Feeds:
רשומות
תגובות

מאבקים לא אלימים מתקיימים בישראל מזה שנים רבות בשלל נושאים חברתיים ועל ידי קבוצות אוכלוסיה מגוונות. למרות זאת מרבית המאבקים שהתרחשו עד כה בארץ הסתפקו בטקטיקות של מאבק לא-אלים במקום למצות את הפוטנציאל האסטרטגי של מאבקים מסוג זה. שימוש מוגבל זה והיעדר הבנה מספקת לגבי מאבקים לא-אלימים מחלישה מאוד את האפקטיביות שלהם. אני מקווה שרשימה זו ואלו שיבואו בעקבותיה יתרמו לשינוי מצב זה ולניהול המאבקים הלא-אלימים הבאים עלינו לטובה.

הדברים נכתבים הן מתוך ההתנסויות שלי לאורך השנים והן מתוך קריאה בכתבים של יוג'ין שארפ – כנראה המומחה העולמי למאבקים כאלו (בכמה מקומות הדברים שאכתוב אינם עולים בקנה אחד עם דבריו של שארפ ולא תמיד אטרח לציין זאת).

בראש וראשונה חשוב להבין שמאבק לא-אלים אינו עניין של יפות נפש. זה הוא מאבק לכל דבר שמטרתו שינוי המציאות והשגת מטרות תוך התגברות על יריב חזק שמסרב לכך. כשהיא מנוהלת נכון פעולה לא-אלימה מוציאה אל הפועל את העוצמה של הצד הנאבק ומחלישה את הצד היריב. המשך »

נפילה, צעד אחרי צעד

לא נעים ליפול. יש לנו תגובה אינסטינקטיבית (אחת היחידות, כך קראתי, שקיימות מרגע הלידה) של כיווץ כשאנו מועדים או כשהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו. לכן מאוד מפתיע לגלות, שנפילה היא חלק מהותי מאמנויות גוף שונות. כתבתי על נפילה בשיאצו וגם בקונטאקט אימפרוביזציה וקיטאידו. האינסטינקט הגופני כרוך בדפוס תודעתי חזק. להתייחס לנפילה לא כאל תאונה או שבירה של התנועה אלא כאל חלק מהותי מהרצף התנועתי, חלק שבעצם מאפשר את התנועה (ובשיאצו את הטיפול) מנוגד לתפיסות ואמונות עמוקות שלנו. זה סותר את התפיסה הבסיסית והמובנת מאליה שלנו שאנו סוכנים עצמאיים ונפרדים שיכולים לפעול על הסביבה שלנו. לכן ההסכמה ליפול היא גם אתגר תודעתי – התפיסה שלנו את יחסינו עם המרחב נדרשת להשתנות.

לפני כמה שנים קראתי בספר של משה פלדנקרייז שבהליכה אנו בעצם נופלים. הגוף נופל קדימה והרגל המושטת היא זו שבולמת את הנפילה, צעד אחרי צעד. מאוד הופתעתי לקרוא את זה וקמתי לבדוק. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר – אתם יכולים לקחת כמה צעדים ולבדוק בעצמכם, אולי הרגישות שלכם יותר טובה משלי. רק אחרי זמן מה של הליכה ותשומת לב הבנתי שאכן יש רגע או שניים עד שהרגל הצועדת פוגשת את הרצפה שבהם אני נופל. לפעמים הצעידה שלנו משמיעה קול במפגש הרגל עם הרצפה, ואם תנסו ללכת יחפים סביר שתרגישו מכות קטנות בכל פעם שאתם דורכים. אלו הם תוצאה של הנפילה שבהליכה.

זה עניין די דרמטי לגלות שחלק מוכר היטב של העולם אינו כפי שחשבתי. לעתים זה יכול להיות מפחיד או מתסכל (איך לעזאזל הלכתי כל השנים הללו בלי לדעת שאני נופל?). פעמים אחרות, הגילוי מביא עימו יתר הרמוניה (אני מבין יותר טוב מה היא הליכה ולכן הליכתי נהיית הרמונית יותר) וזה מביא אנרגיה ושמחה. אבל בזמנו הגילוי אודות הנפילה שבהליכה לא היה שלם ומשהו בי נותר לא מסופק. בשנים שחלפו מאז חזרתי שוב ושוב לבדוק האם כשאני הולך אני באמת נופל ולנסות להבין מה עדיין חומק ממני. שכן בעוד שבשיאצו וקונטאקט לא רק ידעתי שאני נופל אלא אף הרגשתי את הנפילה בצורה ברורה, ההליכה פשוט לא הרגישה לי כמו נפילה.

