Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אי שניות’

לפני שלושה ימים. אני יושב בגינה ומבטי פוגש שיח רוזמרין. יושב ומסתכל. אני במרחק של כשני מטר מהשיח: אזור הספר שבו "קל לראות" (את פרטי הרוזמרין) ו"נדרש מיקוד" מתערבבים זה בזה. כנראה שהמרחק הזה הוא בדיוק המרחק המתאים למה שמתחיל לקרות אחרי מספר דקות. אני מתחיל לראות הדפס של קווים ירוקים ומשתחרר מהמושגים שבדרך כלל נלווים אליהם. תחילה נעלם המושג גבעול. בהמשך נעלמים קדימה ואחורה. זה מקסים. חוויה מוכרת ובה בעת חדשה לגמרי. קווים של ירוק שביניהם חללים שבתוכם קווים של ירוק… אני כל כך חי. השיח נהיה נוזלי. זה לא שהוא "באמת" מתנועע, אין רוח, אבל בהיעדר מילים של סדר אין מה שיְקַבֵע את התמונה. כל פס צבע נכנס ויוצא ממוקד הראייה שלי בלי שאנסה לשלוט או למנוע. המשך…

Read Full Post »

לאחרונה יצא לאור תרגום לעברית של ספרו החשוב של נאגארג'ונה "שירת השורש של דרך האמצע". זה אחד הספרים היפהפיים של מחשבת האי-שניות. ספר שמכוון אותנו לחשוב אל מעבר לקצה המחשבה כדי שנוכל להניח מאחור כל מחשבה שהיא ולהיות עם מה שיש. התרגום היפה נעשה על ידי תרי שולמן ומגיעות לו על כך ברכות רבות. להפתעתי הרבה גיליתי שהספר הנפלא הזה מתבסס על טכניקה מתמטית שגורה למדי.

תחילה, הערה מינהלית. הבטחתי סדרה של שלוש רשימות על מקום הגוף בתרגול הרוחני. פרסמתי שתיים מהן וכעת הרוח לא נחה לצורך השלמת המשימה. אז יש לי חוב ואני מקווה למלא אותו בעתיד הקרוב.

עכשיו לעניינה של רשימה זו.

בבואנו לבחון מקרוב את העולם, אנחנו זוכים לגילויים ותובנות חדשות שהן מקור לשמחה וגם נותנות לנו כוח ויכולת שליטה בעולם. אבל מי שממשיך להתבונן ומצליח לראות את שורש הדברים שמעבר למושגים שהוא משליך על המציאות עשוי למצוא את עצמו צולל ממרומי אשליית ההבנה לעומקו של פרדוקס בלתי פתיר. המשך…

Read Full Post »

הדרך מוליד את האחד
האחד מוליד את השניים,
השניים מולידים את השלושה,
השלושה מולידים את ריבוא הדברים:
ריבוא הדברים נושאים על גבם את היין וחובקים בזרועותיהם את היאנג,
והתואם נהיה מהצ'י של מיזוגם.

                                        דאו דה צ'ינג, שיר 42

הדרך מוליד את האחד

יש לך מזל והתחלת להתאמן בלי יותר מידי דיעות קדומות.
או אולי היו לך דעות אבל האימון מאוד חוויתי וסוחף.
סוחף אותך ומעלים את מושגיך.
אתה פשוט נמצא בדרך (אינך יודע לומר זאת כך).
נהנה מאוד (אבל) לא מבין מספיק בשביל להיאחז בשום דבר.
אינך יודע, התובנות שלך אינן מתנסחות בבהירות ואינן נשארות לאורך זמן לכוון אותך או לגרום לך להתעקש.
נאיבי, לא מיומן, לא עצמאי.
נולדת תובנה. אתה יודע כיצד לבצע תרגיל מסוים.
או אולי אתה יודע רק כיצד הוא אמור להיות מבוצע.
מצאת (יקח עוד הרבה זמן עד שתעלה על דעתך שאינך מוצא דבר, שהדברים הם אלו שמציגים את עצמם בפניך) את העיקרון האחד של האימון.
לפי עיקרון זה אתה מכוון – אינך מסוגל להניח לו לכוון אותך – את עצמך, באימון ומחוצה לו.
אתה אולי נהנה פחות.
מהכיוון נוצר ערוץ ואתה יכול לזרום ביתר דיוק, יתר יעילות, יתר עוצמה.
עצמאי. בעל דיעה. יוצר. מתעקש. בעל כוונות טובות.
אתה מצליח להגיע לערוץ שלך יותר ויותר בקלות.
משאיר את השאר מאחור.
אתה אולי נהנה פחות (לגרש את המחשבה הטורדנית הזו).

