Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שיאצו’ Category

בשיאצו המטפל הוא יאנג והמטופל יין. טיפול זן שיאצו אמור – כדברי כותרת המשנה של ספרו של מסונגה – להביא להרמוניה בין יין ויאנג. כדי שההרמוניה הזו תופיע אצל המטופל, היא צריכה להתקיים בין המטפל והמטופל.

בתור יאנג, המטפל הוא זה שמביא את עצמו אל המטופל הייני. בדרך כלל זה קורה על ידי הבאת מרכז הגוף של המטפל אל מעל גופו של המטופל. במצב כזה, המטפל אינו עומד בזכות עצמו, אלא זקוק לתמיכה של היין.

אבל אבחנת הארה נעשית כאשר המטפל יושב בסייזה לצידו של המטופל. המרכז שלו נמוך והוא מאוד מקורקע. יש לו את היין שלו בנפרד מהמטופל. נפרדות אינה מצב של הרמוניה.

על מנת להתגבר על הנפרדות הזו המטפל עלול להביא את עצמו אל המטופל בדרכים לא מוצלחות. קצת עבודה מהידיים או לתת לבית החזה לרכון מעל להארה של המטופל. אבל הדרכים הללו יוצרות נתק בתוך המטפל. היין שלו נשאר במקום אחד והיאנג שלו, נפרד, הולך אל המטופל.

יין ויאנג, אדמה ושמיים.
כשהמטפל יושב זקוף בסייזה המרכז שלו מקורקע באדמה. הגו שלו זקוף, צומח מעלה אל השמים. בסייזה, תנוחת הגוף של המטפל יוצרת את החיבור בין שמיים לאדמה. זקיפות הקומה של המטפל היא הצינור שדרכו החיבור הזה זורם.

כדי להגיע מהאדמה שלו אל האדמה של המטופל, אל למטפל לרכון מטה שכן הוא יאבד בכך את החיבור לשמיים. המעבר מאדמת המטפל לאדמת המטופל מתרחש דרך השמיים. כשהמטפל שולח את עצמו, מהמרכז דרך הגו ומעבר לקודקוד הראש אל השמים משהו נהיה קליל בחיבור שלו אל האדמה. במצב כזה, המטופל יכול להציע את עצמו כאדמה והמטפל יכול להיענות להצעה הזו.

הזרועות אינן כלי מישוש אשר צריכים לעשות ולפעול ולבדוק. הזרועות הן צינורות שדרכן החיבור זורם. חיבור בין המטפל למטופל. חיבור בין שמים לארץ. כדי לחבר בין שמים לארץ, הזרועות צריכות להגיע כמה שיותר מלמעלה. אם הן מונחות יותר מידי באלכסון החיבור הזה לא נוצר. אם הזרועות קרובות מידי אל הגוף של המטפל החיבור הזה לא נוצר. כיפוף בפרק כף היד או באצבעות יוצר הפרעה בזרימה הזו.

כאשר היד העובדת פוגשת את אדמת המטופל עולה דחף לדחוף, לחדור. במקום זאת יש לזכור שהחיבור יקרה מתוך מוכנותו של המטפל להיתמך ומתוך מוכנותו של המטופל לתמוך. כאשר היד העובדת יוצאת מאדמת ההארה של המטופל הדחף של המטפל הוא לחזור אל האדמה שלו. במקום זאת, יש לזכור את היד התומכת שמאפשרת למטפל להישאר ברצף אצל אדמת המטופל.

כשעובדים כך, אבחנה, טיפול והרמוניה אינם דברים נפרדים.

Read Full Post »

את חילול הקודש הראשון שלי בשיאצו אני זוכר היטב. הוא קרה לפני מספר שנים, כשכבר הייתי מטפל מנוסה מאוד. במחשבה לאחור, לקח לי הרבה שנים עד שהעזתי לבצע אותו. הגיע אלי מטופל שסבל מכאבים בגב התחתון. ויתרתי על אבחנה וניגשתי ישירות אל הגב התחתון והאגן שלו. חיפשתי מה רגיש שם ועבדתי.

מה כאן חילול קודש? במשך שנים לימדו אותי שאין טעם – אפילו אסור – לטפל בסימפטומים. צריך למצוא את שורש הבעיה או להבין את מצבו הכללי של המטופל – שהסימפטומים שהוא מתלונן עליהם הם רק פרט אחד בתוכו – אחרת הטיפול לא יצליח. רפואה הוליסטית מתייחסת לאדם כולו ולא מסתפקת בתיקונים מקומיים.

 

נאבקתי אז עם תחושה שאין לי מושג למה השיאצו שלי עוזר לאנשים. טיפלתי בהם לפי כל העקרונות שלמדתי והרבה פעמים עזרתי להם אבל לא היתה לי תחושה שמה שאני עושה באמת קשור במה שהם מתלוננים עליו. זה היה מאוד מתסכל. עד אותו טיפול שבו השלכתי באופן ספונטאני את מה שחשבתי אותו לנכון ועשיתי משהו אחר. התוצאות היו מצוינות. במהלך הטיפול היתה לי תחושה ברורה שאני מתייחס אל המטופל ועובד לפי מה שהוא צריך. לאחר הטיפול המטופל חש הרבה יותר טוב.

האירוע ההוא סימן את תחילתו של תהליך בו דרך הטיפול שלי השתנתה לחלוטין. אבל  היה שם עוד משהו שרק מאוחר יותר שמתי לב אליו. היום אני קורא למשהו הזה "בטיפול אין אידאולוגיה".

