Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שנדע להביא ימים טובים יותר’ Category

ראוי לכתוב על הנעשה בחודשים האחרונים בשייח ג'ראח : מחד, על האופן שבו מימוש חזון "ירושלים שלנו" נעשה בעזרת מדיניות של אפלייה קשה ופגיעה בזכויות הבסיסיות ביותר של הפלסטינים ומנגד על היופי ויכולת ההתמדה של מארגני ומשתתפי ההפגנות נגד ההתנחלות בליבה של שכונה פלסטינית.
אבל אני מעדיף לכתוב על פן אחר של המתחולל שם (כאן) ומקוה שיסלחו לי מי שיחשבו שאיני מתמקד בעיקר – בעיניי לפחות מדובר בעניין חשוב.

המאבק בכיבוש רווי פרדוקסים ואלו באים לידי ביטוי גם במתחולל בשייח ג'ראח. בראש וראשונה ישנו הפרדוקס של חברה ישראלית נאורה (בלי מרכאות) שמצליחה להתנהל בצורה שאננה ולכאורה בלי שום מודעות לתנאי החיים – לשיבוש החיים – שהיא כופה על מיליוני אנשים. אני רוצה להתמקד בפראדוקס אחר, זה שבו נתונים אנשי השמאל ואלו מאיתנו שמנסים לפעול נגד הכיבוש.

בהקשר של הסכסוך היהודי-פלסטיני, יש לפעיל שמאל שני אפיקים לפעולה: זה המתמקד במאבק בכיבוש ובעוולותיו וזה המתמקד בעשיית שלום. יתכן ולמתבונן מהצד לא ברור מדוע מדובר בשני נתיבים שונים ומדוע הביטויים "פעיל שמאל" ו"פעיל שלום" אינן מילים נרדפות. הנתיבים הללו אכן יכולים – וצריכים – להיות שלובים זה בזה אבל בהחלט מדובר בנתיבים שונים, עם דגשים שונים. סיוע לכפר פלסטיני שמתנחלים מתנכלים אליו הינו פעולה מסוג אחד ואילו יצירת הבנה וקירבה – פוליטית כמו גם אישית – בין יהודים לפלסטינים היא פעולה מסוג אחר. שתיהן, כמובן, פעולות חיוניות. צריך להיות גם מובן ששני הנתיבים הללו זקוקים זה לזה וללא קיומו של האחד גם השני לא יצלח. ההבנה הזו לא תמיד קיימת.

תאעיוש – חיים משותפים – ותראבוט – התחברות – הינם ארגוני שמאל שהשם שלהם מבטא את ההבנה הזו. לא עוד פעילות של ישראלים בשביל פלסטינאים או נגד מעשי עוול שישראל עושה אלא עשייה משותפת בין שווים שהקשרים בינהם חורגים מעבר למאבק או פרוייקט כזה או אחר. אבל נדמה לי שבפועל, הן בגלל החומות הפסיכולוגיות בין יהודים לפלסטינים והן בגלל הפער בין שפע המצוקות שהכיבוש מייצר לקלישות התקווה למשהו שיהיה דומה לצילו של שלום – נתיב המאבק ממקד אליו הרבה יותר כוחות ועשייה מאשר הנתיב של טיפוח הבנה וקירבה.

יש הרבה מה לומר בשבחם של מאבקים ובשבחו של אותו מיעוט שנרתם למאבק גם אם לכאורה היה יכול לחיות טוב מאוד בבועה שלו. הדברים שלהלן יכולים להישמע כביקורת אבל לא זו כוונתם. אני מקוה שיובנו כהלכתם.

למאבקים – גם למאבקים צודקים – יש נטיה לסחוף אותנו להתלהמות, לשנאה ומשם לאלימות. המאבק – בבילעין, בנעלין ובשייח ג'ראח – הוא ברובו המוחלט לא אלים אבל התלהמות וגוונים שונים של שנאה בהחלט יש שם. המיינסטרים האקטיביסטי אינו מבין מה הבעיה עם ההתלהמות הזו. חבר שפגשתי באחת ההפגנות בשייח ג'ראח ושמכיר את עמדותיי על מאבק שאינו מזין כעס שאל אותי (בהצביעו לכיוון הבתים שמהם גורשו שלוש משפחות פלסטיניות) "אתה מצפה שאני לא אכעס על זה?". כמה שבועות לפני כן הוא הסביר לי שאם לא יכעס הוא לא יהיה פעיל, שבלי כעס הוא יוותר על המאבק. על הקביעה הזו – שרבים שותפים לה גם בהקשרים לא פוליטיים – אני בהחלט חולק. אכפתיות היא מניע מצויין לעשיה. ההדבקה הלא מודעת שרבים עושים בין כעס לאכפתיות היא משגה שמשלמים עליו מחיר.

שווה להסתכל פנימה על יחסי הגומלין בין כעס לאכפתיות ובכלל חשוב להסתכל על שרשרת הרגשות והתגובות הפנימיות שחיכוכי המאבקים שלנו מעוררים בתוכנו. אבל דיבור כזה על הסתכלות פנימה והקשבה לרגשות פנימיים מעצבן מאוד את רוב האקטיביסטיים (שאני מכיר). הבקשה לעצור ולהקשיב פנימה נתפסת אצלם כאנינות שאין לה מקום נוכח מצב החירום שבחוץ. ובכלל לאנשים שעושים בחוץ קשה לפעמים להכיר בערך של עשייה פנימית (והנה לנו עוד דיכוטומיה לא נחוצה שחשוב מאוד למוסס).

לאכפתיות יש יחסי גומלין לא רק עם כעס אלא גם עם אהבה. עכשיו, להגיד שאני מפגין בשייח ג'ראח מאהבה יתקבל בבוז על ידי רוב הקהל שבהפגנות הללו. לנוכח החרפה שבמשפחות עם ילדים קטנים שחיים ברחוב מול מה שהיה ביתם, הדיבור על אהבה הוא נלעג. ובאמת לא אהבה מביאה אותי לשייח ג'ראח, נראה לי שאכפתיות היא המילה שהכי מתאימה. אבל חשוב בעיניי להבין שאם אכפתיות היא מטבע אז כעס ואהבה הם שני צדדיה. האקטיביסט, שצריך להתמודד עם כל כך הרבה מכשולים וקשיים עלול יותר מדי בקלות להיות בצד של הכעס ולהישרף שם, רבים אכן נשרפים. על מנת לא להישרף חשוב (בלי להזכיר את המילה הזו – אהבה) כן לחפש את הצד השני של המטבע.

וכדי להנכיח איכות אחרת זולת זו של הכעס, כדאי לפעילי ולמארגני המאבקים למינהם להיזכר בנתיב של עשיית השלום. כי בפועל – עם כל הקלישאות וכל האכזבות – זה מה שרובנו רוצים. לא סתם שלום בין מדינות אלא חיים של שלום, שיש בהם פחות פחד ויותר שמחה, פחות כוחניות ויותר חמלה, פחות אפליה, פחות חומות והרבה יותר אחוה. חיים שבהם מימוש הצרכים שלי איננו דרך תחרות או גזל הצרכים של האחר. כאמור מאבקים נוטים להזין כעס וזה קורה גם בשייח ג'ראח. ראיתי מפגינה מחרפת חרדים שעברו במקום ולא היו קשורים למתרחש שם, ראיתי את המון המפגינים משתמשים בכוח של המון (לא כוח פיזי) כדי להבעית קבוצה אחרת של חרדים – גם הם לא היו קשורים למתרחש. שמעתי דובר פלסטיני קורא למפגינים שהניפו דגלי כחול-לבן שאין במאבק הזה מקום לדגלים הללו. אני לא מתכוון להישמע טהרני אבל נראה לי שחשוב להציב את האתגר: בואו ניאבק בלי להמציא לנו אויבים חדשים. להיאבק כך, פירושו להיאבק תוך כדי עשיית שלום. מי שזוכר שכוונתו לשלום מועד לשים לב כשהוא נסחף לשנאה וליצירת אויבים.

המאבק בשייח ג'ראח רויי בדברים שמזינים כעס ואלימות: דיבור מתלהם של חלק מהמפגינים, התנכלויות ואלימות משטרתית, המצב המחפיר שסביר שיחריף וכו'. לצידם, המאבק הזה רווי בהרבה הרבה יופי: אנשים צעירים עם ברק בעיניים, אנשים ששיבה זרקה בשערם ואתה יודע שכבר שנים שהם בעשיה, חובשי כיפות שמגיעים להפגנות יום ששי רגע לפני קבלת שבת. יצירתיות של אנשים שמתחפשים לבני הנאבי, או חברי צבא הליצנים המהפכני. אתה נתקל בפנים של אנשים מהרחוב – שכן מהבית ליד, זוג מבית קפה שאני פוקד, חברים קרובים וגם כאלו שמזמן לא ראית. אתה רואה את האנרגיה, את יכולת ההתמדה, אתה רואה שיש ישראלים שמסתכלים על המציאות כשהם משוחררים מהפחד-שנאה שטבוע בישראלי המצוי כשהוא חושב על פלסטינים.

ומה שאולי מרומם את הרוח יותר מכול הוא לראות את החזון התאעיושי מתממש בשטח. הסיסמא היא "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" – כל כך פשוט ואמור להיות כל כך מובן מאליו. הסיסמא הזו מוגשמת בהפגנות שייח ג'ראח. בעצם, היא יותר ממוגשמת. במקום להסתפק בסירוב להיות אויבים יש כאלו שהולכים צעד אחד קדימה ומראים לנו שיהודים וערבים יכולים להיות אחים. יהודים שמבינים ומדברים ערבית, יהודים ופלסטינים משלבים זרועות ומפטפטים על הא ודא, חלקם נעשו לידידים, לחברים, לשותפים שהעיניים שלהם מנצנצות אלו אל אלו. אמנם מדובר בהתחלה – חלקים גדולים מהקהל עדיין מופרדים לגושים של יהודים ופלסטינים – אבל יש יותר ויותר התחלות כאלו שבהן מעבר למאבק הספציפי נחצית תהום האחרות. מהעשור החשוך האחרון של טרור פלסטיני, טרור מתנחלי ואלימות ממוסדת של צבא ומדינה בוקעים נצנוצי אור של אחווה יהודית פלסטינית. האחווה הזו היא הבשורה של ההפגנות – בשורה שהיא לא פחות חשובה מעצם הקריאה לעצור את ההתנחלות והנישול בשייח ג'ראח – והיא נושאת בחובה תקוה גדולה.

 

ההפגנות מתקיימות מידי יום ששי בשעה 15:00. פרטים נוספים כאן.

Read Full Post »

הרשימה הזו עוסקת בויכוחים ופולמוסים שהופכים לעימות. בהכנסה שלנו את עצמנו לעימותים. בהכנסה שלנו את עצמנו לעימותים צודקים. בפרדוקס של הכנסת עצמנו לעימותים למען הצדק. כדרכי, אתחיל בדוגמאות של אמנות לחימה אבל אני מקווה לא להתעכב ולהגיע בזריזות לחיים עצמם.

לפני מספר שבועות ביקרתי חבר בסכנין. הוא סיפר שלפני שנים הוא התאמן לא מעט בקונג-פו. הדבר שהוא הכי אהב באימון היה התרגול של לצאת מקו ההתקפה שמופנית אליו ואז לנצל את החלל שנחשף אצל התוקף על מנת להכריע אותו. באמת מדובר בעיקרון יפה ולגמרי לא טריביאלי ולכן אני רוצה להסביר במה מדובר. נאמר שמישהו שולח לעברי אגרוף. האגרוף שלו יוצר כיוון ברור (ממנו קדימה לעברי) ומשהו בי נתפס לכיוון הזה ונלכד בו. מאחר ונלכדתי בציר הזה יש לי רק שתי אפשרויות תנועה: לסגת/לברוח אחורנית (ואז אני חשוף לאגרוף הבא) או לנוע קדימה ולחסום את האגרוף (ואז אנחנו במאבק של מי חזק או מיומן יותר). אבל למען האמת, אין שום דבר שמחייב אותי להילכד בכיוון שהתוקף יצר. אם התודעה שלי לא נתפשת לאנרגיה החזקה והממוקדת שלו אז אני יכול בקלות לזוז הצידה. עכשיו מה שקורה הוא שהתוקף עצמו נלכד בכיוון שהוא יצר מלכתחילה. כל כולו מכוון קדימה (היכן שאני עמדתי לפני רגע) אבל אני נמצא לצידו ובכיוון הזה הוא חשוף לחלוטין. מרוב שמיקד את עצמו קדימה הוא מותיר חלל באגף הצידי שלו ועכשיו אני יכול ללא שום מאמץ לתקוף דרך החלל הזה (סוקי ביפנית) ולהכריע אותו.

יש כמה דברים שחשוב לשים לב אליהם בתיאור הזה:

• מה שמתרחש אינו תלוי כל כך במיומנות הטכנית אלא בעיקר במה שקורה לתודעה: מי שהתודעה שלו נתקעת על כיוון מסויים נמצא בעמדת נחיתות.

• בניגוד למה שנראה על פני השטח ההתקפה אינה רק דבר מאיים: ההתקפה יוצרת נקודת תורפה אצל המתקיף. לוחמים מיומנים מפגינים הרבה שקט וחוסכים בתנועה. הם שמחים להזמין את היריב שלהם לתקוף ראשון כי הם יודעים לנצל את נקודות התורפה שנחשפות אצלו. זו גם הסיבה שיש קרבות שנגמרים ללא שהוחלפה מהלומה אחת: היריב הנחות יותר מזהה שאין שום נקודת תורפה אצל מי שעומד מולו, מבין שלתקוף במצב כזה פירושו להפסיד ונכנע (גם לשם הזיהוי הזה נדרשת מיומנות).

• המנצח אינו צריך שום דבר מהיריב שלו. הוא מכריע אותו וממשיך לענייניו.

הנקודה האחרונה הזו היא אחת החשובות לעניינו ונגיע אליה בהמשך. בינתיים, לצורך דוגמא אני רוצה להשתמש באחת הרשימות האחרונות של עידן לנדו בה הוא נתן קישור לכתבה של אורי בלאו בהארץ. הכתבה הכילה סרטוני יוטיוב בהם אנשי מג"ב משפילים פלסטינים. סרטונים מעוררי בחילה.

השאלה הראשונה היא לאיזה קרב עידן מכניס את עצמו. על כך די קל לענות: הקרב הוא בין הימין והשמאל בישראל (או, ליתר דיוק ולמרבית הצער – הקרב הוא בין הימין והשמאל בחברה היהודית). שאלה קצת יותר מורכבת היא על מה נסוב הקרב:

בגרסה השטחית – אבל השטחיות הזו קיימת למרבית הצער – החלפת המהלומות היא על מי יותר פושע, היהודים או הפלסטינים. פעם, מזמן, הקרב היה על מי יותר צודק. אבל את היומרה הזו איבדנו מזמן ולכן כל מה שנשאר זה להראות מי יותר מפלצתי. כך או כך, הגרסה הזו של הקרב (מי יותר פושע, מי יותר צודק) היא אמנות לחימה לא מיומנת: נלכדנו בתחרות צעקות. מי שיצעק חזק יותר ויצליח לזעזע יותר ינצח. אם זה היה עובד (ואם הצד שלי היה מנצח) אולי לא הייתי מתנגד לדרך הפעולה הזו. אבל הדרך הזו לא עובדת ולא יכולה לעבוד. חשוב להבין למה היא לא יכולה לעבוד ואני מקווה להתייחס לכך בהמשך. דרך אגב, חיים גנז כתב מאמר יפה ב"הארץ" על כך שהיהודים צודקים (לפעמים) וגם הפלסטינים צודקים (לפעמים) ועל איך שצדק אחד אינו יכול להעלים צדק אחר גם אם הם לכאורה בהתנגשות (ומאחר והזכרתי את עידן לנדו, שמבין קצת בלוגיקה, אחת הבעיות שלנו היא הסתמכות חזקה מידי על "חוק השלישי הנמנע של אריסטו": אם אני צודק אז הוא טועה).

גרסה יותר רצינית של הויכוח שמאל-ימין היא מה כדאי לנו, לישראל לעשות – ושוב למרבית הצער, בדרך כלל כשיהודים אומרים "ישראל" הם חושבים רק על היהודים שחיים בה. האם המחיר שאנו משלמים על כיבושם של מיליוני אנשים הוא משהו שראוי לשלם? הגרסה הזו מתאימה לסצנריו הקונג-פו שתיארתי למעלה:

הימין "תוקף" או מציג את טיעוניו בדמות נימוקים ביטחוניים או נחלת אבות. עידן אינו נלכד בקו המחשבה הזה: הוא אינו מביא נימוקים ביטחוניים ואינו מנסה להסביר שגם לפלסטינים זכויות על האדמה הזו. הוא זז הצידה ומאיר את הויכוח מזוית אחרת: בשביל לקיים את הכיבוש אנחנו נאלצים לשלם מחיר בדמות ההתנהגות המזעזעת שתוארה בכתבה של אורי בלאו. יתר על כן, הטיעונים הימניים על "נחלת אבות" ועל המסוכנות הפלסטינית מניחים גם את המוסריות שלנו: אלוהים רוצה שנהיה בחברון ובתקוע ומול הטרור הפלסטיני הבלתי נלאה יש עם יהודי רודף שלום שתמיד רדפו אותו על לא עוול בכפו. דווקא הטיעונים הללו הם שחושפים את "האגף" של הימין לא מוכן להתקפה הצידית של עידן (ההתהדרות בשליחות האלוהית ובמוסריות ההיסטורית שלנו לא יכולה להישאר אדישה לגילויים בדבר פרצופנו האמיתי). על פניו הניצחון של עידן מובטח שכן מי באמת מוכן להסכים להתנהגות שהסרטונים מראים ואיזה קשר יש בינם לבין ביטחון או רצון אלוהי? עידן מוסיף את הקלף המנצח (מוודא הריגה?) בדמות ההשוואה לנאצים.

אלא שעידן לא מנצח. מחנה השמאל כנראה לא גדל בעקבות הרשימה שלו, לפחות לא כפי שאני הייתי מצפה. אני לא ציני והעניין כאן הוא לא הכתיבה של עידן לנדו. איך זה יכול להיות שעדויות ברורת כל כך על מה שחיילי מג"ב עושים ושמתפרסמות בעיתון ראשי לא גורמות לסערה?

אני לא רוצה להאריך את הרשימה ולכן אשמור את עיקר הדברים לרשימה הבאה. לסיום הרשימה הזו אני רוצה להיעזר בעקרונות של קרב הקונג-פו שכתבתי למעלה על מנת להסביר למה האסטרטגיה של עידן פחות אפקטיבית מכפי שאפשר היה לצפות. אני יוצא מנקודת הנחה שאפקטיביות יותר חשובה במקרה הזה מאשר הבעה כנה וספונטאנית של רגשות ודיעות – הנחה שראויה לדיון בפני עצמו.

עניין אחד הוא העיקרון שהתקפה חושפת נקודות תורפה אצל המתקיף. ביטוי להבנה הזו יש באימרה "דברי חכמים בנחת נשמעים". ב"התקפה" שלו עידן לא מסתפק בלהגיד לנו "תראו מה קורה כאן" אלא מוסיף את ההשוואה לנאצים. בין אם בצדק ובין אם לא זה פוגע באפקטיביות שלו: הדיון מוסט לשאלה האם ההשוואה היא במקום וכך נחסך הצורך להתמודד עם מה שהסרטונים מראים. עבור הרבה אנשים ההשוואה היא שערורייתית וזה מונע מהם להתייחס לגופו של עניין.

אבל העניין המהותי לטעמי נעוץ בעיקרון השלישי שתיארתי: בקרב קונג-פו היריבים אינם צריכים שום דבר אחד מהשני וכל אחד מסתמך על יכולותיו שלו על מנת לנצח. זה הבדל מהותי בין עימות פיזי לויכוח פוליטי ומבהיר מאוד את המגבלה של ויכוחים וטיעונים מנצחים. בניגוד לעימות הפיזי, עידן ואני וכל מי שחי כחלק מחברה, זקוקים – ויהיה כושר השכנוע שלנו אשר יהיה – להסכמה של בר הפלוגתא שלנו. את ההסכמה הזו אין לנו שום דרך לכפות או לקבל בכוח. לי – ואני מאמין שאני לא יוצא דופן בכך – יש אינספור התנסויות בהן הטיעונים המנצחים שלי לא השיגו דבר (פרט אולי להכעיס או לגרום לבן השיח שלי להיאטם). התופעה הזו שבה מה שאמור להשפיע ולהכריע אינו עושה זאת אלא אפילו משיג את ההפך דורשת הסבר ואני אנסה להביא אותו ברשימה הבאה.

בינתיים אני רוצה להצביע על העובדה שטיעון מנצח הוא סוג – מעודן ולגטימי – של שימוש בכוח. כשאני מביא טיעון מנצח אני מתעניין בלשכנע את בן השיח שלי במקרה הטוב או בלנצח בויכוח במקרה האחר. כך או כך מה שפחות מעניין אותי הוא בן השיח שלי כאדם – רגשותיו, אמונותיו וצרכיו. נלכדתי באנרגיה של הפולמוס ואני שוכח את האדם שמולי. ייתכן שיש סיטואציות שבהן השימוש הזה בכוח הוא בלתי נמנע או ראוי. אבל כשנושא הפולמוס הוא שלום וזכויות אדם יש כאן פרדוקס שחשוב לא להתעלם ממנו.