האחד מוליד את השניים

מראים לך שאפשר לעשות את הדברים גם אחרת.
אתה לא רואה.
מראים לך.
הדרך מראה לך.
אתה לא לגמרי רואה אבל משהו בעקרוניות שלך מתרופף.
אתה (שוב) נסחף, לא מדוייק, לא עצמאי.
אין מה לדאוג, העקרון ישוב וישליט את עצמו.
פתאום אתה מוצא שאפשר לעשות את הדברים גם אחרת.
האגן יכול להיות מכונס. או פתוח.
המבט יכול להיות רך. או חודר.
המלים יכולות לשאול. או לקבוע.
אתה מבקש (כל פעם) שיגידו לך במה לבחור.
או, אתה שואל את עצמך איך תוכל לדעת מה מתאים, כך? או שמא אחרת?
אתה מגלה שגם לגבי העיקרון האחד של הדרך אפשר אחרת.
אחרי כמה נסיונות שווא למציאת חלופה אתה הופך זאת לניצחון:
"אין אסטרטגיה מנצחת".
אתה אוהב את הניסוח, לא שם לב שגם זה עיקרון.
זוגות. זוגות ניתנים לך ומעסיקים אותך.
לדייק יותר. לעדן. לבחור. לשלוט.
זה כל כך מעניין. ומשמח.
אתה נהנה במיומנותך.
ויש גם את ההנאה של פעם. הנאה נאיבית.
אתה (כבר) לא נאיבי אבל מידי פעם היא חוזרת אליך.
לא ברור עד כמה הן קשורות – ההנאה המיומנת וההנאה הנאיבית.
מידי פעם עולה ספק, אתה נזכר שמה שאתה באמת רוצה זה את האחד.
או אולי את השמחה כשהיית יותר תמים.
אתה יודע שהתמימות הזו (כבר) אבודה לך.
אתה ממשיך להתפתח בזוגיות הקוטבית שלך.
יוצר יצירות פאר (לעתים נדירות מסכים להודות שהן פשוט נוצרו לידך).
אלוהים (אין אלוהים) יודע כמה זמן תישאר במצב הזה.
אינך מעלה בדעתך עד כמה אתה קרוב.
דווקא כעת אתה מסתכל בכיוון הלא נכון.

השניים מולידים את השלושה

אתה לא יודע זאת אבל המרחק משניים לאינסוף דק כחוט השערה.
מי זה האלוהים המנוול הזה (אין אלוהים) שיצר עולם בו הקוטביות נדמית כה מוצקה, אמיתית?
על רגל אחת קל ליפול אבל שתי רגלים הן יותר יציבות מכל הבודהות במעמקי הסמדהי שלהן.
ואז זה מגיע.
יש שלושה.
האגן יכול להיות (גם) ניטרלי.
המבט יכול להיות (גם) מפתה.
המילים יכולות (גם) להיעלם.
רוברט פירסיג כתב ב"זן ואמנות אחזקת האופנוע" (מישהו יכול למצוא לי את העמוד?) ששלוש זה מספר חסר הגיון. אפשר לבסס תיאוריה על עיקרון יחיד או על שניים. אבל תיאוריה עם שלושה עקרונות נראית חשודה.

השלושה מולידים את ריבוא הדברים

הללויה (אין אלוהים).
מה פתאום שלושה? מיד אתה מביא את הרביעי, את החמישי…
אתה עוצר לתפוס אויר והששי מגיע….
עוד… הם לא צריכים אותך.
מופיעים. מה פתאום מופיעים? תמיד היו!
אתה מפסיק לספור.
רוברט פירסיג כתב שאפשר לבסס תיאוריה על שני עקרונות.
(אבל) משניתן לך החסד הזה אתה לא נזקק עוד לסיוע של השלוש.
אם יש שניים אז יש גם את כל הגוונים ביניהם.
אם יש שניים אז יש גם משהו אחר לגמרי.
העולם הוא מגרש משחקים והגוף כדור צבעוני.
העולם ים והגוף דולפין.
רוברט פירסיג כתב שאפשר לבסס תיאוריה על עיקרון אחד.
(אבל) הפרפר שאתה לעולם לא יסתפק בפרח אחד חושני ונוטף צוף ככל שיהיה.

ריבוא הדברים נושאים על גבם את היין וחובקים בזרועותיהם את היאנג,
והתואם נהיה מהצ'י של מיזוגם.

ריבוא הדברים מביאים איתם קוטביות.
ריבוא הדברים ממיסים קוטביות.
ריבוא הדברים הם עיקרון גדול ושום עיקרון גדול לא יעמוד לנוכח ריבוא הדברים.
לריבוא הדברים אין דרך.
דרך ריבוא הדברים אתה בטוב.

Read Full Post »

מבט רחוק

 

איקו בחוף נחשולים בסביבות שנת 2000

במהלך אימון שינטאידו שוב ושוב נשמעת ההנחיה "הסתכלו רחוק". ההנחיה הזו נשמעת פשוטה אבל לשליחת המבט רחוק יש השפעה חזקה על החוויה שלי את עצמי. מנקודת ראות אחת מדובר בהרחבת עצמי. ככל שהמבט רחוק יותר, כן החוויה שלי רחבה יותר. לא מדובר במטאפורה או ברעיון אלא בחוויה מוחשית. כשאנו מתאמנים בחוץ המבט באמת יכול להישלח הרחק אל האופק או למעלה לשמים. כשזה נעשה תוך כדי תנועה נשמטות כמה לבנים מהחומה ואני טובע קצת בכחול של השמים – שני תרגילים טיפוסיים הם סייטן ואיקו.

