Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘תבונת הגוף’ Category

השלג שירד בירושלים בסוף השבוע היה הזדמנות ל"מדיטציית שלג" שבשנים האחרונות ונטולות החומר הלבן לא התאפשר לי להנות ממנה.

ביפן לפני 17 שנה חוויתי חורפים קפואים ויבשים. השמיים הבהירים יחד עם הקור העז חתכו והעירו את הגוף. בחריפות הזו השתלב היטב ה"קנגייקו" (מילולית, אימון קר) שבו במשך מספר ימים של שיא החורף, התאמנו על חוף הים אימונים אינטנסיביים שאפשרו לנו להתמסר ולהשיל נוקשות של גוף ולב. אני חושב שמהימים ההם באה אהבת החורף שלי.

כשחזרתי לארץ המשכתי את המסורת הזו עם תלמידי בטמפרטורות ירושלמיות מאתגרות קצת פחות. היום, כל זה נראה לי רחוק מאוד ולמרות הידיעה הברורה שהאימונים הללו שינו את חיי, אני מעדיף בהרבה אימונים שממיסים גבולות ברכות במקום לחתוך דרכם בחדות. ההמסה מאפשרת להיות באינטימיות עם הגוף. החדות עלולה להתייחס אליו ככלי. המשך…

Read Full Post »

קבוצת חוקרים ב"אוניברסיטה של מרכז פלורידה" קיבלה מענק בסכום 300,000$ לחקור את הקשר בין מסע בחלל וחוויות רוחניות. מופרך?

מעבר לשאלת סדרי העדיפויות המחקריים מתברר שאסטרונאוטים רבים אכן חווים חוויות רוחניות עמוקות בעת שהותם בחלל. לפחות בחלק מהמקרים, החוויות הללו גם עיצבו את המשך החיים שלהם על פני כדור הארץ. בדרך כלל מתלווה לחוויות הללו תחושה מציפה של אושר ולכן התופעה קיבלה את השם "אופוריה בחלל".

עבור קוראי הבלוג, קשר ממין זה אמור להיות מתקבל על הדעת. הוא עולה בקנה אחד עם התיזה הבסיסית של תודעה גופנית  ומהווה דוגמא ציורית לדברים שכתבתי על הגוף כמשנה תודעה, ועל החוויה הגופנית כמקור לתפיסת המציאות שלנו. המשך…

Read Full Post »

תני לעצמך לחוות את הראש מבפנים, בעדינות, כאילו שאת מתידדת איתו. הישארי איתו כמו פנס שאינו דוחף דבר ואינו מקבע דבר… בעדינות כזו שאם מקום אחר בגוף יקרא לך, תוכלי לעבור אליו בקלות. הניחי לכאב להיות. אם הוא מתעצם או נחלש – או כל שינוי אחר – הניחי לזה לקרות. הניחי למה שמתרחש להיות.

המילים הללו מוכרות לכל מי שהשתתף בקורס ויפאסנה. השפה וגם הפרקטיקה הן אלף-בית של ויפאסנה, אי אפשר לטעות בכך. אלא שהמילים הללו נכתבו בשנות ה-60 על ידי בארי סטיבנס, פסיכולוגית גשטאלט אמריקאית. בשנים הללו תרגול הויפאסנה טרם הגיע לאמריקה וסטיבנס עצמה, למרות שהתעניינה מאוד בהגות של זן-בודהיזם ותורות אחרות של אי-שניות, כנראה לא הכירה את התרגול הזה. לכן המילים הללו – שאין בהן שום דבר חדש או מפתיע בפני עצמן – ריגשו אותי מאוד כשנתקלתי בהן. וככל שהמשכתי לקרוא כך גברה פליאתי: "איך (לעזאזל) היא גילתה את כל זה?". שיקום מתרגל הויפאסנה שלא מזהה את המשפט הבא:

ראה אם אתה יכול לחקור את זה – בעדינות, בלי לדחוף את זה, כאילו שאתה מתידד עם זה… התבונן בגוף שלך מבפנים. תתחיל במקום כלשהו ותמשיך משם. בדוק באיטיות כדי שתוכל להיות במגע ולגלות מה יש שם. כשאתה לא ממהר אתה רואה דברים שלא הבחנת בהם קודם. אתה שם לב…. הבחן מתי המחשבות נכנסות ובעדינות התמקד מחדש על המקום הנעים או הכואב בגוף, מבפנים.