טיעונים מנצחים יכולים לעבוד כשהויכוח הוא ענייני ונטול רגשות עזים או כשיש לי מספיק כוח. למשל, כשאני ממוקם גבוה מספיק במבנה היררכי כמו מקום עבודה. אינני סוציולוג אבל ארשה לעצמי לשער שבעבר כשהחברה שלנו היתה יותר היררכית טיעונים מנצחים השיגו את מטרתם וכך התפתח בתרבות שלנו ההרגל של להשתמש בהם על כל שעל. היום, כשהחברה היא הרבה פחות היררכית זה עובד פחות טוב. סיטואציה אחרת שבה יש לי מספיק כוח היא כשהמחנה שלי הוא המחנה הגדול והחזק או כשהצד השני צריך ממני משהו. במצב הנוכחי של השמאל בארץ זה מגוחך מצידו להסתמך על כוח (והלימוד הזה הוא אולי נקודת האור היחידה בהתרסקות הנוכחית של מחנה השמאל הישראלי).

בהקשר הזה יש עוד תופעה שחשוב לשים לב אליה. איש השמאל מביא את הטיעון המוסרי המנצח שלו ומצפה שאמות הסיפים ירעדו. משזה לא קורה – שוב ושוב ושוב – הוא מתחיל לחוש ניכור לחברה שלו. יש שהוא נשחק ומפסיק להיות מעורב פוליטית. יש שהוא אורז את עצמו לארץ אחרת. גם המהלך הזה יכול להיות מובן דרך התיאור של הקונג-פו. הטיעון המנצח של איש השמאל הוא ההתקפה שלו (התקפה לגיטימית אולי ולא בהכרח תוקפנית) וכשהוא מתקיף הוא חושף את האגף הצידי שלו. במקרה הזה, האגף הצידי הוא הרצון שיקשיבו לו ושיחלקו את התפיסה המוסרית שלו. מרוב רצון לשכנע איש השמאל עלול לא להיות מודע לרצון החזק שלו להישמע. הציבור הישראלי "זז הצידה" מההתקפה במשיכת כתפיים מתעלמת או בהטחת האשמות. באופן לא מודע התזוזה הזו הצידה תוקפת בדיוק את הרצון החזק של איש השמאל להישמע. זה החלל שהוא יצר ושם פוגעים בו.

לטעמי הסרטונים שבכתבה של אורי בלאו הם עוד עדות לכך שחיוני שנצליח לחולל פה שינוי. ומכיוון שהדרך שאנו הולכים בה לא משיגה זאת חיוני גם שנבין למה כך הם פני הדברים וננסה דרכים אחרות. תוך כדי כך אולי גם נצליח להישחק פחות ולא להיקלע לניכור. כאמור אנסה להמשיך ולפתח את הרעיון הזה ברשימה הבאה.

הערות חשובות לסיום. אני לא מתיימר לאיזשהו פתרון קסם. ייתכן גם שהניתוח שהבאתי כאן חלקי או שגוי. שום דבר ממה שכתבתי כאן לא נועד לבקר את עידן לנדו. השתמשתי ברשימה שלו כדוגמא על מנת להמחיש את הויכוח הפוליטי כקרב קונג-פו. אינני יודע מה המוטיבציות והכוונות של עידן וייתכן שאין קשר בין הדברים שכתבתי ובינהן. הרשימה הזו מכוונת למי שכן מוצא את עצמו מתפלמס ולאחר מכן מוטרד מכך שלמרות נימוקיו ומשנתו הסדורה לא הצליח לשכנע. למותר לציין שהתובנות שלי התפתחו מתוך הנטיה שלי להתפלמס והמחירים ששילמתי עליה.

Read Full Post »

החלק הראשון של הראיון הוקדש לאייקידו ולאיך הוא יכול או לא יכול להשפיע על האישיות ותפישת העולם של מי שעוסק בו. החלק שיבוא להלן הוא החלק הפוליטי יותר וכמו בראיונות הקודמים האמירות הפוליטיות נאמרו תוך התייחסות לאייקידו ולא במנותק ממנו. במספר מקומות הדברים מהדהדים את מה שנאמר בחלק הראשון.

איתן בן מאיר הפתיע אותי מספר פעמים במהלך הראיון. הסכמתי עם הדברים שאמר אך חלק מהנימוקים שהביא היו לא צפויים מבחינתי ונתנו לי דרך חדשה להסתכל על הדברים.

לאתר של איתן בן מאיר.

אט: כעת הייתי רוצה לקשור את הדברים לסכסוך היהודי פלסטיני. מעבר לדיעות הפוליטיות שלך או שלי מעניין אותי להסתכל על העימות הלאומי שלנו מתוך העיניים של אמן לחימה שמבין לא מעט בעימותים. למרות הדברים שאמרת בחלק הראשון של הראיון אני רוצה לשאול אותך מה אתה חושב – מתוך הפרספקטיבה של אמנויות הלחימה – על מה שקורה בעימות בינינו לבין הפלסטינאים?

איתן במ: לטעמי, הדבר הראשון והרלבנטי ביותר שאייקידו מלמד הוא לכבד את האחר, ובמקרה של עימות – לאומי או אישי – האחר הוא היריב. אני למדתי מהמורה שלי שאני מחוייב ללמד אייקידו את כל מי שבא אלי. סיפרתי קודם שיכולים להגיע אלי אנשים שיש לי ביקורת כלפיהם. אם הם באים ואומרים שמה שהם רוצים זה ללמוד ממני אייקידו אז אני מחוייב לשים כל שיפוט בצד וללמד אותם כמיטב יכולתי. בראש וראשונה זה מחייב אותי להתרומם מעבר לשוני בינינו ולשיפוטיות שלי. אם קשה לי אז זה הקושי שלי ואני צריך להתמודד.

אט: אחד הדברים הבולטים הוא כמה קשה לרבים בחברה שלנו לכבד את האויב.

איתן במ: בסדר. אני לא חושב שהדרך להתמודד עם התופעה הזו היא רק לבקר אותה. לא רק לישראלים קשה לכבד את האויב. זה קשה לכל אחד כולל לערבים. זה חלק מהקושי שבעוינות. אחת הדרכים להתמודדות עם איום – אני לא יודע אם זה תוצר תרבותי או טבוע בגנים שלנו – היא הדמוניזציה של האויב. זה מאפשר לנו לחסל אותו בלי נקיפות מצפון. ככה אנחנו מקיימים שתי מערכות מוסריות. מערכת מוסרית אחת מיועדת לאנשים שאנחנו כוללים בתוך התרבות והחבורה שלנו, אותם אנו מכנים "אנחנו". ויש מערכת מוסרית שאנו מחילים על האחרים, "עליהם" . אצלנו "לא תרצח" זה הדיבור הכי חשוב בין אדם לחברו אבל איתם אנחנו לא מקפידים על הדיבר הזה. עשינו שתי מערכות מוסריות ואיכשהו אנחנו לא מרגישים צבועים. האם המצב הזה נכון? האם יש צורך בשתי מערכות מוסריות או שיותר נכון להחזיק במערכת מוסרית אחת ולהתמודד עם הקושי של האיום?

אני לא מאמין בשתי מערכות מוסריות. אני לא יכול להצדיק התנהגות לא מוסרית על ידי שאציב מישהו מחוץ למערכת. בקונטקסט של עופרת יצוקה, הירי של הפלסטינאים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית במטרה לפגוע בה זה משהו שבאמת קשה לקבל. העניין הוא איך להתמודד עם זה באופן שמוסרי בעיני בלי להוציא את הפלסטינאים מהמערכת שלנו. להגיד יותר מזה אני לא מוסמך. אני לא פוליטיקאי ואני לא מבין בישוב סכסוכים אבל בשבילי זה האתגר.

האתגר הזה מחייב אותי לשאול מי הם הפלסטינאים הללו, מה הם חושבים, מה הם רוצים. אני בשום אופן לא חושב שהם צודקים במעשים שלהם בודאי לא לפי המערכת המוסרית שאני מדבר עליה. המערכת המוסרית שלהם מעוותת בעיני. מצד שני גם אנחנו חוטאים כלפיהם במובנים הללו – כמדינה, כתרבות וכחברה – אנחנו מוציאים אותם מתוך המשוואה המוסרית שלנו ועושים להם דברים שלא תואמים את המערכת המוסרית שלנו. התוצאה לא נעימה ולא נוחה. לא להם ולא לנו.

זו שאלה מאוד קשה איך מתמודדדים בסיטואיה כזו. אני משוכנע במאה אחוז שלו היינו מתעלים, כלומר לו היינו מוצאים דרך בתוך המערכת המוסרית שלנו להתמודד עם הקושי שהם מציבים בפנינו זה היה עוזר גם להם להתעלות והיה נמצא פיתרון שכולם יכולים לחיות איתו. אני מדבר עכשיו בתור איתן בן מאיר שלא יודע כלום ולא מבין הרבה .

אט: אתה לא המרואיין היחיד שטורח להגיד לי שוב ושוב "אני לא מבין, אני לא מומחה". הצניעות הזו מאוד מנוגדת לדימוי של ה"מורה": 30 – 40 שנות ניסיון, אומר לאנשים מה לעשות, מעיף אנשים לכל הכיוונים…

איתן במ: צריך להפריד בין הדברים. בתור מורה לאייקידו אני מעיז להגיד לאנשים מה לעשות ואיך לעשות כי רכשתי ניסיון – הייתי על המזרון הרבה שנים בתור תלמיד. עד היום אני ממשיך ללמוד על המזרון. אני מאמין בניסיון שיש לי אבל אני לא חושב שאני "המורה". יש אנשים שיש להם מורים יותר טובים ממני, יותר מוכשרים, יותר מוצלחים או עם יותר ניסיון.
אני השקעתי הרבה שנים כדי להשתכלל בתחום הזה שנקרא אייקידו. אני לא רוצה לשפוט כמה הצלחתי אבל אני לא נמצא באותו מקום שממנו התחלתי. עשיתי איזושהי דרך והסמכות שלי נובעת מהדרך שעשיתי . הסמכות הזו נוגעת רק לאייקידו. לגבי ההשלכות שלה לתחומים אחרים – כל אחד יכול לנחש מה שהוא רוצה. אני לא מרגיש שזה שאני מורה אייקידו מסמיך אותי לשום דבר אחר. אני מנחש שלניסיון שלי יש השלכות, אני מקוה שיש לו השלכות אבל אני לא יכול להגיד בביטחון מלא שאכן זה כך. אני לא אדם כל כך מצליח בחיים שאני יכול להתיימר לומר לאנשים ללמוד ממני כדי שיהיו מוצלחים כמוני. יש לי ביקורת על איפה שאני נמצא, כך שאולי כדאי לעשות אחרת ממני כדי לא להגיע לאותו מקום.

אט: אני חושב על החיילים והגנרלים שלנו שעסוקים בלחימה. להם יש את הפיתוי הכי גדול לקיים שתי מערכות מוסריות ולהוציא את האויב אל מחוץ למערכת המוסרית שלהם . דווקא בגלל שאמן הלחימה נמצא בעימות, חיוני שהוא לא יקיים שתי מערכות מוסריות. איך אמן לחימה מפתח בתוכו מחוייבות מוסרית?

איתן במ: אני לא יודע, כי זה לא הכרחי. אמן לחימה לא בהכרח מפתח את המחוייבות הזו והעיסוק באמנות לחימה לא מפתח אותה. ברגע שאתה רוכש מיומנות פיזית וטכנית – ובמקרה של המדינה גם טכנולוגיות – והאגו שלך גדל במקום לקטון אז יש פיתוי גדול להראות כמה אתה חזק ומיומן. זה נכון גם לגבי. מזמינים אותי ללמד אייקידו בכל מיני קורסים של אמנויות לחימה. בדרך כלל אני מגיע עם חששות אבל המיומנויות שרכשתי מרשימות. אנשים מתרשמים וזה מנפח את האגו, יוצר רצון להשוויץ להראות ולהשתלט. זה נותן סיפוק מידי כמו sugar rush. זה כל כך טעים ונעים שאתה לא חושב בכלל על ההשלכות הבריאותיות של הדבר. העיסוק באמנות לחימה לא בהכרח מקטין את האגו או מכוון להחלטות מוסריות מסויימות.

אט: אם אתה מגלה שמתפתח הפיתוי הזה להיות כוחני, נהיה חשוב לפתח גם משהו אחר.

איתן במ: חשוב זה עניין אישי. למי זה חשוב? יכול להיות שלמישהו הפיתוי הזה יהפוך לדבר הכי חשוב כי כשאין את ה-rush זה נורא מתסכל. באמריקה היה בחור שהתחיל ללמוד אייקידו שבוע לפני ובעצם צמחנו בדוג'ו ביחד. היינו מחוייבים באותה מידה והופענו לכל שיעור. במשך 3 שנים היינו בכל השיעורים, עשינו את בחינות הקיו שלנו באותם תאריכים. היינו חברים טובים, אהבנו להתאמן יחד והלכנו לכל מיני אירועים של אמנויות לחימה כמו הדגמות וקורסים. אחרי 3 שנים הוא בבת אחת הפסיק ללמוד אייקידו. הוא לא סתם בא פחות, אלא הפסיק לגמרי. כל הדוג'ו נדהם מהמעבר החד הזה ורק אני לא הופתעתי.

מה שראיתי זה שלימוד אייקידו הוא סדרה של התמודדויות עם תסכולים. אתה פוגש את אי השלמות שלך, פיזית וגם נפשית. יש אמנם כל מיני רגעים של הארה אבל הרוב זו עבודה קשה והלימוד קורה דווקא ברגעים של התסכול. בזמן ההארה אתה לא לומד כלום אלא רק נהנה ממה שלמדת עד אותו רגע. אתה סופסוף מבין מה שלמדת כל התקופה הזו.

מי שמזהה את זה מוקדם מבין שהלימוד זו עליה בלתי פוסקת, אתה כל הזמן במדרון כל הזמן מטפס ומתמודד עם הקושי. המדרון אמנם קשה אבל עולים. אם אתה יותר מידי מתרפק על רגעי ההארה אז בשאר הזמן אתה נמצא בתקופה ארוכה שבה אינך לומד שום דבר. אתה נהיה לא מודע למה שצריך ללמוד כי אתה מחפש רק את רגעי ההארה. במצב הזה אתה רק משחזר את מה שכבר למדת. אתה נמצא בסוג של מישור ואתה יכול להתחיל ללמוד רק כשאתה נתקל בקיר הבא. אתה צריך להגיע לקיר שיעיר אותך מהאופוריה כדי שתבין שיש לך עוד מה ללמוד. התהליך הזה נהיה יותר ויותר קשה כי ככל שאתה נמצא יותר באופוריה ככה הקיר נראה יותר גבוה. בשלב מסויים אתה מגיע לקיר שנראה כל כך גבוה שאתה מתיאש. זה מה שקרה לחבר שלי.

בזמנו אני הבנתי את זה יותר אינטואיטיבית מאשר האופן שבו אני מתאר את זה עכשיו. מאז חשבתי על זה הרבה. ביום שזה קרה ידעתי שזה יקרה עוד לפני שהוא אמר את זה. הלכנו לראות איזו הדגמה של אמני לחימה משיטה קוריאנית. אנשים שהשקיעו במשך הרבה שנים מאמץ אמיתי והגיעו לרמות מאוד מרשימות. אני ראיתי בזה עוד אתגר שאפשר להתמודד איתו והוא ראה בזה משהו שמאוד רחוק ממנו גם אחרי 3 שנים של השקעת מאמץ. אינטואיטיבית ידעתי שזה ישבור אותו.

בחזרה לשאלת הפיתוי להשתמש בכוח ואיך לא להיסחף אחריו. בראש וראשונה נדרשות צניעות ואמיתיות. אם מה שמעניין אותך זה לשלוט באחרים אז אתה נמנע מלהתמודד עם אי השלמות שלך. במקום זה אתה עסוק בלשחזר חוויה מסויימת שכמו טבלת שוקולד לא ממש משתנה. הטעם שלה לא משתנה, הצורה שלה לא משתנה וסוג ה- rush שאתה מקבל לא משתנה. כדי להמשיך להינות מזה אתה צריך להרעיב את עצמך ובעצם אתה צריך להיות רעב כל הזמן. זה מחייב לפתח עיוורון מסויים לחולשות שלך כי אם אתה מודע לחולשות שלך אז אתה לא מקבל את אותו rush.

המתאמן צריך לשאול את עצמו האם לבחור להתקדם על ידי גילוי החולשות וחוסר היכולת שלו ואם זה מה שהוא בוחר אז זו בחירה שיוצרת צניעות. מי שהולך בדרך הזו חייב להיות צנוע. להסתכל על מה שקשה, מה שחסר ולחפש איך להמשיך להתקדם. מי שמתאמן כאילו אין לו חולשות לא צריך להתקדם.

אט: ברמה של חברה, אנחנו יכולים לעשות את המהלך הזה של להסתכל על החולשות שלנו ולא להתפתות לפורקן שב"להיכנס בהם"?

איתן במ: אני לא באמת יודע. אתה צרך לשאול פרופסור למדעי המדינה או סוציולוג שחוקר את זה. אני חושב שכן. יש לנו קשיים ואנחנו צריכים להשתכלל בשביל להתמודד איתם. אם לא נלמד מהטעויות שלנו אז נישאר באותו מקום. אני חושב שזה ברור שלמרות הרבה הצלחות טכניות ופיזיות וגם כשלונות, המצב שלנו מול הפלסטינאים לא השתנה: הסכסוך ממשיך ולא מקבלים אותנו כאן. הרי אנחנו מאוד רוצים שיקבלו אותנו ויתנו לנו לחיות בשלום.

אם אני משליך מאיך שאני למדתי ומלמד אייקידו הרי שהדרך לצאת מהמקום הזה היא להבין את הכשלים שלנו ולנסות לשפר אותם. לא למדנו לכבד את הצד השני, להבין את החסרונות והכשלונות שלו ולכלול בתוך המשוואה שלנו גם את רצונותיו. זה לא אומר שאנחנו צריכים להיכנע לכל מה שהפלסטינאים דורשים אלא שצריך ליצור ביחד איתם מערכת שבה גם הם יכולים לחיות. אני אומר את הדברים בערבון מוגבל כי אני לא מומחה לעניין הזה, אני רק משליך מתוך מה שלמדתי באייקידו.

זה הכרחי כדי שהם ואנחנו נוכל לחיות כאן יחד. כל אחד מאיתנו צריך לייצר בשביל עצמו משוואה שמקבלת את הקיום של השני. כל עוד זה לא קורה, פיתרון כוחני לא יעבוד. אפילו אם יבוא מישהו מבחוץ ויכריח אותנו להפסיק להילחם זה יחזיק מעמד רק כול עוד הוא מספיק חזק כדי להכריח כל צד לוותר על הכוח שלו. לא חסרות דוגמאות היסטוריות לכך שזה לא עובד. אם המצב לא מקובל על אחד הצדדים אז הוא יצא נגד התוצאה הזו ברגע שהוא יוכל. אני לא יודע איפה משהו אחר כן עבד. אבל הפיתרון הכוחני לא עובד, כדאי למצוא משהו אחר.

אט: אנשים שלא יסכימו איתך יכולים להגיד "הפלסטינאים לא מוסריים אז למה שאנחנו נתנהג איתם באופן מוסרי"?

איתן במ: באמירה הזו יש בעיני סתירה פנימית. בשביל להגיד "הם לא מקבלים, הם לא מבינים" קודם כל צריך להגיד "אני מבין אותם". ברגע שאמרתי את זה אני מכניס אותם אל המשוואה שלי ואז אני יכול לנתח את ההתנהגות שלהם כי הם כמוני. מהניתוח הזה אני מסיק את המסקנה שהם לא כמוני, שמותר לי להוציא אותם מהעולם שלי ולהחליט החלטות שמחוץ למשוואה המוסרית שלי. זו סתירה. בשביל באמת להבין מישהו אחר צריך רמה של אמפתיה והזדהות. לא במובן של להזדהות עם המטרות והכוונות שלו אלא להרגיש שהאדם הזה הוא חלק מהעולם שלי והכוונות והשיקולים שלו הם חלק מהעולם שלי. לא נכון להגיד, שאני מבין מישהו אבל השיקולים וההחלטות שלו שונות לגמרי משלי – זו סתירה. אני באמת מבין אותו ואת השיקולים שהוא עושה רק אם הוא בעולם שלי. ואם אני רואה שהוא כן בעולם שלי אז אני גם רואה שהוא לא כל כך שוגה לא כל כך טועה. הטעות היא לא במובן שהוא בעולם אחר לחלוטין ממני אלא שהוא מתייחס אחרת לאותן עובדות. במצב כזה אפשר ליצור הבנה. להבין מה שונה ומה משותף ולבנות על המשותף במקום על ההבדל. זה יכול להיות תהליך חיובי.

אט: 100 שנה אנחנו בסכסוך הזה – באמצע היתה לנו גם השואה – והאינטנסיביות שלו שוחקת את היכולת שלנו לאמפתיה.

אט: זה לא חדש שזה מאוד קשה לנו. דרושה התעלות מאוד גדולה על מנת לראות את הצד השני כראי שלנו, כמישהו דומה לנו שיש לו תביעות לגיטימיות לזכויות משלו. אמא שלי נולדה בטבריה וגדלה שם הרבה לפני מלחמת השחרור. גם בתקופה של ילדותה זה היה קשה. תמיד אפשר להאשים א הצד השני. אחד הסיפורים של אמא שלי להצדיק את היחס הלא אוהד שלה לערבים הוא שבשכנות לבית ילדותה בשנות ה-30 היה גר בן-דוד של חאג' אמין אל חוסייני המנהיג הרוחני והפוליטי של ערביי ישראל. האיש הזה שהיה אדם עשיר היה נעמד כל כמה שבועות מול השכונה של היהודים ומקלל, מאיים ואפילו חושף את אבר מינו: "זה מה שנעשה לכם, נשחט את כולכם". באוירה כזו היה לה קשה לגדול עם אהבה או אהדה לצד השני.