בעבודת זוגות המבט נוטה להתמקד ולהצטמצם אל בן הזוג. ההצטמצמות הזו היא חלק מלחוות את בן הזוג כאובייקט נפרד ממני, עליו אני עומד לפעול. שליחת המבט רחוק כשאני מסתער על מישהו או כשאני נע ביחס להסתערות שלו היא חלק מהניסיון להיפרד קצת פחות.
דרך אחרת להסביר את המבט הרחוק היא שזה הוא ניסיון לרוקן את עצמי. להתרוקן ממחשבות, רגשות, מכל מה שהוא שלי ואישי. כשהכוס שלי תהיה ריקה יהיה סופסוף חלל אליו יוכל להימזג העולם, היקום… איני יודע אם זה נשמע משכנע. אולי זה נשמע קצת רע "להתרוקן מכל מה שהוא שלי". בפועל, גם ההתרוקנות הזו היא חוויה מוחשית.
כמו תמיד התיאורים הלכאורה מנוגדים הללו – הרחבת עצמי, התרוקנות מעצמי – מופיעים כתיאור של אותה פעולה. זה כמובן קשור בכך שהעיסוק הוא אינו ב"אני" אלא בהפרדה בין האני לבין העולם. במובן מסויים, אחת היא כיצד תעלם החומה הזו, על ידי הרחבה או על ידי צמצום. מצד שני, נדמה לי שיהיו הבדלים משמעותיים בין מי שנוטים יותר לחפש את התרוקנות האני לבין אלו שמחפשים להתרחב. המלים מתארות את אותו הנוף אך מעידות על מי שבחר בהן, מה מתוך הנוף הזה הוא רואה.
מעניין לקשר זאת למדיטציה שגם היא עוסקת בחווית העצמי וגם בה יש חשיבות לחוש הראיה. במדיטציה הכיוון הוא דווקא לצמצם את הראיה (לרוב עד כדי עצימת עינים). הנה לנו דוגמא כיצד היין (עצימת עינים) והיאנג (מבט לאינסוף) נפגשים. אם נראה הכל ללא הבחנה נהיה קצת עיוורים…
משזוהה הקשר הזה בין המבט למצב האני אפשר להשתמש בו בשני אופנים. הראשון הוא לשלוח את המבט רחוק ולתת לכך להשפיע עלי, כפי שתיארתי למעלה. השני הוא להתכוון לשלוח את המבט רחוק ולהיות ער כשהוא פתאום קטן ומתמקד: כל הצטמצמות כזו היא ביטוי של האני כנפרד. כעת במקום שהאני יפריד את עצמו בלי שאהיה ער לכך, יש לי פעמון קטן שמצלצל כל פעם שזה מתרחש. מבין שני אופני שימוש אלו, נדמה לי שרוב האנשים יטו לראשון. באופן כללי נדמה לי שאנו מעדיפים להצליח על פני להיעזר בכשלונות שלנו בכדי לגדול – זה תופס גם בתחום הרוחני. מי שמוכן להשתמש בדרך השניה, יגלה שהתרגול שלו אינו תלוי בהצלחה כזו או אחרת.

לרשומות הבאות – קול גדול ו-כפות ידיים פתוחות.

Read Full Post »