בשבוע שעבר זה סופסוף קרה. האסימון "נפל". קלטתי שאחד ההבדלים בין נפילה לתנועה שאינה נופלת הוא חוסר היכולת לעצור את התנועה. אם אני עומד ומרים את הרגל באוויר אני יכול לעצור בכל רגע ולהישאר בתנוחה סטטית. אבל כשאני מתחיל לשלוח את הרגל ובעקבותיה את מרכז הכובד שלי קדימה, מגיע רגע שבו איני יכול לעצור יותר. זה זמן הנפילה. כל מי שפספס מדרגה בחושך חווה את זה. תוך כדי שבדקתי והבנתי וחוויתי את העניין, הבנתי גם למה עד עכשיו הנפילה לא הרגישה ככזו. לנפילה מצטרפת תחושה אינסטינקטיבית וחריפה של אי-נעימות: אנו מועדים וחשים כאב, או מחליקים ומאבדים את המבנה ההרמוני והזקוף שלנו – פלג הגוף העליון נזרק לכיוון אחד ופלג הגוף התחתון לכיוון אחר – או צונחים וחשים את בטננו מתכווצת. כל הצורות הללו של איבוד שליטה נעדרות מתופעת ההליכה: אנחנו לא מועדים, לא מחליקים והנפילה נמשכת זמן קצר מכדי שנוכל להרגיש שאנו צונחים.

הפער הזה בין "נפילה על פי הגדרה"

כשמרכז הכובד אינו מקבל תמיכה מתרחשת נפילה. משלב מסוים בהליכה למרכז הכובד אין תמיכה מספקת ולכן הליכה מתרחשת תוך נפילה

לבין "נפילה על פי החוויה"

נפילה היא תאונה, אירוע לא נעים ולא הרמוני. נעים ללכת, התנועה זורמת, אני מחליט מה ואיך קורה ולכן זה ממש לא נפילה

הוא דבר מאוד מסקרן. כל מי שמתמחה בדיסציפלינה כלשהי (ממתמטיקה ועד שרברבות) מתחיל לגלות פערים מסוג זה שנחשפים רק לעיניו של מומחה. אם "המומחה" לא ממהר להכריע מי מהשתיים היא "האמיתית" (זו של ההגדרה או זו של החוויה) אז הוא מוצא את עצמו מול קואן: נפילה שאינה נפילה (למשל). במין מעשה קסמים דווקא המומחיות מביאה אותנו למצב של תעלומה. ואז אפשר לחיות.

עוד דבר מיוחד בנפילת ההליכה הוא האופן בו היא משלבת בין חוסר שליטה לשליטה. מצד אחד אנחנו מסכימים ליפול ובנפילה אנו מאבדים שליטה. מצד שני אנו שולטים היטב (בדרך כלל) בכיוון הנפילה, במשך שלה וכמובן בהמשך ההליכה תוך כדי המפגש המחודש עם הקרקע. שליטה וחוסר שליטה בו-זמנית – בלי זה לא היתה לנו הזרימה והנוחות של ההליכה. דרך אגב, לא חייבים שההליכה תתרחש תוך כדי נפילה. אפשר כמו בטאי צ'י ראשית להושיט את הרגל, לתת לכף הרגל לפגוש מחדש את הקרקע ורק אחר כך להעביר את מרכז הכובד קדימה (ראו סרטון כאן) או אפשר, כמו בקיטאידו לדחוף בעזרת הרגל האחורית כך שמרכז הכובד אינו נופל אלא נדחף קדימה. אבל לא ככה אנו הולכים. אנו הולכים תוך כדי נפילה כי בהינתן מבנה הגוף שלנו זו הצורה היעילה ביותר לנוע קדימה. אנו מצטרפים אל האינרציה של הנפילה וממשיכים ממנה לצעד הבא עם הרבה פחות השקעה של האנרגיה מאשר היינו צריכים להשקיע לו היינו הולכים בדרך אחרת. כמו באיקידו אנחנו משתמשים בכוח שאינו בשליטתנו על מנת להשיג את התוצאה הרצויה לנו. בלי שלקחנו שיעור אחד כולנו עושים קונטאקט אימפרוביזציה ושיאצו בכל צעד שאנו לוקחים.