אבל בעיני זה רק מגדיל את האתגר. ההתנהגות של אלחוסייני ממש לא אומרת שהדרך הנכונה היא להיות ראי של אלחוסייני. לא חכם להגיד שאני שונא את האלימות הזו בצד השני ובאותה נשימה לאמץ התנהגות כזו. אם אני לא אוהב את זה אז המסקנה היא להתנהג אחרת. אני רואה סתירה פנימית בלהגיד אני שונא איך שהצד השני מתנהג ולכן זה מצדיק מעשים מאותו סוג. זו סתירה. יש כאן אתגר לא פשוט להתנהג אחרת.

אט: ומה לגבי הפחד שאם נהיה מוסריים זה יפגע בנו?

איתן במ: צריך לנתק בין שני הדברים. החיבור ביניהם הוא קשקוש בלבוש. אם אעשה טעויות אני עלול להיפגע. ברור שמי שעושה טעות נפגע ואפילו עלול להפסיד. הויכוח הוא על מה היא הטעות. למשל, האם זו טעות להיות יותר מוסרי? הויכוח אינו על האם מותר לעשות טעויות ומה התוצאה שלהן, על זה כולם מסכימים. המשוואה שאומרת שלהיות מוסרי זו טעות עלולה להיות בעצמה טעות. גם אם המטרה היא לא להיפגע במלחמה זה לא אומר שצריך להיות לא מוסרי. יכול להיות שהגישה המוסרית תשיג לך יותר ביטחון ליותר זמן.

מהניסיון שלי מהחיים בארץ הזו, לא להכיר בזכויות של הצד השני ולא ליצור מצב שהצד השני יכול לחיות או להשתנות איתנו זו טעות. זה מגדיל את הסיכון לצד שלנו יוםיום ושעה שעה. בתחושה שלי היו לנו הרבה הזדמנויות לשנות את המשוואה, היינו במקומות יותר טובים והתרחקנו מהם בגלל בחירות מוסריות לא נכונות. למשל שנת 67' היתה הזדמנות בלתי רגילה. הפלסטינאים שפגשתי ב 67' העריצו אותנו, הם ראו בנו גזע עליון כי ניצחנו אותם. אני טיילתי כמעט בכל מקום בגדה והתקבלתי בכבוד על ידי רוב האנשים שפגשתי ועם הרבה תקוה. כמעט בכל כפר בגדה היה "קפה שלום". התחושה שלי – זו לא סטטיסטיקה מדוייקת – שהיתה הרבה נכונות להכרה ולמשא ומתן. גם אני טעיתי אז.

היה לי חבר ב 67' שהיה קיבוצניק מהשומר הצעיר. הוא אמר שצריך להחזיר את השטחים תמורת שלום עם הפלסטינאים. אני הייתי באופוריה הציונית הגדולה של אחרי 67', והייתי מוכן להרוג אותו. עכשיו אני יכול להסתכל אחורה ולראות כמה הוא היה חכם ואני טיפש. אני אומר את הדברים מתוך רצון להשיג את המטרות שחשובות לנו. הדרך הלא מוסרית בעייתית גם מבחינה תכליתית כי היא מסכנת את האינטרסים שלנו. היא מרחיקה אותנו מחיים של רווחה ושלום.

אט: אם מסתכלים על פספוסי הזדמנויוית שלנו אז יש את האירועים בהם הרגשנו חזקים – אחרי 67', היום מול הסורים – או אלו שהרגשנו בהם חלשים כמו בשיא תקופות הפיגועים.

איתן במ: המקום של החוזק הוא דוגמא טובה. השאלות שלך נכונות ולטעמי הן מכוונות לשאלה המוסרית האמיתית. כשאתה יותר חזק מאוד קשה לך להתמודד עם השאלה מה נכון מבחינה מוסרית ולהבין שהמוסרי הוא גם מה שנכון תכליתית. אתה לא רוצה להתעסק עם השאלות הללו כי נדמה לך שאתה יכול להשיג כל מה שתרצה.
זה כמו הפיתוי הפיזיולוגי לעשן סיגריה. אתה רוצה את זה, אתה מרגיש שאתה צריך את זה ואתה גם יכול לקבל את זה מיד. אמנם אתה יודע שיש לזה השלכות לא חיוביות מרחיקות לכת אבל מתוך חולשה אתה בוחר ללכת על זה בשביל הסיפוק המידי. השאלה היא מה לעשות מול הסורים כשאנחנו מספיק חזקים להחזיק את רמת הגולן. מה נכון מבחינה מוסרית ותכליתית? אותו דבר כשמתפוצצים אוטובוסים בתל אביב והתגובה בקישקע היא להרוג בחזרה. התגובה הזו היא כמו הרצון בסיגריה – האם זה נכון מוסרית ותכליתית? איך זה ישפיע?

אולי תגיע למצב שבו הם לא יכולים להרוג אותנו חזרה אבל בדרך הזו אתה יוצר מצב שבו זו השאלה היחידה – האם הם יכולים להרוג אותנו או לא. האם לא עדיף ליצור מצב בו הרצון הזה לא קיים? אז התלות שלנו ביכולת שלנו להרוג אותם תהיה יותר קטנה ולא יהיה כל כך נורא אם ניקח סיכונים ונטעה כי הצד השני לא כל כך ירצה להזיק לנו. האם זה לא מצב יותר רצוי? אלו השאלות שלטעמי בתור חברה ומדינה איננו שואלים וזה בעייתי בעיני.

אט: או שאולי הסכסוך הזה לא פתיר.

איתן במ: אני לא אמרתי שהסכסוך הזה פתיר. אין לי יומרה להבין בסכסוכים או בפתרונות. אני רק אומר שכשנלחצנו – וההחלטות שמקבלים כשנלחצים הן החלטות חשובות – הרבה פעמים פעלנו על פי האינסטינקט שהוא אולי טבעי אבל הוא לא הכי מוסרי ולא הכי מועיל. גם כשהיינו מאוד חזקים ויכולנו לתכנן לטווח ארוך – מה סדרי העדיפויות שלנו ואיך אנחנו משפרים את המצב – לא תמיד בחרנו בדרך שתיטיב עמנו בטווח הארוך.
כאשר אנחנו מסתמכים רק על הכוח שלנו על מנת לנצח נוצר מירוץ חימוש. הצד השני לא קופא על שמריו. הרצון שלו מספיק גדול וכל מה שאנחנו עושים לא משנה את הרצון הזה ולכן הוא ממשיך לשכלל את היכולות שלו כדי שהכוח שלנו לא יספיק. ככה אנחנו צריכים להמשיך לשכלל את היכולות שלנו. אין לזה סוף. האם זו השיטה הכי טובה? אני חושב שלא. אני לא מציע שנפסיק להחזיק צבא ולהתגונן אבל באותה הזדמנות צריך שנשאל את עצמנו למה זה קורה ומה אנחנו יכולים לשנות בהתנהגות שלנו על מנת לשנות את הרצון של הצד השני וכך להחליש את מירוץ החימוש.

אט: כשאתה במאבק יש לך תחושת משמעות. אתה יכול להגדיר את עצמך דרך האידאל שאתה נאבק עליו או מול האויב שאתה נלחם מולו. ההגדרה הזו הופכת להיות חלק מהזהות שלך. ויש את הפחד – אולי לא מודע – "מה יקרה לזהות שלי אם אתפשר על הדברים הללו שכל כך נאבקתי עליהם?". אולי אפילו יש את המחשבה "מה אני אהיה בלי המאבק הזה"?

איתן במ: יש לי קצת בעיה עם הניסוח הזה. כשאתה מתעלה אתה מצליח לשים את עצמך הקטן בצד לטובת אידאל יותר גדול. מהבחינה הזו אין הבדל בין מאבק למאבק: כואבת לך הרגל ואתה בכל זאת הולך ללמד אייקידו, אתה מזנק לכביש להציל ילד תוך סיכון החיים שלך או אתה הולך בשדה מוקשים כדי להציל מישהו שנכנס לשם. לא משנה מה האידאל שלך. האידאל של מאבק לאומי הוא לא בהכרח יותר מוצלח מהאידאל של קיום תפיסה מוסרית גדולה או מציאת פיתרון מוצלח למאבק. האידאל של הלוחם שמנצח את האויב אינו יותר גדול או מאתגר מאשר האידאל של לא להרוג במלחמה. להילחם זה לא בהכרח קורבן יותר גדול או אידאל יותר מוצלח וזה גם לא נותן זהות יותר מוצקה.

בין אם אתה מסכן את עצמך בשביל להרוג או בשביל לא להרוג, הקרבן הוא תמיד אתה והגוף שלך והאידאל הוא בחירה שלך. מידת ההקרבה לא משתנה בגלל אופי האידאל. האידאל יכול להיות שונה והויכוח פה הוא לא על היכולת להקריב למען אידאל אלא מה הוא האידאל הנכון ומה הקשר בינו לבין המטרה התכליתית. האם האידאל של מדינה יהודית ללא ערבים הוא יותר גדול מהאידאל של מדינה יהודית שחיים בה ערבים?
בשביל להתמודד עם קשיים נדרשת נחישות אבל זה לא תלוי בזהות האידאל. אי אפשר לעשות משוואה בין אי-מוסריות לנחישות.

אט: אני רוצה לשאול אותך על שנאה ועל פחד שקיימים בחברה שלנו. לוחמים נדרשים להתמודד עם השנאה והפחד שעולים בהם. איך נראה לך שהמבנה הפסיכולוגי של החברה שלנו יכול להשתנות?

איתן במ: אני לא יודע מה אפשר ואיך אפשר לשנות. אני חושב ששנאה ופחד בתוך חברה הן ביטוי ישיר לתחושת חולשה. נדרשים שיפוט עצמי וביקורת עצמית להבין שכשאני פוחד ושונא אני נותן ביטוי לחולשה שלי. אחרי שרואים אותם כביטוי לחולשה עולה השאלה איך מתעלים מעל הרגשות הללו – איך למרות הקוטן שלי אני מצליח להתנהג בצורה יותר גדולה? אנחנו צריכים להתעלות מעל לחולשות שלנו לא בגלל אידאל כזה או אחר אלא כי זה לטובתנו.

אני יכול להעיד על עצמי שפחדתי בחיים שלי ונדמה לי שהיום אני מתמודד עם פחדים יותר טוב כי מצאתי תרגילים פנימיים שמרשים לי לנסות להסתכל על הבעיה ממקום יותר גבוה. השאלה היא האם להיות קטן ולהגיד "אני לא יודע כלום, הכל מפחיד אותי" או להגיד "יש לי הבנה טובה ויש לי יכולת להתמודד".
עובדת היסוד היא שאני בן כליה, הקיום שלי סופי. אני יכול לא לקבל את העובדה הזו ואז אני בבעיה. אם אני כן מקבל את העובדה הזו אז הצעד הבא הוא להפנים שרגע הסיום לא ידוע. אני חייב לקבל גם את זה. שום דבר שאני אעשה לא יכול לתת לי ודאות לגבי השאלה הזו. אם אני מצליח להרחיב את המבט שלי אז אני אומר, "אני קיים וטוב לי. ברגע זה אני מוכן לעשות מה שצריך לעשות על מנת להבטיח את קיומי – לא בערבון בלתי מוגבל. כרגע זה טוב ואולי זה הרגע האחרון". מתוך התמונה הרחבה יותר הזו כל הפחדים נהיים יותר קטנים. אני לא ממליץ לכל אחד להתנהג ככה אבל אני הצלחתי באיזשהו מקום לייצר את היכולת להסתכל על הדברים בצורה הזו. להיות הרבה פחות פחדן ויותר אמיץ.

אט: איך הצלחת לעשות את זה?

איתן במ: אני לא בטוח שהצלחתי, נדמה לי שהצלחתי. אני לא לגמרי יודע איך הצלחתי. נדמה לי שזה קשור לבחינות הקיו (הבחינות בשנים הראשונות של אימוני האייקידו). הרגע הזה שאתה בא ואומר "מה יקרה אם…", עד שאתה מבין שזה עוד רגע מיני רבים, ושבעצם לא יכול לקרות שום דבר נורא. אני חושב שיש קשר אבל אני לא יודע איך זה התפתח להתמודדות עם שאלת הרגע האחרון. אם אני מקבל את ודאות המוות שלי אז אני משתחרר מהפחד מהרגע שבו הסוף יגיע. ככה נהייתי פחות פחדן – לפחות זה מה שנדמה לי, אולי יתברר שאני טועה.

אט: ומה עם האתוס של הלוחם או החייל כמגן על אנשים אחרים? קיבלת את המוות שלך אבל מה עם המוות של היקרים שלך?

איתן במ: קשה לי לעשות את ההפרדה בין לוחם לאדם. בתור אדם יש לי מחוייבות להגן על אחרים. אני לא יודע מאיפה המחוייבות הזו באה. היא לא קשורה אצלי באיזו משנה. יש לי תחושה שזה מה שנכון. הדבר הבעייתי הוא לדעת האם אני באמת מבין את הסיטואציה. כלומר לדעת מתי יש עימות אמיתי ומתי אני יכול להשפיע לחיוב על הסיטואציה ואז לפעול.

אט: אני חושב על הניסיון החיים שלך כאדם וכמורה עם ניסיון של עשרות שנים. כשמגיע תלמיד מתחיל אתם מתחילים תהליך שאמור להביא אותו מהמקום שבו הוא נמצא אל כיוון המקום שבו אתה נמצא. באייקידו יש פער גדול ביניכם ואתה לא יכול להביא לו את ההבנה המלאה שלך אתה צריך להגיע להבנה שלו.

איתן במ: אני בודאי לא מנסה להביא לו את ההבנה שלי. זה חלק מהאתגר שבללמד אייקידו. לפעמים מייצרים הילה או ערפל אזוטרי מסביב לאייקידו: מה זה אייקידו, מה לומדים ואיך לומדים. זה בעייתי בעיניי. לפעמים זה חלק מהרצון של אלו שבראש הפירמידה להישאר שם. הפירמידה מבוססת חלקית על הערצה וגלוריפיקציה. אוסנסיי (מייסד האייקידו, מוריהיי אואשיבה) היה חצי אלוהים, המורים הבכירים הם רבע אלוהים ואם תישאר מספיק זמן גם אתה תהיה יום אחד אלוהים ויהיו לך יכולות כאלו. זה מה שמוכרים וזה שקר.

מצד שני, בהחלט יש הרבה חכמה ותובנות שאפשר לגלות דרך האייקידו. אייקידו זו אמנות מאוד מעשית וגם עמוקה וזה מה שאני מנסה ללמד. בשביל לקרוא לעצמי מורה אני צריך שיהיה לי מה ללמד ושתהיה לי דרך ללמד את זה. אני לא מלמד יכולות אזוטריות – ממילא אלו לא דברים שאפשר ללמד – אלא דברים פשוטים שברור מתי מפנימים אותם. אני מלמד דרך תרגילים שאפשר להסביר למי שלא מכיר אותם איך לבצע אותם ושאם הוא יבצע אותם בנאמנות אז הוא יזכה בתובנות שאפשר לקבל מהן. האתגר של מורה האייקידו הוא לנסח לעצמו את התובנות בצורה שהוא יכול להסביר וללמד אותן. הוא אמור לשכלל את התרגילים כך שיוכל להראות אותם לאנשים פחות מיומנים שיבצעו אותם נכון ויקבלו את התובנות שיש בתוך האמנות הזו.

אט: תסלח לי שאני חוזר על התימה מהחלק הראשון של הראיון: ולעשות אותו דבר על מנת לטפח דרך האייקידו אנשים של שלום?

איתן במ: בזה אני לא מאמין בכלל. אני מבין שאנשים אומרים שאייקידו יכול לתרום לשלום עולמי. אוסנסיי אמר את זה. לתפישתי האיכות הזו מגיעה מתוך זה שמתאמנים באייקידו בנאמנות מתוך רצון ללמוד אייקידו. אתה לא יכול להגיד, "אני רוצה להיות איש שלום ולכן בחרתי להתאמן באייקידו". ככה לא תלמד אייקידו אף פעם. אם האייקידו לא מעניין אותך בתור אייקידו נטו לא תקבל את מה שהאייקידו יכול לתת. כשמגייסים את האייקידו לטובת משהו אחר הוא מתקלקל בעיניי. הוא נהיה מכשיר פוליטי או חברתי ולא אייקידו. אי אפשר להתחיל מהמקום החברתי-פילוסופי-פוליטי ולהגיד "בו נשתמש במכשיר שקוראים לו אייקידו". אם אתה פוליטיקאי או פילוסוף זה עדיין לא עושה אותך איש אייקידו. אני לא יודע אם אפשר ללמוד אייקידו כדי להוסיף עוד כלי לפילוסופיה.

אני חושב שכדי ללמוד אייקידו אתה קודם כל צריך להיות נקי מהרצונות שלך. אתה לא יכול להגיד אייקידו זה טוב בשביל x כי יש לך הנחה אפריורית על אייקידו . כל זמן שיש לך הנחות כאלו הן מסתירות את האייקידו ממך. בשביל ללמוד אתה צריך להגיד "אני לא יודע על זה כלום, אני לא מבין בזה כלום". אז יש סיכוי שתלמד את זה.
אחרי שהפנמת את האייקידו אתה יכול לצאת לכל מיני כיוונים אם אתה רוצה. אז אתה אולי יכול להגיד אני למדתי אייקידו ויש לי תובנות שיכולות לעזור לפתור את הסכסוך. אבל אז אתה צריך להמציא כלים לפתרון הסכסוך. אייקידו הוא לא הכלי הזה.

אט: אני אגיד לך איפה אני נמצא. התובנות שקיבלתי דרך האימון שלי והאופן שבו האימון עזר לי להשתנות, חשובות לי לא פחות מהקיטאידו נטו שגם אותו אני מאוד אוהב. וכשאני רואה באימון ובתנועה אנשים מבטאים את גדלות הלב או צרות הלב שלהם אני רוצה שנתייחס בתוך האימון גם לדברים הללו ולא רק לטכניקה, לחיבור ולזרימה.

איתן במ: (חושב) אני מנסה לבדוק את מה שאתה אומר ואין לי ממש תשובה. באופן אישי כשאני עושה אייקידו אני מבדיל בין כל מיני דברים. אני יכול לשפוט די בבירור האם תלמיד מבצע תרגיל נכון או לא נכון. אני יכול לנסח את הפרמטרים שלפיהם אני קובע את זה ולכן אני יכול לכוון אותו לעשות את התרגיל יותר נכון. אתה יכול לקחת את מה שאני אומר לרבדים יותר ויותר גבוהים עד לרמה המוסרית. בתחום הזה יש לי תחושות ואני לא חופשי משיפוטים ודיעות. אבל אני לא יכול לנסח את זה בצורה פשוטה שכל אחד יוכל למדוד ולהכריע מה נכון ולאן להתקדם. לכן אני נמנע מללכת למקום הזה.

אני חושב שבשביל שמישהו באמת יוכל ללמוד הוא צריך להגיע להבנות שלו בעצמו. זה מה שמבדיל תלמיד מחסיד שוטה. תלמיד רוכש תובנות מהאימון ומבטא אותן. אם אני רוצה להיות מורה אמיתי אני צריך להימנע מלהלביש את התובנות שלי על התלמידים. אני צריך לפתוח להם דרך להחליט מה טוב ומה רע בעצמם ואלו לא יהיו בהכרח אותן תובנות כמו שלי. אני יכול ללמד אותם איך ללמוד אייקידו ואיך ללמוד מאייקידו לפי הדרך שלי. מה שהם ילמדו מזה לחיים שלהם אחר כך נמצא בידיים שלהם. אם אני מאמין באייקידו אז בתור מורה אני דווקא צריך להיזהר מללמד את התובנות שלי כדי שאנשים יוכלו להגיע אליהן לבד. אם אני מאמין שאייקידו מביא את התובנות הללו אז אני אתן לתלמידים להגיע אליהן בעצמם.

 

——————————-

 

אני לא אהיה הרבה ליד המחשב בשבוע הקרוב ולכן לא אוכל להתייחס לתגובות. מבקש מכל מי שקרא/ה כאן דברים שלא הסכים/ה איתם להגיב בצורה מנומסת ולא תוקפנית.

Read Full Post »

אבּי מוריה הוא אמן , תלמיד ומורה לאמנויות לחימה ורפואה משלימה.
הוא החל את דרכו בלימוד גונג-פו , שיאצו ורפואה סינית בתחילת שנות ה-80 בישראל. כעבור מספר שנים נדד בעקבות סדרת הטלביזיה של ה-בי.בי.סי "דרכו של הלוחם" להונג קונג וטאיוואן, שם למד בהדרכת המורה המנוח הונג אי-שיאנג אמנויות לחימה פנימיות ורפואת שברים וחבלות, ועם המורה המנוח פנג האן-פינג כלי נשק מסורתיים.
עם שובו לארץ בסוף שנות ה-80 פתח את ביה"ס טאנג שואו דאו – ישראל.

מאז המשיך ללמוד ולהשתלם , והוסיף את אמנות הלחימה הפיליפינית סראדה אסקרימה למאגר הלימוד.
בעשר השנים האחרונות עוסק בהכשרת מורים לאמנויות לחימה ומטפלים בבית הספר למדריכים ומאמנים שבמכון וינגייט, שם הוא מרכז את מגמות הגונג-פו , צ'י-גונג , שיאצו וטווי-נא. כמו כן מרכז את מגמת הצ'י-גונג בבית הספר לרפואה סינית מזרח מערב.

ספרו אודות אמנויות לחימה סיניות בראי התרבות , עתיד לראות אור השנה בהוצאת מדף .