שיזוטו מסונגה, שפיתח את שיטת ה"זן שיאצו", כתב כמדומני 17 ספרים אודות שיאצו. רק שניים מהם תורגמו לאנגלית (ולעברית). לספרו המפורסם של מסונגה, "זן שיאצו" יש כותרת משנה – "כיצד לאזן בין יין ליאנג". ובאנגלית  “How to Harmonize Yin and Yang”.
שיאצו היא שיטת טיפול המבוססת על התאוריה של הרפואה הסינית ומשמעותה של כותרת המשנה אמורה להיות ברורה: במונחי השיאצו, מה שאנו במערב קוראים לו חולי, הינו חוסר איזון בין יין ליאנג. מטפל השיאצו, עוסק אם כן בלהחזיר את יחסי היין והיאנג למצב (פחות או יותר) מאוזן.
אבל לטעמי זה הוא רק הפשט. יש כאן גם דרש ומסונגה התכוון למשהו אחר. במאמר מוסגר, לא מזמן קראתי שספרו של מסונגה נקרא ביפנית "שיאצו" ורק בתרגום לאנגלית הופיע השם "זן שיאצו". באותו אופן, ייתכן שגם כותרת המשנה אינה של מסונגה ובודאי שאיני יודע האם הפירוש שאני עומד לתת הוא באמת מה שמסונגה התכוון אליו.
מסונגה היה איש רב אשכולות. פרט להיותו מטפל שיאצו ובקי בקלאסיקות של הרפואה הסינית הוא גם למד באוניברסיטה פסיכולוגיה ותרגל זאזן ( זא – ישיבה, זן – התבוננות. זאזן – מדיטציית זן). הזן הוא כידוע אחד הזרמים בבודהיזם והוא תורה של אי-שניות. לרובנו המוחלט יש חוויה ברורה של לפחות שניים. ישנו אני, וישנו מה שאינו אני. התודעה שלנו תופסת כל מה שהיא באה איתו במגע כנפרד ממנה. לעצמה היא קוראת "אני", לאוביקט אליו היא מתייחסת היא נותנת שם (ספר, אישה, עלבון) ובכל מקרה חווה אותו כנפרד ממנה.
לזן שני עיקרים: א. הנפרדות הזו היא אשליה, בפועל, אין מקום בו אני נגמר והאובייקט מתחיל. ב. הנפרדות הזו כרוכה באורח בלתי נמנע במאבק, בדיסהרמוניה, בסבל. כולנו אם כן אחוזים באשליה ענקית (אודות נפרדותנו) והאשליה הזו גורמת לנו הרבה הרבה סבל.
מדוע אנו דבקים בחווית הנפרדות האשליתי הזו? כי אין לנו חוויה אחרת. המפגש בין העולם לתודעה מזין אותנו ללא הפסקה באירועים שמחזקים את ההפרדה. הזן מתמודד עם האתגר שבלשחרר את התודעה במגוון דרכים: מדיטציה, קואנים ומורה שיודע לגרות את התלמיד באופן שמערער את מוצקות האני. דרכים אלו, ובמיוחד השתיים הראשונות עושות שימוש בתודעה.
מסונגה מצא דרך משלו להזין אותנו בחוויה של אי-שניות. חשוב לי להדגיש את השימוש שאני עושה במילה הזנה. המפגש ביני לבין העולם מזין -בדרך כלל – את חווית הנפרדות. מסונגה לא פנה להתגבר על המצב הזה באמצעים מנטאליים, ודאי לא באמצעים אינטלקטואלים. הוא מצא דרך לתת חוויה של אחדות! לו היינו חווים את החוויה הזו שוב ושוב, מן הסתם לא היינו צריכים להבין דבר אודות האשליה שבשניות. פשוט היינו אחד. השניות מופיעה בשיאצו בדמות מטפל ומטופל. הראשון הוא יאנג והשני יין. למסונגה היה אם כן פרויקט ענק: להביא להרמוניה לא רק בין יין ליאנג שבתוך המטופל אלא בין מטפל ומטופל. כל עוד הם – מטפל ומטופל – שניים, לא תתכן הרמוניה. שניים, פירושם מאבק. מסונגה מצא דרך גופנית לחלוטין שתהווה ביטוי להיותם של מטפל ומטופל שניים או להיותם אחד.
בואו נעשה תרגיל קטן עם בן זוג. א' יעמוד עמידה רגילה בלי כוונה מיוחדת. ב' יעמוד בסמוך לא' ועם שתי ידיים ידחוף אותו. לא דחיפה אלימה מידי אבל כזו שתוציא את א' מהמקום. א' אינו צריך להגיב לב', להתנגד לו או לעזור לו. חיזרו על כך מספר פעמים והחליפו תפקידים. איך זה מרגיש? כעת, א' וב' יעמדו שוב בסמיכות זה לזה וללא כוונה מיוחדת של א'. הפעם, ב' יפיל עצמו אל א'. כדאי לעמוד מספיק קרוב כך שהנפילה לא תהיה מפחידה או חזקה מידי. גם הפעם כדאי שא' לא יעשה משהו מיוחד, לא יתנגד וימתח כנגד המשקל שהולך ליפול אליו. כיצד זה מרגיש?
מה ההבדל בין דחיפה לנפילה? התלמידים דיווחו על מגוון חוויות פיסיות ורגשיות. ההבדל שאני כיוונתי אליו הוא מאוד ברור: בדחיפה, ב' עומד אצל עצמו, יציב, המרכז שלו איתן. הוא שולח ידים אל א' ודוחף אותו. א' נדחף ומתרחק מב'. בעוד א' ממשיך לנוע באינרציה של הדחיפה, ב' סיים לדחוף ונותר נטוע במקומו. כל הסיטואציה אומרת "שניים": שני מרכזים, יצירת מרחק, אחד נע, השני נייח. נפילה, לעומת זאת, היא מצב בו שניים הופכים לאחד: בנפילתו, ב' מאבד את המרכז שלו – התחושה הפיזית המוחשית ביותר להיותו נפרד – ומרגע המפגש עם גופו של א' נהיה להם מרכז משותף. מרגע זה הם נעים יחדיו: אם א' יציב מספיק אז נפילתו של ב' נבלמה והוא נותר שעון אל א'. אם א' נעקר ממקומו ונע אז ב' ממשיך עימו – הוא אינו צריך לעשות זאת, זה פשוט קורה: כל צעד של א' הוא גם צעד של ב' וכשא' יתיצב לבסוף, ב' יבלם כשהוא שעון אליו.
כפי שרואים מהתיאור שלעיל, נפילה והשענות מאד דומות זו אל זו. השענות היא מעין נפילה נייחת. ומסונגה לימד לעשות שיאצו תוך השענות. מקובל להבדיל בין שיאצו "רע" בו העבודה נעשית מהכתף/זרוע/אגודל, לבין שיאצו "טוב" בו העבודה נעשית מהמרכז. אולם כל עוד המילה "עבודה" מתיחסת לפעולה של תנועה אל תוף גוף המטופל – קרי דחיפה – מדובר כאן בשניות: הסובייקט המטפל פועל על האוביקט המטופל. ואופי המגע מזין (שוב, מזין) אצל שניהם חוויה של נפרדות. מדובר כאן בחוויה פיסית ישירה, ללא צורך בזיהוי מודע, או פרשנות אינטלקטואלית-רגשית. גופו של המטופל חש את הדחיפה – שיכולה להיות מאוד נעימה – ובכך מוזנת אצלו התחושה של גופו הנפרד שנתון לפעולתו של העולם (המטפל). גופו של המטפל מצידו, חש את המפגש עם העולם (המטופל) וכיצד הוא, המטפל, מבצע מניפולציה על העולם. מניפולציה שמתבטא�
� בדחיפה כנגד המתח הגופני של המטופל.
לעומת זאת מה קורה בהשענות? המטפל נח אצל המטופל. הוא הביא אליו את המרכז שלו והוא מניח למטופל לתמוך אותו. התקרה שנשענת על קירות אינה נפרדת מהם. אצל רמאנה מהרישי אפילו קראתי – ואיני מוצא כעת – את הדימוי הזה ממש (הציטוט כאמור, אינו מדוייק): "בפסל מפורסם בו מגדל צומח מכתפיו של מצביא מהולל, אנו עשויים לחשוב 'המצביא נושא את המגדל', אך בפועל מדובר בגוש חומר אחד".
מסונגה מציע לנו את ההשענות הן כחוויה שמנקה אותנו מנפרדות והן כתרגול מאתגר: "ראו האם תצליחו לא להיות נפרדים ורק להישען". הגוף שלנו חש מגע דרך עצבי החישה. אלו מעצבבים אזורים שונים בגוף באופן בו לא ממש אפשר להפריד בין מגע בשני אזורים קרובים מספיק. בדקו זאת: בקשו ממישהו שיניח שתי אצבעות על גבכם במרחק של 3 ס"מ זו מזו. אתם תרגישו כאילו נוגעים בכם בנקודה אחת בלבד. במרחק גדול יותר (או באזור רגיש יותר, למשל כף היד) כבר תרגישו שתי נקודות מגע. עם מעט מיומנות אפשר להשתמש בטכניקת ההשענות של מסונגה – לה הוא קרא "לחץ שווה" – כך שגם כששתי ידי המטפל נשענות על המטופל במרחק רב זו מזו הוא עדיין יחוש כאילו יש נקודת מגע אחת. מסונגה פתר את הקואן בדבר קולה של היד האחת!
בפני המטפל ניצב אתגר גדול. אשליית הנפרדות ועימה הדחף לפעול על העולם, טבועים בנו כה עמוק עד כי בכל פעם שהמטפל מושיט יד אל גופו של המטופל עולה האינסטינקט לדחוף מעט. גם אם כוונתו היא להישען הוא נדרש למירב תשומת הלב על מנת רק להיות, להביא את עצמו ללא העשיה, ללא התוספת של הדחיפה. כך, למשך שעה של עשיית שיאצו, כשהוא חושף את הדחף הכמעט אוטומטי הזה, "מטהר" המטפל את הקארמה שלו ומתרגל לאבד את עצמו בנפילה מתמדת.