רשימות קשורות:

המעבר ממחאה למאבק אינו פשוט. השתדלתי לכתוב את הדברים הבאים באופן שיבטאו בצורה מדוייקת את המחויבות שלי לאי-אלימות במחשבה, כתיבה ומעשה. מי שמעוניין ללכת בדרך המאבק, חיוני שינקה עצמו מהאלימות שבתוכו.

ג'יוג'וטסו פוליטי – ביום רביעי פיזרה המשטרה באלימות את הפגנת המחאה מול עיריית תל אביב.  בוצעו 40 מעצרים לא מוצדקים. חולדאי ודובריו הציגו תמונה הפוכה ולפיה המפגינים הם שהיו אלימים. הפייסבוק – ואולי (גם הבלוגספירה) מלא בהתמרמרות על השערוריה הזו. אבל המפגינים קיבלו כאן שיעור מזורז שחשוב מאוד שיפנימו: כך פועלים מנגנוני הכוח. לא רק שיש להם את היכולת להרביץ, להשפיל ולעצור יש להם גם את הקשרים והאמצעים להציג בתקשורת איזו תמונה שהם רוצים גם אם האמת הפוכה. מסקנה קטנה: כל מי שרוצה לאתגר את הממסד חייב להכין רשימת טלפונים של אנשי התקשורת הרלבנטיים ולהעביר להם את המידע האמיתי כמה שיותר מהר.
ויש לקח מהותי יותר שחשוב להפנים: חייבים לקחת בעירבון מוגבל את מה שמופיע בתקשורת. אני יודע, כשדובר המשטרה מספר שקרה X קשה להאמין שהוא משקר במצח נחושה. כשעיתונאי "מדווח מהשטח" לא עולה על הדעת שהוא בכלל לא נמצא שם ומקבל את המידע שלו כמל מיני גורמים אינטרסנטים. גם אחרי שחוויתי דברים כאלו מספר פעמים אני עדיין מתקשה להאמין שמשקרים לי כך. המשך »

חמלה-גוף-הבנה: מקרה לדוגמא

מוסף הארץ פרסם כתבה מקיפה על תכנית "שפת הקשב"  ותומר פרסיקו כתב בעקבות כך רשימה. הרשימה מעניינת וכהרגלו תומר לא מסתפק בתיאור הכתבה אלא מעמיק ומצביע על מה שמשתמע ממנה ושכלל אינו מובן מאליו.

תומר מסיים בהתפעלות גדולה מכך שכלשון הכתבה בהארץ:

דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […]ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים

תומר מכיר את התופעה מיד ראשונה ומבטא היטב את הנפלאות שלה:

וכאן המסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, … (ו)לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית?

לא רציתי להצטרף לשיח הער שהתפתח שם בתגובות. אבל מאחר שהסוגיה יכולה אולי להמחיש את מה שהרשימה האחרונה שלי יוחדה לו, אני כן רוצה להתבונן בהתבוננות של תומר. תוך כדי כך אנסה להראות איך הפניית ההתבוננות אל הגוף עשויה להועיל עם הקואן שהוא הביא. וזו הרי בדיוק הנקודה שדיברתי עליה ברשימה הקודמת ושקרן ביקשה ממני בתגובות לנסות להמחיש על ידי דוגמא: מה פירוש הדבר ששינוי תודעתי מתרחש דרך הגוף. המשך »

תודעה מותנית, חופש והגוף

עבדתי הבוקר בגינה וגיליתי שיש משהו שהשכן בגינה השנייה צריך לתת עליו את דעתו. שמו פרח מזיכרוני – נפתלי? לא. עודד? לא. במשך כמה דקות חיפשתי את השם והוא לא הסכים להתגלות בפני. איך ידעתי שהשמות שצצים בראשי אינם השם המבוקש? משהו היה חסר, לא היתה תחושה של פאמיליריות במפגש בין דמות השכן לשמות שמחשבתי הציעה.

