Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘להביא ימים יפים יותר’ Category

מכתב אל אזרח ישראלי,

עברו שבעה ימים מאז ההשתלטות שלנו על המשט לעזה. אפשר להתחיל להרים קצת את הראש ולהסתכל ביתר בהירות על מה שהתחולל פה. בשבעת הימים הללו מדברים הרבה על מי אשם ומי פעל בשיקול דעת. אני לא מעוניין לכתוב על אשמה, אני רוצה לכתוב לך על אחריות.

שוב ושוב אומרים לנו שהחיילים היו בסדר גמור, שבתנאים שנוצרו (שים לב לשימוש הזה בצורה הסבילה) הם לא יכלו לפעול אחרת ושבכל מקום אחר זה היה נגמר גרוע יותר. אומרים לנו שהמשט אורגן על ידי טרוריסטים, שהכל באשמתם. הצבא כרגיל יחקור את תהליך האימונים לקראת המשימה ואת ביצועה. מתווכחים קצת האם צריך לחקור את תהליך קבלת ההחלטות בממשלה, היו אפילו עיתונאים שאמרו שביבי מסוכן לישראל ושברק צריך להתפטר.

אתה שם לב שיש גורם אחד שאיש אינו מביא בחשבון בכל השרשרת הזו? אני לא רוצה לכתוב כאן על החיילים וגם לא על המפקדים. לא על פעילי השלום האותנטיים, לא על הפעילים האנטי-ישראלים, לא על הפוליטיקאים שלהם ולא על הפוליטיקאים שלנו.

אני רוצה לכתוב עליך ועלי. עלינו ועל האחריות שלנו למה שמתחולל פה. כי דמוקרטיה היא לא רק החופש שלנו. היא גם לא מתמצה בשיוויון המשך…

Read Full Post »

מלחמת העולם השניה לא הסתיימה ב-1945. מספר חיילים יפנים "המשיכו להילחם" במשך 30 שנים נוספות. הרשימה הזו היא אודות אחד מהם. הסיפור שלו היה די מפורסם בזמנו ויתכן שיהיה מוכר לקוראי הבלוג המבוגרים יותר. אבל נדמה לי שהקוראים שטרם זרקה שיבה בשערם מכירים את הסיפור. אז לטובת מורשת הקרב, או אולי במסגרת הווי ובידור…

ב-26 לדצמבר, 1944 הוצב קצין המודיעין של הצבא היפני הירו אונודה באי לובנג שבפיליפנים. חודשיים אחר כך השתלטו כוחות צבא אמריקאים על האי ולאחר קרב קצר נכנעו מרבית החיילים היפנים. אונודה לעומת זאת, לקח ברצינות את הפקודות היפניות שאסרו על כניעה.

יחד עם שלושה חיילים הוא הסתתר בהרים. מסתבר שהם לא היו היחידים. בפיליפינים ומחוצה להם היו מספר מקרים של חיילים יפנים בודדים שסירבו להיכנע ובחרו בחיים של מחבוא בהרים, ביערות ובשאר מקומות מסתור שהטבע מספק. מה הם חשבו לעצמם?

סגן משנה הירו אונודה

על מה ובשם מה הם המשיכו את המלחמה? כבוד ונאמנות הם שני ערכים שהוטבעו עמוק בנפשם של היפנים ושהפכו את הכניעה לבלתי אפשרית עבור החיילים הללו . תמונת המראה של אותם חיילים, ספק פנאטיים ספק דון קישוטיים היא יפן הרשמית – על אזרחיה ומוסדותיה – שכן נכנעה. כניעה היתה כזו אנטיתזה לרוח של יפן הקיסרית שאפשר היה לצפות שהיא תחולל משבר קיומי עמוק ביפן. אבל היפנים עושים כל דבר עד הסוף וכך גם הכניעה שלהם היתה טוטאלית. האמריקאים ניצחו אותם ולפיכך הפכה התרבות האמריקאית למודל לחיקוי עבורם. כך, מהשבר של תבוסה במלחמה וחיים תחת כיבוש צמחה אחת מהמעצמות הכלכליות והטכנולוגיות של המאה ה-20 (וגם, חברה שהמירה עושר של תרבות מעודנת בהערצה אווילית של מקדונלד ואלילי פופ).