Read Full Post »

במאמר זה אני מנסה לתאר את התפיסה שלי בדבר האופן בו הגוף יכול להיות כלי להכרת העצמי. רשומות המתארות כיצד זה נעשה בפועל הן "האני בתנועה" ו"סדנה של מחול סופי". בעתיד יהיו רשומות נוספות להמחשת העניין.

לצד החכמה הגופנית של דיסיפלינות תנועה שונות, נובע ערכן הרב גם מהאופן בו הן מאפשרות למתרגל אותן לשאול את השאלה "מי אני שנע עכשיו? מי אני שנוגע עכשיו? מי אני שעכשיו נוגעים בו?….מי אני?".
חווית האני היא פעולה של התודעה. פעולה של הפרדה (הפרדת ה"אני" מכל מה שהוא לכאורה "לא אני") ושל התקבעות (התקבעות על אני אחד, מסויים).
הגוף יכול לשקף בצורה מדוייקת ובהירה את הנטייה של התודעה להתקבע ולהפריד. אפשר להשתמש בתנועה ובמגע כדי ליצור גירויים שיחשפו את הנטייה הזו. עבודה כזו עם הגוף מבהירה עד כאב עד כמה קשה לנו שלא להיאחז. היא גם מאפשרת לנו לנסות שוב, לחזור על הגירוי והפעם לא להיענות לו.
כמה מאפיינים בולטים של התודעה המפרידה הינם:
– סינון: איני רואה את הדברים כפי שהם
– פרשנות: איני מאפשר לעצמי חוויה נקיה אלא מוסיף מיני משמעויות
– שיפוטיות: זה טוב, זה לא טוב
– ניסיון לשלוט

