Feeds:
פוסטים
תגובות

חמלה-גוף-הבנה: מקרה לדוגמא

מוסף הארץ פרסם כתבה מקיפה על תכנית "שפת הקשב"  ותומר פרסיקו כתב בעקבות כך רשימה. הרשימה מעניינת וכהרגלו תומר לא מסתפק בתיאור הכתבה אלא מעמיק ומצביע על מה שמשתמע ממנה ושכלל אינו מובן מאליו.

תומר מסיים בהתפעלות גדולה מכך שכלשון הכתבה בהארץ:

דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […]ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים

תומר מכיר את התופעה מיד ראשונה ומבטא היטב את הנפלאות שלה:

וכאן המסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, … (ו)לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית?

לא רציתי להצטרף לשיח הער שהתפתח שם בתגובות. אבל מאחר שהסוגיה יכולה אולי להמחיש את מה שהרשימה האחרונה שלי יוחדה לו, אני כן רוצה להתבונן בהתבוננות של תומר. תוך כדי כך אנסה להראות איך הפניית ההתבוננות אל הגוף עשויה להועיל עם הקואן שהוא הביא. וזו הרי בדיוק הנקודה שדיברתי עליה ברשימה הקודמת ושקרן ביקשה ממני בתגובות לנסות להמחיש על ידי דוגמא: מה פירוש הדבר ששינוי תודעתי מתרחש דרך הגוף. המשך »

תודעה מותנית, חופש והגוף

עבדתי הבוקר בגינה וגיליתי שיש משהו שהשכן בגינה השנייה צריך לתת עליו את דעתו. שמו פרח מזיכרוני – נפתלי? לא. עודד? לא. במשך כמה דקות חיפשתי את השם והוא לא הסכים להתגלות בפני. איך ידעתי שהשמות שצצים בראשי אינם השם המבוקש? משהו היה חסר, לא היתה תחושה של פאמיליריות במפגש בין דמות השכן לשמות שמחשבתי הציעה.

שעה אחר כך השם שלו צץ בתוכי והזיהוי היה מיידי. זה היה כל כך מהיר עד שלא הספקתי אפילו לזהות איך זה מרגיש. כן, יש את התחושה של למצוא את השם הנכון, יש את התחושה שהיא בעצם זו שאומרת לי "מצאת". זו לפחות הטענה של אנשי התודעה הגופנית ומבחינתי זו טענה מאוד מתקבלת על הדעת. מה קורה כשהמוח צריך להחליט האם השם שצץ הוא אכן השם הנכון או הלא נכון? הרי אין לנו אדם קטן בתוך הראש שמניף שלטים "נכון"/ "לא נכון" כדי לפסוק עבורנו. ובכן, למרות שאין מי שמניף את השלטים הם בכל זאת מונפים. אבל אלו אינם שלטים של טקסט אלא איתותים גופניים. יש את החוויה של התאמה בין השם המוצע והשם המבוקש וחוויה היא עניין תחושתי. עניינים תחושתיים הם עניינים גופניים ולחוות את מקומו של הגוף בתהליך לכאורה מנטאלי כמו היזכרות זה דבר מענג מאוד. בכל מקרה, אני פספסתי את ההזדמנות הזו להרגיש את הטעם של ההיזכרות. לא נורא. מן הסתם הזדמנות דומה תגיע מחר.

יותר ויותר אני מתקשה למצוא אירועי חיים שמתרחשים במנותק מהגוף ומתחושותיו. בפרט גם מה שנקרא שינוי תודעתי כולל את הגוף: אתה רואה את העולם אחרת, המשמעות של הדברים השתנתה. זה יכול להיות שינוי "קטן" או "ענק". בכל מקרה, מה זו "המשמעות" הזו? לטעמי – לניסיוני – משהו שנגע בי הפסיק לעשות זאת, או להיפך משהו שקודם לא הזיז הוא עכשיו מחשמל. קודם לא הרגשתי שיש קשר בין שני דברים ועכשיו הקשר הזה מוחשי ביותר: נוגע, הזיז, מחשמל, הרגשתי, מוחשי – אלו כולם עניינים גופניים. ולא, לא מדובר רק במטאפורות אלא במילים מדויקות לתיאור המתרחש: התהליך הזה הוא (גם) גופני והחוויה הגופנית היא חלק בלתי נפרד ממנו.