 

מה הוא טיפול טוב? התשובה אמורה להיות ברורה – טיפול טוב הוא כזה שהיטיב עם המטופל. אולי לא תמיד קל לזהות הטבה, לפעמים בדרך להטבה המטופל סובל מהחמרה במצבו. אבל ללא ספק טיפול יכול להחשב לטוב רק אם הוא סייע למטופל. זה נשמע מובן מאליו לא? למען האמת, זה נשמע כל כך מובן מאליו עד שלקח לי זמן לשכנע את עצמי שיש טעם בכתיבת הרשומה הזו.

 

מסתבר שלא תמיד ברור שטיפול טוב הוא טיפול שהיטיב עם המטופל. תלמידי שיאצו מתאמנים בשיאצו זה על זה ונתינת משוב לנותן השיאצו היא חלק חשוב מהלימודים. נדמה לי שכמעט כל תלמיד שיאצו מגיע לשלב בו הוא כל כך עסוק בשאלה האם המגע שקיבל תואם את העקרונות שלמד עד שזה הופך לקריטריון היחיד עבורו לקביעת האיכות של השיאצו. בשלב הזה שוכחים רוב התלמידים לקחת בחשבון האם היה להם נעים, האם הם נהנו מהשיאצו שקיבלו. אם תשאל תלמידים מתי טיפול הוא טוב, חלק מהם יפרטו את העקרונות שלמדו במקום לדבר על המטופל. אבל לא רק תלמידים. למרות שכל מטפל יסכים שהמטופל הוא מה (מי) שחשוב, עדיין מטפלים רבים ומנוסים מאמינים שיש נכון ולא נכון בטיפול. למשל, שהטיפול צריך להיות הוליסטי ולא סימפטומטי. בטכניקה של הזן-שיאצו -השיטה בה אני מטפל –  ישנם כללים כמו השענות (ולא דחיפה), מגע עדין, כיוון של 90 מעלות, שתי נקודות מגע ומשהו שנקרא לחץ שווה.

 

איך זה שכולם נופלים למלכודת הזו של נכון ולא נכון? אפילו הניסוח הוא מופרך: "שיאצו שנעשה בדחיפה ולא בהשענות הוא שיאצו לא נכון". מה עניין נכון לכאן? שיאצו יכול להישפט על פי טיבו. נכונות היא קטגוריה שכלל אינה רלבנטית לטיפול. ומתי נאמר שטיפול הוא טוב? כשהוא נעשה בהשענות או כשהוא היטיב עם המטופל?

 

העניין הוא שקל יחסית להסביר איך להשען ולא לדחוף. אבל מה כבר אפשר להגיד לגבי מה שהופך טיפול לטוב? לפעמים גישה אחת היא מה שהמטופל צריך ולפעמים הוא צריך בדיוק את הגישה ההפוכה. על הטיפול הטוב – כמו על הדאו האמיתי – אין מה להגיד. אז אנחנו מסתפקים בקירובים – השענות וכו' – שהרבה מאוד פעמים עוזרים לטיפול להיות מיטיב. אין לנו ברירה. לפחות לא לפני שאנחנו נהיים מנוסים ורגישים מספיק על מנת להיעזר בכלי הזה של השענות ולא להיות כפופים לו. למרבית הצער, עד שהשלב הזה מגיע אנחנו הרבה פעמים שוכחים שהכללים לפיהם אנו מטפלים אינם אלא כלים שיש להתייחס אליהם על פי שימושיותם.

 

הכלים/כללים הללו מגנים עלינו, נותנים לנו מסגרת ומאפשרים לנו להגיע אל המטופל, להיטיב עימו. בלעדיהם לעולם לא היינו נעשים מטפלים. סביר מאוד להניח שאם נתחיל להתייחס אליהם כאל "רק" כלים בשלב מוקדם מידי אז האגו וחוסר הניסיון שלנו יחוללו שמות באיכות של הטיפול. האם אפשר להתמסר לדרך אחת של טיפול תוך כדי שזוכרים שמתישהו יהיה טוב לפרוץ מחוצה לה? אני לא יודע, אבל נראה לי שלקרוא לעקרונות הטיפול "אידאולוגיה" יכול לחלץ אותנו מהתקבעות. שהרי למה שלמטופל יהיה אכפת מהאידאולוגיה שלי? ואם לי אכפת מהמטופל אז איזה מקום יש לאידאולוגיה שלי?

 

אולי אין טעם ברשימה הזו. אולי האמירה שלי באמת מובנת מאליה. אבל לאן שלא מסתכלים פוגשים אנשים שמחליפים מגע ישיר עם האמנות שלהם תמורת נזיד עדשים אידאולוגי. פוגשים אותם בקבוצות מדיטציה, באמנויות לחימה, במוספי הספרות ובאמת בכל מקום.  

 

מה הם חיים אכפתיים ללא אידאולוגיה? איך אוותר על אידאולוגיה בלי להיהפך לאופורטוניסט?  התשובה היא לא כל כך קשה. מי שכמה לטוב לא יכול להסתפק באידאולוגיה – ימנית, שמאלנית, חברתית, מזרחית, אקולוגית, רוחנית… אידאולוגיה לעולם לא תצליח לתפוס את מורכבות החיים. ומי שכמה לטוב גם לעולם לא יוכל להיות אופורטוניסט.

מי שמתמזל מזלו להתמחות בדיסיפלינה מסויימת מגלה שאפשר להיות נטול אידאולוגיה בלי שהדבר יפגע באותנטיות שלו, להיפך! עכשיו לא נותר לו אלא לקחת את זה לחיים.   