שעה אחר כך השם שלו צץ בתוכי והזיהוי היה מיידי. זה היה כל כך מהיר עד שלא הספקתי אפילו לזהות איך זה מרגיש. כן, יש את התחושה של למצוא את השם הנכון, יש את התחושה שהיא בעצם זו שאומרת לי "מצאת". זו לפחות הטענה של אנשי התודעה הגופנית ומבחינתי זו טענה מאוד מתקבלת על הדעת. מה קורה כשהמוח צריך להחליט האם השם שצץ הוא אכן השם הנכון או הלא נכון? הרי אין לנו אדם קטן בתוך הראש שמניף שלטים "נכון"/ "לא נכון" כדי לפסוק עבורנו. ובכן, למרות שאין מי שמניף את השלטים הם בכל זאת מונפים. אבל אלו אינם שלטים של טקסט אלא איתותים גופניים. יש את החוויה של התאמה בין השם המוצע והשם המבוקש וחוויה היא עניין תחושתי. עניינים תחושתיים הם עניינים גופניים ולחוות את מקומו של הגוף בתהליך לכאורה מנטאלי כמו היזכרות זה דבר מענג מאוד. בכל מקרה, אני פספסתי את ההזדמנות הזו להרגיש את הטעם של ההיזכרות. לא נורא. מן הסתם הזדמנות דומה תגיע מחר.

יותר ויותר אני מתקשה למצוא אירועי חיים שמתרחשים במנותק מהגוף ומתחושותיו. בפרט גם מה שנקרא שינוי תודעתי כולל את הגוף: אתה רואה את העולם אחרת, המשמעות של הדברים השתנתה. זה יכול להיות שינוי "קטן" או "ענק". בכל מקרה, מה זו "המשמעות" הזו? לטעמי – לניסיוני – משהו שנגע בי הפסיק לעשות זאת, או להיפך משהו שקודם לא הזיז הוא עכשיו מחשמל. קודם לא הרגשתי שיש קשר בין שני דברים ועכשיו הקשר הזה מוחשי ביותר: נוגע, הזיז, מחשמל, הרגשתי, מוחשי – אלו כולם עניינים גופניים. ולא, לא מדובר רק במטאפורות אלא במילים מדויקות לתיאור המתרחש: התהליך הזה הוא (גם) גופני והחוויה הגופנית היא חלק בלתי נפרד ממנו.

למשל, השינוי שבו התודעה משתחררת מכבליה. כשמדברים לידי על תודעה חופשית אני בדרך כלל נהיה חשדן. נכון, המחשבה שהתודעה שלי יכולה להיות בחופש מעוררת בי ערגה. מצד שני ברור לי שהרעיון הזה מופרך. אני לא מצליח לדמיין מצב של תודעה שאינה כבולה בהתניות כאלו ואחרות. שאינה נמצאת, אפילו חלקית, בעיוורון. אני פשוט לא מבין איך תודעה כזו נראית. איך שאני לא מסתכל על זה אני רואה התניות והתניות והתניות. נכון, יש תודעות חכמות יותר וכאלו שפחות חכמות. יש שמחות יחסית ויש שנוטות להיות זועפות. אפשר אפילו "להשתפר" ולהיות שמח יותר, נבון יותר, אוהב יותר… אבל מה לזה ולחופש?

בשנים האחרונות מצאתי שתי דרכים להסתכל על הסוגיה הזו בצורה מרוככת יותר. דרך אחת, "פרגמטית" מחליפה את הפנטזיה של "להיות חופשי" ביעד ההרבה יותר צנוע (ומציאותי), "להיות חופשי יותר". הראשון הוא פנטזיה כי הוא מדבר על משהו אבסולוטי ואילו השני מציאותי כי הוא מאוד יחסי. אני בהחלט יכול לשאוף להיות יותר חופשי מכפי שהנני היום. אבל לשאוף להיות חופשי, קרי כזה שהתודעה שלו נטולה לחלוטין התניות, עכבות והיצמדויות, אלו חלומות באספמיה. דרך אחרת לנסח זאת היא שלמרות שאין דרך להשתחרר מכל ההתניות הרי שמכל התניה ספציפית אני בהחלט יכול להשתחרר. אני חייב להרשות לעצמי כאן איזו אנאלוגיה מעולם הלוגיקה. היא ממש לא הכרחית אבל הגיקים שבינינו עשויים להעריך את החן שבה. ואם אינכם גיקים, אתם בהחלט רשאים לדלג פסקה.