גם כאן, זו סטיבנס ולא מורה למדיטציה שכותב את הדברים.

לפני כמה שנים קראתי שסטיבנס, שהיתה קרובה למייסד הגשטאלט פריץ פרלס, פיתחה טכניקה כלשהי של עבודת גוף ולכן קניתי ספר עם מאמר פרי עטה שהוא כנראה התיעוד היחיד של העבודה הזו וממנו לקוחים הציטוטים שלמעלה (וכל שאר הציטוטים שאביא בהמשך). עם הקריאה, כשהתברר לי שהפיתוח שלה דומה כל כך לתרגול הויפאסנה זה היה מאוד מלהיב עבורי: משהו כל כך יקר ערך שלכאורה צריך ללמוד ממורים (שבעצמם למדו אותו ממורים שבעצמם …) הוא בעצם נגיש וניתן לגילוי על ידי כל אחד.

או אולי סטיבנס היא לא "סתם" כל אחד? ובכן, למרות שסטיבנס עברה חוויות שיכלה לכנות אותן "הארה", היא כלל לא טורחת להסתיר את האנושיות והמוגבלות שלה.

אפרופו הארה, יש לא מעט תיאורים של התעוררויות ספונטניות שאנשים חוו מבלי שבכלל היתה להם נטיה רוחנית כלשהי. אבל הגילוי של סטיבנס – שדווקא הקדישה את מרבית שנותיה לחיפוש פסיכולוגי ורוחני אינטנסיבי – מרשים אותי הרבה יותר. היא לא "רק" עברה טרנספורמציה עמוקה אלא בראה מתוך עצמה שיטה שלמה. לא סתם שיטה אלא משהו שדומה מאוד לויפאסנה. יש בספר כמה איזכורים לזן, טאו ומאיה (יותר כפילוסופיות מאשר כתרגול). לעומת זאת המילה מדיטציה מוזכרת בכל המאמר רק פעם אחת ובהקשר אגבי למדי. סטיבנס, שוודאי לא נחשפה לתרגול ויפאסנה פורמאלי, אולי גם לא חשבה שיש קשר בין העבודה שלה למדיטציה.

פעמים רבות, עצם זה שאנו באים במגע עם תחושות גוף לא נעימות עוזר להפחית או לשחרר אותן … מה שחשוב זה לנוע עם הכאב. להניח להתמקדות הפנימית לזרום בקלות לאן שהכאב קורא.

סטיבנס מתארת כיצד ההקשבה לגוף משקיטה את התודעה ומביאה אותנו במגע ישיר עם מצבו של הגוף ואפילו עם רצונותיו. המחשבות נעלמות והחושים נהיים ערים. כל זה מוכר היטב למתרגלי ויפאסנה. אבל יש גם הבדלים והם מעניינים. סטיבנס מגדירה את המטרה של העבודה שלה כ"ביטול השליטה" (decontroling) ושחרור האורגניזם לחוות ולפעול באופן טבעי. אליבא דסיטיבנס השליטה מגיעה מהאגו ומהמחשבה שמגבילות ומתנות את הגוף.