Read Full Post »

קטעים לדוגמא מתוך חוברת שכתבתי ללימוד המרידיאנים של מסונגה

 

מלבד השפעתם הבריאותית , התרגילים גם מפתים בכך שמסונגה מבטיח שמי שמתרגל אותם יפתח תחושה של המרידיאנים. אולם בראש ובראשונה דורשים מאתנו תרגילים אלו ללמוד דרך חדשה לעבודה עם הגוף שלנו. דרך חדשה להתייחס אל מטרות ואל השגתן. בדרך כלל אנו רגילים לבצע מתיחה על ידי כך שאנו מגיעים לגבול התנועה ששריר מאפשר לנו, ואז תוך משיכה או דחיפה לעבור את הגבול הזה. לתחושות החזקות והברורות שמתלוות לכך אנו קוראים מתיחה. לעומת זאת, מתיחת המרידיאנים (בעצמנו או בגופו של בן-זוג לשיאצו) מתרחשת עם חשיפת המרידיאן ותחילת ההתארכות של השרירים באזור הנמתח. כלומר, מדובר במתיחה עדינה יותר מכפי שהיינו מצפים. סביר שבהתחלה לפחות, יהיה קשה לרובנו להסתפק במתיחה העדינה הזו ולא להמשיך למתיחה החזקה לה אנו רגילים.
גישתו של מסונגה לא מבקשת ממך להביא את הגוף למנח מסוים, שהחלטת עליו, אלא לתת לגוף להגיע מעצמו למנח המתאים לו. היא אינה מבקשת ממך להיות גמיש להפליא אלא סבלן וסקרן. היא ממליצה שתרפה מתמונות אידיאליות (ודמיוניות) לגבי תנוחה מסוימת ותעורר במקום זאת את היכולת שלך לחוש. תוך כדי כך תפגוש בודאי הרגלים גופניים ומנטליים שתצטרך להתמודד עימם: ההנאה שבמתיחה חזקה, הסיפוק שבעשיית מתיחה שנראית טוב, הרצון להצליח, הרצון שיקרה משהו מיוחד, והאתגר שבתרגול יומיומי של מספר תרגילים פשוטים.
כפי שראוי שיקרה בתרגול אמיתי, שיטת מאקו לא מסתפקת בללמד מרידיאנים. היא מאתגרת את הכנות, הסקרנות והנחישות שלך.

כמה נקודות לשים לב אליהן בביצוע התרגילים:
הנח לנשימתך להיות עמוקה ומשוחררת.
נסה לשמור את תשומת הלב שלך בהארה ולא להתמקד בגפים.
הנח לגופך לנוע – כמעט ללא כוונה מיוחדת – אל עבר התנוחה עד שהוא נעצר מעצמו. סביר להניח שתוכל לנוע מעבר לנקודה בה הגוף נעצר אך אין בכך כל צורך.
כדאי לנוע אל עבר התנוחה תוך כדי נשיפת אויר דרך האף.
הישאר בתנוחה כל עוד נוח לך ותוך שאתה ממשיך לנשום באופן משוחרר. שים לב לתחושות השונות אבל אל תשתדל יותר מידי.
אם אתה מגלה שנעשית נחוש מידי או ממוקד מידי בכוונתך כנראה שתשומת הלב שלך נטשה את ההארה. חזור לשם.
מתיחת מרידיאני הריאות והמעי גס

מתיחת מרידיאני הריאות והמעי הגס

שלב אצבעות מאחורי הגב. תוך כדי נשיפת אויר הנח   

לפלג הגוף העליון להתכופף כלפי מטה והרם את    

זרועותיך כלפי מעלה. הנח לנשימה להמשיך.
איך אתה מרגיש?
כדי לצאת מהמנח כפוף מעט את הברכיים ובאיטיות

ישר את הגב .

(בסדרה הבסיסית של המתיחות ישנן 6 מתיחות שכולן מובאות בחוברת)

שכב בנוחות והבא את תשומת הלב שלך אל אזור הבטן. אלו תחושות יש שם עכשיו? אין צורך שתענה, פשוט שים לב לתחושות. תן לגוף שלך להרפות אל תוך המזרון או השטיח. תן לנשימה להיות מבלי לכוון אותה. שכח כיצד נראית הבטן ןבמקום זאת חוש בבקשה את ההארה.
כשנוח לך לעשות זאת העבר את תשומת הלב אל זרועותיך. המשך לנשום ברוגע. אם היכן שהוא לאורך הזרוע, מהכתף ועד לכף היד, עולה תחושה כלשהי – גרוד, חום, קור – הבא את תשומת הלב שלך אליה וחוש את הפרטים שלה. שים לב. אין צורך במילים כגון מרפק או זרת. וגם לא במילים כגון כואב או נעים.

בכלל, מפת המרידיאנים – הקלאסית או של מסונגה – יכולה לעורר שאלות רבות:
באיזה עומק מצויים המרידיאנים? אם הם עמוקים כיצד מגע יכול להשפיע עליהם? אם הם על פני השטח כיצד הם משפיעים לעומק?
אם הצ'י זורם במרידיאנים מה קורה בקצה המרידיאן? האם הצ'י עובר מסופו של מרידיאן אחד לתחילתו של אחר? האם הצ'י נכנס ויוצא מהגוף דרך קצות המרידיאנים?
גופנו משתנה, נפגע ואפילו מתעוות. האם פגיעות אלו לא משנות בצורה דרסטית את מיקומי המרידיאנים?
אם הצ'י נמצא בגוף כולו אז איך אפשר להגביל אותו ל12 ערוצים דקיקים? מה עם כל אותם אזורים עצומים בגוף בהם לא מצויים מרידיאנים?
האם המרידיאנים שייכים לאיברים הפנימיים או שמא להיפך, האיברים הפנימיים שייכים למרידיאנים?
לשאלות הללו יש תשובות במסורת. לפעמים יש מספר תשובות סותרות לאותה שאלה. יותר מעצם התשובה הכתובה חשוב מה אתה מרגיש משקראת אותן. האם אתה מעט סקרן יותר עכשיו? האם המרידיאנים מעט חיים יותר עבורך? האם יש שאלה שיותר מעניינת אותך מהאחרות?
ומאחר ושיאצו הינה דיסיפלינה של מגע, אז השאלות הללו והתשובות עליהן משמעותיות רק במידה בה הן משפיעות על האופן בו אתה נוגע. בעצם, באופן בו אתה נוגע, אתה שואל אותן ומשיב עליהן כל הזמן.