למשל, השינוי שבו התודעה משתחררת מכבליה. כשמדברים לידי על תודעה חופשית אני בדרך כלל נהיה חשדן. נכון, המחשבה שהתודעה שלי יכולה להיות בחופש מעוררת בי ערגה. מצד שני ברור לי שהרעיון הזה מופרך. אני לא מצליח לדמיין מצב של תודעה שאינה כבולה בהתניות כאלו ואחרות. שאינה נמצאת, אפילו חלקית, בעיוורון. אני פשוט לא מבין איך תודעה כזו נראית. איך שאני לא מסתכל על זה אני רואה התניות והתניות והתניות. נכון, יש תודעות חכמות יותר וכאלו שפחות חכמות. יש שמחות יחסית ויש שנוטות להיות זועפות. אפשר אפילו "להשתפר" ולהיות שמח יותר, נבון יותר, אוהב יותר… אבל מה לזה ולחופש?

בשנים האחרונות מצאתי שתי דרכים להסתכל על הסוגיה הזו בצורה מרוככת יותר. דרך אחת, "פרגמטית" מחליפה את הפנטזיה של "להיות חופשי" ביעד ההרבה יותר צנוע (ומציאותי), "להיות חופשי יותר". הראשון הוא פנטזיה כי הוא מדבר על משהו אבסולוטי ואילו השני מציאותי כי הוא מאוד יחסי. אני בהחלט יכול לשאוף להיות יותר חופשי מכפי שהנני היום. אבל לשאוף להיות חופשי, קרי כזה שהתודעה שלו נטולה לחלוטין התניות, עכבות והיצמדויות, אלו חלומות באספמיה. דרך אחרת לנסח זאת היא שלמרות שאין דרך להשתחרר מכל ההתניות הרי שמכל התניה ספציפית אני בהחלט יכול להשתחרר. אני חייב להרשות לעצמי כאן איזו אנאלוגיה מעולם הלוגיקה. היא ממש לא הכרחית אבל הגיקים שבינינו עשויים להעריך את החן שבה. ואם אינכם גיקים, אתם בהחלט רשאים לדלג פסקה.

אחד הדברים שמאוד מבלבלים סטודנטים בקורסי לוגיקה הוא ההתמודדות עם המילים "כל" ו"יש". למשל –

לכל מספר X יש מספר Y כך שY קטן מX

האם המשפט הזה אומר אותו דבר כמו –

יש מספר Y כך שלכל מספר Y , X קטן מX

אין הבדל רב מבחינת הצורה של שני המשפטים הללו. בסך הכול החלפנו את הסדר של המילים "כל" ו"יש". פעמים רבות אנשים מתבלבלים ולא שמים את הכמתים (המילים "כל" ו"יש") בסדר הנכון. כך למשל, בהקשר של המספרים הממשיים, המשפט הראשון הוא בהחלט נכון (לא משנה איזה מספר תבחרו, תמיד ישנו מספר הקטן ממנו). ואילו המשפט השני שגוי (שהרי אין מספר שקטן מכל המספרים האחרים).

איך זה קשור לפסקה הקודמת על ההבדל בין להיות חופשי יותר לבין להיות חופשי? ובכן את להיות חופשי יותר אנחנו יכולים לנסח כ –

לכל התניה X יש מצב תודעה Y כך שY משוחרר מX.

ואילו, להיות חופשי יתנסח כ –

יש מצב תודעה Y כך שלכל התניה Y, X משוחר מX.