לעבודה עם הגוף – כמו לכל דבר שהאני עושה – יש פוטנציאל לחזק נטיות אלו: אני מתרגל לחוויה גופנית מסויימת ומפסיק לחוש התרחשויות שלא קשורות בה. הגוף מפתח סולם ערכים בהתאם לניסיון הגופני שצבר. ערכים שגורמים לו להימשך להתנסויות מסוימות ולהרתע מאחרות. וכמובן, ככל שהמיומנות הגופנית גדלה, גדלה גם האפשרות לשלוט ולנתב את הסיטואציה להיכן שאני מעוניין. באופן פרדוקסלי, פעמים רבות כשמנסים להסביר מה רוחני בעבודה גופנית מיחסים לחיזוקן של הנטיות הללו ערך חיובי (כי אם אני מסוגל לשלוט במה שקורה לי אז אני אדאג שיקרה לי רק טוב).
אבל לטעמי, שיפוטיות היא שיפוטיות ושליטה היא שליטה. הערך הרוחני של עבודה גופנית אינו יכול להיות מצוי בשליטה ובשיפוטיות אלא באופן בו היא מאפשרת לנו לראות נטיות אלו בפעולתן: מאמץ עשוי לבטא שיפוטיות וניסיון לשליטה, הדיבור הפנימי בזמן תנועה הוא כמעט תמיד ללא צורך וכך נחשפת הנטיה לפרש ולשפוט. מידת החוויה שלנו את ההתרחשות הגופנית יכולה לחשוף את הראיה החלקית ואת הפרשנות שלנו (במיוחד נכון הדבר כשהתרחשות זו קורית עם עוד אדם). על ידי תנועה מאתגרת ואפילו לא נוחה אפשר לבוא במגע עם השיפוטיות וההתעקשות על שליטה.
עבודה עם הגוף במסגרת שיעור יכולה להיות "משחק" כלומר לא דבר כל כך חשוב ורציני, לא ה"חיים האמיתיים". כשמישהו לא מוכן לשחרר שליטה בחיים יש לו תירוצים לרוב. אולם מה יגיד כשיווכח שגם במשחק אינו משחרר? המשחק יכול להבהיר שהמנגנון שגורם לנו להאיחז ולעצור טבוע כל כך עמוק עד שהוא פועל גם כשלכאורה אין לנו שום צורך בו. ומצד שני, מכיוון שבמשחק בכל זאת קל יותר להרפות, יתכנו לנו פריצות קטנות של השתחררות. כיצד לוקחים פריצות אלו לחיים ממש?
עבודה עם גוף מאפשרת לחוות את האתגרים שבאני נפרד, שיפוטי ומסנן ולא רק לחשוב ולנתח אותם. שכנוע עצמי לא יספיק כאן. הדחפים שלנו לנפרדות ולמאבק מגיעים ממקום אמיתי, איננו יכולים סתם כך "להתגבר" עליהם. מה שכן אפשרי הוא לבוא עם עצמי במגע, לפעמים בעדינות ולפעמים תוך טלטלה עזה.
מכיוון שהדחפים שלנו לנפרדות ולמאבק – הצרכים שלנו, החולשות שלנו, התשוקות שלנו – מגיעים ממקום אמיתי, הרי שהיומרה לשנות אותם מוטלת בספק: אולי אל לי למהר לשנות. לא למהר להיהפך ללא שיפוטי, לא מניפולטיבי… בתנועה יש מקום למה שאני אוהב ולאמירה של "לא". בעבודת זוגות יש מקום למניפולטיביות ואפילו למאבק. כלומר עבודה עם הגוף יכולה להזמין חיבור רגשי וביטוי אישי. להניע את הגוף באופנים מסויימים ובקצבים שונים. שימוש במבט ובתנוחת הגוף. תנועה עם אדם אחר. לכל אלו יכולות להתלוות איכויות רגשיות. ישנה כאן הזדמנות לראות, להרגיש, לבחור ולעשות – לחיות.

איך אפשר להיענות לאתגר שבלהישאר פתוח, לא מפרש, לא נפרד? אפשר – דרך אימפרוביזציה למשל – לחוות פעולה תוך אי ידיעה ואיך שההפתעה היא סממן של החיים. אפשר להיווכח שהתרחשויות גופניות (כמו כל דבר בחיים) הן מורכבות מכדי להיות מוגדרות באופן חד משמעי. על ידי שילוב בין יצירת אמון לאתגור הנוחות אפשר לתרגל התמסרות ושחרור של שליטה.
ההצלחות הללו שמניתי בפסקה האחרונה הן אפשריות אבל הן לא באמת פותרות משהו. האני ונטיותיו כנראה יחזרו אלינו במוקדם או במאוחר (לרוב, במוקדם). עבודה גופנית יכולה להיות מסע להכרת העצמי ומה טוב אם המסע יכלול גם חוויות של שחרור. חוויה שכזו יכולה להחיות ולתת אנרגיה להמשיך ולשאול ולחיות.

Read Full Post »

בסוף אפריל השתתפתי בסדנה בת 10 ימים של מחול סופי בהנחייתה של שייח'ה חדיג'ה מניו-יורק. את שייח'ה חדיג'ה הזמין רונן יצחקי שמלמד את המחול הסופי בסטודיו סינפסה.

במחול הסופי אתה מחולל סביב עצמך במעגלים קטנים. הסיבוב יכול להיות במקום, כשרגל אחת (רגל שמאל במקרה של המסדר המבלווי אליו שייכת שייח'ה חדיג'ה) היא ציר הסיבוב, או תוך תנועה באולם. אחרי שמתגברים על עניין הסחרחורת, האתגר התנועתי מתבטא בניסיון לשמור על סיבוב חלק אבל מדויק – אפשר לדקדק עם הנחת הרגליים עד כדי סנטימטרים ספורים.
המחול הזה – שמצהיר שמטרתו היא "להתאחד עם האל" – מלא באיכויות שמזמינות ניגוד, פיצול. אעלק "מזמינות" – אלו התודעה והגוף שלי שנוטות לחוות את האיכויות הללו כמנוגדות. ובניגוד לכאורה הזה, מצוי אולי המפתח לפרוץ אל מעבר לחווית הפיצול ולהתאחד (זו חייבת להיות רק חוויה של פיצול כי על פי הסופיות, בפועל הכול אחד ואין שום פיצול).