בחזרה לאונודה וחבריו. הם לא נכנעו אבל גם הם לא ממש נלחמו – לא היה נגד מי להילחם. חיי הגרילה שלהם התמצו בהסתתרות בהרים והצקה לחקלאים המקומיים שמהם גם שדדו מזון. באוקטובר 1945 – אחרי הירושימה ונגאסקי – הם מצאו מנשר שהודיע על סיום המלחמה. אחרי חצי שנה של חיים במחבוא, ללא בית או מקור בטוח של מזון ולבוש אפשר היה לחשוב שהמנשר יתקבל על ידיהם בשמחה. אבל הארבעה "זיהו" מיד שמדובר בתרמית שנועדה ללכוד אותם. מספר חודשים לאחר מכן הושלכו מהאויר כרוזים חתומים על ידי אחד הגנרלים היפנים הבכירים ובהם הודעה על כניעתה של יפן וסיום המלחמה. גם כרוזים אלו אובחנו על יד הארבעה כמזויפים.

אביו של אונודה עם חיילים יפנים בחיפוש אחריו בלובנג

חלפו ארבע שנים עד שאחד מהארבעה פרש וכעבור חצי שנה הוא גם הסגיר את עצמו לידי הפיליפינים. יפן והפיליפינים ערכו נסיונות שונים להוציא את החבורה ממחבואה. ב-1952 הושלחו מהאוויר תמונות של בני המשפחות שלהם ומכתבים שהללו כתבו ושדחקו בהם להכנע. גם הפעם אונודה היה משוכנע שמדובר בזיוף. הצבא הפיליפיני קיים מספר משלחות חיפוש שתרו אחרי השלושה והפעמים שנוצר מגע התפתחו לכדי תקריות ירי. כאמור, היפנים השיגו את מזונם על חשבונם של חקלאים מקומיים וב-1953 נורה ברגלו אחד מהשלושה, שימדה שמו, בידי דייגים. אונודה טיפל בו עד שהחלים אבל ב-1954 נהרג שימדה בהתקלות עם חיילים פיליפינים. גם לאירועים הללו לא היתה השפעה על הנחישות של היפנים.

אונודה וקזוקו נותרו לבדם והמשיכו בחיי מסתור עד 1972. באוקטובר, בעת ששרפו שדה אורז – חלק מלוחמת הגרילה שלהם – ירו לעברם שוטרים פיליפינים. קזוקו נהרג ואילו אונודה הצליח לחמוק. ב-1974 הגיע לפיליפינים צעיר יפני בשם נוריו סוזוקי שנשר מהאוניברסיטה ושם לו למטרה למצוא את אונודה. הוא אכן מצא אותו והצליח לרכוש את אמונו אבל אונודה סרב להיכנע ללא פקודה ממפקדו הישיר. סוזוקי נסע ליפן וחזר לפיליפינים עם מפקדו של אונודה שהורה לו להיכנע. אונודה הופיע לטקס הכניעה – לאחר 29 שנים של חיים בהרים – במדי החייל שלו, חגור ברובה ובחרב, המחשה נאה לקרבה בין מנטאליות צבאית וסוריאליזם. משראה את מפקדו ושמע את הוראת הכניעה פרץ אונודה בבכי.

בשלב הזה של הסיפור, ראיתי באונודה סוג של מטורף ובסיפור שלו קוריוז מדהים שראוי לספר לכל נער שרואה בצבא יעוד או מקום של הגשמה עצמית. היה לי ברור שחזרתו של אונודה ליפן תהיה אומללה מאוד, שאין לו סיכוי להשתלב בחיים אזרחיים ושלא יסכין

סוזוקי ואונודה ב-1974

לשינויים הדרמטיים שעברו על יפן מאז המלחמה. הטירוף של אונודה לא התמצה בחיים בטבע במשך 29 שנים. הוא וחבריו גם היו אחראים להריגתם של כמה עשרות פיליפינים. אבל נשיא הפיליפינים העניק לו חנינה ובקשר לשאר האבחנות שלי טעיתי בגדול.