החלפנו את הסדר בין "יש" ל"כל" – לא כזה שינוי גדול. אבל קיבלנו שני משפטים מאוד שונים. הטענה שלי היא שהראשון הוא גם נכון וגם ראוי מאוד ליישום ואילו השני אינו אלא פנטזיה. משעשע לחשוב שכל מיני תורות רוחניות מבוססות על הבנה שגויה של שיעורי לוגיקה.

את התובנה השנייה אני חייב לסטיבן פולדר. לפני כשנתיים העליתי בפניו את הטענה שלי בגנות הדיבור על חופש. הוא פשוט השיב לי, "תמיד יש משהו בתודעה שאינו מותנה. חפש את המשהו הזה ופעל ממנו". המשפט הזה הקסים – עדיין מקסים – אותי ביופיו: מצד אחד יש את האנשים שמתוך משאלת לב מתעלמים מהפלונטר ההתנייתי שלנו ומרשים לעצמם להפריח לאויר מילים יפות מאוד אך חסרות כיסוי על חופש. מצד שני, אני נתפשתי כל כך להתניות עד שלא ראיתי שיש גם משהו אחר. סטיבן, לא נבהל מההתניות, רואה אותן. הוא רואה גם שהן לא הכול, שנותר בנו משהו חופשי. אכן אי אפשר להשתחרר מכל ההתניות. אבל גם אין צורך. אפשר ללכת אל מה שנמצא מחוץ לשליטתן.

גם כאן יש אנאלוגיה מתמטית (אפשר לדלג על המשפט הבא): בעוד שהתודעה היא בעוצמת הרצף, ההתניות הן לכל היותר בנות-מניה.

עד כאן הכול טוב ויפה אבל מה עושים עם זה. איך משתחררים ולו מהתניה אחת? איך פועלים מתוך המקום החופשי? נראה לי שיש יותר מתשובה אחת אבל אני רוצה להצביע על התפקיד של הגוף בהסרת הכבלים שלנו.

אני ממש לא מתכוון להציע את הגוף כמקום חופשי. פעמים רבות אנשים מבלבלים בין האזוטרי (אנרגיה, צ'י, צ'אקרות וכל ביטוי אחר של חיות הגוף) לבין החופשי. התייחסתי בפירוט להבדל הזה בשתי רשימות שפרסמתי לא מזמן. כמובן שגם הגוף, כמו התודעה, מותנה וכבול. דווקא משום כך, מודעות להתניות והחיפוש להתרתן ראוי שיכללו את הגוף. אלא שפעמים רבות אנו מתמקדים בהיבט המנטאלי של הכבלים שלנו ומנסים ליצור את השינוי שם: פחד שולט בי, צער מעיק עלי, אני לא סקרן, לא יצירתי, נוטה להגיב בצורה לא מוצלחת כשאומרים לי מילים מסוימות. לכאורה אלו מאורעות שמתרחשים בלב ובמוח ובהתאם לכך על מנת להשתחרר מהדפוסים הללו עלינו לטפח איכויות מנטאליות כגון שלווה, חכמה, חמלה, סקרנות וכו'. אבל אם, כמו בדוגמא שהבאתי בראשית הרשימה הזו, העוגן של הדפוסים הללו מצוי בחוויה גופנית אז אנחנו לא יכולים להסתפק בהתמקדות רק במימדים הלא גופניים שלנו.

תגובות גופניות – הרבה מהן כלל אינן מודעות – הן מה שנותן את הכוח לכבלים שלנו. ללא הכוח הזה, פרשנויות, שיפוטיות, דחפים וכו' היו פשוט חולפים בתודעה בלי הרבה יכולת להפעיל אותה. בסיפור מתחילת הרשימה, טענתי שהיה זה איתות גופני שבישר לתודעה ששמו של השכן שלי הוא רפי – לא היתה לי שום יכולת להתעלם מכך וגם שום יכולת לשכנע את עצמי שאחד השמות הקודמים הוא בעצם השם הנכון. כך, איתות גופני הוא גם מה שמשכנע את התודעה שדפוס מנטאלי מסוים הוא "הנכון". כדי להשתחרר מהדפוס חיוני אם כן לזהות את המקור הגופני שטוען אותו בחיוניות. כשמסכימים להקשיב לגוף מגלים שהוא כל הזמן מדבר. מודעות שכוללת את הגוף היא מודעות שלימה יותר. פעמים רבות החלקיות של המודעות שלנו היא מה שמלכתחילה איפשר את ההתקבעות של הכבלים שלנו. הרחבת המודעות מלווה אז בשינויים עוצמתיים. פעמים אחרות, העמקת ההקשבה שלנו היא תחילתו של תהליך ונדרשת עבודה נוספת.