לשחרר את התפקוד הטבעי מההתערבות שלנו …לשחרר אותנו (חזרה) אל התפקוד הטבעי … רק חוויה יכולה לעשות זאת … לא סתם הרפיה אלא לוותר על השליטה בגוף. אנו כל הזמן שולטים בגוף שלנו. העבודה שלי היא פשוט לבטל את השליטה – להניח לגוף שלי לעשות מה שהוא רוצה. אם אני גורמת לגוף שלי לפעול מתוך הסיבות שיש בראש שלי אז אני בצרות. הראש שלי פועל רק על פי כללים או על פי מה שקרה בעבר. החושים שלי מורים לי איך לפעול עכשיו. לעזוב את הראש שלי  דרך העבודה הגופנית מביא אותי לנהר או זרימה היכן שהכל בא והולך, נפגש ולא נפגש.

מעניין שהדברים הללו מגיעים דווקא מפסיכולוגית. בכל מקרה הם תואמים את העניין הרב שהיה לסטיבנס בכתביו של קרישנמורטי ובזן. הספר זרוע באמירות על כך שמחשבות הן סוג של רעש, כמו גם על חוסר הערך של כללים, חוקים וידע ועל האידיאל של פעולה ספונטאנית מתוך הכאן ועכשיו וללא שליטה.

לחשוב על [במקום להיות עם א.ט.] הוא הסכנה היחידה שמאיימת על המין האנושי.

לעומת המטרה של ביטול השליטה, תרגול הויפאסנה שואף לשחרר את המתרגלת מתפיסה שגויה של מהות התודעה והעולם. אולי בהזדמנות קרובה אנסה להיכנס לעומקם של ההבדלים ונקודות הדמיון בין שתי המטרות הללו (עשיתי זאת ברפרוף פה ושם בעבר). בכל מקרה, על פי התיאורים במאמר, ה"שיטה ללא שיטה" של סטיבנס אכן עובדת, הגוף משתחרר ונהיה חופשי. ככה זה נראה:

כמעט מיד התחילה תנועה ספונטנית. הזרועות שלו הצטלבו וידיו משכו בלחיים שלו. הוא כאב וסבל ממתח…הוא הוטל כענף בסערה, ללא גזע או שורשים. גופו נזרק לכל הכיוונים, הראש והעיניים שלו התנדנדו, הלשון משתרבבת החוצה והוא לוגם שאיפות גדולות של אויר.. אז הוא התחיל לרעוד

ובמקום אחר

הוא נשכב על הרצפה ומיד גופו התחיל להתעוות תוך כדי שהוא צועק

התיאורים הללו – והמאמר מכיל תיאורים דומים נוספים – כבר אינם מה שקורה בתרגול ויפאסנה. שם הגוף הולך ונרגע, מפתח יציבות ויכול להישאר בתנוחה אחת במשך זמן רב. לצד היציבות הזו מתפתחת רגישות שבה גם התנועות המעודנות והאיטיות ביותר יכולות להחוות בצורה חריפה. מה להתפרצות האנרגיה חסרת השליטה שמתארת סטיבנס ולשקט של הויפאסנה? התיאורים הללו נראים שייכים יותר לטראנס שמאני וגם חלק מהאפקטים הנלווים לתהליך קשורים יותר לחוויות טראנס מאשר לויפאסנה:

למשל רגרסיה

הוא נשכב ומיד התחיל להטלטל ולצעוק. ואז הוא היה בעריסה בהתקף זעם נוראי. אמא שלו השאירה אותו והלכה למיטה תוך שהיא בוכה בגלל שלא ידעה מה לעשות איתו. הוא ראה את היד של אבא שלו מכבה את האור. גם הוא לא ידע מה לעשות. הוא קרא שוב ושוב לאמא שלו ואמר את מה שלא היה יכול להגיד כילד: "אמא, אמא! אל תדאגי! אני בסדר, אמא!"

או ריפוי

אשה בת 50 בחרה לעשות את העבודה הגופנית ואמרה בבהלה 'אני צולעת כבר כל כך הרבה שנים אני לא יכולה להמשיך ככה'. דמעות. היא סיימה את התרגול תוך שהיא מדברת אל הרגל שלה ואומרת ' את שייכת לי!'. כשהיא התרוממה חזרה לעמידה היא הלכה בקלות.

