בעיה: תפיסת עצמם כנפרדים. ברמה הקולקטיבית זה נראה ככה: יש אותנו ויש אותם. אנחנו שונים מהם, קצת יותר טובים מהם ובעצם חייבים להאבק נגדם. השבטיות הזו הרסנית.

אט: האתגר הרוחני של להבין את אי הנפרדות הוא אתגר עצום. אם ננסה לפתור את הסכסוך היהודי-פלסטיני על ידי שינוי התרבות שלנו משבטית לאוניברסאלית אז החלפנו אתגר אחד באתגר עצום אחר! למה שנצליח לשנות את מנטאליות ה-wego?

דל: האוניברסליזם כאידאל כבר נמצא באיסלאם, בנצרות וביהדות אבל הוא אינו ממומש. היהדות התחילה כדת שבטית והיא נעה לעבר האוניברסליות אבל לא הגיעה לשם כי היא לא יכלה. היהדות נאלצה להסתגר ולהתגונן מפני הרדיפות הנוצריות באירופה. היא נשארה שבטית על מנת לשרוד.

אט: הסכסוך היהודי הפלסטיני מקצין ובעשור האחרון האווירה הציבורית בישראל מאוד אלימה ואנחנו מרשים לעצמנו מעשי תוקפנות שהיו מזעזעים אותנו לפני 10 שנים. העובדה שאנחנו צריכים להסתמך על מעשים כל כך קיצוניים ממחישה את המשבר שאנחנו נמצאים בו. אם לא נמצא דרך �
�רפא את הסכסוך הזה הדברים יהפכו לעוד יותר קיצונים .

דל: אני המום מהאטימות והאכזריות של החברה כאן. כשאתה מתאכזר לאחר אתה מתאכזר לעצמך. אתה הופך את עצמך לאדם אכזרי. האלימות הזו מכרסמת בחברה מבפנים והיא מסכנת אתכם.

אט: בתנ"ך כתוב "מציון תצא תורה". אולי אם נצליח לתקן את החברה שלנו אז יהיה אפשר לתקן את העולם כולו.

דל: זה יפה. אחת הדרכים להבין את מה שדיברנו עליו הוא הצורך של כל אחד מאיתנו להפוך למשיח.

Read Full Post »