כיצד ייתכן שהמרידיאנים מלמדים שני דברים סותרים אלו? מצד אחד אחדות הגוף, מצד שני היותו מורכב מאינסוף נקודות שונות? הסתירה לכאורה, נובעת מכך שהמרידיאנים מלמדים דרך חדשה לחוש. את ראיית הגוף כמורכב מידיים, ראש, אגן וכו' למדנו דרך האופן בו אנו מפעילים את הגוף שלנו ודרך התרבות המדעית שלנו. המילה "זרוע" מחליפה עבור רבים מאתנו את הפעולה של "לחוש את הזרוע". וכמושג, הזרוע אכן יכולה להיתפש כמנותקת מהכתף. כמושג הזרוע היא עצם דומם שאין בו תחושה רבה. אך כאשר היכולת לחוש מתעוררת, אין שום דרך לומר היכן נגמרת הזרוע ומתחילה הכתף. כאשר היכולת לחוש מתעוררת , מתעוררת הזרוע כולה לסימפוניה של תחושות, לחצים, גירודים, זרמים… תחושה, כמו כל דבר חי, יכולה להכיל את מה שאנו קוראים לו סתירה. יכולה להכיל את היין של האחדות עם היאנג של הריבוי.
הקאטה של השיאצו מקבעת קצת את התפיסה, שהרגל למשל, היא יחידה נפרדת. בקאטה אנו לומדים חלק המתייחס לרגל. לפעמים אנחנו אפילו מתרגלים את הקטע הזה בנפרד משאר הקאטה. אבל האם לא ייתכן מצב שבו נרצה להתייחס לרגל, להתייחס לזרוע ואחר כך שוב לרגל? או אולי להתייחס לרגל תוך כדי מגע בהארה?
כך גם לגבי הכרה בשונות של כל נקודה ברגל. אולי בחלק הזה צריך לעבוד מהר יותר? אולי לדלג על המקום ההוא? אולי לעצור פה מעט ושם לעבוד חמש פעמים? המרידיאנים, שהם מעין שלב מעבר מ"עשיית שיאצו" אל טיפול שמתבסס על תחושות, מאפשרים ומחייבים להמיס את המסגרת של הקאטה

תרגילים לאיכות נכונה בעבודה עם אגודל
מעקב אחרי מרידיאן
– הכי נוח לבצע תרגיל זה על אחורי הרגל, כשבן הזוג שוכב על הבטן. התרגיל מיועד לאפשר לך לעקוב אחרי מה שאצבעותיך חשות ולכן אל תטריד את עצמך בניסיון למצוא מרידיאן מסוים. גם אם אתה כבר שולט במיקומי המרידיאנים נסה בכל זאת לא לבחור אף מרידיאן. הנח בעדינות שלוש אצבעות של היד העליונה במיקום נוח לך על הירך ונסה לחוש האם עובר בינהן קו כלשהו. ייתכן ותצטרך לבדוק מספר מיקומים עד שתמצא קו כזה. משמצאת זאת השאר את שלוש האצבעות במקומן והנח שלוש אצבעות של היד התחתונה בקרבת שלוש האצבעות העליונות כך שהן ממשיכות את אותו הקו. בדוק האם האצבעות "מדברות" בינהן והקו שאתה חש הוא כעת ארוך יותר. אם לא, ייתכן שאתה צריך לקרב בין האצבעות, לשנות מעט את הזוית בה הן מונחות או להרפות אותן.
הרחק מעט את היד התחתונה כלפי מטה והשווה שוב את התחושה בין שלוש האצבעות העליונות והתחתונות. המשך כך, כשהיד העליונה נשארת במקומה ומהווה נקודת התייחסות קבועה, והרחק את היד התחתונה כל עוד נוח לך ואתה מרגיש קשר בין שתי הידים. בתרגיל זה אין צורך להפעיל לחץ רב או להשען. כדאי שתשב בסייזא כשהאגן שלך פונה אל הרגל של בן זוגך ומעט גבוה ממנה.


הכרת תודה
ייתכן ותמצא זאת לתועלת אם לפני שתתחיל לתת שיאצו תעלה בעיני רוחך את מסונגה ותכיר תודה למה שהוא מייצג. העצמאות המחשבתית שאפשרה לו גילויים חדשים. הכנות שהוליכה אותו להקשיב למטופליו ולצרכיהם ולא להסתפק בדרך הטיפול לה היה רגיל. בהירות המחשבה שאפשרה לו להבין את התחושות והאינטואיציות שחווה, ולהפוך אותן למבנה הניתן להעברה וליישום על ידי דורות עתידיים. מי ייתן ותוכל לבטא את התכונות הללו בשיאצו שלך.

 

בחוברת מופיעים רישומים של מסלולי 12 המרידיאנים בגפיים תוך התייחסות למרידיאנים השכנים להם ולנקודות ציון אנאטומיות. לדוגמא:

מרידיאן הכליות ברגל

• לצורך העבודה עם הברך על המרידיאן בירך, הטה את כף הרגל פנימה כדי שהחלק החיצוני של אחורי הירך ייחשף.
• לצורך העבודה עם האמה על המרידיאן בשוק, הטה את כף הרגל החוצה כדי שפנים השוק ייחשף.
• בעבודה עם האגודל על המרידיאן בירך נוח לעבוד על הרגל הקרובה. על המרידיאן בשוק נוח לעבוד על הרגל הנגדית.