 

רונן יצחקי מסתובב

לאלו ניגודים אני מתכוון? למשל קודם: מרפק לא כפוף, עקב שאל לו להתרומם מהרצפה, מיקום מדויק שבו יש להניח את הרגל בכל פעם שמסתובבים. כל זאת, כאשר הריחוף של הסיבוב מושך לעזוב הכול, להסתחרר וליהנות מזרימה חופשית בה החדר מסתובב סביבך מרוח בכתמים של צבע שפעם היו אנשים, כריות ושאר חפצים. קשה שלא לבחור בזה (להסתחרר) או בזה (לדייק). להשליך לעזאזל את מיקומי הרגלים ולהתמסר, או לכווץ ולהקפיד על השליטה בפרטים הקטנים של הגוף. לרוב, המיטב שהצלחתי היה לדעת שאני מסתפק רק באחת האיכויות. היו גם מספר אירועים קסומים בהן הסיבוב זרם, הרגליים נחתו בדיוק במקום ואני הייתי יציב כאילו כלל איני מסתובב.

ניגוד אחר. הגוף מסתובב ורגל ימין דוחפת וממשיכה את הסיבוב. אבל רגע, הרגל היא חלק מהגוף המסתובב. האם הם (הגוף והרגל) שניים או האם הם אחד? אם תאמר שהם שניים, הדחיפה של הרגל אף פעם לא תתרחש כראוי: מאוחר מידי, מוקדם מידי, חזק מידי, חלש מידי. אם תאמר שהם אחד, אז הרגל המסתובבת לא תמצא איך להתקרקע ולדחוף. כאמור על הרגל לדחוף בדיוק, לא יותר מידי, לא מעט מידי. וזה מקסים: הסיבוב הוא כל כך עדין שחוסר הדיוק בדחיפה נחשף.

הניגודים הללו הם רק ניגודים לכאורה. אלו הם קואנים – חידות על – שבניסיון לפצח אותם התשתי את האופן בו אני רגיל לנוע בעולם. לצד ההתשה העצמית הזו, הרעיפה עלי (ועל שאר המשתתפים) שייח'ה ח'דיג'ה כזו כמות של שמחה ומתיקות שפשוט נמסתי. בשבילי זה שילוב מנצח – התשה עצמית ורוך גדול שממיס את הכול.
והקואן האולטימטיבי: סיבוב הוא תוצאה של כוח צנטריפטלי, כוח שכיוונו מהנקודה בה אני נמצא אל מרכז המעגל סביבו אני מסתובב. מכיוון שבכל רגע מיקומי משתנה הרי שכיוונו של הכוח הזה משתנה ברציפות. אבל זה אני שמייצר ומכוון את הכוח הזה. ואין שום אפשרות שאני אצליח ליצור את השינוי הרציף והמדויק הזה. ובכל זאת הוא קורה.
מדוע צריך להסתובב על מנת לפתוח את הלב, על מנת שהתודעה תהיה מאוחדת? שייח'ה ח"דיג'ה אמרה משהו כזה: אנחנו חייבים לשחק בדבר מה. אם תיקח ילד היפראקטיבי ותיתן לו לשחק בנינטנדו תראה איך כל האנרגיה המשתוללת שלו מתרכזת במשחק והוא שולט בו במיומנות. עכשיו, תגיד לילד שתוך כדי המשחק הוא צריך לחזור שוב ושוב על המילה "אלוהים, אלוהים, אלוהים".
והתשובה שלי? לשם כך הבלוג הזה נפתח.

Read Full Post »

כל זרימה היא בתוך ערוץ
להזרמת התנועה בתוך הגוף
נדרש ערוץ ברור
להזרמת התנועה במרחב
נדרש ערוץ ברור

קרקוע, עצמות, רצועות, הן הערוץ
נוזלי הגוף, הבשר, הם הזרימה
הכוונה היא ערוץ
הקי הוא זרימה
כך שהערוץ הוא זה שבתוך הזרימה

אם הזרימה היא בתוך הערוץ איך תיגש אליה?
אם הערוץ הוא בתוך הזרימה איך תכיל אותה?
אם לא תפריד בין ערוץ לזרימה
אזי תשתמש בחומרי הזרימה על מנת ליצור ערוץ
שרירים קשים
אם לא תפריד בין זרימה לערוץ
אזי תשתמש בחומרי הערוץ על מנת ליצור זרימה
מפרקים מידלדים
השתמש בחומרי הזרימה על מנת ליצור ערוץ בלי שרירים קשים
השתמש בחומרי הערוץ על מנת ליצור תנועה בלי מפרקים מידלדלים

יותר מידי ערוץ משמעו נוקשות ושבירת הזרימה
פחות מידי ערוץ משמעו התרחבות ופיזור
מפרקים קשים מידי והזרימה תיתקע או תפיל אותך
מפרקים רפויים מידי והזרימה תנזול דרכם החוצה

בערוץ, קשה מידי ורך מידי נקבעים על פי הזרימה
הנח לה להשתנות, לסעור ולשקוט
לההסתחרר ולהתקדם
משהתרגלו זה לזה ערוץ וזרימה
מה יגרום לך להתעורר?