כך או כך, עצם ההרחבה של תשומת הלב אל הגוף היא תחילתו של שחרור מאחת ההתניות החזקות ששולטות בנו: הדעה הקדומה שחכמה, שמחה, יצירתיות וחופש יכולות להיות נטועות במקום אחר מאשר בגוף.

תודה לתומר בשן שקרא גרסה מוקדמת של רשימה זו והערותיו סייעו בהשלמתה.

קבוצה של בעלות מקצוע מתחומי ההנחיה, הטיפול והתמרת הסכסוכים, מפתחות בימים אלו שיטה להתמודדות ברמה האישית עם המצוקה שהחיים בתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעוררים בנו. אם יש לך איזשהו קושי או מצוקה סביב הסכסוך – או סביב הסיכוי לסיים אותו בעתיד הנראה לעין – התהליך הזה נועד לך. המשך »

הנכבה כאן

האחיינית הבכורה שלי, פורים האחרון

האחיינית הבכורה שלי, פורים האחרון

ילד פלטיני לא ידוע, נניח שהוא ממחנה פליטים - יום הנכבה האחרון

ילד פלטיני לא ידוע, נניח שהוא ממחנה פליטים - יום הנכבה האחרון

האחיינית והפליט, הם כל כך דומים. לו היו נפגשים בגן משחקים הם היו משחקים יחד בלי לדעת דבר על לאומים ועל דתות. ילדים הם אותו דבר בכל מקום – בישראל ובפלסטין.

והם גם לגמרי לא אותו דבר. אחייניתי שבהרבה מובנים יש לה הכול – לפחות את כל מה שצבא חזק והורים אוהבים ומבוססים כלכלית יכולים להשיג – והילד הפליט (הוריו מן הסתם לא פחות אוהבים) שלצורך הרשימה הזו מייצג את אלו שגם הפחות שיש להם עלול בקלות להילקח.

כל כך דומים ולגמרי לא אותו דבר – בתהום שנוצרת בין שתי האמיתות הללו מתנהלים החיים שלנו.

————————————

תהיה דעתנו על הנכבה וזיכרונה אשר תהיה, השנה זיכרון הנכבה נכח בתודעה הישראלית כפי שלא עשה זאת בעבר. כך שחוק או לא חוק, הנכבה לגמרי כאן. וכרגיל השיח הציבורי בישראל לא מצליח להתעלות ולהתמודד עם המורכבות של החיים. למחנה אחד יש את ססמאות הבגידה ו"רוצים להשמיד אותנו" ומחנה אחר קלישאתי לא פחות מדבר על "הזדהות עם האחר" ופשיזם.

ההמולה הזו, מעבר לשטחיות האלימה שלה מסתירה את העובדה שהן המגדפים והן המתלהמים מאוחדים. ימין ושמאל מאוחדים בידיעה שמצוקת התבוסה, החורבן, הגירוש, המוות והפליטות היא נוראה ומתוך הנוראות הזו מתקיימת הנוכחות היהודית בישראל. מנקודת המוצא המשותפת הזו אנחנו יוצאים לדרכים מנוגדות: יש את אלו שמשוכנעים שרק הכרה באחריות שלנו לסבל הזה עשויה להוביל לריפויו ויש את אלו שבטוחים שההכרה הזו היא איום חמור על המשך קיומנו. אלו רוצים ריפוי ואלו מכחישים ומדחיקים בכעס. או שאולי אלו פנטזיונרים יפי נפש ואלו אמיצים דיים להודות שבמציאות שלנו ריפוי אינו דבר אפשרי.