לאתר של אבּי.
לסרטון עם הדגמה של אבּי.
לבלוג של אבּי.

פרויקט הראיונות הזה מציב לי אתגרים מעניינים שכלל לא צפיתי מראש. רובם קשורים במידת העירנות שלי והמוכנות שלי לקלוט את מה שמתרחש בראיון ושאינו תמיד עולה בקנה אחד עם הציפיות שלי.
נפגשתי עם אבּי בסופו של יום ארוך מידי, באמצעו של שבוע עמוס מידי… הייתי עייף. אולי בגלל העייפות הזו לא קלטתי עד כמה הדברים שהוא אומר מרתקים. אני רציתי לשמוע על ישראל ועזה ואבּי "התעקש" לדבר על עצמו.
בדיעבד, אני חושב שיצא ראיון מעניין מאוד שנוגע בנקודות שבדרך כלל ה"ברנז'ה" (של אמנויות הלחימה) לא טורחת להתייחס אליהן. אני מאמין שאת ההשלכות מעולם אמנויות הלחימה לעולם החשיבה הביטחוניסטית תוכלו לעשות בעצמכם במקומות שהראיון לא עושה זאת באופן מפורש.

אט: אני רוצה לשמוע ממך על התובנות של אמן לחימה לגבי הפלישה שלנו לעזה.

 

אבי מוריה. צולם על ידי רן גולני.

אמ: עזה היא רק נקודה אחת בתמונה הרחבה של החיים פה. בעוד שאני ממקם את עצמי בשמאל , נראה לי שלגבי רבים מעמיתי ההיפך הוא הנכון. במקרה או לא במקרה, לא רבים מהם הם אנשי שלום. אולי האנשים שאני מכיר אינם מדגם מייצג אבל בהחלט מדובר באנשים מכל שיטות הלחימה. אני יודע שמבחינת הדעות הפוליטיות שלי, אני במיעוט. לכאורה יש משהו שמגבה את זה – אמנות לחימה היא עיסוק לוחמני.

אט: למה שמי שעוסק באמנות לחימה יהיה לוחמני?

אמ: זה באמת לא מובן מאליו. למשל בסין, החל מהמאה החמישית לספירה , בעקבות הגעת הבודהיזם ההודי, נכנס לאמנויות הלחימה מוטיב טיפוח האני. לאמן לחימה יש אחריות מאוד גדולה. למשל, מורי אמנויות לחימה שמדריכים ילדים ונוער הם לפעמים כמו אב שני לתלמידים שלהם. המורה מאוד משפיע על חיי הילד במסרים שלו ובהתנהגות האישית.

ישנם שני אבי-טיפוס של לוחם. ישנו הלוחם האינדיבידואל, שנחנך על ידי המורה שלו ושדרך המורה שלו מחובר לשושלת ארוכה. דרך הקשר המיוחד בין מורה לתלמיד מעוצב לוחם שדוגל בערכים כמו חופש ורעות וששוקד על תהליך של התפתחות אישית.
מעניין לציין בהיבט זה את אמני הקרב שנדדו בדרכים , או בסינית "על המים" . חלקם שימשו כמלווים חמושים לסחורות בדרכים ; אחרים נסעו לעיירות וכפרים שם "מכרו את אמנותם" , כלומר ערכו מופעים פומביים ומיצגים של מיומנויות לחימה .
דמות נוספת היה "האביר הנודד" , מעין רובין הוד המאופיין באהבת הזולת , חוש צדק , התעקשות על חופש אישי (לעיתים בעימות עם מוסכמות חברתיות) , נאמנות אישית, אומץ, כנות, חוש כבוד ובוז לעושר.

אב-הטיפוס השני הוא של לוחם שהינו חלק משבט. קל לראות איך יוצאים ללחימה מתוך ההשתייכות השבטית. הלוחם השבטי הינו חלק מקבוצה. הוא מזדהה איתה והוא גם מנוהל על ידי אחרים, על יד מנהיגי השבט. במצב כזה מנצלים את זה שהלוחם צעיר. מאוד קל לו להזדהות עם דברים כמו חלוקה טריטוריאלית, גבולות והפרדה. הז'רגון המלחמתי משתמש הרבה במונח של "הפרדה" אבל אם תסתכל מהירח אתה לא תראה גבולות והפרדות.

בהקשר של השבט הישראלי שלנו, אני לא אומר שאני רוצה לחיות במדינה שגודלה לא יוכל להכיל אפילו את מספר תושביה, אבל אני גם לא רוצה שנכפה את השאיפות שלנו בכוח על אחרים. כלומר, הלוחם נדרש להתייחס להרבה סוגיות אתיות ואמנות הלחימה נותנת לו כלים לשיפוט ערכי. התקופה של גלי הסרבנות הגדולים באינתיפאדה הראשונה היא בעיניי שיא של אתוס אתי. אתוס שמנסח כללי התנהגות ראויים ושואף שתהיה התאמה בין הראוי והמצוי. להרגשתי – וכמובן שזה לא מנותק מהדעות הפוליטיות שלי – בשביל אמן לחימה, סרבנות היא מקום מאוד מעניין. מבחינת ההתמודדות הערכית, החייל הסרבן הוא אמן לחימה ולא סתם פיון שמזיזים על לוח שח. זה כמובן מתנגש עם המערכת שבה הוא נמצא.

היום, רוב אמנויות הלחימה לא באמת שימושיות ללחימה אמיתית למרות שרבים היו רוצים לחשוב אחרת. לכן כדאי לתעל אותן למקום אחר. להתפתחות אישית, למודעות או לטיפוח בריאות.

אט: או שאולי צריך פשוט לא לעסוק באמנויות לחימה.

אמ: זה מקום קצת בעייתי ושם אני נמצא כרגע. אנחנו צוחקים על זה בשיעורים כי למי שרואה אותנו בלי שיש לו רקע לחימתי אנחנו נראים מאוד אכזרים. אבל היום האימון שלנו הרבה יותר עדין ממה שהיה בעבר. אנחנו צוחקים שעוד מעט ינדו אותנו מהאיגוד של אמנויות הלחימה מכיוון שהיום האג'נדה שלנו היא אחרת.
אני יכול להרשות לעצמי ללכת לכיוון הזה כי עשיתי את "המסלול המלא" של אמנויות הלחימה. אימונים, קרבות, תחרויות וכו'. אין תחנה שלא עברתי ולכן אנשים אחרים מהתחום לא יכולים להגיד שאני לא יודע על מה אני מדבר.
קצת קשה לי היום עם עולם אמנויות הלחימה. אני עדיין עוסק באמנות לחימה אבל אני רוצה לכוון אותה למקום אחר. מצד שני, אני לא עוסק רק בתנועה. אני עוסק בלחימה אבל לא למטרות לחימה – זה מוזר. אני נמצא בין שני עולמות. אני לא הראשון שניצב בפני הדילמה הזו שהולידה את הביטוי "החרב שלעולם אינה נשלפת".

אט: אז מה מושך אותך היום בלחימה?

אמ: שאלה טובה (הפסקה ארוכה). יש מרכיבים כמו קרבות שהורדתי מהשיעור. אבל זו עדיין אמנות לחימה. אני מלמד גם דברים אחרים כמו צ'י – גונג אבל אין שום ספק שהלחימה עדיין מעניינת אותי. אם מתעלים את אמנות הלחימה למקומות נכונים אז יש שם הרבה עניין: קשב, מודעות, מגע, תזמון, השתלבות עם תוקף… לא תמיד זה מסתדר עם אופן התרגול כי אני מושך לכיוון שהוא יותר מלוטש ומעודן ואילו התלמידים צריכים משהו יותר גולמי. למשל בלימה של התקפה לעומת השתלבות איתה. אני מלמד תכנים שיותר מעניינים אותי היום וזה לא תמיד הולך יד ביד עם השיווק. כמעט שלא מגיעים אלי צעירים. דניאל , הבן שלי שמתאמן בקבוצה , אמר לי שהוא לא יכול לחשוב על מישהו מבני גילו שיבוא לאימונים.

אט: אתה מדבר כאן על מה שיש באמנויות לחימה מעבר ללחימה. תמיד סקרן אותי למה דווקא בסין וביפן נוצר החיבור בין אמנויות הלחימה ותרגול רוחני.

אמ: בסין זה תהליך מרתק וארוך. על יפן לא הייתי רוצה להרחיב משום שעיסוקי בתחום אמנויות לחימה סיניות ופיליפיניות. בסין, אמנויות הלחימה כוללות עימות ומפגש גופני, שורש דתי בודהו – דאואיסטי, טיפוח בריאותי, פיתוח אישי ואמנות מיצג מפותחת.
כבר בתיעודים הסינים הכי קדומים יש אזכורים של אמנויות הלחימה בהקשר של בידור: האבקות, תיאטרון ואופרה סינית, ולא רק בש
ביל לחימה ממשית.

החיבור עם דת ורוחניות התרחש בכמה נקודות היסטוריות שונות. היו שני מפגשים גדולים, אולי מיתולוגיים, בין אמנויות הלחימה הסיניות וזרמים רוחניים. המפגש הראשון הוא עם בודהידהארמה (או בשמו הסיני דא מו ) – נזיר הודי שהגיע לסין ויסד את הצ'אן/זן. האגדות רואות בו מייסד הגונג- פו של מנזר שאו-לין. המפגש השני התרחש בזמן שושלת מינג (1368-1644) כשהנזיר הדאואיסט ג'אנג סאן- פנג יסד את הטאי- צ'י (אחרי שחזה בקרב בין עגור ונחש קוברה – אט).
יש הקבלה רבה בין שני הסיפורים: בשניהם מדובר על נזיר: בודהיסט או דאואיסט; במנזר: שאו-לין או הר וו-דאנג, ובדמויות רוחניות אדירות. זה יותר מידי דומה. בכל מקרה, מוסר ההשכל ברור: בשני הסיפורים יש מוטיבים מובהקים של רוחניות והעצמה אישית.

החיבור בין רוחניות ואמנות לחימה הועיל לשתיהן. אמנויות הלחימה היו בשוליים התרבותיים של סין ואמני הלחימה השתייכו למעמד חברתי נחות. בעקבות החיבור לבודהיזם ולדאואיזם הן הרוויחו את ההילה והיוקרה הדתית. מצד שני הדמות האגדית של אמן הלחימה שיכול לכל אתגר הזינה את האתוס הרוחני של פריצה אל מעבר להבלי היום יום.

אט: דיברת קודם על הדילמות הערכיות של הלוחם. באיזה אופן אמנות לחימה מקנה כלים ערכיים לעוסקים בה?

אמ: בראש ובראשונה זו ההנחיה להילחם רק כשכלו כל הקיצין. תמיד אפשר להגיד, "הותקפתי, ירו עלי ולכן אין לי ברירה אלא להילחם". אבל אפשר גם לזכור שבסיפור הזה אנחנו יותר חזקים ובתור הצד החזק אנחנו יכולים להסיר חלק מההגנות. כמובן שלהסיר את ההגנות זה מפחיד.

בחלקו, הפחד מגיע מהמקום הלא רגשי של אמנויות הלחימה. בהשוואה לתחומים כמו הורות וזוגיות, אמנות לחימה נראית כמו אתגר מאוד קטן. אמני לחימה (ואני כולל את עצמי כאן), למרות או בגלל העיסוק שלהם, לא תמיד מצליחים להסתדר היטב עם האתגרים של החיים , הדורשים משהו מעבר ל"אגרוף" , אם כי תזמון וכוונה בהחלט עוזרים. לתחושתי נדרשת יותר התבוננות פנימית. לא תמיד קל לנפץ את מסגרות ההתבוננות הקיימות וזה חבל משום שהמסגרות הללו הן גם אלו השמות תוויות ומקטלגות ושופטות את האחר.

אט: למה אתה מתכוןן ב"מקום הלא רגשי של אמנויות הלחימה"?

 

הונג אי-שיאנג, המורה של אבי.

אמ: אני לא יודע אם זו אמנות הלחימה עצמה, או המקום שאליו לוקחים את האמנות. הרבה פעמים העיסוק שלנו נוטה להיות מוחצן, לא כולו אבל בחלקו. למשל, הרבה פעמים העניין הוא מי יותר חזק. אפילו במשהו "נאצל" כמו להיות מדליסט אולימפי, מדובר בתחרותיות. אני לא רוצה שהשאיפה העליונה של הילד שלי תהיה לזכות במדליה. אם זו השאיפה שלו אז מה יקרה אחרי שיגשים אותה? מה תהיה הפסגה הבאה?

הרבה אנשים בעולם של אמנויות הלחימה מחוברים אחד לשני חברתית וכמעט לא מדברים על שום דבר אחר. קשה להוציא אותם לשיחה על משהו אחר וגם אם כן אז השיחה מאוד לא רגשית. גם לגבי זה היה נכון בעבר. אני הייתי צריך " להילחם" עם חברים על מנת שנוכל לדבר על מה שבנשמתי.

אט: כשאני מתרגם את הדברים שלך לסיטואציה של החברה הישראלית – חברה לוחמת, מדינה במלחמה – אני רואה על ימין ועל שמאל עד כמה השיח הביטחוני דומיננטי אצלנו. לשיקולים "ביטחוניים" יש בלעדיות בקביעת מדיניות והמחיר הביטחוני לא נמדד מול מחירים אחרים. רוב האוכלוסייה היהודית מבלה פרק זמן נכבד בצבא ואנחנו נותנים לחיילים וגנרלים להנהיג אותנו. כלומר נוצר בישראל משהו דומה למה שתיארת למעלה: מדברים רק על זה, מסתכלים על המציאות רק דרך העיניים הצבאיות.

אמ: הפריזמה הזו היא מסוכנת. אבל באופן פראדוקסלי, דווקא אנשים שעוסקים בתחום יכולים למשוך לכיוון של שלום ולא של לחימה, שכן מי יכול לדעת טוב יותר את ערך השלום מאשר זה שהיה בשדה הקרב.

אט: אתה עברת שינוי. מאמן לחימה שמתרכז מאוד בפיתוח המיומנות הלחימתית שלו למישהו שמחפש את הערך של האמנות הזו לחיים לא אלימים. איך השינוי הזה קרה?

אמ: זה היה תהליך. השינוי הזה מתבטא בהרבה דברים, למשל בהסתכלות שלי על האנשים שמהם אני לומד. המורה שלי נפטר בתחילת שנת ה- 90 והיום במקום מורה קבוע יש כמה אנשים שאני לומד מהם לא על בסיס קבוע. גיליתי שמאוד קשה לי ללמוד ממישהו שאני לא מעריך את הצד האנושי שלו, או את הדרך בה הוא מתנהג. זה יכול להישמע מובן מאליו אבל בפועל לא תמיד זה היה ככה אצלי. יכולתי לדעת שמישהו עשה מעשים מאוד לא ראויים ובכל זאת הייתי מגיע לסמינרים שלו ללמוד ממנו. הייתי חושב לעצמי: "הוא בא לסמינר אז אני יכול ללמוד ממנו ואחר כך ללכת. מה אכפת לי מההתנהגות שלו מחוץ לסמינר?". היום קשה לי לעשות הפרדה כזו. המורה חייב להיות בן-אדם ערכי. לפעמים שווה לי ללכת ללמוד ממישהו רק בגלל האנושיות שלו.
באמנויות הלחימה עושים אידיאליזציה לדמות של המורה וזו בעיה. מדובר בסך הכול בבן אדם ובמוקדם או במאוחר זה מתגלה. כולנו בני אדם וכמורים אנחנו מתמודדים עם אתגרים בין אם מדובר במודל האישי שאנו נותנים או במעשים חמורים בתחום האתי. מצד אחד אתה לא יכול להיות קדוש מעונה ואני לא רואה את עצמי כזה. אבל מצד שני, אם אתה מכוון את עצמך לטוב אז איך אתה צריך להתייחס למעשים של אנשים אחרים שהם הקולגות שלך? אני ניתקתי מגע עם חלק מהם. אני לא רוצה להיות חבר של קולגה שהטריד או אנס תלמידות. כנ"ל לגבי שימוש באלימות. יש אמני לחימה שמשתמשים בכוח שלהם בצורה בוטה .

אט: דיברת קודם על הסרבן כאמן לחימה. מה לגבי חייל שאינו מסרב, שעובר הכשרה ונלחם? היית קורא לו אמן לחימה?

אמ: לא. איפה האמנות בתוך הלחימה שלו? הוא לוחם, מקצועי יותר או פחות, אבל הוא אינו אמן לחימה. הרי אני לא מדבר על הצד הטכני.

אט: האם האמנות רלבנטית לחייל?

אמ: היא יכולה לעדן ולתת פרספקטיבה יותר טובה. זה יכול להיות רלבנטי לחלק מסוים של החיילים ולהראות להם שאמנות לחימה לא חייבת ללכת למקום התוקפני. אני לא יודע אם צה"ל היה מעוניין בפרספקטיבה כזו.

אט: נגיד שצה"ל כן היה מעוניין. איך אמנות הלחימה מראה את זה?

אמ: אני לא יודע אם אמנות הלחימה עצמה מראה את זה. זה תלוי בעיקר במורה ובתהליך החניכה. תמיד יש פרשנות אישית וזה מה שיפה בתחום. כמה מהמייסדים המפורסמים של אמנויות הלחימה – פונאקושי מהקראטה, וקאנו מהג'ודו – היו מחנכים במקצועם. הם היו מורים לפני שפנו ללחימה וכמורים הם עיצבו דרך מיוחדת. מה שיפה באמנויות לחימה זו לא היעילות המקסימאלית שלהם אלא מה שאפשר לקחת מהן לחיים. אני יודע שכל מי שתשאל מהי אמנות לחימה בעיניו יאמר "דרך חיים". מה היא הדרך הזו? אתה הוא הדרך והדרך היא אתה. באמנויות הלחימה המורה לא יכול להסתפק במקום הפשוט יחסית של "מעביר ידע טכני". מה שהמורה מעביר זה ידע כולל שצריך לעבור בצורה של מסר אישי, ברור ונוגע.

אט: בחזרה לעזה. איך כאמן לחימה אתה מציע להתמודד עם מצב שבו אנחנו מותקפים?

אמ: נעשה הקבלה למצב של לחימה אחד על אחד. הכלל הראשון הוא הימנעות. אמני לחימה מיומנים לא יכנסו למצב של עימות. יהיו להם כלים של איתור וזיהוי, של ניתוק מגע. אם לא הצלחת בכך – לא זיהית את האנרגיה , את קשר העין ,את הכוונה של התוקף ואיך הוא מצמצם טווח – אז כנראה שתצטרך להילחם או לברוח. במקרה המדיני בריחה לא באה בחשבון.

אט: נראה לך שאפשר היה להימנע מלחימה?

אמ: למה לא? הם לא פלשו פיזית לשטח שלנו. הם ירו ואנחנו ירינו. לאן זה הולך? לאן זה מוביל?

אט: למלחמה שהרגנו בה למעלה מ-1000 איש והשארנו אחרינו חורבן.

אמ: ויצאנו. עכשיו הבן שלי בגיל גיוס. יש את הקלישאות לגבי זה שהילדים שלנו לא יהיו חיילים. אבל הבן שלי ח
ייל ויהיה לו ילד ואולי גם הוא יהיה חייל. זה מייאש לחלוטין. אני מוצא את עצמי עם מחשבות כמו שהיו לי בגיל 21: אולי לא בא להיות פה. ממש לא בא לי. מצד אחד אני לא רוצה להתנתק כי נעים לי מבחינה אנושית ויש לי פה קשרים עם משפחה, חברים ותלמידים. אבל אני לא שולל את האפשרות שאסע למקום שקט בלי מלחמה. למה צריך להיות כל השנים בתוך המצב המבולגן הזה?

אט: איזו ברירה יש למדינה עצמה שלא תיקח מפה את הפקלאות?

אמ: מכיוון שאנחנו כן כאן אז נדרש שינוי חברתי שאולי יוביל לשינוי פוליטי. כרגע המסלול הוא מהצבא לפוליטיקה. שוב אנחנו באותו מקום עם ביבי וברק. אותם אנשים מהצנחנים או מהסיירת… כל הזמן מובילה פה אותה נקודת מבט של אנשים שצמחו מתוך הצבא והם משליטים את תפיסת העולם שלהם עלינו. אני לא אומר שזו לא דמוקרטיה אבל הדמוקרטיה הזו נעה בתוך תפיסת עולם ביטחונית.
אני רוצה לחיות חיים רגילים, להתפתח. אני רוצה לחיות בלי האיום המתמיד של מלחמה. אמנם אני כבר לא במילואים אבל המצב הזה לא רגיל ולא שפוי. לנו זה רגיל ולכן אנשים אומרים על מי שמדבר כמוני שהוא חי בבועה.

אט: מה לפי דעתך אפשר ונכון לעשות כאשר לא נראה שהצד השני יפסיק פתאום להתקיף אותך? איך התובנות של אמן לחימה יכולות ליישב בין ערכי המוסר שלנו והצורך להגן על עצמנו?

אמ: אנחנו הצד החזק בעימות הזה, אנחנו לא מסכנים. אם היינו רוצים היינו יכולים גם להשמיד את עזה. דווקא בגלל שאנחנו לא חלשים, דווקא ממקום של עוצמה כדאי שנסיר מחיצות ונראה שאין אפשרות אחרת אלא להושיט יד. אני חושב שצריך להוביל תהליך של שלום בכל מחיר. שיהיה ברור שהעתיד הוא שלום ולא מלחמה אינסופית. זה הקול שצריך להישמע. קול ברור שלא מתחבא.
אני לא יודע להתנהל בפוליטיקה. אני לא חושב שאני אוביל מהפך. יש לי השפעה על מספר אנשים. אני אשנה בקטן ועוד מישהו ישנה בקטן וככה אולי יקרה משהו. אף פעם לא ראיתי את עצמי בעמדת השפעה פוליטית , למרות שבדרך כלל אני לא חושב בקטן .