עוד אחזור לעניין השמאניזם של בארי סטיבנס.

נראה שסטיבנס גילתה בעצמה לא מעט דברים שאנשים אחרים זקוקים למורה על מנת לדעת על קיומם. למרות שהיא כלל אינה מזכירה בספר צ'י, צ'אקרות או אנרגיה הציטוט הבא הוא תיאור יפהפה ומוחשי של חוויית צ'י:

הנשימה שלי נהיית עמוקה יותר ולעתים חזקה מאוד. אני מרגישה אותה כמו צורה של 8 – בית החזה שלי מתרחב ואז זורם אל חלל הבטן כמו גלישה מגבעה הבטן מתרחבת (ובית החזה מתכווץ) וזה זורם במורד בחזרה אל בית החזה. אני מרגישה את הנשימה שלי במקומות בהם בדרך כלל איני מודעת אליה – בגב וברגלים ולעתים בכפות הרגלים … כמו בועות קטנות בכל מקום והכל בתנועה

העבודה הגופנית של סטיבנס מולידה גם תובנות, ותובנות הן הרי הפרי המובטח של תרגול הויפאסנה.

יש תובנות פסיכולוגיות כגון: "הוא ראה איך הוא דוחף את בת הזוג שלו להשתנות באופן לא מציאותי" וגם "היא גילתה שסקס כל כך משמעותי בשבילה משום שבלעדיו היא לא מסוגלת להרגיש את מרכז הגוף שלה". תובנות לגבי הפעולה של העצמי "גיליתי מה אני עושה שגורם לי אי נוחות" (מטופל שבארי לא הסכימה לתת לו כרית לשים מתחת ראש כששכב) ולגבי טבע הדברים: "הכל משתנה כל הזמן, להיתפס למשמעות או להצהרה על מה שצריך וראוי הוא מקור לתסכול. אפשר להרגיש איך דברים רוצים לקרות… כאשר אני עוזבת את כל מה שאני חושבת, מה שנשאר זה מה שיש."

התרגול שסטיבנס פיתחה מגלה לנו את המציאות כפי שהיא נגלית גם דרך תרגול הויפאסנה. זה ממש לא דבר של מה בכך. פעמים רבות שיטות וגישות שעוזרות לנו להשתנות/להשתפר (למשל, לרפא טראומה נפשית או גופנית כמו בדוגמאות למעלה או להיכנס למצב טראנס) רואות בשינוי הזה את חזות הכול ולא מביאות אותנו במגע עמוק עם תובנות כאלו.

דרך אגב, בניגוד בולט לתרגול הויאפסנה, סטיבנס כותבת שרק לעתים נדירות היא מנחה להפנות את תשומת הלב אל הנשימה. כשהיא עושה זאת זה בדרך כלל עם מטופלים שמתקשים להפסיק לחשוב.