כך או כך כולם מביניים את גודל המכה שפלסטינית של 1948 ושעצמאותנו כרוכה היטב במכה הזו. אז למה מימין מתפלצים לשמוע על ישראלים שמסרבים להמשיך ולהדחיק את זיכרון המכה הזו? ולמה משמאל מזדעזעים מישראלים שיעשו הכול על מנת לקבור את הזיכרון הזה?

צודקים אנשי הימין שמזהירים שלזיכרון הנכבה יש השלכות פוליטיות. שכן לזיכרון הזה חייבת להתלוות עשייה לתיקון. תמוה בעיני שיש בשמאל אנשים שלא מתמודדים עם האתגר הזה ומסתפקים במילים יפות של הזדהות עם סבלו של האחר או בנפנוף סיסמת חופש הביטוי. האם האזרח הפלסטיני-ישראלי המופלה רוצה חופש ביטוי או שוויון זכויות? האם הפליט הפלסטיני רוצה טקס מרגש או לשוב אל אדמתו? מה המשמעות של הכרה בסבל הפלסטיני אם היא אינה מלווה במעשים?

כן, להכרה ולחופש הביטוי הזה חייב להיות המשך בדמות שינוי המציאות בין הירדן לים. במובן הזה, ההתנגדות היהודית לנכבה היא הרבה יותר מקורקעת ונבונה מ"גדלות הנפש" של יהודים שרוצים לדבר על הנכבה ולהסתפק בדיבורים.

אלא שטועים מאויימי הנכבה בחושבם ששינוי המציאות משמעו אסון לאומי כזה או אחר ליהודים. המציאות אמנם חייבת להשתנות אבל השינוי יכול ללבוש פנים רבות. במציאות הדיכוטומית הרדודה של השיח הישראלי-פלסטיני מנסים לשכנע אותנו שהברירות הן בין החורבן הפלסטיני לחורבן היהודי. ולא היא.

זיכרון הנכבה כאן וכנראה שום הצעת חוק לא תוכל לקבור אותו. מוטב למכחישי האסון הפלסטיני שיודו שמאמציהם לא נשאו פרי.

————————————

אבל לא רק הזיכרון, גם הנכבה עצמה ממשיכה להתרחש יומיום משני צידי הקו הירוק. דוגמא קטנה: ב-2017 אמור להתחיל לפעול קו הרכבת המהירה בין ירושלים ותל אביב. לאורך קילומטרים בודדים הקו הזה עובר מעבר לקו הירוק, על אדמתם של כפרים פלסטינים תוך הפקעת אדמותיהם. אחר כך יצוצו כמובן "שיקולים בטחונים" שיגררו הגבלות גישה ותנועה של אותם פלסטינים שרכבת ישראל פלשה לאדמתם. תושבי ישראל יוכלו לנסוע בין תל אביב לירושלים בפחות מ-30 דקות תוך שהם חולפים בתוך אדמה גזולה שתנועתם של בעליה נעשתה עוד יותר מסורבלת בגלל הרכבת הזו. אפשר לדמיין איך ביום הנכבה של 2018, ישראלים נוסעים ברכבת הגזל הזו בדרך אל עוד טקס נכבה מרגש.

מן הסתם גם אני אסע בקו הרכבת הזה, לעבודה ולבילויים, שותף מלא לגזל. מחשבה מצמררת.