אחד הדברים שמאוד מבלבלים סטודנטים בקורסי לוגיקה הוא ההתמודדות עם המילים "כל" ו"יש". למשל –

לכל מספר X יש מספר Y כך שY קטן מX

האם המשפט הזה אומר אותו דבר כמו –

יש מספר Y כך שלכל מספר Y , X קטן מX

אין הבדל רב מבחינת הצורה של שני המשפטים הללו. בסך הכול החלפנו את הסדר של המילים "כל" ו"יש". פעמים רבות אנשים מתבלבלים ולא שמים את הכמתים (המילים "כל" ו"יש") בסדר הנכון. כך למשל, בהקשר של המספרים הממשיים, המשפט הראשון הוא בהחלט נכון (לא משנה איזה מספר תבחרו, תמיד ישנו מספר הקטן ממנו). ואילו המשפט השני שגוי (שהרי אין מספר שקטן מכל המספרים האחרים).

איך זה קשור לפסקה הקודמת על ההבדל בין להיות חופשי יותר לבין להיות חופשי? ובכן את להיות חופשי יותר אנחנו יכולים לנסח כ –

לכל התניה X יש מצב תודעה Y כך שY משוחרר מX.

ואילו, להיות חופשי יתנסח כ –

יש מצב תודעה Y כך שלכל התניה Y, X משוחר מX.

החלפנו את הסדר בין "יש" ל"כל" – לא כזה שינוי גדול. אבל קיבלנו שני משפטים מאוד שונים. הטענה שלי היא שהראשון הוא גם נכון וגם ראוי מאוד ליישום ואילו השני אינו אלא פנטזיה. משעשע לחשוב שכל מיני תורות רוחניות מבוססות על הבנה שגויה של שיעורי לוגיקה.

את התובנה השנייה אני חייב לסטיבן פולדר. לפני כשנתיים העליתי בפניו את הטענה שלי בגנות הדיבור על חופש. הוא פשוט השיב לי, "תמיד יש משהו בתודעה שאינו מותנה. חפש את המשהו הזה ופעל ממנו". המשפט הזה הקסים – עדיין מקסים – אותי ביופיו: מצד אחד יש את האנשים שמתוך משאלת לב מתעלמים מהפלונטר ההתנייתי שלנו ומרשים לעצמם להפריח לאויר מילים יפות מאוד אך חסרות כיסוי על חופש. מצד שני, אני נתפשתי כל כך להתניות עד שלא ראיתי שיש גם משהו אחר. סטיבן, לא נבהל מההתניות, רואה אותן. הוא רואה גם שהן לא הכול, שנותר בנו משהו חופשי. אכן אי אפשר להשתחרר מכל ההתניות. אבל גם אין צורך. אפשר ללכת אל מה שנמצא מחוץ לשליטתן.

גם כאן יש אנאלוגיה מתמטית (אפשר לדלג על המשפט הבא): בעוד שהתודעה היא בעוצמת הרצף, ההתניות הן לכל היותר בנות-מניה.

עד כאן הכול טוב ויפה אבל מה עושים עם זה. איך משתחררים ולו מהתניה אחת? איך פועלים מתוך המקום החופשי? נראה לי שיש יותר מתשובה אחת אבל אני רוצה להצביע על התפקיד של הגוף בהסרת הכבלים שלנו.

אני ממש לא מתכוון להציע את הגוף כמקום חופשי. פעמים רבות אנשים מבלבלים בין האזוטרי (אנרגיה, צ'י, צ'אקרות וכל ביטוי אחר של חיות הגוף) לבין החופשי. התייחסתי בפירוט להבדל הזה בשתי רשימות שפרסמתי לא מזמן. כמובן שגם הגוף, כמו התודעה, מותנה וכבול. דווקא משום כך, מודעות להתניות והחיפוש להתרתן ראוי שיכללו את הגוף. אלא שפעמים רבות אנו מתמקדים בהיבט המנטאלי של הכבלים שלנו ומנסים ליצור את השינוי שם: פחד שולט בי, צער מעיק עלי, אני לא סקרן, לא יצירתי, נוטה להגיב בצורה לא מוצלחת כשאומרים לי מילים מסוימות. לכאורה אלו מאורעות שמתרחשים בלב ובמוח ובהתאם לכך על מנת להשתחרר מהדפוסים הללו עלינו לטפח איכויות מנטאליות כגון שלווה, חכמה, חמלה, סקרנות וכו'. אבל אם, כמו בדוגמא שהבאתי בראשית הרשימה הזו, העוגן של הדפוסים הללו מצוי בחוויה גופנית אז אנחנו לא יכולים להסתפק בהתמקדות רק במימדים הלא גופניים שלנו.