נראה לי שכל מי שמכיר את תרגול הויפאסנה יסתקרן מאוד להבין איך זה שההנחיות שלה שכל כך דומות להנחיות במדיטציית ויפאסנה מולידות טראנס משתולל. אבל האמת היא שהפלא הוא אף עמוק מזה: כפי שכל מתרגלת יודעת, כלל לא פשוט להיכנס למצב של תשומת לב עמוקה שאינה מופרעת על ידי מחשבות ואינה מתערבת במתרחש. מתרגלים זקוקים לחודשים – ושנים – של תרגול ולתנאים המוגנים של רטריט ארוך, נטול עיסוקים והסחות אחרות על מנת לפתח תשומת לב כזו. ואילו אצל סטיבנס נראה שדי בסשן של שעה על מנת שיתרחשו דברים עמוקים (היא אמנם כותבת שיש מטופלים שעבורם העבודה הגופנית נותרת סתומה ולא משנה אצלם דבר). אני מעז לנחש שהנוכחות של סטיבנס – הנוכחות האנרגטית שלה – משחקת כאן תפקיד חשוב ושהיא זו שתורמת להשפעה הדרמטית של העבודה הגופנית על המטופלים. סטיבנס – גם אם היא כלל לא תופסת את עצמה ככזו – היא סוג של שמאנית. בהודו כבר היו הופכים אותה לגורו ומדברים בהתלהבות על האנרגיה המיטיבה ששורה סביבה. ראיתי כמה מטפלים יפניים שידעו להביא את המטופלים שלהם לשחרור חסר מעצורים ממין זה שסטיבנס מתארת. אבל בעוד שאצל המטפלים הללו המטופל היה פאסיבי והמטפל הוא זה שעבד (תוך מגע או בלעדיו) סטיבנס יוצאת דופן בכך שהיא לכאורה אינה עושה דבר. היא "רק" מקשיבה (וכמובן נותנת הנחיות. אבל ההקשבה שלה היא הקריטית כאן לדעתי).

סטיבנס מקדישה פיסקה קצרה אחת לתאר כיצד "גילתה" את העבודה הגופנית הזו. בשנות ה-50 (שוב, הרבה לפני שהויפאסנה הגיעה למערב) היא היתה חולה ובמשך שנתיים נאלצה לבלות את רוב זמנה במיטה. אף אחד לא ידע ממה היא סובלת ומה הטיפול שהיא צריכה. בסופו של דבר היא ניסתה לטפל בעצמה. היא זיהתה שאירוע כלשהו הוא המקור לעייפות העמוקה שלה וניסתה לחיות אותו מחדש ולדמיין שהוא מתרחש באופן אחר:

דמיינתי את זה קורה אחרת. זה היה נעים אז חזרתי על כך. פינטזתי שוב ושוב עד שהתחיל תהליך ספונטני של שחרור: התייפחות, רעידות, עוויתות ובעקבות כך תחושת שחרור ומתן מקום לריפוי. האינטליגנציה הגופנית השתחררה מהחסמים והפגיעות של האגו המודע השטחי. כתוצאה מכך השתחררו גם תקיעויות בשריריים ובאברים הפנימים שהם תוצאה ומקבילה לתקיעויות פסיכולוגיות. בסוף שכבתי שם בשמחה ועם תחושה של היטהרות.

סטיבנס החלימה. מתוך ההבנה של הערך התירפואטי של המצב הזה היא בדקה במשך כמה שנים איך היא יכולה להפוך אותו לנגיש עבורה וכך התפתחה "העבודה הגופנית". סטיבנס נפטרה בשנת 1985 ואני לא יודע על מישהו שממשיך את העבודה שלה. כתבתי לבן של סטיבנס ושאלתי אותו על מקורות שאולי השפיעו או עזרו לה בגילוי שלה. למרות שג'ון סטיבנס (היום שמו סטיב אנדראס) עבד בצמוד לאימו ואף הוציא לאור את הספרים שלה הוא לא ידע לענות לי. סטיבנס כותבת במאמר ש"לאורך כל ההיסטוריה אנשים חזרו וגילו את הגשטאלט". כפי שהסיפור של סטיבנס מעיד, כנראה שאותו דבר נכון לגבי הויפאסנה.

Read Full Post »

מאבקים לא אלימים מתקיימים בישראל מזה שנים רבות בשלל נושאים חברתיים ועל ידי קבוצות אוכלוסיה מגוונות. למרות זאת מרבית המאבקים שהתרחשו עד כה בארץ הסתפקו בטקטיקות של מאבק לא-אלים במקום למצות את הפוטנציאל האסטרטגי של מאבקים מסוג זה. שימוש מוגבל זה והיעדר הבנה מספקת לגבי מאבקים לא-אלימים מחלישה מאוד את האפקטיביות שלהם. אני מקווה שרשימה זו ואלו שיבואו בעקבותיה יתרמו לשינוי מצב זה ולניהול המאבקים הלא-אלימים הבאים עלינו לטובה.