תיאור המסלול של מרידיאן הריאות והמרידיאנים השכנים אליו ברגל

מנחים נוספים
• אפשר להתייחס למרידיאן גם במנח שכיבה על הגב על ידי עבודה עם הברך באחורי הירך (כמו העבודה על מרידיאן המעי הגס אבל מעט פנימה יותר).

Read Full Post »

יש לי כיתת שיאצו נפלאה השנה. לא אפליג בשבחיהם כי טרם סיימנו את שנת הלימודים. אומר רק שהם ממש גורמים לי להתמוגג. אבל בשיעור שלי איתם לפני שבועיים הבנתי שנקלענו למשבר. ההתלהבות של הכיתה התחלפה בכבדות. במקום שאלות קיבלתי דממה ופרצופים קצת כבויים. מישהי נעדרה מהשיעור סתם כך. המגע הנפלא שלהם התחלף במתח ונוקשות.
אין לי מושג מה גרם לזה.  אמנם לימודי שיאצו – כמו כל לימוד שנעשה לעומק – הם מאתגרים. תסכול, וחוסר ביטחון מופיעים כמעט תמיד מתישהו במהלכם. אבל לא זכור לי שזה קרה באופן כל כך מובהק לקבוצה שלמה בבת אחת. אני שואל את עצמי מה בהוראה שלי גרם לכך לקרות – ואיני יודע. חשוב מכך, לא היה לי מושג כיצד "לשכנע" אותם שהכל בסדר ואין סיבה לתסכול וללחץ ….
אז לא ניסיתי. במקום "לפתור" את הקשיים עימם הם מתמודדים, פניתי בשיעור שלאחר מכן להעניק להם חוויה של הרווחה שבשיאצו. אחרי שהתחלקנו לזוגות הנחיתי אותם במעין וריאציה על מדיטציית "מטה" שאני מכיר מתרגול ויפאסאנה. מטה היא מילה בפאלי שמשמעותה "אהבה עדינה" ומדיטציית מטה נועדה לעורר את הלב שלנו ולאפשר לאיכות של הלב לפעום בתוכנו:

שיכבו על הגב ועיצמו עיניים… לאט לאט, הפנו את תשומת הלב שלכם אל הנשימה. שאיפה, אחריה נשיפה, אחריה שאיפה…עם כל שאיפה הזמינו אליכם נינוחות ונעימות. הניחו בצד כל מה שאינו ממין הנינוחות והנעימות – לאיכויות האחרות יהיה מקום בזמן אחר… עם כל שאיפה הזמינו נינוחות ונעימות. עם כל נשיפה הניחו בצד את מה שאינו נעים…
תנו לגוף להרפות אל המזרן. המשיכו לזמין אליכם נעימות ונינוחות…אם זה עוזר אפשר להניח יד עך איזור החזה…
תנו לזיכרון של שיאצו לעלות בכם – שיאצו שנתתם או שיאצו שקיבלתם ושהיה נעים במיוחד. אין צורך למהר ולמצוא זיכרון כזה. המשיכו לנשום והניחו לו שיעלה מעצמו…. אין צורך לחשוב על הזיכרון או לנתח אותו. הניחו לו להדהד בגוף, למלא אתכם בנעימות. הזמינו את הזיכרון להישאר איתכם מעט ולהדהד בלב…

השמאלי בכל זוג יתישב לאט ומבלי להינתק מהאיכות של 15 הדקות האחרונות. הימני יסתובב וישכב על הבטן. כשאתם מוכנים התחילו לתת שיאצו לבן או בת זוגכם. המשיכו להזמין נעימות – עבורכם ועבור בת הזוג. שיכחו מעט את האופן בו שיאצו אמור להיעשות, הניחו בצד את כל מה שאינו תורם לתחושת הנינוחות והנעימות. הניחו זאת בצד, יהיה לכך מקום בזמן אחר…
(כעבור 10 דקות) מי שמקבלת את השיאצו תסתובב אל הגב. מי שנותנת את השיאצו תבחר מהלך שהוא מעט מאתגר עבורה. בעדינות, בלי להיחפז, המשיכו בשיאצו ותנו לאיכות הנעימה והנינוחה ללוות אתכם…עייפות, חוסר ריכוז וכל קושי שעולה, הם תזכורת בשבילנו לעצור לרגע, להזמין את עצמנו להיות נינוחים, להניח בצד את כל מה שאינו ממין הנעימות…

כך זה היה. נדמה לי שהקבוצה שלנו חוותה מחדש את הקסם שבשיאצו. בוודאי שלא פתרנו את מה שקשה ויוצר תסכול. במובן מסויים אין זה נכון לפתור את התסכול הזה. התסכול הוא חלק מתהליך השינוי שלימודים מאפשרים לנו: המפגש עם הלא מוכר והלא מובן, הצורך להטמיע את מה שהוא לא טבעי לנו, הרצון להצליח… אבל לפעמים האתגר מכווץ אותנו קצת יותר מידי. מסתיר מאיתנו את הנעימות שהיא הבסיס להרבה ממה שמניע אותנו. משכיח מאיתנו שאם נסכים לכך, יהיה לנו די נעים.
תרגול מטה הוא לא טבעי לי. אני אסיר תודה שהיום זה הוא כלי שזמין לי מעט יותר. נדמה לי שהשיעור הנ"ל היה הפעם הראשונה בו הצעתי את הצרי הזה לאחרים.