ראשית, אונודה לא היה יחיד בטירופו. אפילו היה חייל יפני, שהצליח לגזול ממנו את התואר "החייל האחרון שנכנע במלחה"ע ה-2: טרואו נקאמורה שהיה מוצב באינדונזיה יצא מהיערות שם חצי שנה אחריו. עם חזרתו ליפן התקבל בה אונודה כגיבור לאומי ורבים קיוו שירוץ לבחירות בבית הנבחרים. כך שהטירוף, אם היה, היה קולקטיבי ולא אישי.

אונודה לא אהב את שמצא ביפן: חברה בתהליכים מואצים של התמערבות ונטישת הערכים הבסיסיים ביותר של יפן הקיסרית. פחות משנה אחרי ששב ליפן היגר אונודה לברזיל. ברזיל קוסמת ליפנים רבים וחיה בה קהילה יפנית גדולה וחזקה. לא חלף זמן רב ואונודה נהיה ממנהיגי הקהילה היפנית בברזיל. ב-1980, שמע אונודה על תלמיד תיכון ביפן שרצח את הוריו. פרטי האירוע הניעו את אונודה לשוב ליפן ולייסד בה את "בית הספר בטבע על שם אונודה", מעין מחנה קיץ בן מספר חודשים שמעביר את בני הנוער המשתתפים בו שלל פעילויות בטבע המדהים של יפן. יפן המודרנית היא חברה עירונית מדי, חומרנית מדי ומנוכרת מדי. התפתחו בה כל מיני תופעות נפשיות קיצוניות ומצוקות נוירוטיות. לפרויקט כמו זה של אונודה היתה אם כן חשיבות חינוכית וטיפולית עצומה.

כאן פחות או יותר נגמר הסיפור מבחינתי. לא הצלחתי למצוא מידע על בית הספר של אונודה (האתר שלהם כתוב ביפנית אותה אני דובר אך איני קורא). לצערי גם לא מצאתי אינפורמציה על תקופת הגרילה של אונודה או על עולמו הפנימי.

הסיום המפתיע של הסיפור בו אונודה הופך מדמות הזויה למנהיג ולבעל חזון של שפיות ובריאות גרמה לי לחשוב לא מעט. נאלצתי להודות שבפאנאטיות שלו היה יותר מסתם שיגעון. לשרוד 29 שנים מול קשיי הטבע, חיילים שרודפים אחריך ולנוכח זמנים של ספק ויאוש שודאי פקדו אותו מעיד על אדם מוכשר עם נפש חזקה. אנקדוטה שיכולה להמחיש זאת היא העובדה שעם כניעתו, הרובה הישן שלו היה עדיין במצב תקין ושהיתה לו תחמושת עבורו. באתר הזה אפשר למצוא תיאורים של מיומנויות השרידה המדהימות של אונודה ושות' (למשל, הגילוי איך ליצר ידנית בגדים מקליפה של עץ מקומי).

הפסיכולוגיה של האיש מאוד מסקרנת אותי. לצערי לא מצאתי ברשת שום התייחסות לעולמו הפנימי – למחשבות, רגשות או מצבים נפשיים של איש הנמצא במאבק במשך 29 שנים ברציפות, מאבק שבכל רגע הוא יכול לבחור להחליט לסיים. במקום זאת מסתפקים שלל המאמרים אודותיו במתן הפרטים שהבאתי כאן ובמקרה הטוב מפרטים לגבי טכניקות ההשרדות שפיתח. גם דמותו של סוזוקי, שהצליח להוציא את אונודה מסרבנות הכניעה שלו, נותרת עלומה. ההיפי הזה שלא הצליח לסיים את לימודי האוניברסיטה – כישלון רציני במונחים יפנים – הצליח היכן שנכשלה משפחתו של אונודה כמו גם משלחות צבאיות לא מעטות. איך הוא עשה את זה? האם הוא הצליח מכיוון שבניגוד לאחרים שחיפשו מטורף או אויב, היתה בליבו סקרנות ורצון להתידד?