הדברים נכתבים הן מתוך ההתנסויות שלי לאורך השנים והן מתוך קריאה בכתבים של יוג'ין שארפ – כנראה המומחה העולמי למאבקים כאלו (בכמה מקומות הדברים שאכתוב אינם עולים בקנה אחד עם דבריו של שארפ ולא תמיד אטרח לציין זאת).

בראש וראשונה חשוב להבין שמאבק לא-אלים אינו עניין של יפות נפש. זה הוא מאבק לכל דבר שמטרתו שינוי המציאות והשגת מטרות תוך התגברות על יריב חזק שמסרב לכך. כשהיא מנוהלת נכון פעולה לא-אלימה מוציאה אל הפועל את העוצמה של הצד הנאבק ומחלישה את הצד היריב. המשך…

Read Full Post »

לא נעים ליפול. יש לנו תגובה אינסטינקטיבית (אחת היחידות, כך קראתי, שקיימות מרגע הלידה) של כיווץ כשאנו מועדים או כשהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו. לכן מאוד מפתיע לגלות, שנפילה היא חלק מהותי מאמנויות גוף שונות. כתבתי על נפילה בשיאצו וגם בקונטאקט אימפרוביזציה וקיטאידו. האינסטינקט הגופני כרוך בדפוס תודעתי חזק. להתייחס לנפילה לא כאל תאונה או שבירה של התנועה אלא כאל חלק מהותי מהרצף התנועתי, חלק שבעצם מאפשר את התנועה (ובשיאצו את הטיפול) מנוגד לתפיסות ואמונות עמוקות שלנו. זה סותר את התפיסה הבסיסית והמובנת מאליה שלנו שאנו סוכנים עצמאיים ונפרדים שיכולים לפעול על הסביבה שלנו. לכן ההסכמה ליפול היא גם אתגר תודעתי – התפיסה שלנו את יחסינו עם המרחב נדרשת להשתנות.

לפני כמה שנים קראתי בספר של משה פלדנקרייז שבהליכה אנו בעצם נופלים. הגוף נופל קדימה והרגל המושטת היא זו שבולמת את הנפילה, צעד אחרי צעד. מאוד הופתעתי לקרוא את זה וקמתי לבדוק. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר – אתם יכולים לקחת כמה צעדים ולבדוק בעצמכם, אולי הרגישות שלכם יותר טובה משלי. רק אחרי זמן מה של הליכה ותשומת לב הבנתי שאכן יש רגע או שניים עד שהרגל הצועדת פוגשת את הרצפה שבהם אני נופל. לפעמים הצעידה שלנו משמיעה קול במפגש הרגל עם הרצפה, ואם תנסו ללכת יחפים סביר שתרגישו מכות קטנות בכל פעם שאתם דורכים. אלו הם תוצאה של הנפילה שבהליכה.

זה עניין די דרמטי לגלות שחלק מוכר היטב של העולם אינו כפי שחשבתי. לעתים זה יכול להיות מפחיד או מתסכל (איך לעזאזל הלכתי כל השנים הללו בלי לדעת שאני נופל?). פעמים אחרות, הגילוי מביא עימו יתר הרמוניה (אני מבין יותר טוב מה היא הליכה ולכן הליכתי נהיית הרמונית יותר) וזה מביא אנרגיה ושמחה. אבל בזמנו הגילוי אודות הנפילה שבהליכה לא היה שלם ומשהו בי נותר לא מסופק. בשנים שחלפו מאז חזרתי שוב ושוב לבדוק האם כשאני הולך אני באמת נופל ולנסות להבין מה עדיין חומק ממני. שכן בעוד שבשיאצו וקונטאקט לא רק ידעתי שאני נופל אלא אף הרגשתי את הנפילה בצורה ברורה, ההליכה פשוט לא הרגישה לי כמו נפילה.