אט: אמרת "שלום בכל מחיר". כאמן לחימה מיומן יש לי שתי אפשרויות כשמתקיפים אותי. מצד אחד יש את האינסטינקט להחזיר ומכיוון שאני מספיק מיומן בשביל לנצח את התוקף אז הפיתוי כאן גדול. אבל יש גם את האפשרות שדווקא בגלל שאני אמן לחימה, ההתקפה שהופנתה אלי לא תערער אותי ואני אוכל לדבוק בעמדה של אי אלימות.

אמ: בהחלט. צריך לבוא מהמקום הזה. במקרה הזה אתה גם לא בעמדת חולשה.

אט: מה צריך לזכור בשביל זה?

אמ: לזכור שלכל אחד יש את הדעה שלו גם אם הוא חייל. אני לא קורא למרד אבל החייל הבודד צריך לשמור על שיקול דעת ולא להתנהג כחלק מעדר. אם זה לא קורה אז החברה האזרחית צריכה להשפיע. הגיע הזמן שבראש המקום הזה יעמוד אדם שהפנים שלו לכיוון חדש.

אט: זה לא מה שאנחנו בוחרים.

אמ: לא רובנו. אולי אני חי בבועה אבל מה שהתחולל כאן בזמן המבצע לא ברור לי. מצד אחד יש הרבה שוחרי שלום מסביב. מצד שני ברגע שקורה משהו כמו המבצע בעזה אז כולם מתלהמים, שמחים ש"נכנסנו בהם ועשינו מה צריך לעשות". אבל מה הלאה, מעבר להווה? לילדים שלנו מגיע לגדול ולצמוח ולהפנות משאבים לכיוונים אחרים. ה"מצב הביטחוני" גם מאפשר לטאטא הרבה בעיות אל מתחת לשטיח. כולם יודעים איך המלחמה הורידה מסדר היום של הבחירות נושאים כמו מצוקה כלכלית ובעיות חברתיות.

כמו שאמרתי כבר, אני בהתלבטויות גדולות לגבי ההוראה העתידית שלי. באיזה אופן אני יכול להיות מעורב חברתית? אני יכול לצעוק עד מחר אבל מה אני יכול לעשות מעבר לזה? לאיזה כיוון כדאי לי להפנות את המשאבים שלי?
בינתיים ההוראה שלי משתנה באופן טבעי. חלק מהתלמידים נשארים וחלק לא. אני מלמד כבר הרבה שנים ואני מתאר לעצמי שאמשיך עוד הרבה שנים אבל אני לא יודע לאן זה הולך. ברור לי שאני הולך למקום יותר מעודן, יותר חומל וזה לא מתאים לכל אחד.
אני יודע שיש בי את המקום של הנמר. המקום הזה קיים בי ואני לא רוצה להתעלם ממנו. אני יודע שאני יכול להוציא אותו בשנייה החוצה אם אצטרך. אבל אני מעדיף לתת למקום הזה לישון ולא להמשיך לטפח אותו. אני רוצה להוציא דברים אחרים מתוך העולם היפהפה של אמנויות הלחימה.

אט: מעניין להבין איך תהליך כמו שאתה עובר מתרחש. אני מניח שהזהות שלך הייתה של אמן לחימה יעיל וחזק איך הסכמת לוותר על הזהות הזו? אם נפצח מה עורר את זה אצלך נעשה אותו דבר במדינה.

אמ: שאלה טובה. אצטט מישהו שהיה תלמיד שלי והיום הוא חבר שאני משתף בכל מיני התלבטויות : "מה יהיה איתך, אתה לא מפסיק לשאול ?".
אולי המפתח הוא שאלת שאלות. אני אף פעם לא סגור שמה שאני חושב ומבין זה סוף פסוק. אני לא אוהב את הביטוי מורה דרך ומעדיף על פניו להיות מחפש על הדרך. אני מחפש ובינתיים נמצא על הדרך או ליד הדרך.

המקום של המורה לאמנות לחימה הוא קשה. מצד אחד המורה הוא המנהיג, המוביל והמדריך. אבל המורה גם צריך להניע את התלמידים לשאול שאלות. דרך שאלת שאלות דברים מתגלים. חשוב שנערער על המוסכמות שלנו ולא נניח שגילינו כבר את כל מה שיש לדעת. למשל, לערער את הקונצנזוס שתמיד נחיה על חרבנו.

אט: לצבא זה קצת בעייתי לעודד את החיילים שלו לשאול יותר מידי.

אמ: נכון, אבל אני לא חושב שיש מזה מנוס אם אנחנו רוצים להגיע לאנשהו. אתה נהיה חייל בגיל 18 ולכן אתה לא שואל שאלות. אחר כך אתה במילואים עוד 20 שנה. זה לא טב
י פתאום לצאת מהאזרחות לחיילות ובחזרה.

אט: זה טבעי פה.

אמ: כן. אני נתקל גם בהרבה אנשים יפים בדרך ואני לא בטוח שבמקום אחר המצב יותר טוב מבחינה אנושית. יש מסביבי אנשים מדהימים , אבל מבחינה פוליטית אני לא מרוצה.

אט: חיים פה אנשים טובים ויפים. אני גם יודע על איזה חינוך אני ובני דורי גדלנו. למרות כל זאת הרוב הגורף כאן הסכים לכל ההרג וההרס ודעות אחרות נחשבו ללא לגיטימיות. איך דבר כזה קורה?

אמ: אנשים צריכים להיות יותר פעילים חברתית. למשל, הרבה בתי ספר לרפואה משלימה מעורבים בפעילות קהילתית בהתנדבות וזה דבר נהדר. גם אני עובד גם עם אוכלוסיות מיוחדות. אני מלמד טווי- נא (עיסוי סיני) לעיוורים , ובשנה שעברה התנדבתי במוזמביק. יש לי רעיונות לשלב התנדבות כחלק מאמנות הלחימה . אני מרגיש שאנשים שמטפלים ותורמים לקהילה לוקחים צעד אחורה ויש להם הסתכלות חברתית. אם אני חש חמלה אני חייב להתייחס למה שקורה פה.

אט: אז אפשר להיות בתפקיד של אמן לחימה כשאתה שואל את השאלות הללו ומרגיש את החמלה הזו?

אמ: אני לא יודע, זה מה שאני שואל את עצמי.

אט: אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שעוד לא הגיע הזמן שנפרק את צה"ל אז הייתי רוצה שהתשובה תהיה "כן". שהחיילים והגנרלים יוכלו לשאול את השאלות ולהרגיש את החמלה. לפתח את כל היכולת הכוחנית אבל לא להתפתות להשתמש בה בצורה כפי שנעשה בעזה.

אמ: אני חושב שזו חובתם. כרגע אלו שני תחומים נפרדים לחלוטין.

אט: אתה יכול להביא דוגמאות מההיסטוריה איך דאגו להנחיל לאמני לחימה את הדברים שבהם מעבר ללחימה עצמה?

אמ: גם בסין החיבור הזה לא היה מוחלט ולא היה קל. אמני לחימה השתייכו למעמד חברתי נמוך מאוד. הקיסרים היו זקוקים לצבא אבל לא רצו לקרב אליהם את מעמד הלוחמים . הקיסר הראשון בכל שושלת נקרא "הלוחם" , זה שנטל את השלטון בכוח החרב, ואלו שעלו אחריו ולא לקחו את שלטונם בכוח, כונו "מתורבתים" או "נאורים".
אפילו מונחים כמו "עט וחרב" שלכאורה מעידים על החיבור בין תרבות לאמנות לחימה, נאמרו בהתחלה על דרך השלילה וביטאו את אי ההתאמה. דבר זה אגב מזכיר מאוד את הביטוי ספרא וסייפה – סופר וסייף . זהו כינוי מקובל למי שכוחו רב בדברי רוח ובדברי חומר כאחד , והוא שאול מן הביטוי הארמי אי ספרא – לא סייפה , ואי סייפה – לא ספרא ; אם הוא סופר אינו סייף , ואם סייף הוא – אינו סופר , כלומר , אין אדם יכול להיות מומחה בצורה שווה בחומר וברוח גם יחד .

רוב אמני הלחימה היו אנשים פשוטים שרצו משרה יותר טובה. היו גם דמויות יוצאות דופן ששלטו בתרבות הסינית והעלו את קרנן של אמנויות הלחימה. אחרי מלחמת העולם השנייה התעוררה תנועה של אמנויות לחימה לבריאות. בהנחיה ממשלתית לקחו משהו פטריוטי והשתמשו בו לעודד את רוח העם. כלומר אם הממשלה רוצה בכך היא יכולה לכוון דרך אמנות הלחימה למשהו יותר גבוה.

אט: איך עשו את זה שם?

אמ: לקחו קבוצה של א"ל מפורסמים דוגמת סון לו–טאנג , ג'יאנג רונג–צ'יאו ואחרים, ועברו מצורת לימוד פרטנית לתרגול ציבורי, דרך לימוד המוטיבים שהיו טובים לבריאות כללית.
לקיצור הדרך הזה בכיתות הציבוריות היתה גם השפעה שלילית על המסורת של אמנות הלחימה וזה בא לידי ביטוי כאשר תלמידים שלמדו בכיתות אלו החלו ללמד בעצמם. מדור אחד למשנהו הועברו רק רסיסי מידע והשיטות המלאות איבדו את ערכן. לטוב ולרע, אני לא רואה תהליך כזה קורה כאן.

 

צילום: דרורה שפיץ

אני מאוד מתחבר לעולם של המורה שלי , הונג אי- שיאנג . באמצע שנות ה-80 התאמנתי בגונג – פו , ואחרי שראיתי אותו בסדרה "דרכו של הלוחם" נסעתי אליו לטאיוואן. מאוד הרשים אותי – אני זוכר את זה עד היום – שהוא גם אמן לחימה וגם רופא. ברשימת המקצועות שאני רוצה לעצמי מופיעים רופא ולוחם. אני אמנם עוסק ומלמד רפואה משלימה, אך בתחום הרפואה המערבית הייתי רוצה להיות רופא עיניים. אולי זה בגלל שאני עובד הרבה עם עיוורים. יש משהו נכון בשילוב של רופא ולוחם.

בנוסף הוא היה גם צייר מוכשר, ואין צורך לציין שאמני לחימה רבים היו גם קליגרפים נהדרים, מה שמוביל אותנו להקבלה בין החרב למכחול. בשנים האחרונות החלפתי את המכחול בנגינה על סנטור פרסי. עולם הצלילים הוא עולם נשגב וגם לו יש הקבלה לאמנויות הלחימה. הרי כל תנועה עובדת על תדר מסוים.
ככה אני רואה את עצמי. קם בבוקר, מתאמן, מנגן, מטפח את עצמי ומלמד. זו זכות לעשות את הדברים היפים הללו.

ואפרופו אביב ,הייתי רוצה להודות לך על השיחה המרתקת ולסיים עם שירו של בַּאי ג'ו- אִי (772-846) :

נוֹטִים בָּרוּחַ , עֵצִים בְּשִׁלְהֵי הַסְּתָו
גוֹהֵר עַל הַיַּיִן , אִישׁ בָּא בַּיָּמִים
פַּרְצוּף שִׁכּוֹר – כְּמוֹ עָלִים בַּקָּרָה
לַמְרוֹת הָאָדוֹם , זֶה כְּבָר לֹא אָבִיב

Read Full Post »

מאסטר ניר מלחי נולד בקיבוץ חצרים. הוא התחיל להתאמן בג'ודו בגיל 2 ולפני גיוסו לצבא כבר היה בעל חגורה שחורה בקראטה. בצבא הוא שירת בשייטת ולאחר שחרורו עבד במשרד הביטחון. בתחילת שנות ה-80 נסע ליפן להתאמן אצל טומו נו בו הגה, מורה קראטה יפני איתו התאמן בארץ בעת שירותו הצבאי.
ניר שהה ביפן כ-6 שנים במהלכן התאמן באופן אינטנסיבי בקראטה וקנדו וגם תרגל זן. בשנים הללו, מתוך תרגול הזן הוא גם החל בתהליך של חזרה בתשובה. ביפן פגש ניר את מאסטר וונג פו לאי, מורה לטאי צ'י שחי בטאיוואן. ניר זיהה מיד את היכולות יוצאות הדופן של וונג פו לאי ונהיה תלמיד שלו.

ב-1986 חזר ניר לארץ והקים את המרכז הישראלי לטאי צ'י שהינו בית הספר הגדול בארץ לטאי צ'י. ניר הוא אחד המורים הראשונים בארץ לטאי צ'י ומבכירי אמנות הלחימה בישראל.

בשנת 1993 העביר ניר את ניהול בית הספר לידי תלמידיו על מנת שיוכל להתפנות לעסקים פרטיים. הוא כיהן כראש המועצה האזורית בה הוא חי וגם הקים קרן צדקה גדולה שעוזרת לבעלי חובות.

בשנת 2002 התגלה אצל ניר סרטן במוח עם גרורות בכבד, ככל הנראה תוצאה של צלילות מרובות בנחל הקישון בעת שירותו הצבאי. על פי הסטטיסטיקה אנשים במצבו של ניר אינם מאריכים ימים אולם גם היום, 7 שנים אחרי גילוי הסרטן ניר פעיל כאיש עסקים וכמורה.

הסרט הדוקומנטרי של יצחק חלוצי "זורם כנהר גדול" מביא את סיפורו של ניר. הסרט זכה במקום הראשון בפסטיבל הסרטים בחיפה בשנת 2005.

כאן יש ראיון יפה עם ניר בו הוא מתאר את התהליך שהוביל לחזרתו בתשובה. 
כאן קישורים להדגמות של ניר.
האתר של המרכז הישראלי לטאי צ'י.

ברשת אפשר למצוא עוד לא מעט ראיונות והדגמות של ניר.

כשמאסטר ניר מלחי הסכים שאראיין אותו היתה בכך סגירת מעגל עבורי ביותר מאופן אחד. דרך דוד כפרי שתיאם את הראיון (ואף עזר והעיר הערות על העריכה), התוודעתי לפני מספר שנים אל אתר רשימות כך שיחד עם התודה על העזרה בקיום הראיון יכולתי להודות לדוד על שבזכותו אני כותב כאן. סגירת מעגל נוספת היתה ניר עצמו. לפני 16 שנה, כחלק מלימודי השיאצו שלי, חיפשתי מקום ללמוד טאי צ'י והתחלתי להתאמן בבית הספר של ניר – המרכז הישראל לטאי צ'י – שהיה אז ברמת אביב. אפילו הספקתי להתאמן אימון או שניים בהדרכת ניר לפני שהוא העביר את ניהול בית הספר לתלמידים הבכירים שלו. כמה חודשים אחרי שהתחלתי בטאי צ'י, גיליתי את הקיטאידו וידעתי שהבית שלי נמצא שם.

ניר מזכיר בראיון שני מקורות: מוסאשי מיאמוטו שחי ביפן במאה ה-17 הוא אחד הלוחמים המפורסמים ביותר במורשת אמנויות הלחימה היפנית. הוא ניצח בקרבות רבים ופיתח סגנון לחימה מיוחד בשתי חרבות. מוסאשי לא היה רק לוחם. הוא גם היה אמן ובחלק האחרון של חייו חי בהתבודדות והקדיש את זמנו לתרגול זן. הוא כתב את "גו-רין-נו-שו" – ספר חמש הטבעות – שנחשב לקלאסיקה בתורת האסטרטגיה.

סון טסה הוא גנרל שחי בממלכה הסינית במאה החמישית או הששית לפני הספירה. זו היתה תקופה סוערת ורבת מלחמות בסין וסון טסה נחשב למצביא רב מעללים. ספרו, "אמנות המלחמה", הוא ספר אסטרטגיה – לניהול המדינה והצבא בכלל ובעת מלחמה בפרט – אשר מבוסס על הפילוסופיה הטאואיסטית. לספר יש השפעה רבה הן במזרח והן במערב גם בימינו. הרבה מהדברים שניר אומר בראיון – גם כשהוא לא מציין זאת במפורש – מתבססים על הספר הזה.

למען האמת, היו לי חששות לקראת הראיון. הרקע הצבאי של ניר והיותו אדם חרדי, גרמו לי לחשוב שיגיד דברים שלי לא יהיה קל לשמוע. פחדתי גם שממרום שנותיו ונסיונו הוא יתייחס אלי בביטול. כמה שעות לפני קיום הראיון חלקתי את חששותי עם מיכל, השותפה שלי בהובלת הקיטאידו בארץ, שהיא ובן זוגה התאמנו במשך שנים רבות בבית הספר של ניר. מיכל אמרה לי, "יהיה מצוין. הוא ידבר ואתה תקשיב". להקשיב – כזה דבר פשוט ואיזו תזכורת חשובה.

בפועל, המפגש עם ניר הותיר בי רושם חזק ובימים שאחרי הראיון חזרתי וחשבתי עליו ועל המפגש איתו. הנוכחות שלו שילבה בצורה מיוחדת בין כוח לרכות. הוא דיבר – ואת זה אי אפשר להעביר בראיון כתוב – עם הרבה מחשבה, בנחת ובטון רגוע. הוא באמת אמר דברים שהיה לי לפעמים קשה לשמוע אבל הוא גם הקשיב לי והפגין הרבה פתיחות. נדמה לי שגם בי משהו נפתח בעקבות המפגש איתו.

את הראיון קיימנו בבית של ניר. אחרי שסיפרתי לו ש"בתחילת דרכי" עברתי בבית הספר שלו, הזכרנו כמה שמות של אנשים ששנינו מכירים. הזכרנו מישהו שלמד אצל ניר שנים רבות. ניר אמר שחבל לו שהוא כבר לא מתאמן.

אט: אני לא משווה את עצמי אליך, אבל על כל תלמיד שעוזב אני מתאבל.

נמ: יש תלמידים שאני עושה שיעזבו, יש שאני שווה נפש לגבי עזיבתם ויש כאלו שממש כמו שאמרת, אני מתאבל עליהם.

אט: מעניין אותי לשמוע איך אתה רואה את המלחמה בעזה? אלו תובנות של אמנויות הלחימה רלבנטיות למה שקרה שם?

נמ: אני לא מרגיש שאני מומחה בשום תחום, אני לא איש חשוב. מכיוון שאתה שואל על התובנות של אמנות הלחימה אני רוצה להסתמך על הכתבים הקלאסיים של אמנות הלחימה. אני לא בגודל של מוסאשי וסון טסה, אבל אני מכיר את מה שהם כתבו והתרגול באמנות לחימה מקרב את המתאמן לתובנות שלהם.
אצל מוסאשי, שכתב את "גו רין נו שו", יש מוטו שחוזר כל הזמן: אין הבדל בין עימות של לוחם מול לוחם, גדוד מול גדוד או מדינה מול מדינה.
ב"אמנות המלחמה" של סון טסה כתוב, שאמנות לחימה זו דרך לפתח כל מיני מיומנויות וגם דרך לבדוק מה הרמה שלך. עימות מעמיד אותך במקום. אם מישהו תוקף אותך ואתה לא יודע איך להגיב אז אתה רואה את זה וזה מכריח אותך ללמוד להגיב טוב יותר. יחד עם זאת, להצליח לא להילחם, למנוע את המלחמה, זו הרמה הגבוהה ביותר. אצלנו, המלחמה כבר התחילה וזה מצב שבו הרבה יותר קשה להימנע מלחימה.

צריך להבדיל בין לחימה, כלומר מיומנות בללכת מכות, לבין אמנות לחימה, שזו דרך לפתור בעיות במינימום מאמץ ועם מקסימום תוצאות. הרמה הגבוהה ביותר של אמנות לחימה היא לפתור בעיות בלי להילחם. זה האידיאל, אבל אנחנו מושפעים מתחום העיסוק שלנו. אם אתה מתע
ק בלחימה אז, זה משפיע עליך: אתה פשוט אוהב את הלחימה ולכן אתה עלול לרצות לפתור בעיות בדרך הזו.

אט: האם יש דרך להימנע מההתניה הזו? מה אפשר לעשות כדי שהתרגול לא יעורר את הדחף לאגרסיביות?

נמ: אצל אנשים מסויימים זה לא קורה. אם מראש נטית לאגרסיביות אז העיסוק על המזרון מרגיע אותך. אבל אלו שבאים לאמנות לחימה מהכיוון ההפוך, שלא ידעו להיות אגרסיביים לפני שהתחילו להתאמן, עלולים להפוך לתוקפניים. יכול מאוד להיות שהם יהיו אלה שנגדם יהיה צריך להתגונן. בחלוקה גסה, יש אנשים שצריכים את ההתמודדות הזו של לחימה וכשהם עושים את זה על המזרון זה מרגיע אותם. לעומתם, מי שהגיע לדרך הזאת מתוך חוסר ביטחון עצמי, הולך לבדוק את עצמו ברחוב.
אמנות לחימה זו דרך לפתרון מצבים של אי הרמוניה: לפתור אותם ולהחזיר להם את ההרמוניה. בזה שאתה כובש את עזה לא החזרת את ההרמוניה אלא הפרת אותה עוד יותר. אתה יודע שהלחימה היא לא הפתרון המושלם ואתה יודע גם שאם הגעת ללחימה, אז מצד הפילוסופיה של אמנות הלחימה, כבר הפסדת. אבל אם בכל זאת הגעת ללחימה אתה צריך לעשות את מה שנחוץ כדי לנצח. בעניין הזה יש לי טענות. הפוליטיקאים שמחליטים וקובעים במדינה הזו לא יודעים להבדיל בין תכלת לירוק ואפילו לא בין כחול ללבן. ההבנה שלהם לא מספיקה.