תגובות גופניות – הרבה מהן כלל אינן מודעות – הן מה שנותן את הכוח לכבלים שלנו. ללא הכוח הזה, פרשנויות, שיפוטיות, דחפים וכו' היו פשוט חולפים בתודעה בלי הרבה יכולת להפעיל אותה. בסיפור מתחילת הרשימה, טענתי שהיה זה איתות גופני שבישר לתודעה ששמו של השכן שלי הוא רפי – לא היתה לי שום יכולת להתעלם מכך וגם שום יכולת לשכנע את עצמי שאחד השמות הקודמים הוא בעצם השם הנכון. כך, איתות גופני הוא גם מה שמשכנע את התודעה שדפוס מנטאלי מסוים הוא "הנכון". כדי להשתחרר מהדפוס חיוני אם כן לזהות את המקור הגופני שטוען אותו בחיוניות. כשמסכימים להקשיב לגוף מגלים שהוא כל הזמן מדבר. מודעות שכוללת את הגוף היא מודעות שלימה יותר. פעמים רבות החלקיות של המודעות שלנו היא מה שמלכתחילה איפשר את ההתקבעות של הכבלים שלנו. הרחבת המודעות מלווה אז בשינויים עוצמתיים. פעמים אחרות, העמקת ההקשבה שלנו היא תחילתו של תהליך ונדרשת עבודה נוספת.

כך או כך, עצם ההרחבה של תשומת הלב אל הגוף היא תחילתו של שחרור מאחת ההתניות החזקות ששולטות בנו: הדעה הקדומה שחכמה, שמחה, יצירתיות וחופש יכולות להיות נטועות במקום אחר מאשר בגוף.

תודה לתומר בשן שקרא גרסה מוקדמת של רשימה זו והערותיו סייעו בהשלמתה.

קבוצה של בעלות מקצוע מתחומי ההנחיה, הטיפול והתמרת הסכסוכים, מפתחות בימים אלו שיטה להתמודדות ברמה האישית עם המצוקה שהחיים בתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעוררים בנו. אם יש לך איזשהו קושי או מצוקה סביב הסכסוך – או סביב הסיכוי לסיים אותו בעתיד הנראה לעין – התהליך הזה נועד לך. המשך »

הנכבה כאן

האחיינית הבכורה שלי, פורים האחרון

האחיינית הבכורה שלי, פורים האחרון

ילד פלטיני לא ידוע, נניח שהוא ממחנה פליטים - יום הנכבה האחרון

ילד פלטיני לא ידוע, נניח שהוא ממחנה פליטים - יום הנכבה האחרון

האחיינית והפליט, הם כל כך דומים. לו היו נפגשים בגן משחקים הם היו משחקים יחד בלי לדעת דבר על לאומים ועל דתות. ילדים הם אותו דבר בכל מקום – בישראל ובפלסטין.

והם גם לגמרי לא אותו דבר. אחייניתי שבהרבה מובנים יש לה הכול – לפחות את כל מה שצבא חזק והורים אוהבים ומבוססים כלכלית יכולים להשיג – והילד הפליט (הוריו מן הסתם לא פחות אוהבים) שלצורך הרשימה הזו מייצג את אלו שגם הפחות שיש להם עלול בקלות להילקח.

כל כך דומים ולגמרי לא אותו דבר – בתהום שנוצרת בין שתי האמיתות הללו מתנהלים החיים שלנו.

————————————

תהיה דעתנו על הנכבה וזיכרונה אשר תהיה, השנה זיכרון הנכבה נכח בתודעה הישראלית כפי שלא עשה זאת בעבר. כך שחוק או לא חוק, הנכבה לגמרי כאן. וכרגיל השיח הציבורי בישראל לא מצליח להתעלות ולהתמודד עם המורכבות של החיים. למחנה אחד יש את ססמאות הבגידה ו"רוצים להשמיד אותנו" ומחנה אחר קלישאתי לא פחות מדבר על "הזדהות עם האחר" ופשיזם.