בשבוע שעבר זה סופסוף קרה. האסימון "נפל". קלטתי שאחד ההבדלים בין נפילה לתנועה שאינה נופלת הוא חוסר היכולת לעצור את התנועה. אם אני עומד ומרים את הרגל באוויר אני יכול לעצור בכל רגע ולהישאר בתנוחה סטטית. אבל כשאני מתחיל לשלוח את הרגל ובעקבותיה את מרכז הכובד שלי קדימה, מגיע רגע שבו איני יכול לעצור יותר. זה זמן הנפילה. כל מי שפספס מדרגה בחושך חווה את זה. תוך כדי שבדקתי והבנתי וחוויתי את העניין, הבנתי גם למה עד עכשיו הנפילה לא הרגישה ככזו. לנפילה מצטרפת תחושה אינסטינקטיבית וחריפה של אי-נעימות: אנו מועדים וחשים כאב, או מחליקים ומאבדים את המבנה ההרמוני והזקוף שלנו – פלג הגוף העליון נזרק לכיוון אחד ופלג הגוף התחתון לכיוון אחר – או צונחים וחשים את בטננו מתכווצת. כל הצורות הללו של איבוד שליטה נעדרות מתופעת ההליכה: אנחנו לא מועדים, לא מחליקים והנפילה נמשכת זמן קצר מכדי שנוכל להרגיש שאנו צונחים.

הפער הזה בין "נפילה על פי הגדרה"

כשמרכז הכובד אינו מקבל תמיכה מתרחשת נפילה. משלב מסוים בהליכה למרכז הכובד אין תמיכה מספקת ולכן הליכה מתרחשת תוך נפילה

לבין "נפילה על פי החוויה"

נפילה היא תאונה, אירוע לא נעים ולא הרמוני. נעים ללכת, התנועה זורמת, אני מחליט מה ואיך קורה ולכן זה ממש לא נפילה

הוא דבר מאוד מסקרן. כל מי שמתמחה בדיסציפלינה כלשהי (ממתמטיקה ועד שרברבות) מתחיל לגלות פערים מסוג זה שנחשפים רק לעיניו של מומחה. אם "המומחה" לא ממהר להכריע מי מהשתיים היא "האמיתית" (זו של ההגדרה או זו של החוויה) אז הוא מוצא את עצמו מול קואן: נפילה שאינה נפילה (למשל). במין מעשה קסמים דווקא המומחיות מביאה אותנו למצב של תעלומה. ואז אפשר לחיות.

עוד דבר מיוחד בנפילת ההליכה הוא האופן בו היא משלבת בין חוסר שליטה לשליטה. מצד אחד אנחנו מסכימים ליפול ובנפילה אנו מאבדים שליטה. מצד שני אנו שולטים היטב (בדרך כלל) בכיוון הנפילה, במשך שלה וכמובן בהמשך ההליכה תוך כדי המפגש המחודש עם הקרקע. שליטה וחוסר שליטה בו-זמנית – בלי זה לא היתה לנו הזרימה והנוחות של ההליכה. דרך אגב, לא חייבים שההליכה תתרחש תוך כדי נפילה. אפשר כמו בטאי צ'י ראשית להושיט את הרגל, לתת לכף הרגל לפגוש מחדש את הקרקע ורק אחר כך להעביר את מרכז הכובד קדימה (ראו סרטון כאן) או אפשר, כמו בקיטאידו לדחוף בעזרת הרגל האחורית כך שמרכז הכובד אינו נופל אלא נדחף קדימה. אבל לא ככה אנו הולכים. אנו הולכים תוך כדי נפילה כי בהינתן מבנה הגוף שלנו זו הצורה היעילה ביותר לנוע קדימה. אנו מצטרפים אל האינרציה של הנפילה וממשיכים ממנה לצעד הבא עם הרבה פחות השקעה של האנרגיה מאשר היינו צריכים להשקיע לו היינו הולכים בדרך אחרת. כמו באיקידו אנחנו משתמשים בכוח שאינו בשליטתנו על מנת להשיג את התוצאה הרצויה לנו. בלי שלקחנו שיעור אחד כולנו עושים קונטאקט אימפרוביזציה ושיאצו בכל צעד שאנו לוקחים.