כל הקלסיקות של אמנויות הלחימה אומרות שאי אפשר לתת לחיילים נשק ובו בזמן לאסור עליהם להשתמש בו. אצלנו זה קורה יותר מידי. עיקרון אחר הוא לא לחזור על אותו פיתרון מספר פעמים, כי זה נעשה לא אפקטיבי. עיקרון חשוב נוסף הוא להימנע מלחימה שנמשכת הרבה זמן, כי זה הורס את המדינה. זה לוקח יותר אנרגיה משזה נותן. אנחנו חוזרים על הטעויות הללו כל הזמן. אם אנחנו לא ברמה של לא להיכנס ללחימה, לפחות שנהיה ברמה שאנחנו מנצחים.
אתה מכיר את החלק הזה בקרב שבו אתה עומד מול היריב שלך… מחכה, מחפש מאיפה להיכנס או מאיפה הוא יכנס. אולי לא הכרת אותו קודם אבל עכשיו אתה מבין אותו ואת השפה שלו. אתה תגיב כבר לתנועה הראשונה שלו. לא יקרה דבר שלא תגיב אליו. אתה יכול לקוות שהוא יתחרט, אבל אם לא, אתה מוכן לפתור את זה במינימום מאמץ ולהשיג מקסימום תוצאה.

אט: אתה באמת חושב שאנחנו יכולים ליצור מול עזה תנאים שהם לא יעזו לתקוף אותנו?

נמ: לפני שנדבר על עזה בו נדבר על ישראל. למדינה יש מנכ"ל, ראש הממשלה, והשרים הם כמו מנהלי מחלקות. נסתכל רגע על מחלקת המים. למה יש בארץ בעיית מים? יש חוף ים ארוך ואפשר להתפיל מים. יש שיטות למיחזור מים. מיליארדים של קובים זורמים כל שנה לים ואף אחד לא עוצר אותם. יש 3-4 אקוויפרים שכל אחד גדול יותר מהכינרת. במקום להשתמש בכל המים שיש כאן, משקים בירוחם ממוביל שמגיע מהכנרת. למה?
ככה זה בכל המחלקות במדינה – חינוך, נהיגה בכביש, מיסוי … המנכ" ל לא עושה את התפקיד שלו, שזה לשלוט בראשי המחלקות. מנכ"ל כזה לא צריך להישאר בתפקיד שלו. הרי בכל חברה מסחרית כבר היו מעיפים מנכ"ל כזה.
זו האחריות של המנכ"ל לדאוג שכל משרד יעשה תכנית עם הגדרת מטרות ברורה ושמה שמתכנון אכן מבוצע: תכנון, ביצוע, בקרה והסקת מסקנות. ככה לימדו אותנו בבה"ד 1! אתה היית בבה"ד 1?

 

אט: לא. הייתי בקבע אבל לא הייתי קצין.
נמ: באיזה צבא?
אט: מודיעין.
נמ: אתה סוג של שמאלני מקצועי?
אט: (מחייך) אני לא מקבל על זה כסף.
נמ: (צוחק) התכוונתי לשאול איזה מן שמאלני אתה. יש שמאלני שאומר שנשק זה דבר לא לא טוב ויש שמאלני שאומר שאנחנו לא יודעים לאן לכוון אותו.
אט: ישראל במזרח התיכון צריכה צבא.

נמ: אני אישית חושב שהנשק הוא דבר טוב. כל אחד מאיתנו הוא נשק. לכל אחד יש כח וכל אחד יודע איך לנצל את הכוח שלו. כולנו לפעמים מכוונים את הנשק לכיוון הלא נכון. אנחנו לא תמיד יודעים.

אט: וכשהנשק שלך יותר חזק, יש לך הרבה פיתוי להשתמש בו וגם יש לך המון אחריות.

נמ: נכון. ואנחנו לא יודעים את זה בשתי הרמות, האישית והמדינית. לפעמים אתה משתמש ביותר מידי כח אפילו בהדגמה בשיעור, בשביל שיראו שאתה חזק. כמובן שהמדינה שבנויה על האגו של הפוליטיקאי משתמשת ביותר מידי כוח. ולפעמים קורה ההיפך, לא משתמשים במספיק כוח. אנחנו עושים טעויות.

אט: אי אפשר לא לעשות טעויות. אבל כשיש יותר מידי טעויות והן עקביות אתה לא יכול להמשיך לקרוא לכך טעות.

נמ: זה מה שאני אומר. זה מדהים שאותה נוסחה חוזרת על עצמה בכל משרדי הממשלה. אם אתה רוצה, אפשר לפתח תאוריית קונספירציה. איך זה שכל המשרדים לא מצליחים? הרי יש להם את כל הנתונים להצליח. בלי תאוריית קונספירציה אפשר להגיד שאנחנו לא מעניינים אותם כי הם לא שם בשבילנו…
מה שקורה בעזה, קורה בכל מקום אחר. באופן מקרי, בעזה הצטברו גלנט ואשכנזי אז זה הצליח. לפני כמה שנים בלבנון הצטברו מפקדים אחרים וזה לא הצליח… אני היית מדריך של גלנט.

הבעיה היא לא עזה, אלא איך פותרים כאן בעיות. פיתרון בעיות במינימום מאמץ ומקסימום תוצאה – זו אמנות לחימה. החלק של הלחימה הוא רק להכריח אותך לדעת מה הרמה האמיתית שלך, להביא אותך למצב של "אני אומר מה שאני עושה ועושה מה שאני אומר".

אט: אז הפלסטינאים מראים לנו מה הרמה שלנו?

נמ: ברור. היריב שלך מראה לך את הרמה שלך. הרמה שלך אולי לא הכי גבוהה בעולם, אבל אם הגעת ללחימה אתה מוכרח לנצח., ולהקריב את החיילים שלך בשביל להציל את החיים של האוייב זו לא בהכרח רמה גבוהה.

את הבעיה בעזה אפשר לפתור. יש דברים שלא צריך לפתור. למשל, את פער הדורות אי אפשר לפתור. אם תנסה לפתור אותו תקבל בעיה שאי אפשר לפתור אותה. או דלקת בגיד. גם אם יש דלקת בגיד לא צריך לעשות ניתוח כי יכול להיות שאפשר ללמוד לחיות עם זה.
פער הדורות זה מצב ולא בעיה. אם תגדיר אותו כבעיה לא תוכל לפתור אותה. ישראל ומדינות ערב זו בעיה שחייבים לפתור אותה.

אנחנו מתנהגים מול האויבים שלנו כאילו אנחנו לא מכירים אותם. אנחנו מגיבים אליהם כאילו אנחנו עומדים מול עצמנו. אבל אנחנו עומדים מולם. אנחנו צריכים ללמוד אותם אבל לפי הפעולות שלנו אפשר לחשוב שאנחנו בכלל לא עושים את זה.
למשל, פעולה שבה מסוק יורה טיל על מכונית שנוסעת עם שני מחבלים ברחוב בעזה. אנחנו יורים בהם חודר שיריון שהורג רק אם הוא פוגע בהם. אנחנו לא יורים נפיץ כי זה עושה נזק סביבתי. אנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה: לתאם בין הכוחות, לשרוף את המודיע ולסכן חיילים ובסוף יורים חודר שיריון. למה? כי חבל לנו על המחבלים שמסתירים את המחבלים. הערבים יודעים שאנחנו פוחדים מנזק סביבתי והם לא מעריכים אותנו על זה. במעשים הללו אנחנו מגיעים לתוצאה הפוכה ממה שאנחנו רוצים אז עדיף שלא נעשה אותם. נשאיר את המחבלים בחיים, לא נשרוף מודיעים ולא נסכן אנשים. עדיף לא לעשות כלום כי אנחנו מגבירים את הבעיה.

אט: איך אמן לחימה אמור להתמודד עם התנגשות בין הצורך בהגנה לבין שיקולים מוסריים?

נמ: לפעמים צריך להיות מספיק חזקים ולעשות דברים קשים. למה מותר לנו לסכן את החיילים שלנו? למה מותר לנו להכניס חיילים לקסבה בג'נין? מדובר ב-1.5 קילומטר מרובע. תן התראה מראש ותהרוס את המקום מהשמיים עד היסוד. במה אתה חוסך? אתה חוסך בחיים שלהם? הרי מדובר בבנים שלנו. הבן שלי עכשיו בצבא ואני לא הייתי רוצה שהוא יכנס לקסבה בג'נין רק בשביל לחסוך בחיים שלהם. למה להכניס חיילים אל תוך המלכודים הנוראיים הללו? למה שראש הממשלה יעשה כזה דבר? למה חבל לו עליהם יותר מאשר עלינו?

הערבים פוחדים מול המוות. הם לא גיבורים גדולים. אבל בגלל המעשים שלנו הם לא פוחדים מאיתנו. טוב שבעקבות עזה זה השתנה קצת. ברור איך צריך להתייחס אליהם, אבל אנחנו כל הזמן מדברים כאילו הם זה אנחנו. אם לא נצליח לפתור את הבעיה הזו, אנשים כל הזמן ימותו. במקום לפתור את הבעיה אנחנו רק מחריפים אותה. האמת היא שיש פיתרון והוא יחסוך חיים שלנו ושלהם.

אט: אני חושב על העניין של חיים ומוות. על להסכים להיות חייל או, כמו במקרה שלי, אח של מי שעושה מילואים קרביים. כשזה מה שאתה חושב על פוליטיקאים זו הפקרות להפקיד את החיים שלך בידיים שלהם.

נמ: אתה צודק. אתה מפקיר את החיים שלך בידיים של פוליטיקאים. זה נורא לא נעים. הבן שלי למד בישיבה עד גיל 20 והתברר שזה לא בשבילו, אז הוא הלך לצבא. הוא לא מתאים לצבא ההוא אז שילך לצבא הזה.
אנחנו מאמינים שהתורה היא הצבא האמיתי. הרבה יותר חשוב לי שהוא ילמד משילך לצבא, אבל הוא חי פה. אם הוא לא בישיבה הוא חייב ללכת לצבא. עכשיו הוא בצבא ומסתובב בסביבות
'נין. לא נוח לי עם היחס לחיים של ראשי המדינה.

אט: לפני שאדם נכנס למלחמה יש לו ערכים מוסריים. ואז במלחמה מה קורה למוסר? מאות הרוגים, אלפי פצועים…

מאסטר ניר מלחי עם המורה שלו מאסטר וונג פו לאי

נמ: כל המלחמות זה ככה.

אט: אני מחפש מה לשאול בלי שזה יהיה ווכחני.
נמ: אני לא מאלו שחושבים שהם תמיד צודקים.
אט: בקונטקסט של אמנות לחימה…
נמ: כל מה שדיברנו נמצא בכתבים הקלאסיים. אני לא מדבר בשם עצמי, אני לא מחשיב את עצמי…

אט: אמן לחימה גם מבין שהכוח של פחד מוגבל ושלתחזק את הפחד לאורך שנים…

נמ: אני לא מדבר דווקא על פחד. הכוח של הפחד הוא כוח והערבי מגיב לזה. אבל יש עוד נתונים. מה שהכי קל לראות זה שאנחנו יותר ויותר פוחדים מהם והם פחות ופחות פוחדים מאיתנו. זה היה צריך להיות הפוך, זה חייב להיות הפוך.

אט: אני חושב על זה כמו יין ויאנג. יש פער עצום בין העושר שלנו, חומרי ולא חומרי, כאנשים פרטיים וכמדינה, לבין מה שלפלסטינאים אין. יש לנו כל כך הרבה מה להפסיד, להם יש כל כך הרבה מה לקנא בנו. זה הופך אותנו למאוד פגיעים. כשיש כזה פער, חייבת להתרחש תנועה בכיוון ההפוך שתאזן את הפער הזה. במצב הנוכחי להם הרבה יותר קל להכאיב לנו. כדי להפחיד אותם אנחנו צריכים להרוג וזה קשה. זה מאוד קשה לקיים בצורה הרמונית מצב שהוא כל כך לא מאוזן.

נמ: כמובן שאתה צודק. אני דיברתי על הפחד כי זה משהו שמאוד בולט בשינוי שלו לרעה וזה משהו מאוד בולט בהשפעה שלו על רוב הערבים.

אט: וגם בהשפעה שלו עלינו.

נמ: כן, גם בהשפעה שלו עלינו.

אט: לדעתי יצאנו אל המלחמה הזו מתוך פחד. היינו צריכים להחזיר לעצמנו איזו תחושה של עוצמה. מה שינינו בעקבות המלחמה חוץ מאת תחושת הביטחון העצמי שלנו? זה מגוחך!

נמ: אצל מוסאשי כתוב שכאשר עם מאבד את הביטחון העצמי שלו הוא בדרך להפסיד. העם איבד את הביטחון העצמי אחרי מלחמת לבנון השניה. נוצר הרושם שאנחנו לא יודעים להסתדר עם החיזבאללה. הרי כשהם יכנסו לפה אין הרבה ספקות לגבי מה שיקרה.

אט: אתה רואה את זה כאפשרות ריאלית? איזה מן איום זה האיום הפלסטיני?

נמ: מוסאשי אומר שכאשר עם מפסיד מוראלית זה תחילת ההפסד במלחמה. היה מקום לשפר את המוראל הלאומי.

אט: זה מה שאנחנו אמרנו תמיד על מדינות ערב. כשהייתי נער לימדו אותי בבית הספר שמדינות ערב מטפחות שנאה לישראל כדי לשלוט בעמים שלהן. כדי לרומם את המוראל אנחנו צריכים להתחיל מלחמה? זה מטורף!

נמ: התחילו מלחמות מסיבות הרבה יותר קטנות. מוראל לאומי זה דבר חשוב. אנשים איבדו את הביטחון הלאומי והם צריכים אותו. אתה יודע כמה אנשים ירדו מהארץ אחרי מלחמת לבנון השניה? קשה לחיות בתוך הנס הגלוי הזה, כשיש לך צבא שלא יכול להתגבר על 3000 לוחמי חיזבאללה.

אט: אני חושב על התבוסתנות השמאלנית הידועה לשמצה. אני בתור שמאלני לא מרגיש שהפלשתינאים הם איום, בעוד שהימנים – הפטריוטים לכאורה – מרגישים איום. איך 2-3 מיליון אנשים שאין להם צבא ואין להם כלום, יכולים להוות איום קיומי עלינו?

נמ: זה לא קשור כל כך. אפשר לפתור את הבעיה איתם. כדי להגיע מהמצב היום למצב של דיבור לקראת פיתרון נצטרך להיות אכזריים לרגע. אתה מכיר את המשפט "מי שמרחם על אכזרים, סופו להתאכזר אל רחמנים". אני חושב שאין לנו ברירה. אנחנו רוצים לפתור את זה ולכן צריך ליצור מצב שהם ירצו לבוא לדבר. המלחמה עצמה היא לא פיתרון, היא מצב שנקלעים אליו מחוסר מיומנות או מעודף פוליטיקאיות. אבל אם אתה כבר במלחמה, תצטרך להיות לוחם אמיתי בשביל לצאת ממנה. מוסאשי אומר שלוחם אמיתי הוא "הלוחם האכזרי ביותר והאדם הרך ביותר". אתה צריך לדעת שבשביל לרחם על הבנים שלך אתה צריך להתאכזר אל הערבים.

אט: אבל בשביל זה אני צריך לדעת שאני צודק. והמצב פה הוא לא שחור-לבן. אני בעד הצד שלי אבל אני לא יכול להגיד שכל האשמה בצד שלהם. אני לא יכול להגיד שהם כאלו נבלות שמגיע להם למות.

נמ: חלק גדול מהאשמה אצלנו, קרוב ל 50%. אנחנו והם פחות יותר מתחלקים שווה בשווה באשמה. אבל אין לנו ברירה. צריך לעשות מה שנחוץ כדי שהם ידברו איתנו. אתה לא יכול להרשות לטילים לעוף פה. עכשיו טילים עפים ולא פוגעים, אבל בעתיד הם יפגעו. אנחנו לא יכולים להרשות את זה. הגישה שלך היתה נכונה אם היינו במצב של עוצמה. אז היינו יכולים להרשות לעצמנו שיתקפו אותנו בלי שנגיב. היינו חוטפים קצת ולא מגיבים. אבל כשאנחנו מבטאים חולשה זה מסכן אותנו…

אפשר להציע לך בירה או וויסקי?

אט: לא תודה, מאוחר מידי.

נמ: יום אחד הגעתי למסקנה שוויסקי זה יותר מוצלח מכדור נגד כאב ראש. באיזשהו שלב אני צריך אחד מהם. אני שנים ככה. הגעתי למצב שאני חייב להוריד תרופות. אני עכשיו בלי זקן, אני אחרי טיפולים. (מצביע על הזרועות נטולות השערות) זה כל הזמן מגרד.

ראיתי שמישהו מהקוראים של הראיון עם רוני קלוגר שואל, מה זה משנה מה חושב רוני קלוגר. התשובה שלי היא שרוני קלוגר הוא אמן לחימה ברמה בין לאומית והחשיבה שלו היא חשיבה של אמנויות הלחימה. אם היה לנו את הכוח ליישם את המחשבות של אנשים כאלו היינו פותרים את הבעיה. האיש לא פוליטיקאי, הוא חושב ישר. אם היינו מיישמים מחשבות של אנשים כאלו…
מלחמה זה לא הפיתרון? אין ספק שאתה צודק. אבל אנחנו כבר בלחימה.

אט: אפרופו לאבד את הביטחון העצמי הלאומי. למה לא לטפל בבעיה הזו מהשורש שלה? לא בגלל ולא דרך הפלסטינאים. זה אפ
רופו האם רוני קלוגר ישים. וזה קשור גם למה שהתחלנו ממנו את הראיון. הנטיה שנוצרה אצלנו להלחם. העניין הוא לא שהערבים מבינים רק כוח אלא שזה מה שהישראלים יודעים לעשות. יש לנו בעיה עם החוסן הלאומי שלנו? נטפל בו!

נמ: אתה אומר מה שאמרתי קודם. יש פיתרון. אבל בשביל זה צריך שמשרדי הממשלה יתפקדו. ובשביל להביא את הערבים אלינו, נצטרך הרבה כוח. ככל שיעבור הזמן יהיה צורך ביותר כוח.

אט: ולצד הכוח יש עוד משהו שכדאי להראות להם?

נמ: לעצמנו. אנחנו לא במצב שבו אנחנו יכולים לפתור את זה. אנחנו במצב שאנחנו רוצים להילחם. ככה בונים את החייל וככה מדקלמים לנו, "טוב למות בעד ארצנו". אני הלכתי למות בעד ארצנו. לא היתה לי בכלל שאלה. ככה לימדו אותי. כשמלמדים אותך משהו מגיל מסויים אתה מאמין בזה. גם את הערבי חינכו באופן מסויים. השינוי שנצטרך להביא אליו הוא לא רק שם. זה יקח זמן. אנחנו יכולים להתחיל עם השינוי שלנו. יקח כמה שנים עד שזה יקרה ועוד כמה שנים עם שנביא את השינוי אליהם ושהם יתחילו.
צריך לשם כך תכנית לטווח ארוך. איזו תכנית ליותר מ-4 שנים יש כאן? לא ראינו הגדרה של מטרה שעושים לה תכנית ושמבצעים אותה.
מה שמוזר זה שהגנרלים, אלה שהיום מנהלים את המדינה, למדו בבה"ד 1 שחייבים להגדיר מטרה ולתכנן תכנית ולבצע אותה. איך הם שכחו את זה? הם המציאו את הנהלים. איפה הגדרת המטרה? אתה רואה כיוון? כל מיני דברים סתם קורים. בכל אחד ממשרדי הממשלה דברים קורים בלי תכנית. כנראה שככה טוב להם.

אט: איזה שינוי אנחנו צריכים ליצור אצלנו?

נמ: אנחנו צריכים ליצור את השינוי כדי שיהיו פה מנהיגים ולא פוליטיקאים. מנהיגים שדואגים לציבור שלהם.

אט: לי יש עוד בעיה עם שימוש בכוח על מנת "לגרום להם לדבר איתנו". נגיד שנהיה מספיק כוחניים ונגיע לשלב ההידברות – הרי אנחנו לא נוותר על הכוחנות שלנו. אם היא עבדה לנו כדי להכניע, כדי לשנות את התודעה…

נמ: זו בעיה. אתה מעלה בעיה אמיתית. אדם חזק, שיכול לפתור בעיות בקלות לא צריך לדבר בכלל. יקח מעט מאוד זמן עד שידעו כמה הוא חזק. אנחנו מקווים שאחד כזה ישפיע לטובה, שינצל את העוצמה שהוא מפיק מהעיסוק שלו על מנת להשפיע לטובה. כל אחד צריך לתרום לחברה. אתה יודע שיש תאוריה שהצורך ללמוד, הצורך למיצוי עצמי והצורך לתרום לסביבה קשורים אלו לאלו וחיוניים לבריאות? הם ממש צרכים פיזיים, לא רק נפשיים. החוסר בהם גורם לבעיות פיזיות ונפשיות. פה הפוליטיקאי… אנחנו צריכים מנהיג שיש לו עוד אנשים, שמברר מה צריך לעשות ועושה את זה.

אט: אוקי, יש את האשמה של הפוליטיקאים.

נמ: אני לא מדבר על אשמה. אנחנו צריכים מנכ"ל שישלוט במחלקות שלו.

אט: אנחנו בוחרים את המנכ"ל.

נמ: אני יודע, אתה צודק. ככה אנחנו נראים. לא נוח לי לראות את זה אבל אני מודע לזה. אין לי תירוץ טוב למה זה ממשיך וישראל ממשיכה לצנוח.