כדי להיעשות לבודהיסט נדרשת פרוצדורה פשוטה למדי. על ה"מתגייר" הבודהיסטי "לבקש מקלט" (to take refuge) בשלושת האוצרות: עליו לומר "אני מבקש מקלט בבודהה. אני מבקש מקלט בדהארמה (התורה הבודהיסטית). אני מבקש מקלט בסנגהה (הקהילה הבודהיסטית)." שלושת האוצרות הללו – מורה, תורה וקהילה – קיימים בכל דיסיפלינה כמעט. בנוסף להם ישנו כמובן התוכן של הדיסיפלינה. העשייה או התרגול שהיא מציעה. במקרה הבודהיסטי התרגול הזה הינו מדיטציה. נדמה לי שעבור אנשים רבים זוכה המדיטציה, לא הבודהה, לא הדהארמה ולא הסנגהה, להיות המקלט הראשון במעלה.
וטוב שכך. שכן את התרגול, האדם עושה בגופו ועל פי רוב גם "בכל לבבו ובכל מאודו". התרגול – הרבה יותר מהרעיונות והמלים הנלוות אליו – פועל ישירות על הגוף והרוח, מעצב אותם ומטביע בהם חותם. ברצוני לכתוב משהו ממה שהמקלט שלי – האימון בסיישין קיטאידו – צרב בלבי. "משהו" כי כמובן שאי אפשר לכתוב הכל. אולי זו תהיה רשימה ראשונה בסדרה.
התרוקנות
בקיטאידו אנחנו קופצים לא מעט. אחרי זמן קצר של קפיצות – 30 שניות, שתי דקות – הגוף כבר עייף. בכל זאת ממשיכים. המתח החיצוני, שאיני ער לקיומו ושבעזרתו אני פעיל בדרך כלל, מיצה את עצמו, התפוגג. כעת איני יכול להסתמך על המתח הזה ואני נדרש למצוא משאבים אחרים על מנת לקפוץ. אפשר לקפוץ מתוך כוונה לבוא במגע עם משאבים אלו – הכוח הפנימי שמצוי בנו – אולם הפעם אני רוצה לכתוב על ההתרוקנות שבקפיצה.
משמוצה המתח החיצוני, השטחי, הגוף הולך ומתרכך, נמס. חשוב לא להסתמך על כוח רצון, נחישות או משמעת פנימית על מנת להמשיך לקפוץ – הסתמכות עליהם פועלת דווקא לחיזוק האני. רק לקפוץ, לקפוץ וליפול, להיעלם אל תוך הקצב של הקפיצה. לקפוץ ללא עכבות, ליפול עמוק, לנחות ועוד משהו נשר.
ברגיל, מוטיבציה חזקה לפעולה היא הרצון להרוויח משהו, להשתפר. אחרי מספר דקות של קפיצות גם המוטיבציה הזו מוצתה. ה"סיבות" לקפוץ – קרקוע, פתיחת האגן, חיזוק המרכז, חיבור לחיות העמוקה שבתוכי – אינן תופסות עוד. הסיבה היחידה להמשיך היא הקפיצה עצמה. אבל בניגוד לתנועות אחרות – מורכבות יותר, מרשימות יותר – אי אפשר להתגאות בקפיצות הללו. להיפך, מבחוץ זו נראית פעולה קצת מגוחכת. וכך, ללא עוגן של מוטיבציה שיקשור אותי, קופץ וקופץ, מתעייף, זוחל, קופץ, קופץ, קופץ.
לאבד את המרכז
קומיטה – עבודת זוגות – היא המצב הטבעי בתרגול אמנות לחימה. לכאורה, הקומיטה הוא אבן הבוחן לשליטה של המתאמן בעקרונות של האמנות: תזמון, מרכז ושלל טכניקות לספיגת התקפה ונטרול יריב. בעיניי לעומת זאת, עיקרו של הקומיטה הוא החוויה של פתיחת הגוף, איבוד המרכז והנפילה. בקיטאידו יש לנו דרך מיוחדת לעבודת זוגות. דרך שהיא שונה ממה שאני מכיר בשיטות אחרות. ל"תוקף" בקיטאידו לא מאוד אכפת להיות מופל.

להיפך, הוא ממש מסכים שבן הזוג שלו ישפיע עליו. לא מדובר בשיתוף פעולה בו התוקף נופל מעצמו, אלא בהיענות שאינה מתנגדת להובלה של בן הזוג. ההיענות הזו מאפשרת למוביל להשפיע עמוק אל תוך הגוף של בן הזוג. זו תחושה של להיות נתון לחסדיו של אחר שיכול לעשות בי כרצונו. והרצון הזה הוא רצון מיטיב. המוביל אינו מחפש לגבור על בן הזוג שלו או להפיל אותו אלא לאפשר לו לפתוח את הגוף ולהתמסר. הפהתמקדות כאן אינה על המוביל שאולי עסוק בטכניקה מאוד מורכבת אלא על המובל המאפשר לעולם להיכנס לתוכו, להשפיע עליו ולשמוט את הקרקע מתחתיו.

התמסרות והתרוקנות יכולות להנחות את האימון בכל אמנות לחימה. אולם התיאור שלעיל עשוי להיראות מנוגד להגיון של אמנויות הלחימה. הקפיצות משמשות לא לצורך חוויה של מרכז חזק וחיות אלא כדי לחוות עייפות וויתור. בעבודת הזוגות אנחנו לומדים להגיש את המרכז שלנו, לא לשמור עליו.
בפני אדם הרוכש מיומנות באמנות כלשהי ניצב האתגר כיצד לא להשתמש במיומנות זו להגבהת המחיצות בינו לבין העולם. על אחת כמה וכמה אם מדובר באמנות של לחימה, בה המיומנות היא זו של שליטה באחר. מבחינה זו חשוב שכל אמנות תציע לעוסק בה, נגיעות של עזיבה והתמסרות. שתאפשר לו לא לשכוח שגם בשיא מיומנתו עדיין יש משהו שנמצא מעבר אליו.

Read Full Post »