רשימות קשורות:

Read Full Post »

המעבר ממחאה למאבק אינו פשוט. השתדלתי לכתוב את הדברים הבאים באופן שיבטאו בצורה מדוייקת את המחויבות שלי לאי-אלימות במחשבה, כתיבה ומעשה. מי שמעוניין ללכת בדרך המאבק, חיוני שינקה עצמו מהאלימות שבתוכו.

ג'יוג'וטסו פוליטי – ביום רביעי פיזרה המשטרה באלימות את הפגנת המחאה מול עיריית תל אביב.  בוצעו 40 מעצרים לא מוצדקים. חולדאי ודובריו הציגו תמונה הפוכה ולפיה המפגינים הם שהיו אלימים. הפייסבוק – ואולי (גם הבלוגספירה) מלא בהתמרמרות על השערוריה הזו. אבל המפגינים קיבלו כאן שיעור מזורז שחשוב מאוד שיפנימו: כך פועלים מנגנוני הכוח. לא רק שיש להם את היכולת להרביץ, להשפיל ולעצור יש להם גם את הקשרים והאמצעים להציג בתקשורת איזו תמונה שהם רוצים גם אם האמת הפוכה. מסקנה קטנה: כל מי שרוצה לאתגר את הממסד חייב להכין רשימת טלפונים של אנשי התקשורת הרלבנטיים ולהעביר להם את המידע האמיתי כמה שיותר מהר.
ויש לקח מהותי יותר שחשוב להפנים: חייבים לקחת בעירבון מוגבל את מה שמופיע בתקשורת. אני יודע, כשדובר המשטרה מספר שקרה X קשה להאמין שהוא משקר במצח נחושה. כשעיתונאי "מדווח מהשטח" לא עולה על הדעת שהוא בכלל לא נמצא שם ומקבל את המידע שלו כמל מיני גורמים אינטרסנטים. גם אחרי שחוויתי דברים כאלו מספר פעמים אני עדיין מתקשה להאמין שמשקרים לי כך. המשך…

Read Full Post »

מוסף הארץ פרסם כתבה מקיפה על תכנית "שפת הקשב"  ותומר פרסיקו כתב בעקבות כך רשימה. הרשימה מעניינת וכהרגלו תומר לא מסתפק בתיאור הכתבה אלא מעמיק ומצביע על מה שמשתמע ממנה ושכלל אינו מובן מאליו.

תומר מסיים בהתפעלות גדולה מכך שכלשון הכתבה בהארץ:

דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […]ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים

תומר מכיר את התופעה מיד ראשונה ומבטא היטב את הנפלאות שלה:

וכאן המסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, … (ו)לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית?

לא רציתי להצטרף לשיח הער שהתפתח שם בתגובות. אבל מאחר שהסוגיה יכולה אולי להמחיש את מה שהרשימה האחרונה שלי יוחדה לו, אני כן רוצה להתבונן בהתבוננות של תומר. תוך כדי כך אנסה להראות איך הפניית ההתבוננות אל הגוף עשויה להועיל עם הקואן שהוא הביא. וזו הרי בדיוק הנקודה שדיברתי עליה ברשימה הקודמת ושקרן ביקשה ממני בתגובות לנסות להמחיש על ידי דוגמא: מה פירוש הדבר ששינוי תודעתי מתרחש דרך הגוף. המשך…

Read Full Post »

Older Posts »