בשבת הקרובה 16/6 תתקיים שבת של תרגול מטה בהנחיית שימי לוי (מורה בעמותת תובנה). השבת מיועדת למי שמכירים את תרגול הויפאסאנה. לפרטים.
לקריאה על תרגול מטה לחצו כאן.

Read Full Post »

את השיעור שתיארתי ברשומה הקודמת, פתחתי בלשאול את התלמידים כיצד היו מתארים במשפט אחד מה הוא שיאצו (כאמור באותה רשומה, המשפט של מסונגה היה "לאזן בין יין ליאנג"). קיבלתי מגוון תשובות, כולן סבירות: "ריפוי בעזרת מגע", "חיבור והקשבה בין שני אנשים"….
כפי שצפיתי איש לא הזכיר מרידיאנים (ערוצי זרימת הצ'י בגוף) או טכניקה ספציפית של שיאצו. יכול להיות שגם צ'י לא הוזכר. בהצטמצמות למשפט אחד, ביקשתי בעצם מהתלמידים שיציינו את המהות של השיאצו (עבורם). היה לי ברור שהמהות הזו קשורה בריפוי, מגע, חיבור והקשבה ולא במרידיאנים או צ'י. מישהו היה יכול לומר "שיאצו הוא ריפוי בעזרת מגע בערוצי זרימת הצ'י". נראה לי שלא סתם לא ניתנה תשובה כזו. מפתיע ככל שזה ישמע, ערוצי זרימת הצ'י (מרידיאנים) אינם ממהות השיאצו.
זה מפתיע, זה קצת בעייתי ואולי יהיו מי שלא יסכימו אתי. אבל מסתבר, שזה מה שתלמידי "מגע" חושבים, גם אם באופן לא מודע.
בעיניי, אם יש בעייתיות בתשובות הללו אז היא נעוצה בכך שאי אפשר לאפיין את השיאצו בעזרתן. זאת משום שהן אינן יחודיות לו. ריפוי בעזרת מגע? זה תופס למגוון שיטות. חיבור והקשבה בין שני אנשים? את זה יש בקיטאידו, קונטאקט אימפרוביזציה וגם באינטימיות של אוהבים.
למרות שעל פניו זה בעייתי יש בזה משהו מקסים – המהות של הדבר אינה מאפיינת אותו. לו המהות היתה מאפיינת את הדיסיפלינה אזי היא היתה יכולה להתרחש אך ורק בגבולות אותה דיסיפלינה. למשל חיבור והקשבה היו מתאפשרים רק במסגרת שיאצו. זה הרי מופרך בעליל. הנה עוד פירוש ל"טאו שניתן לכנותו אינו הטאו האמיתי" שפותח את הטאו טה צ'ינג: אם הצלחת לאפיין (נתת כינוי ל) דבר מה, אז ההגדרה אינה יכולה לתפוש את המהות (הטאו) של הדבר. למשל מרידיאנים, צ'י ולחץ שווה אינם המהות של הזן-שיאצו. סילה, סמדהי ופניה (התנהגות מוסרית, ריכוז, וחכמה) אינם המהות של הבודהיזם. זו תרופה מצוינת לגבהות לב ולצרות אופקים: המהות שבשלה אתה כה מבסוט מעצמך ומה_____ (מלא את החסר: שיאצו/זהות רוחנית/דת/מקצוע…) שלך קיימת במגוון מקומות אחרים. זה נהדר להיות מבסוט אבל בוא לא נייחס לעצמנו בלעדיות. מהכיוון ההפוך, ההבנה הזו יכולה לעזור לנו להישאר ערים ומחוברים לשורש הדברים: כפי שהמהות אינה מצומצמת לשיטה, כך גם עצם תרגול השיטה אינו מבטיח לנו חיבור למהות: איננו יכולים להרגיע את עצמנו שרק בגלל שאנו עושים שיאצו אז אנו קשובים. שיאצו יכול להיות לא קשוב. אוסיף ואומר, שיאצו אפילו יכול להיות טוב ולא להיות קשוב. נדמה לי שהיה זה סנגאי בן המאה ה-16 שצייר צפרדע ולידה רשם "אם על ידי ישיבה אפשר להגיע להארה הרי שאני מזמן כבר …". כן, כן – אפילו מדיטציה ובודהיזם הם רק "צורה" הם אינם הטאו האמיתי.
כתבתי שמצב עניינים זה הינו מקסים – כאילו שיש לי ברירה? זה המצב אז עדיף שהוא יקסים אותי. ובכל זאת, הנה בחרתי לעסוק בזן שיאצו, בסיישין קיטאידו ובמדיטציית ויפאסאנה. מדוע בהם ולא בדברים אחרים? במידה רבה במקרה. היו תקופות שמאוד שעשעה אותי העובדה שכל המתנות החשובות הללו שמהן מורכבת הזהות ותחושת המשמעות שלי נפלו לחיקי במקרה. על שיאצו לא ידעתי הרבה והתלבטתי בין קורס שיאצו לקורס צילום. סיישין קיטאידו "הכריחו" אותי לעשות במסגרת לימודי השיאצו… רוב "הקריירה" שלי רצופה צירופי מקרים. באותן תקופות שחשתי את המקריות הזו בצורה חיה, הייתי מתמלא הכרת תודה עצומה.
נדמה לי שזה יכול להיות בעל ערך לכל אחד לחוות שהמהות שבגללה הוא עוסק באמנות שלו היא בעצם לא ממש קשורה לאמנות הזו. הייתי מציע תפילה קטנה למטפל השיאצו אותה אפשר לומר בלב שלוש פעמים לפני שמתחילים טיפול: "מה שאני עומד לעשות עכשיו אינו מרידיאנים, אינו צ'י, אינו לחץ שווה. מה שאני עומד לעשות עכשיו אינו יין ויאנג, אינו קיו וג'יטסו (עודף וחוסר) …"
ומעבר למקריות , כשאני כותב "הם רק צורה" שלוש פסקאות למעלה, אני מרמה. כפי שכתוב בסוטרת הלב "צורה היא ריק. ריק הוא צורה." עבורי יש משמעות לכך שאלו דווקא השפה התנועתית של הקיטאידו ואיכויות המגע של השיאצו שדרכן אני מבטא את המהות של הקשבה, חיבור וריפוי. אני אוהב את הצורות הספציפיות הללו, הן מדברות אלי ואני מדבר אותן באופן שלא קורה לי בצורות אחרות. למרות המקריות, בפירוש כן יש משהו בצורות הספציפיות הללו שמהותי לי. וכנראה שאת המהות הזו שלי אי אפשר לנסח במשפט אחד.