ההמולה הזו, מעבר לשטחיות האלימה שלה מסתירה את העובדה שהן המגדפים והן המתלהמים מאוחדים. ימין ושמאל מאוחדים בידיעה שמצוקת התבוסה, החורבן, הגירוש, המוות והפליטות היא נוראה ומתוך הנוראות הזו מתקיימת הנוכחות היהודית בישראל. מנקודת המוצא המשותפת הזו אנחנו יוצאים לדרכים מנוגדות: יש את אלו שמשוכנעים שרק הכרה באחריות שלנו לסבל הזה עשויה להוביל לריפויו ויש את אלו שבטוחים שההכרה הזו היא איום חמור על המשך קיומנו. אלו רוצים ריפוי ואלו מכחישים ומדחיקים בכעס. או שאולי אלו פנטזיונרים יפי נפש ואלו אמיצים דיים להודות שבמציאות שלנו ריפוי אינו דבר אפשרי.

כך או כך כולם מביניים את גודל המכה שפלסטינית של 1948 ושעצמאותנו כרוכה היטב במכה הזו. אז למה מימין מתפלצים לשמוע על ישראלים שמסרבים להמשיך ולהדחיק את זיכרון המכה הזו? ולמה משמאל מזדעזעים מישראלים שיעשו הכול על מנת לקבור את הזיכרון הזה?

צודקים אנשי הימין שמזהירים שלזיכרון הנכבה יש השלכות פוליטיות. שכן לזיכרון הזה חייבת להתלוות עשייה לתיקון. תמוה בעיני שיש בשמאל אנשים שלא מתמודדים עם האתגר הזה ומסתפקים במילים יפות של הזדהות עם סבלו של האחר או בנפנוף סיסמת חופש הביטוי. האם האזרח הפלסטיני-ישראלי המופלה רוצה חופש ביטוי או שוויון זכויות? האם הפליט הפלסטיני רוצה טקס מרגש או לשוב אל אדמתו? מה המשמעות של הכרה בסבל הפלסטיני אם היא אינה מלווה במעשים?

כן, להכרה ולחופש הביטוי הזה חייב להיות המשך בדמות שינוי המציאות בין הירדן לים. במובן הזה, ההתנגדות היהודית לנכבה היא הרבה יותר מקורקעת ונבונה מ"גדלות הנפש" של יהודים שרוצים לדבר על הנכבה ולהסתפק בדיבורים.

אלא שטועים מאויימי הנכבה בחושבם ששינוי המציאות משמעו אסון לאומי כזה או אחר ליהודים. המציאות אמנם חייבת להשתנות אבל השינוי יכול ללבוש פנים רבות. במציאות הדיכוטומית הרדודה של השיח הישראלי-פלסטיני מנסים לשכנע אותנו שהברירות הן בין החורבן הפלסטיני לחורבן היהודי. ולא היא.

זיכרון הנכבה כאן וכנראה שום הצעת חוק לא תוכל לקבור אותו. מוטב למכחישי האסון הפלסטיני שיודו שמאמציהם לא נשאו פרי.

————————————

אבל לא רק הזיכרון, גם הנכבה עצמה ממשיכה להתרחש יומיום משני צידי הקו הירוק. דוגמא קטנה: ב-2017 אמור להתחיל לפעול קו הרכבת המהירה בין ירושלים ותל אביב. לאורך קילומטרים בודדים הקו הזה עובר מעבר לקו הירוק, על אדמתם של כפרים פלסטינים תוך הפקעת אדמותיהם. אחר כך יצוצו כמובן "שיקולים בטחונים" שיגררו הגבלות גישה ותנועה של אותם פלסטינים שרכבת ישראל פלשה לאדמתם. תושבי ישראל יוכלו לנסוע בין תל אביב לירושלים בפחות מ-30 דקות תוך שהם חולפים בתוך אדמה גזולה שתנועתם של בעליה נעשתה עוד יותר מסורבלת בגלל הרכבת הזו. אפשר לדמיין איך ביום הנכבה של 2018, ישראלים נוסעים ברכבת הגזל הזו בדרך אל עוד טקס נכבה מרגש.

מן הסתם גם אני אסע בקו הרכבת הזה, לעבודה ולבילויים, שותף מלא לגזל. מחשבה מצמררת.