אט: כציבור ישראלי, כמנטאליות, העניין הזה של כוחנות…

נמ: לא זו הבעיה. אנחנו צריכים מנהיג עם ראיה מרחבית. אנחנו לא מסתכלים על כלום. הם יורים, אנחנו יורים. ומלחמה זה דבר שמתעצם כל הזמן. מביאים חברים, מביאים עוד נשק, מגדילים את הכוחות… צריך להסתכל רחב כדי לגלות מה יפתור את זה.

אט: הלוחם רואה הכל בעיניים של לוחם.

נמ: אני מדבר על אמנות לחימה. שם אתה יודע שאם הגעת ללחימה – הפסדת. אנחנו לא אמורים לפתור את עזה דרך לחימה, כמו שאנחנו לא אמורים לפתור את בעיית המים, או את בעיית הכלכלה דרך לחימה. אנחנו באמת לא כאלו שפותרים את הבעיות שלנו בכוח. אתה יודע מה, אני לא באמת בטוח שאנחנו לא כאלו, אלא שפשוט קיבלנו חינוך טוב.

אט: אם אני לוקח את כל מה שאמרת – אנחנו לא מתכננים, לא חושבים עד הסוף, כשקורה משהו אנחנו לא מבינים אותו נכון – אז אנחנו במצב הזה לא רק בגלל הפלסטינאים אלא גם בגלל האיוולת שלנו ואנחנו הורגים אנשים בגלל האיוולת שלנו.

נמ: .Well put, well put
כל הילדות שלי התעסקתי בלחימה. אבא שלי התחיל ללמד אותי כשהייתי מאוד קטן. הוא היה לוחם. התמקצעתי בזה והלחימה היתה חלק מהחיים שלי. יום אחד לקראת הגיוס לצבא התחלתי להרגיש את האיוולת שבזה. יש משהו מאוד אווילי בללכת מכות, מה זה נותן? קיוויתי שיום אחד אחרי הצבא אוכל למצוא – לא ידעתי מה אני מחפש – את החלק האחר של הלחימה, את מה שברקע של התנועות האלו והמכות הללו. היום אני קורא לזה אמנות לחימה. לתחושתי, בלי החלק הזה, לחימה היא מאוד אווילית. לתחושתי – זה לא אומר שזה באמת אווילי, רק לתחושתי. וזו התחושה – מה אתה מרוויח מללכת מכות? מה אתה מרוויח מלחימה? אין שום דבר שזה נותן לך. זה יכול רק לקחת ממך, אז למה שתעשה את זה?
אתה מתנגד ללחימה? מצויין. רק שים לב שאותה נוסחה של משרד הביטחון עובדת בכל תחום פה. תסתכל, זה מדהים. הפיתרון הוא לבחור מישהו שמסוגל לעשות מה שצריך לעשות.

 

לראיון מספר 1 עם רוני קלוגר.

 

פנו אלי לא מעט קוראים בתהיה לגבי תגובות שלהם לרשומות קודמות שלא נקלטו. עקב באג מסויים במערכת של הבלוג זה קורה לפעמים. בדרך כלל זה קורה אם לקח הרבה זמן לכתוב את התגובה (ואז גם ממש אין כוח לכתוב אותה שוב).

לכן מומלץ לשמור את הטקסט שלכם בעזרת קונטרול-סי לפני שאתם משגרים אותו למערכת.

Read Full Post »

מסורת הדזוגצ'ן שנולדה כנראה במאה העשירית, מהווה עד היום את הצד היותר רדיקלי של הבודהיזם הטיבטי. הדזוגצ'ן משתייך לתורות האי שניות. כמו הזן והאדוויטה הלימוד שלו הוא אי-לימוד: ההוויה היא אחת וכל הדרוש לנו כבר נמצא. הוא מדגיש את המיידיות של ההארה, ואת ההכרח לראות את האמת שנמצאת כל הזמן מול עינינו, באופן מיידי ובלתי-אמצעי. לפעמים קשה ליישב את הגישה הזו, שמדברת מנקודת הראיה של המוחלט, עם הצורך להרגיש ולפעול בעולם היחסי.

השבוע יגיע לארץ מורה הדזוגצ'ן קית' דאומן, שנחנך והוסמך בידי גדולי הלאמות וביניהם הדלאי לאמה עצמו. בביקוריו הקודמים ראיין אותו תומר פרסיקו ומי שמעוניין לדעת עוד על קית' ועל הדזוגצ'ן מוזמן לקרוא את הראיון המצויין אצל תומר. הראיון שאני ערכתי עימו מתרכז במפגש בין המוחלט לבין החיים בעולם יחסי: הקשר בין מורה לתלמיד והניסיון להיעזר בפרספקטיבה רוחנית על מנת לפעול פעולה של שינוי חברתי.

 

ש: מה אתה מלמד?

קית' דאומן

קד: פגשתי בישראל קהל פתוח, בהיר וישיר בצורה יוצאת דופן. יש לי הרבה כבוד לסוג היחסים שהתפתחו בביקורי הקודמים. כלומר, אין לי שום כוונה להציג עכשיו כל מיני דברים מיוחדים שאולי ימשכו אנשים לסמינרים שלי בישראל. אין לי רצון להופיע בדמות המורה הבודהיסטי או מורה הדזוגצ'ן. איני תופס את עצמי כמישהו שהקדיש את חייו ללימודים מסורים והגיע לאיזו רמה גבוהה של ידע שאותו הוא חולק. המהות של הדזוגצ'ן הרדיקאלי היא קריאת התעוררות לאור הפנימי, האהבה והיופי של כל החוויות שלנו.

ש: איך אתה מלמד את זה?

קד: "מלמד" אינה בדיוק המילה המתאימה. אין שום דבר חדש ללמוד אז איך אפשר ללמד זאת? זה כבר נמצא כאן בכל רגע כך שאין מה להוסיף או לשנות בתודעה. אנו כבר יודעים את שיש לדעת כך שה"לימוד" הוא יותר עניין של "היזכרות". הטקסטים המקוריים של הדזוגצ'ן גדושים בעקרונות שתפקידם להזכיר. אלו יכולים להיות הצבעה ישירה, או אמירות פרדוקסאליות או אמירות שמובילות אותנו למה שנקרא אי-מדיטציה (non-meditation).
ש: לאור הפראדוקס הזה של תרגול לקראת משהו שאי אפשר למצוא כי הוא כבר נוכח, מה התפקיד של המורה?

 

קד: ראשית יש להבהיר שכל הוראה שייכת לעולם של שניות. החוויה או התגובה להוראה היא זו שיכולה להיות באי-שניות. התלמיד חווה את ה"מורה" כמו מראה או הד; כמו מאהב או שד. כל אדם עושה מהמורה מה שהוא או היא זקוקים לו.


ש: מה התפקיד של התלמיד? איזה מן תלמידים היית רוצה שיהיו לך?

קד: הבה ניפטר מהפיצול ל"מורה" ו"תלמיד". אם התלמידים אטומים מספיק אז אפילו המורה הדגול ביותר ימצא את עצמו בתפקיד של פדאגוג. בתחילת הראיון ציינתי שרוב האנשים שפגשתי בביקורי הקודמים בישראל אינם משתייכים לקטגוריה הזו. על פי המסורת, התלמידים הטובים ביותר הם אלו שקולטים את המסר תוך 5 דקות שכן מאז ומעולם הם הבינו אותו והיו צריכים רק תזכורת. אחר כך הם עוזבים אבל אנחנו נשארים ידידי נפש גם אם לא מזדמן לנו להיפגש יותר. זה סוג ה"תלמיד" המוצלח ביותר. יש גם את אלו שיודעים את "זה" ושמחים בכך אבל תמיד רוצים להנות עוד ולכן חוזרים לשמוע את "זה" שוב ושוב. אני תמיד שמח לפגוש אותם. אפשר לומר שהסמינרים שלי הם קורסי הדרכה למורים. הרי כל מי שיודע את טבע התודעה לא רק שיש לו חובה להעביר את הידע הזה אלא אף עושה זאת בין אם הוא או היא מעוניין בכך ובין אם לאו. זה קורה מעצמו.

ש: האם אינך רואה כל צורך בכך שתלמידים יתמסרו לתרגול למשך שנים?

קד: אתה קצת מתעקש איתי כאן. אני חייב לענות בחיוב על מנת לתת תשובה מעשית ולא דוגמאטית. כן, התמסרות לתרגול, אפילו אם מדובר בתרגול להכרת טבע התודעה היא חשובה.

ש: מבחינה אישית האם אינך חש צורך ביחסים העמוקים יותר שמתפתחים מתוך תרגול ארוך טווח תחת הדרכת מורה?

קד: למערכת היחסים עם גורו או מורה רוחני יכולה להיות השפעה מכרעת. כאשר רק התחלתי לתרגל במסורת הבודהיזם הטיבטי, כאשר עדיין הייתי מתרגל זב חוטם, המורה שלי היה לאבי השני. כבר הרבה זמן שלא היה לי קשר כזה עם מישהו.

ש: מאחר ודזוגצ'ן הוא כזו גישה רדיקאלית ועמוקה איזה טעם יש לקיים סמינר חד פעמי? האם משהו בעל ערך יכול להתרחש דרך מפגש בודד בינך לבין המתרגלים?

קד: כפי שאפשר להבין ממה שכבר אמרתי, אני מאמין שהסמינר או הרטריט הראשון שמשתתפים בו הוא החשוב ביותר. הוא הכי עוצמתי, פורה ומטלטל. שכן רעננות היא לב העניין וכל פרשנות היא מיותרת. תובנת האי-שניות אינה תלויה בתנאים וגורמים וכמו ברק יכולה להכות בכל רגע, בין אם מדובר בסמינר הראשון או האחרון. לטיבטים יש קמעות יקרי ערך שעשויים מחתיכות של ברזל במגוון של צורות פנטסטיות ממטיאורים שנפלו מהשמים. ההבנות הטובות ביותר הן אלו ש"נופלות מהשמים" .
חיוני להפריד בין מנהגים ומסורות תרבותיות שאותן אפשר ללמוד, לפתח, לטפח ולהפנים לבין הטבע הראשוני וחסר הזמן של התודעה שזהה אצל כל יצור אנושי, בכל התרבויות. כאן, איננו עוסקים בתרבות. אלו המעוניינים לשנות את האופי של ההתניה התרבותית שלהם יכולים למשל ללכת אחרי נזירים בודהיסטים טיבטיים או לתרגל כל טכניקה דתית או נפשית שירצו.

ש: זה הביקור השלישי שלך בארץ. כיצד זה ישפיע על האופן בו תלמד ועל הכוונות שלך בבואך הנה? איזה קשר אתה מרגיש נוצר בינך לבין תלמידים ישראלים שהולכים אחריך מספר שנים?

קד: דרך הצגת הדברים שלי אינה משתנה הרבה. אני עשוי להתייחס לנושאים שונים בכל סמינר ורטריט ולגשת אל המהות – ההשקפה של הדזוגצ'ן ואי-מדיטציה – בדרכים שונות, אבל בסופו של דבר, רק המהות הזו חשובה. כל קשר שמתפתח, חייב להיות בין תודעה אחת לשנייה ולא בין אינדיבידואלים. כמובן שקיים גם הקשר הרגיל של אמון בין אנשים שמכירים זה את זה היטב.

ש: למען האמת התכוונתי ל"קשר הרגיל" בין אנשים. האם תסכים לפרט עוד על הנושא ועל האיזון בין קשר של תודעה לתודעה וקשר בין בני אדם? האם באמת אין קשר בין השניים?

קד: אני בא לכאן על מנת להעביר את גישת האי שניות של הדזוגצ'ן. זה הגרעין החיוני וזו הסיבה שאני משקיע זמן ואנרגיה. חברות, בין אם בין תודעה לתודעה ובין אם ברמה האנושית הרגילה, היא משנית. אחרי שאמרתי את זה, בהחלט ראוי שידידות תהיה נוכחת בכל הרבדים של החוייה האנושית והפוטנציאל האנושי, כך שתיווצר מערכת יחסים רב-מימדית וכוללת-כל שיכולה להיות אפלטונית אבל יכולה לכלול גם מיניות.

ש: ישראל עומדת בפני לא מעט אתגרים. יש שיאמרו שאנחנו נמצאים במשבר עמוק. יש הרבה דאגה ומעורבות עולמית בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. האם העובדה שאתה מלמד כאן ושיש לך תלמידים ישראלים משפיעה על האופן בו אתה מגיב לחדשות מהאזור שלנו? מה אתה מרגיש כשאתה שומע על האלימות המתרחשת כאן?

קד: אני יכול לענות לשאלות הללו בצורה רגשית שכן באופן טבעי פיתחתי קשרי חיבה עם אנשים רבים כאן. אבל אני מעדיף להצביע על הרלבנטיות של התפישה של האי שניות – התפישה של הדזוגצ'ן – לחברה הזו. כלומר, תפיסה ללא שיפוטיות, תפיסה שאינה מבדילה. זו תפיסה שמסיימת את כל ההפרדות ושמציבה את המתבונן במרכזה של מנדלה חובקת כל ומכינה אותו לכך שהשמים יפלו או שהרקיע ייפתח או שהאדמה תבלע אותו או שהמלאכים ירדו… מתוך נקודת מבט זו אני שומע את החדשות מישראל. ומנקודת המבט הזו – שהיא נקודת מבט אסיאתית בעיקרה – ישראל נראית כסמל של אי וודאות והבלתי צפוי, של אינטנסיביות ומידיות. ישראל היא יורה רותחת שבה היסודות מבעבעים ואיש אינו יכול לומר מה תהיה התוצאה.

ש: עבור רוב הישראלים והפלסטינאים, האינטנסיביות ואי הודאות שבמצב אינן הזדמנות לתרגול רוחני אלא מקור להרבה כאב ושנאה. זה דוחף אותנו למעשים קיצוניים של אלימות.

קד: יש אנשים שיכולים לתפוס את תגובותיהם הרגשיות ברמת הפוטנציאל המנטאלי ולראות את האור הבהיר של התודעה בתוכן. אחרים תופסים אותן ברמה האנרגטית או המילולית ואילו אחרים חייבים לפעול על פי נטיותיהם הרגשיות לפני שהם מסוגלים לראות את טבע התודעה, להבין את חוסר התוחלת והאיוולת שבכך ולגמור עם הקארמה הזו. יש כאלו שלכודים בהזדהות צדקנית ולעולם לא מסוגלים לראות מעבר להשלכות שלהם. איני סבור שאינטנסיביות ואי וודאות מונעות הבנה של טבע התודעה; להיפך, הן מספקות את המצב – היורה הרותחת – שבו יכולות להתרחש ביתר קלות הבנה וטרנספורמציה.

ש: איזו רלבנטיות יש לדעתך לדזוגצ'ן עבור מתרגל שחי כאן ושמתמודד עם מלחמות, טרור והפרה של זכויות אדם?
קד:
התפיסה של הדזוגצ'ן לא מכתיבה ואפילו לא מכוונת לשום אג'נדה מוסרית או פוליטית. מלחמה, טרור וחוסר האנושיות בין אדם לאדם היו מאז ראשית הזמן. אנחנו עשויים לקחת חלק בעימות הנצחי הזה בין כוחות שנמצאים במאבק. אך תהיה ההשתייכות האידאולוגית שלנו אשר תהיה, כל עוד אנחנו בהזדהות אנחנו פשוט מוסיפים דלק לאש התשוקה. מה שהתפיסה של הדזוגצ'ן מציעה הוא מקום שבו האדם יכול להגיב בחמלה ספונטאנית יהיה המצב אשר יהיה תוך כדי הבנה שלבטא חמלה זו אולי הצורה המאתגרת ביותר של אהבה. אם איננו נמצאים במקום הזה עכשיו עלינו לשאוף בכל מאודנו להגיע לשם. המוסר והפוליטיקה נקבעים בכל רגע מתוך הבנה טרנסצנדנטית עמוקה ביותר. לכן אין שום סיבה שפוליטיקאי לא יהיה מתרגל דזוגצ'ן אבל יש את כל הסיבות בעולם שמתרגל דזוגצ'ן לא יהיה פוליטיקאי. אם תמיד ננהג באופן אותנטי החברה תבוא אחרינו. כך אני מאמין.

ש: אבל הייתי מצפה שלתורה של האי-שניות עם האחדות ואי ההפרדה שלה תהיינה השלכות מוסריות מאוד ברורות. האם אין לצפות שאדם שהתורה הזו נגעה בו יתנהג בצורה לא אלימה, ירדוף שלום? הייתי מצפה שאדם כזה ירצה בשלומם של בני אדם אחרים ללא קשר לזהות הלאומית שלהם.

קד: התגובה ממקום של חמלה היא בסופו של דבר תגובה מוסרית. אלא שבספונטאניות שלה היא אינה כלואה בשום אג'נדה. כל מי שהדזוגצ'ן נגע בו, ישקיע את עצמו לחלוטין בלהעמיק את החיבור שלו. אבל ייתכן שהוא או היא יסתבכו תוך כדי כך בעימות אלים עקב מעשים שאירעו בעבר.

ש: האם אין זה מתבקש ש"חמלה ספונטאנית" תגרום לאדם לנקוט עמדה בנושאים חברתיים ופוליטיים ולפעול להקלת הסבל של בני האדם שסביבו?

קד: הסבל של היצורים הברואים על גלגל החיים הוא אינסופי. אג'נדות חברתיות ופוליטיות עשויות לשפר באופן שטחי את תנאי החיים של חלק מהאנשים אבל הן לא מעלימות את הסיבה לסבל. סיבת הסבל היא המחשבה האינטלקטואלית שקולטת את העולם במונחים של הפרדה. אקטיביסטים ומנושלים, הפושע והקרבן, כולם מתבוססים בסבל במידה זהה. אם אנחנו חושבים שההשפעות של אקטיביזם חברתי יביאו אושר לאנשים זה רק בגלל שטרם חקרנו לעומק את התודעה שלנו. הכחד את הסיבה לסבל וכל חוויה היא הארץ הטהורה. יש אנשים עם קארמה של מלאכים – הם פועלים להקלת הסבל; לאחרים יש קארמה של שדים והם יוצרים סבל. אלו גם אלו זקוקים להבנה ולתרגול של הדזוגצ'ן במידה שווה.

ש: תובנת האי שניות, תחושת החיבור שלנו עם כל החיים, יכולה לתרום המון על מנת להביא שלום לחברה. האם לא היית רוצה לראות את זה קורה?

קד: בעניין הדזוגצ'ן: חיוני להבין שההתמקדות שלנו איננה שינוי העולם. כל שינוי הוא התבחבשות שטחית עם הסימפטומים. ההיסטוריה האנושית היא קטאלוג אינסופי של אסונות – האם אתה סבור שהטבע האנושי ישתנה במאה ה-21? מה שהדזוגצ'ן מציע הוא שחרור מהסבל שבלהיות אדם בלי קשר באיזה צד של הסכסוך הוא מוצא את עצמו.

בביקורו בארץ יקיים קית' דאומן מגיע הרצאה, סמינר ורטריט.לפרטים.

—————————————————————————————

הראיון התקיים דרך התכתבות דוא"ל כשקית' נמצא בנפאל. עקב הפסקות חשמל תכופות וממושכות בנפאל נאלצנו לסיים את הראיון לפני שהגיע למיצוי מבחינתי. אני מתקשה לקבל את הסירוב של קית' להכיר בערך של אקטיביזם. מבחינתי אקטיביזם הוא מובן מאליו דווקא מתוך תובנות רוחניות (כמובן שאין צורך להיות "רוחני" על מנת להיות אקטיביסט). אחרי פרסום הראיון בנרג' נודע לי שלפני 20 שנה נכנס קית' לטיבט ותיעד את הרס המנזרים הטיבטים בידי הסינים. זה גורם לי לחשוב שהוא בכל זאת אינו שולל פעולה פוליטית. לו הייתי יודע על האירוע ההוא הייתי שואל אותו עליו.

Read Full Post »

משחיקה להתחדשות – סדנת התבוננות והתחזקות לפעילים ואקטיביסטים

ההתמודדות עם הכיבוש, ההקצנה הגזענית ואירועי הלחימה שבתוכם מתנהלים חיי היומיום והחברה שלנו, יכולים לגרום לנו להרגיש חסרי אונים, מתוסכלים ומיואשים. מתוך כך עלולות להתעורר אדישות או ויתור על הניסיון לשנות את המצב לטובה.

בין אם אתם מגדירים את עצמכם כפעילי שמאל או כפעילי שלום, תוכלו לקבל בסדנא כלים להתמודדות בונה עם האתגרים שמזמן האקטיביזם בארץ, בייחוד בזמן הזה. הכלים של ההתבוננות והחיבור פנימה והחוצה מחזקים אותנו ועוזרים לנו לעורר מחדש את ההתלהבות והאמונה שלנו בעשייה.