Read Full Post »

שיזוטו מסונגה, שפיתח את שיטת ה"זן שיאצו", כתב כמדומני 17 ספרים אודות שיאצו. רק שניים מהם תורגמו לאנגלית (ולעברית). לספרו המפורסם של מסונגה, "זן שיאצו" יש כותרת משנה – "כיצד לאזן בין יין ליאנג". ובאנגלית  “How to Harmonize Yin and Yang”.
שיאצו היא שיטת טיפול המבוססת על התאוריה של הרפואה הסינית ומשמעותה של כותרת המשנה אמורה להיות ברורה: במונחי השיאצו, מה שאנו במערב קוראים לו חולי, הינו חוסר איזון בין יין ליאנג. מטפל השיאצו, עוסק אם כן בלהחזיר את יחסי היין והיאנג למצב (פחות או יותר) מאוזן.
אבל לטעמי זה הוא רק הפשט. יש כאן גם דרש ומסונגה התכוון למשהו אחר. במאמר מוסגר, לא מזמן קראתי שספרו של מסונגה נקרא ביפנית "שיאצו" ורק בתרגום לאנגלית הופיע השם "זן שיאצו". באותו אופן, ייתכן שגם כותרת המשנה אינה של מסונגה ובודאי שאיני יודע האם הפירוש שאני עומד לתת הוא באמת מה שמסונגה התכוון אליו.
מסונגה היה איש רב אשכולות. פרט להיותו מטפל שיאצו ובקי בקלאסיקות של הרפואה הסינית הוא גם למד באוניברסיטה פסיכולוגיה ותרגל זאזן ( זא – ישיבה, זן – התבוננות. זאזן – מדיטציית זן). הזן הוא כידוע אחד הזרמים בבודהיזם והוא תורה של אי-שניות. לרובנו המוחלט יש חוויה ברורה של לפחות שניים. ישנו אני, וישנו מה שאינו אני. התודעה שלנו תופסת כל מה שהיא באה איתו במגע כנפרד ממנה. לעצמה היא קוראת "אני", לאוביקט אליו היא מתייחסת היא נותנת שם (ספר, אישה, עלבון) ובכל מקרה חווה אותו כנפרד ממנה.
לזן שני עיקרים: א. הנפרדות הזו היא אשליה, בפועל, אין מקום בו אני נגמר והאובייקט מתחיל. ב. הנפרדות הזו כרוכה באורח בלתי נמנע במאבק, בדיסהרמוניה, בסבל. כולנו אם כן אחוזים באשליה ענקית (אודות נפרדותנו) והאשליה הזו גורמת לנו הרבה הרבה סבל.
מדוע אנו דבקים בחווית הנפרדות האשליתי הזו? כי אין לנו חוויה אחרת. המפגש בין העולם לתודעה מזין אותנו ללא הפסקה באירועים שמחזקים את ההפרדה. הזן מתמודד עם האתגר שבלשחרר את התודעה במגוון דרכים: מדיטציה, קואנים ומורה שיודע לגרות את התלמיד באופן שמערער את מוצקות האני. דרכים אלו, ובמיוחד השתיים הראשונות עושות שימוש בתודעה.
מסונגה מצא דרך משלו להזין אותנו בחוויה של אי-שניות. חשוב לי להדגיש את השימוש שאני עושה במילה הזנה. המפגש ביני לבין העולם מזין -בדרך כלל – את חווית הנפרדות. מסונגה לא פנה להתגבר על המצב הזה באמצעים מנטאליים, ודאי לא באמצעים אינטלקטואלים. הוא מצא דרך לתת חוויה של אחדות! לו היינו חווים את החוויה הזו שוב ושוב, מן הסתם לא היינו צריכים להבין דבר אודות האשליה שבשניות. פשוט היינו אחד. השניות מופיעה בשיאצו בדמות מטפל ומטופל. הראשון הוא יאנג והשני יין. למסונגה היה אם כן פרויקט ענק: להביא להרמוניה לא רק בין יין ליאנג שבתוך המטופל אלא בין מטפל ומטופל. כל עוד הם – מטפל ומטופל – שניים, לא תתכן הרמוניה. שניים, פירושם מאבק. מסונגה מצא דרך גופנית לחלוטין שתהווה ביטוי להיותם של מטפל ומטופל שניים או להיותם אחד.
בואו נעשה תרגיל קטן עם בן זוג. א' יעמוד עמידה רגילה בלי כוונה מיוחדת. ב' יעמוד בסמוך לא' ועם שתי ידיים ידחוף אותו. לא דחיפה אלימה מידי אבל כזו שתוציא את א' מהמקום. א' אינו צריך להגיב לב', להתנגד לו או לעזור לו. חיזרו על כך מספר פעמים והחליפו תפקידים. איך זה מרגיש? כעת, א' וב' יעמדו שוב בסמיכות זה לזה וללא כוונה מיוחדת של א'. הפעם, ב' יפיל עצמו אל א'. כדאי לעמוד מספיק קרוב כך שהנפילה לא תהיה מפחידה או חזקה מידי. גם הפעם כדאי שא' לא יעשה משהו מיוחד, לא יתנגד וימתח כנגד המשקל שהולך ליפול אליו. כיצד זה מרגיש?