                                       

תודעה גופנית

Embodied Cognition הוא תחום מדעי – צעיר מאוד – שמנסה להבין כיצד הגוף מעורב בפעילות המנטאלית שלנו: ידיעתנו את העולם, ידיעתנו את עצמנו, רגשות, למידה, תכנון, קבלת החלטות, תחושה אסתטית, הגיון ושאר הביטויים של חיי הרוח שלנו. ל-EC אין בעברית תרגום מוצלח וגם לא נתקלתי בתרגום מוסכם. מצאתי רק מקום אחד בו נכתב על התחום בעברית (בניגוד לשפע המאמרים הכתבות והספרים שכבר יש באנגלית) ושם הוא מכונה תודעה נטועת גוף. אני אשאר עם המינוח – שכבר השתמשתי בו בעבר – תודעה גופנית.

בבסיסה של הגישה שסוברת שלגוף יש תפקיד מרכזי בפעילות התודעה שלנו  עומדת העמדה הפילוסופית לפיה התנהגות אינטליגנטית אינה יכולה להיות מובנת רק מתוך בחינה של "מערכת עיבוד ושליטה פנימית" שלכאורה יוצרת את אותה אינטליגנציה . ראשית, כך טוענים אנשי התודעה הגופנית, המבנה של מערכת עיבוד זו (קרי המוח האנושי) עוצב בהשפעת הגוף שבו היא משוכנת. זאת ועוד, על מנת לפעול בצורה אינטליגנטית באמת, חייבת מערכת העיבוד הפנימית לערב את אותו הגוף. כלומר, על מנת להבין את התודעה האנושית צריך לחקור לצד פעולת המוח גם את הגוף האנושי ובפרט את המבנה, הצורה והתכונות של איברי הגוף החיצוניים (חישה, תנועה) ושל מערכותיו הפנימיות(1). המשך »

לפני שלושה ימים. אני יושב בגינה ומבטי פוגש שיח רוזמרין. יושב ומסתכל. אני במרחק של כשני מטר מהשיח: אזור הספר שבו "קל לראות" (את פרטי הרוזמרין) ו"נדרש מיקוד" מתערבבים זה בזה. כנראה שהמרחק הזה הוא בדיוק המרחק המתאים למה שמתחיל לקרות אחרי מספר דקות. אני מתחיל לראות הדפס של קווים ירוקים ומשתחרר מהמושגים שבדרך כלל נלווים אליהם. תחילה נעלם המושג גבעול. בהמשך נעלמים קדימה ואחורה. זה מקסים. חוויה מוכרת ובה בעת חדשה לגמרי. קווים של ירוק שביניהם חללים שבתוכם קווים של ירוק… אני כל כך חי. השיח נהיה נוזלי. זה לא שהוא "באמת" מתנועע, אין רוח, אבל בהיעדר מילים של סדר אין מה שיְקַבֵע את התמונה. כל פס צבע נכנס ויוצא ממוקד הראייה שלי בלי שאנסה לשלוט או למנוע. המשך »

מאז הרצח של בני משפחת פוגל באיתמר מרבה בנימין נתניהו לדבר על "ההסתה הפרועה של הרשות הפלסטינית" ולהצביע עליה כסיבה לפשע הזה. לנתניהו יש גם את "מדד תרבות השלום וההסתה ברשות הפלסטינית" שעליו הוא מסתמך כראייה למצב הדברים החמור. אלא שהאמת דווקא שונה: המדד דווקא מצביע על מגמות חיוביות בנושא הזה. כמו כן במקומות שונים הוא לוקה בפרשנות שגויה ושגיאות עובדתיות כך שהמסקנות שנתניהו מסיק ממנו הן לחלוטין לא מבוססות. אין לנו סיבה להאמין לנתניהו כשהוא אומר "הם מסיתים". המשך »

הפרדוקס הראשון והעיקרי של הלוגיקה נעוץ בסתירה שבין מטרתה לתוצריה. מטרתה של הלוגיקה היא להוסיף על הידע שלנו, לגלות אמת חדשה, ליצור הבנה חדשה.  גיאומטריה למשל, מתחילה ב-5 אקסיומות (קצת יותר בעצם) וכמה הגדרות. מנקודת התחלה צנועה זו, הכללים הלוגים של הגיאומטריה גוזרים שלל אמיתות יפות ומפתיעות. אלא שהאמיתות הללו פגומות מבחינת יכולתן לחשוף אמיתות חדשות.