פירוט נוסף מופיע אחרי המידע הטכני:

מתי: מיום שישי 3 באפריל, 10:00 בבוקר עד שבת 4 באפריל, 17:00 אחה"צ.
איפה: בקיבוץ עין דור
מחיר לכיסוי עלויות: 100 ₪ (וכולנו נביא אוכל לשתף)
מנחות: שירי בר ודליה טמיר

ברוח המסורת הבודהיסטית, אנו מציעים את הלימוד ללא מחיר נקוב וללא תנאי,
על בסיס של נדיבות הלב. עם סיום הסדנא תינתן אפשרות להעניק תרומה

לפרטים נוספים:
דליה: dalyatamir [at] gmail.com
שירי: shirileaf [at] yahoo.com.au

להרשמה: avivsky [at] gmail.com

ערב מבוא יתקיים בירושלים ביום שלישי 17 במרץ, בשעה 20:00 (אפשר לבוא רק לערב או רק לסדנה)
במרכז הבין תרבותי לירושלים, בהר ציון.
נא להודיע לשירי אם אתם מתכוונים להגיע וכדי לקבל הנחיות להגעה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אירועי החודשים האחרונים, מהמלחמה בעזה ועד לתוצאות הבחירות, גרמו להרבה פעילים חברתיים להרגיש ולו לרגע ייאוש ואוזלת יד. מול ההיסחפות החזקה של הציבור ימינה והברוטאליות של הפעולות הצבאיות האחרונות קל מאוד להתעייף ולהרים ידיים. רבים מאיתנו שואלים את עצמם מה הטעם להילחם מול כוחות שנדמים כל כך יותר חזקים מאיתנו. המצב הזה מוביל בקלות להסתגרות בתוך עצמנו ומחשבות על עזיבה למקום אחר, קל יותר.

שחיקה בקרב אקטיביסטים היא תופעה מוכרת היטב והיא נוכחת אצלנו ביתר חריפות בימים אלו. חשוב מאוד שנדע לשמור על עצמנו, למצוא דרכים לקבלת תמיכה ולריפוי פצעים של ייאוש וכאב. זה מגיע לנו וזה מגיע לחברה שנוכל להמשיך ולנסות לשנותה לטובה.

בעולם פותחו מספר כלים להעצמתם של פעילי שלום ואקטיביסטים שפועלים מול כוחות ממסדיים חזקים וכוחניים ומול חברה אדישה ואלימה. מתוך הכרה במקום הרגשי שמניע אותנו לפעול למען עולם צודק יותר, ושגם נפגע, סופג חבטות ומתעייף, פותחה שיטת עבודה לא שגרתית שנותנת יותר מקום לעולם האישי של האקטיביסט/ית. בין שאר היתרונות של הדרך הזו, היא גם מאפשרת לנו לעבד רגשות שליליים קשים ולהתמלא מחדש ברצון לפעול.

בסוף השבוע הראשון של אפריל נקיים סדנה לפעילים שזו בדיוק מטרתה. הסדנה מבוססת על "העבודה המחברת מחדש"- השקפת עולם ומתודולוגיה עוצמתית לשינוי אישי וחברתי שפותחה על ידי מורה ופעילה בשם ג'ואנה מייסי במשך ארבעים שנה של מעורבות בתנועות לשלום, צדק ואיכות סביבה באמריקה. (אפשר לקרוא עוד ב http://www.joannamacy.net )

"העבודה שמחברת מחדש" היא גישה הוליסטית להתמודדות עם בעיות חברתיות וסביבתיות, גישה המשלבת חשיבה, התמודדות רגשית ועשייה בפועל. הגישה מלמדת אותנו לשלב העצמה אישית-פנימית עם עשייה חברתית, לטפל בעצמנו ולשמור על כוחותינו תוך כדי פעילות למען העולם. תוך כדי שאנו חווים ומפנימים שהכאב האישי שלנו אינו נפרד מהכאב של החברה והסכסוך בתוכם אנו חיים, אנחנו גם מגלים מחדש את הכוחות הפנימיים שלנו להם אנו זקוקים כדי ליצור חברה צודקת ולא אלימה עבור כל אלו החיים בה. כך היכולת שלנו להגיב למה שקורה מסביבנו מתעוררת מחדש ומתחזקת.

בסדנא אנחנו נוגעים בנושאים הבאים:

– הכרת תודה והערכה לעולם ולחברה: אלו כוחות ומתנות יש בתוכנו לתת, ומה אנו מקבלים.
– נשיאת עדות לעולם: התחברות אל הרגשות הקשים שאנו חשים לגבי מה שקורה סביבנו.
– חיבור: חיבור פנימה שמעורר את הכוחות האופטימיים שלנו. חיבור החוצה שמאפשר לנו לחוש אהבה וחמלה בתוך העשייה החברתית ולצאת למאבק על פני החברה גם מתוך הרגשות האלה.
– עיצוב כוונה אישית: פתיחת אפיקים יצירתיים נוספים לפעולה.

דליה טמיר מתרגלת ומנחה קבוצות מדיטציה במסורת הבודהיסטית ליהודים וערבים. היא תלמידתה של ג'ואנה מייסי ומחוייבת לפעול למען שלום מתוך בהירות מחשבה וחמלה.

שירי בר פעילה לשינוי חברתי ומתמקדת בשינוי תודעה בנושאי שלום וסביבה. מנחה קבוצות לדיאלוג ערבי-יהודי ומארגנת קהילתית. לומדת עם ומג'ואנה מייסי ומנחה סדנאות בהשראתה מזה כמה שנים.

Read Full Post »

אני שמח לפרסם כאן ראיון ראשון במה שאני מקוה שתהיה סדרה של ראיונות על המלחמה בעזה עם בכירי אמני הלחימה בארץ. כבר פניתי למספר מורים בעלי שם. שניים סירבו בנימוס להתראיין. לשמחתי רוני קלוגר ניאות ללא היסוס ולטעמי הדברים שלו מפתיעים וחכמים. אני מודה לא מאוד על הנכונות שלו להתראיין ועל הדברים האמיצים שהוא אומר כאן.

דר' רוני קלוגר, בעל דאן 8 בקראטה בסגנון גוג'ו ריו ומוסמך כקאנצ'ו – מורה של מורים בכירים. הוא החל להתאמן

בג'ודו בגיל 12 ומאז 1970 מקדיש את חייו לקראטה דו. בשנים 1994-1984 הוא שימש כשופט הלאומי הראשי של התאחדות הקראטה בישראל.
משנת 1985 ועד שנת 2000 , שימש דר' קלוגר כרכז אמנויות לחימה של ביה"ס למאמנים ומדריכים במכון וינגייט. במסגרת עבודתו, הוא הקים את מגמת אמנויות הלחימה, כתב את כל תוכניות הלימוד, הרצה, אימן וטבע חותם עמוק על אופי הכשרת המדריכים והמאמנים במדינת ישראל. באתר שלו מופיעה רשימה ארוכה של תארים ממגוון ארגונים בין לאומיים של אמנויות לחימה ותחת הדרכתו לומדים אלפי תלמידים מהארץ ומהעולם.

כיום משמש דר' קלוגר כראש הפקולטה להכשרת מורים לאומנויות לחימה במסגרת המכללה הישראלית לביטחון. בנובמבר 1998 נבחר דר' רוני קלוגר כמזכ"ל וסגן נשיא לאיגוד העולמי ,לאבטחת אישים ושרותי בטחון פרטיים (IBSSA ) באיגוד זה רוני עומד בראש הועדה להסמכה וחינוך ,כמו כן משמש כראש האיגוד העולמי להגנה עצמית בסגנונות קרב מגע צבאי, לאנשי בטחון.

רוני רואה את עצמו כתלמיד נצחי של בודו ומקדיש את עצמו לחינוך ולמידה.

לאתר של רוני קלוגר.

אני מנצל את ההזדמנות על מנת להודיע על סדנת העצמה לפעילי שמאל שאולי חווים בתקופה האחרונה שחיקה ותסכול. הסדנה המיוחדת הזו מבוססת על העבודה של ג'אנה מייסי. פרטים נוספים כאן.

 

ש: איך אתה רואה את העיסוק באמנות לחימה? מה אתה מעוניין ללמד אנשים?

רק: אני רואה באמנות לחימה קלאסית כלי חינוכי מתוחכם ומשובח, דרכו אני מחנך ומעצב. הלחימה הפיזית ובעיקר תרגולי הלחימה ומבנה השיעורים הם אמצעי דרכו אני מלמד את תלמידי לשרוד ולחיות חיים שלמים ובריאים יותר. תרגילי ההגנה העצמית ודרכי התגובה הן פיזית הן ברמה האמוציונאלית משמשים כמעבדה לחיים עצמם. דרך תרגולים של מצבים ממשיים אני מעביר את תלמידי חוויות שונות ומשונות של עמידה באתגרים, קבלת החלטות בזמן אמת, והתמודדות עם התוצאות. למעשה אימוני אמנויות לחימה הינם לימוד אסטרטגיה וטקטיקה של כל אדם במלחמת הקיום היום יומימית שלו.

ש: אילו קווי אופי ועקרונות מוסריים נראה לך שהאימון בקראטה יכול לפתח? 

רק: כאמור, העיסוק באמנויות לחימה הוא עיסוק באסטרטגיה. דרך אימון שיטתי ומדורג התלמידים רוכשים כלים להתמודד עם מטלות שונות. דרך חוויות של הצלחה וכשלון הם לומדים להתמודד ולהביט היישר בעיני המציאות. התלמיד לומד על עצמו רבות, מכיר ביכולותיו ולומד לשפר את חולשותיו. באמנות לחימה קלאסית לא רק הנצחון נחשב אלה גם הדרך אל הניצחון, כלומר הניצחון צריך להיות בדרך ראויה, אסתטית וגם ערכית. בתגובותיך אתה אמור לשקף את הפילוסופיה של האסכולה שלך. אתה אמור להפגין שליטה מוחלטת הן בביצוע והן בתוצאות של תגובותיך. ביצועיך צריכים להפגין נקיון טכני, חדות ברורה בביצוע הטכניקה, שקט אישי, ומיקוד מוחלט בעשייתך. 

ש: באמנות לחימה לומדים איך לנצח בעימותים. האם זה לא עלול ליצור רצון להתעמת או נטייה להשתמש בכוח? 

רק: המשמעות של בודו, המילה היפנית לדרכו של לוחם קלאסי, היא החרב שלעולם לא תישלף. כלומר, כל פעם שאני מוצא עצמי נקלע למצב של פתרון פיזי לבעיה, פירוש הדבר שנכשלתי לאורך כל הדרך! לחימה ופתרון פיזי הינם השלב האחרון אחריו אין אפשרויות נוספות. על פי הגישה הזאת כשכבר נלחמים אין אופציות פרט למוות. הפילוסופיה של איש הבודו אומרת בפשטות שאם תדע להתנהל נכון מנקודת ההתחלה של הבעיה, יעמדו לרשותך אין ספור אפשרויות לפתרון חיובי של הסכסוך. מתוך מודעות לסכנות יש לעצב את מהלכיך כך שתמנע מהתנגשויות חזיתיות. יש לנוע בתחכום, לצפות את התוצאות ולהיות חכם אסטרטגית.
ככל שתוכל להבין יותר את דרכי החשיבה של אויביך כך תדע להגיב נכון יותר. בגישה שלנו לא הכוח הוא שקובע אלה רמת השימוש באמצעים שלרשותך והיכולת ליישם את העקרונות האסטרטגיים והטקטיים.

איש בודו אינו יוזם מלחמה או התקפה אך הוא מגיב לפעולות היריב או האוייב. ככל שנגיב נכון ומדויק יותר התוצאות יהיה חיוביות יותר מבחינתנו. בודו קלאסי דוגל כמובן בהגנה עצמית איכותית ומושלמת ככל האפשר. אין כמו לוחם שמבין את משמעות המלחמה. הלוחם הקלאסי נע בדרכים מבלי להפר את השקט והשלווה. במידה ונתקל בבעיה הוא ינסה לעקפה ולהמשיך בדרכו, כשהדבר מורכב הוא ידרש לפתרון מורכב יותר אך הוא ישתמש בכישורי הלחימה שלו אך ורק כפתרון אחרון ומוחלט. כמובן כשזה הפתרון האפשרי האחרון הוא ידרש לביצוע מושלם ומוחלט.

ש: מה יש לפילוסופיה של הקראטה לתרום להתבוננות שלנו על סכסוכים מורכבים כמו זה שבין ישראל לפלסטינאים? 

רק: אני יכול רק להציע את השקפתי שלי, אני לא יכול לדבר בשם כל אמני הקראטה. ככלל בסיסי, מה שאתה לא היית מוכן לקבל, גם האויב לא יקבל! תמיד יש להשקיף על הבעיה לא רק דרך משקפיך שלך אלה גם של אויביך. הפתרון יימצא כשתכיר בעובדה שאדם הוא אדם ומה שטוב לך טוב גם לאחר. כבוד הדדי ללוחם מולך הוא הכרחי. ללא כבוד לאויב לא יהיה פתרון סביר.

כלוחמים וכאסטרטגים אנחנו חייבים למצוא את הדרך לדו קיום תוך הבטחת הבטחון שלנו ושל יקירנו והעיקרון הזה נכון גם כמדינה. העובדה שאין קרב או מלחמה ללא נפגעים וחללים בשני הצדדים צריך להיות נר לרגלינו. כלומר, כל דבר שאינו מלחמה טובה ממלחמה.
דרך החשיבה שאינה לוקחת בחשבון את בני דודינו, תוביל גם בעתיד לנהרות של דם ודמעות לכל הצדדים. על האדמה הזאת יושבים שני עמים וצריך למצוא את האיזון ואת הדרך אל ההשלמה. אנחנו נאלץ להתפשר וכך גם הצד האחר וזאת תוך שמירה על כבודם של כל המעורבים.

ש: מה אתה חושב על המלחמה האחרונה בעזה? 

רק: התחיל בחוכמת מלחמה, המשיך וגבה מחיר עצום ללא השגת המטרות (שאלה מרכזית האם נקבעו מטרות ברורות)….ככל שהזמן חולף זה נראה גרוע יותר.

ש: מה אתה חושב על הכוח שהפעלנו שם ועל ההרס שהוא גרם? 

רק: התחושה שלי היתה רעה מאד. ההבדלים בינינו לבין אויבינו הולכים ונעלמים. החלטות מתקבלות לא מתוך שיקול עמוק ורחב אלה מתוך לחץ ובעיקר מתוך סיר הלחץ הפוליטי המקומי המבעבע והגועש. מנגד ברור שהחייל הבודד אינו בר יכולת להחליט החלטות אינדיוידואליות. החייל רק נגרר ונדחף לתוך הבוץ. הטענות שלי הן אך ורק לפוליטיקאים שלנו. הצבא ותיפקודו קשורים קשר הדוק למנהיגות החלולה, הלא אנושית והעלובה בה אנו מדשדשים זה שנים ארוכות, לפחות מאז רצח רבין. ובכל זאת – אין להתעלם מתרומת הצד השני להתגלגלות הענינים בינינו….הם הרויחו את המלחמה ועבדו קשה לתרום את שלהם להדרדרות הקשה. אי אפשר לא לשים לב לשנים הארוכות של ירי לישובי הדרום וזאת אחרי הנסיגה שלנו.

ככל שתהרוג ותשפיל את אויביך, כך תיצור את התשתית לדור הבא של אנשים פנאטים שאין להם דבר פרט לרצון לנקום באויב האכזר. כל אמן לחימה יודע שהמרכיב של הכוח הינו מרכיב משתנה, מרכיב יחסי ובוודאי אינו מרכיב מוחלט. כדי לפתור סכסוך יש לבנות על אסטרטגיה רחבה ככל האפשר, צריך לפעול על פי ניתוח מעמיק של המציאות, מתוך הבנת החולשות והעוצמות שלנו ושל היריב.

ש: איך אתה מסביר שהחברה שלנו שמטפחת את מושג טוהר הנשק תמכה באופן כל כך גורף בהרג חפים מפשע?

רק: מי אני שאסביר את החברה המפולגת והמבולבלת שלנו? אנחנו חסרי בטחון עצמי, וידוע שאנשים חסרי בטחון הם אלימים ואגרסיביים ביותר. המדינה, העם לא משכילים להבין כי לא כל בעיה פותרים באלימות, יש גבולות ברורים לכוח. מנהיגינו המבולבלים וחסרי האחריות אינם מפנימים את התובנה שיש לחפש דרכים אלטרנטיביות אם לא רוצים להביא פעם אחר פעם לתוצאות עגומות שלא לדבר על ארונות קבורה של מתינו. הגזענות, שנאת הזר חוסר קבלת השונה כל כך הוטמעו בחברה הישראלית שדרכים אחרות לא קיימות בלקסיקון המושגים של פרנסי העייריה. טוהר הנשק נמס מזמן כי אין חינוך במדינה. לדעתי הצנועה זו מדיניות מובנית של השלטון שכן קל יותר להוביל חבורת חסרי השכלה ורוח אמיתית מאשר עם חושב בעל יכולת אנליטית משובחת.

ש: בתור אמן לחימה איך היית מציע לנו להתמודד עם המצב בו ישובי הדרום נתונים להתקפות יומיומיות שמשבשות ומסכנות את החיים? 

רק: המדינה אמורה להגן על אזרחיה מכל הבחינות, סכנות מהגבולות וגם סכנות מבית. המדינה נכשלת במשימותיה. המדינה פעלת מתוך "קריז" ולא מתוך אסטרטגיה ארוכת טווח, ההנהגה אמורה למצוא פיתרון להגנת אזרחיה. הדרכים והאופציות רבות.

ש: מן הסתם, יש נערים שהאימון אצלך מתחבר להם להכנה לשירות בצה"ל. אולי גם בקרב מתאמנים בוגרים יותר יש כאלו שמשתייכים לכוחות הביטחון והאימון אצלך משמש אותם בעבודתם. אלו מחשבות יש לך כשאתה מאמן נערים שעומדים להתגייס? 

רק: אני מלמד את תלמידי לעמוד מול משימות חייהם ולראות את המציאות בעין אוביקטיבית. הכנה לצבא היא חלק בלתי נפרד מחיינו כאן ואני משתדל כמיטב יכולותיי הצנועות לעזור להם במידת האפשר לשרוד ולהישאר בחיים. להיות חייל טוב בעיני מורכב מרכישת מיומנויות לחימה ברמה גבוה יחד עם השקפת עולם, רגישות והגשמה אמיתית של "לוחם ג'נטלמן". גם אם הסביבה ממש לא כזאת על הלוחם לשמור על אנושיות.

ש: האם תלמידים שלך השתתפו בלחימה בעזה. איך זה מרגיש, בתור מורה שמאמן אנשים להילחם, שהתלמידים שלך הולכים למלחמה אמיתית? 

רק: כן, חניכי השתתפו. אני הרגשתי חסר אונים. השפעתי הייתה אפסית על המהלכים, הדבר היחיד שיכולתי לעשות, לשוחח להציע כתף ללוחמים מבין תלמידי. אני חש תסכול וחוסר אונים מול האין מדיניות של ההנהגה. פעם אחר פעם נשלחים בחורינו להלחם למען מצג שווא, עם תוכניות שלא עומדות במבחן התוצאה הסופית ולא מקדמות את טובת העם לטווח הארוך.

ש: לישראל יש אתוס של לחימה שמהווה מרכיב חשוב בזהות הלאומית והאישית של חלק גדול מהאוכלוסיה. איך היית משווה בין האתוס הזה לאתוס של אמנויות הלחימה המזרחיות? מה הדבר שאנחנו יכולים ללמוד מהפילוסופיה של אמנויות הלחימה ושהכי חסר לנו בעיניך? 

רק: לאתוס הלוחמים הישראלי שורשים עמוקים של חוסר ביטחון מאז ימי בראשית. לא הגענו אל הארץ המובטחת מתוך ביטחון ורצון להיות חלק ממנה אלה מתוך תחושה של מגיע לנו על פי התנ"ך, ומתוך גישה שאנחנו נלמד את הלבנטינים המקומיים וננהל אותם. הבסיס הרעיוני של "מדינת היהודים" תורגם לכך שזו לא המדינה של אף אחד אחר, גם לא של רפורמים וגם לא של זנים אחרים. כלומר, סוג של גזענות ורגשי עליונות שולטים בארצינו, פחד ושנאת הזר והשונה.

 

חוסר הביטחון משתקף על כל צעד ושעל. הביטוי של חוסר הביטחון הזה הינה אוירת תוקפנות ואלימות בין אדם לחברו ובוודאי שלנו כמדינה כלפי שכנינו. יחד עם זאת יש לזכור ששכנינו ובעיקר מנהיגיהם הרוויחו ביושר את מצבם העגום.
אמנויות הלחימה מחנכות לדרך ארץ, צניעות וענווה הנובעות מביטחון עצמי הן ברמה הפיזית ביצועית הן ברמה הפילוסופית, אסטרטגית טקטית. אמני לחימה מסתפקים בצרכים הבסיסים ועובדים קשה לשמר ושלדרג את יכולותיהם הפיזיות והרוחניות. על כך נאמר " העט והחרב חד הם". האיזון הזה כל כך חסר בימינו. בודו גם מלמד אותנו להיות חלק בלתי נפרד מהסביבה ולתרום תרומה של ממש לסביבתינו האנושית והטבעית.

ש: בתור אמן לחימה, מה אתה חושב על הילכי הרוח של הציבור בזמן המלחמה? מה היו בעיניך המאפיינים הפסיכולוגיים והרגשיים הבולטים של החברה הישראלית ? מה יש להלך הרוח של "בודו" להציע לעורף האזרחי על מנת להתמודד עם האתגרים הפסיכולוגיים של עימות?

רק: איני רואה את עצמי כמסוגל להשפיע או לשנות את העולם. אני מנסה להשפיע מעט ככל שאוכל על אנשים שהם בסביבה שלי כחלק ממשפחת הבודו שלי, וגם כאן אני מודע למגבלות. מדינת ישראל סובלת לטעמי מעודף אגרסיביות. מתברר שרוב העם רוצה לעשות לאחרים בדיוק ההפך ממה שהיינו רוצים שיעשו לנו. כפי שהסברתי אמן לחימה יחפש את השקט וההטמעות בסביבה, יחפש איזון בין הרצוי למצוי תוך שמירת בטחונו ובטחון יקיריו.

 

 

לראיון מספר 2 עם ניר מלחי.

Read Full Post »