מה ההבדל בין דחיפה לנפילה? התלמידים דיווחו על מגוון חוויות פיסיות ורגשיות. ההבדל שאני כיוונתי אליו הוא מאוד ברור: בדחיפה, ב' עומד אצל עצמו, יציב, המרכז שלו איתן. הוא שולח ידים אל א' ודוחף אותו. א' נדחף ומתרחק מב'. בעוד א' ממשיך לנוע באינרציה של הדחיפה, ב' סיים לדחוף ונותר נטוע במקומו. כל הסיטואציה אומרת "שניים": שני מרכזים, יצירת מרחק, אחד נע, השני נייח. נפילה, לעומת זאת, היא מצב בו שניים הופכים לאחד: בנפילתו, ב' מאבד את המרכז שלו – התחושה הפיזית המוחשית ביותר להיותו נפרד – ומרגע המפגש עם גופו של א' נהיה להם מרכז משותף. מרגע זה הם נעים יחדיו: אם א' יציב מספיק אז נפילתו של ב' נבלמה והוא נותר שעון אל א'. אם א' נעקר ממקומו ונע אז ב' ממשיך עימו – הוא אינו צריך לעשות זאת, זה פשוט קורה: כל צעד של א' הוא גם צעד של ב' וכשא' יתיצב לבסוף, ב' יבלם כשהוא שעון אליו.
כפי שרואים מהתיאור שלעיל, נפילה והשענות מאד דומות זו אל זו. השענות היא מעין נפילה נייחת. ומסונגה לימד לעשות שיאצו תוך השענות. מקובל להבדיל בין שיאצו "רע" בו העבודה נעשית מהכתף/זרוע/אגודל, לבין שיאצו "טוב" בו העבודה נעשית מהמרכז. אולם כל עוד המילה "עבודה" מתיחסת לפעולה של תנועה אל תוף גוף המטופל – קרי דחיפה – מדובר כאן בשניות: הסובייקט המטפל פועל על האוביקט המטופל. ואופי המגע מזין (שוב, מזין) אצל שניהם חוויה של נפרדות. מדובר כאן בחוויה פיסית ישירה, ללא צורך בזיהוי מודע, או פרשנות אינטלקטואלית-רגשית. גופו של המטופל חש את הדחיפה – שיכולה להיות מאוד נעימה – ובכך מוזנת אצלו התחושה של גופו הנפרד שנתון לפעולתו של העולם (המטפל). גופו של המטפל מצידו, חש את המפגש עם העולם (המטופל) וכיצד הוא, המטפל, מבצע מניפולציה על העולם. מניפולציה שמתבטא�
� בדחיפה כנגד המתח הגופני של המטופל.
לעומת זאת מה קורה בהשענות? המטפל נח אצל המטופל. הוא הביא אליו את המרכז שלו והוא מניח למטופל לתמוך אותו. התקרה שנשענת על קירות אינה נפרדת מהם. אצל רמאנה מהרישי אפילו קראתי – ואיני מוצא כעת – את הדימוי הזה ממש (הציטוט כאמור, אינו מדוייק): "בפסל מפורסם בו מגדל צומח מכתפיו של מצביא מהולל, אנו עשויים לחשוב 'המצביא נושא את המגדל', אך בפועל מדובר בגוש חומר אחד".
מסונגה מציע לנו את ההשענות הן כחוויה שמנקה אותנו מנפרדות והן כתרגול מאתגר: "ראו האם תצליחו לא להיות נפרדים ורק להישען". הגוף שלנו חש מגע דרך עצבי החישה. אלו מעצבבים אזורים שונים בגוף באופן בו לא ממש אפשר להפריד בין מגע בשני אזורים קרובים מספיק. בדקו זאת: בקשו ממישהו שיניח שתי אצבעות על גבכם במרחק של 3 ס"מ זו מזו. אתם תרגישו כאילו נוגעים בכם בנקודה אחת בלבד. במרחק גדול יותר (או באזור רגיש יותר, למשל כף היד) כבר תרגישו שתי נקודות מגע. עם מעט מיומנות אפשר להשתמש בטכניקת ההשענות של מסונגה – לה הוא קרא "לחץ שווה" – כך שגם כששתי ידי המטפל נשענות על המטופל במרחק רב זו מזו הוא עדיין יחוש כאילו יש נקודת מגע אחת. מסונגה פתר את הקואן בדבר קולה של היד האחת!
בפני המטפל ניצב אתגר גדול. אשליית הנפרדות ועימה הדחף לפעול על העולם, טבועים בנו כה עמוק עד כי בכל פעם שהמטפל מושיט יד אל גופו של המטופל עולה האינסטינקט לדחוף מעט. גם אם כוונתו היא להישען הוא נדרש למירב תשומת הלב על מנת רק להיות, להביא את עצמו ללא העשיה, ללא התוספת של הדחיפה. כך, למשך שעה של עשיית שיאצו, כשהוא חושף את הדחף הכמעט אוטומטי הזה, "מטהר" המטפל את הקארמה שלו ומתרגל לאבד את עצמו בנפילה מתמדת.

Read Full Post »