בתוך המפרק
מצא כיצד להניח את העצמות
ביחס נכון זו אל זו
שוב ושוב ושוב
מצא את האלסטיות העוטפת
את העצמות במפרק
משנה צורה ושומרת צורה
שומרת בלא להגביל

התחל בלהזרים, להמיס, לשקשק
גושים ינתקו ממקום אחיזתם
בתלונה יתחילו להתפורר
בשמחה ימסו
התנועה מבהירה את הערוץ מאפשר תנועה
להתגלגל להתמקד להתעקל להתפרץ להתנפץ להתפתל להתענג

קבע לך מטרה
קבע מקובע מקבע מתבקע
קבע לך מטרה
ועוף אליה
הצב את המטרה
הצב יציב מצב מוצב
הצב את המטרה כך
שתהיה חייב להיטיב את הערוץ שלך
הבסיס ממנו מתפרצת הזרימה
החיבורים דרכם היא מתנתבת לאינסוף

היטב את הערוץ שלך כך
שדבר לא יסכור אותו
עצם לא יסכור אותו
תנועה לא תסכור אותו
מחשבה לא תסכור אותו
את הערוץ מיטיבים תוך חיזוק וריכוך

שחרר את הזרימה כך שדבר לא יסכור אותה
כך שתשטוף אבנים
כך שתמיס סלעים
כך שתעטוף ותחבק כל מפלצת
את הזרימה משחררים מבפנים לבחוץ

הנח לזרימה לבעבע
לגעוש להשתולל
לבלבל אותך בקילוחים דקים
לכאן ולשם ולשם ולשם ולשם

הנה הגוף מתעורר
קילוח בברך מעיר את הברך
קילוח בצד ימין של הברך מעיר את צד ימין של הברך
מכיוון שאינך נותן לברך להתמלא
אין היא יודעת מתי להתרוקן
מכיוון שאינך מניח לברך להתרוקן, לצנוח, להרפות
אין היא יודעת מתי להתמלא

ערוץ קבוע מידי יוצר
זרימה שדומה לעצמה
זרימה שדומה לעצמה
יוצרת ערוץ קבוע מידי
ערוץ משתנה הוא ערוץ זורם
האם יש דבר כזה?

הנה הגוף מתעורר לחיים
מניח למה שרוצה לקרות להתרחש
מניח לתנועה לעלות
העלייה יוצרת את הרצון לרדת
נותן לתנועה לרדת
הירידה יוצרת את הרצון לעלות
מתוך האיזון פורח הקצה
פריו של הקצה הוא איזון

כל רצון וההדהוד שלו
הגוף מקשיב להדהוד
ההדהוד אינו צל משני
ההדהוד הוא החדש שנולד

וגם במחשבה
ההבנה והידע שמזהים תבנית
בין אינספור האפשרויות
הם ערוץ
המחשבה הקשובה הפתוחה המתחילה
היא זרימה

ללא ערוץ ההבנה
המחשבה המתחילה אינה מגיעה לשום מקום
אוסף עצום של התחלות
נערם מצטבר מתגבב

ללא המחשבה המתחילה
ההבנה היא עריצה
וכשם שהיא רואה כך היא גם ממציאה
וכשם שהיא רואה כך היא גם עיוורת

האם ערוץ ההבנה עמוק מידי?
האם זרימת ההתחלה חסרת כיוון?
האם אתה מנסה להיעזר בערוץ על מנת להגיע למקום ללא ערוץ?
האם אתה מנסה להגיע לסוף מתוך ההתחלה?

תחילתו של השיר הזה במשהו שכתבתי לפני כשנה. כתבתי חיבור מפורט וארוך על תנועה מקורקעת. מאוד אהבתי את החיבור ההוא וגם היום אני חושב שהוא חיבור טוב. אבל לאחר סיום הכתיבה, חשתי אי-נוחות. כל כמה ששמחתי על האנאליטיות והדיוק שבו חשתי רצון לכתוב אותו מחדש בצורה הרבה יותר מרומזת ותמציתית. היה לי בראש את סגנון הכתיבה של הדאו דה צ'ינג. ניסיתי לעבד את החיבור הזה ולא הצלחתי. אבל הרעיון נשאר לי בראש וידעתי שהדבר הבא שאני רוצה לכתוב הוא בסגנון הקסום של ספרו של לאו טצה. ואז, מתוך הגוף הופיע לי המשחק הזה בין צורה ותנועה, ערוץ וזרימה. ממש יכולתי לחוש כיצד שניהם מתקיימים בגופי. קטעי משפטים החלו צצים בראש, תוך כדי אימון, תוך כדי הליכה ברחוב. למי שמכיר, התרגיל המשמעותי עבורי בהקשר הזה הוא ווקאמה. באותו זמן הגיע לידי ספרו של דויד מיכאלי "הערות זמניות על תנועה" , הוצאת מדף. ספר שכולו תבונה וצורתו הזרימה המרטיטה של השירה. הייתי בתל אביב והלכתי לשיעור גאגא, שיטת תנועה של אוהד נהרין ששיעורים שלה מועברים במרכז סוזן דלאל. נהניתי, אם כי לא חשתי שגיליתי משהו חדש. התנועה שם היתה מאוד זורמת וחופשיה עם הרבה התייחסות למפרקים. וכשיצאתי משם ידעתי שיש לי את השיר הזה. הייתי קצת בלחץ שאם לא אתיישב לכתוב אותו הוא יאבד לי. אבל לא התאפשר לי לקחת פסק זמן ורק כמה שעות אחר כך הגעתי הביתה ויכולתי לקחת עט. השורות הללו יצאו ממני בשטף אחד, בלי לעצור.
דבר אחרון, לא הצלחתי לתרגם את השיר הזה לאנגלית כדי להראות למורה שלי. הייתי נותן הרבה בשביל תרגום כזה.

Read Full Post »