אפשר היה לצפות שככל שנדע יותר, תגדל גם היכולת שלנו לגלות ידע חדש. נשמע הגיוני לא? כמו שהעשירים ממשיכים להתעשר והחזקים ממשיכים להתחזק אפשר היה לצפות שמסקנות יולידו מסקנות. אבל במובן מאוד חשוב ההיפך הוא הנכון. המשך »

לאחרונה יצא לאור תרגום לעברית של ספרו החשוב של נאגארג'ונה "שירת השורש של דרך האמצע". זה אחד הספרים היפהפיים של מחשבת האי-שניות. ספר שמכוון אותנו לחשוב אל מעבר לקצה המחשבה כדי שנוכל להניח מאחור כל מחשבה שהיא ולהיות עם מה שיש. התרגום היפה נעשה על ידי תרי שולמן ומגיעות לו על כך ברכות רבות. להפתעתי הרבה גיליתי שהספר הנפלא הזה מתבסס על טכניקה מתמטית שגורה למדי.

תחילה, הערה מינהלית. הבטחתי סדרה של שלוש רשימות על מקום הגוף בתרגול הרוחני. פרסמתי שתיים מהן וכעת הרוח לא נחה לצורך השלמת המשימה. אז יש לי חוב ואני מקווה למלא אותו בעתיד הקרוב.

עכשיו לעניינה של רשימה זו.

בבואנו לבחון מקרוב את העולם, אנחנו זוכים לגילויים ותובנות חדשות שהן מקור לשמחה וגם נותנות לנו כוח ויכולת שליטה בעולם. אבל מי שממשיך להתבונן ומצליח לראות את שורש הדברים שמעבר למושגים שהוא משליך על המציאות עשוי למצוא את עצמו צולל ממרומי אשליית ההבנה לעומקו של פרדוקס בלתי פתיר. המשך »

החלק הראשון בסדרה – הגוף כמשנה תודעה – כאן

הגוף כמשקף את התודעה

הראה לי איך אתה זז ואומר לך כיצד התודעה שלך מותנית. מאחר והגוף והתודעה שלנו ארוגים זה בזה המשפט הנ"ל אמור להיות אקסיומה מובנת מאליה. משום מה הוא נותר נחלתם של יודעי סוד מועטים. נכתבו כמה ספרים מצוינים על האופן שבו הגוף משקף את פעולת התודעה וכמה מהם נסקרו על ידי באתר הזה. החביבים עלי הם ספריהם של צ'ארלס ז'נו, יהודית בינטר וטקואן סוהו. גם היינריך פון קלייסט עשה עבודה טובה.

משום מה התובנות של הכותבים הללו אודות עבודת הגוף כדרך ללימוד העצמי לא הבשילו לכדי מודלים או דרכי עבודה מגובשות וכל דור נדרש לגלות אותן מחדש. דבר זה עומד בניגוד בולט לשפע השיטות והטכניקות שהזכרתי בחלק הקודם אודות הגוף כמשנה תודעה. אני חייב את ההבנה שלי לאופן שבו התודעה המפרידה מתבטאת דרך הגוף לצירוף מקרים. באותה תקופה שהתחלתי ללמוד שיאצו ולהתאמן בקיטאידו התחלתי גם להשתתף בקבוצה שעניינה היה לימוד העצמי. הייתי מגיע לפגישות השבועיות של הקבוצה הישר מאימון הקיטאידו. תודעת המתחיל שלי הייתה חופשייה מהסברים והרגלים אודות המהות של האימון. היא גם הייתה צנועה מכדי לחשוב שהתודעה היא חזות הכול ושתרגול גופני יכול לשמש תחביב בריא לכל היותר. כך שהחיבור בין מה שלמדתי עם א' על העצמי לבין מה שעשיתי בקיטאידו ובשיאצו היה לי ברור מאוד. המשך »