לסיום, מה אומר סיפורו של אונודה עלינו? מדוע חייל שמסרב להיכנע בנסיבות הנ"ל נחשב בעינינו למטורף אבל מדינה שלמה שהולכת למלחמה היא דבר שפוי מבחינתנו? אם נתייחס אל אונודה כאל משל, מי ומה יהיו הנמשלים? מי הם אלו שהיום נושאים דגלי מאבק שבעיניהם הם חשובים והרואים אבל בעצם אינם אלא מאבקי שווא שתם זמנם? האם אלו המתנחלים האידיאולוגים או שמא מפגיני שייח ג'ראח? אנשי אם תרצו או דווקא פעילי בצלם? ובמישור האישי, אלו מהמאבקים שלי לפרנסה, אהבה והכרה הם מאבקים מגוחכים? חלילה לי מלהמעיט בחשיבות של מאבק למען עיצוב החיים כפי שנדמה לנו שראוי שיהיה. אבל אולי הסיפור המוזר של הירו אונודה יכול לעזור לנו במקומות שבהם המאבקים שלנו יוצאים מפרופורציה.

עדכון 19/1/14 – הירו אונודה נפטר בגיל 91

Read Full Post »

אם האימון באמנות לחימה נועד לאפשר לנו לשלוט בסובבים אותנו אזי תפיסות, אחיזות ובריחים מבטאים זאת בצורה

  המלאה ביותר (והנה רעיון לסקר או מיני-מחקר: לבקש ממתאמנים באמנויות לחימה שיגדירו את מטרת האימון שלהם במשפט אחד ואז לשאול אותם איזו טכניקה מבטאת את המטרה הזו בצורה המלאה ביותר). באמנויות הלחימה השונות יש שלל אחיזות כאלו. לא פעם התוצאות הן מרהיבות.

תמונת מראה של האמור לעיל היא העובדה שבקיטאידו – בה מעודדים התמסרות וויתור על שליטה – אין שום טכניקות כאלו. אנחנו מכוונים את עצמנו להשפיע על מי שנע אל תוך המרחב שלנו בלי לאחוז או לתפוס אותו. על בריחים ודאי שאין מה לדבר אצלנו. אנחנו מוותרים במודע על היכולת לשלוט באחר גם אם הוא תוקף אותנו. כשאנחנו סופגים התקפה אנחנו מוותרים על האופציה של לאחוז במי שמתקיף אותנו ושאותו אנחנו אמורים להפיל. ישנם מספר תרגילי זוגות בהם הויתור הזה קל מאוד לביצוע מהבחינה הטכנית ובכל זאת מתאמנות חדשות

מתבלבלות ותופסות את בת הזוג שלהן (הכתיבה בלשון נקבה היא במענה לתגובה שרשמה כאן לא מזמן whisper). הרצון לשלוט – שמתבטא כאן בדפוס גופני של לאחוז כשאני רוצה להוביל/לכוון/להשפיע – טבוע בנו כל כך חזק עד שגם הדגמה ואמירה ברורה שלי לא עוזרת והמתאמנות החדשות ממשיכות "להתעקש" על לתפוש. בתרגילים מורכבים יותר, אני רואה גם מתאמנות ותיקות ומנוסות מאוד לא מצליחות להימנע מלתפוס: הפיתוי גדול מדי.

כשמצליחים להשתחרר מעט מהדפוס הזה מתגלה עולם ומלואו: כשהיא לא תופסת את המובלת שלה, המובילה אינה יכולה לכפות דבר ואינה יכולה לפעול ככל העולה על רוחה. המובילה תלויה בעצם במובלת. זה מרעיש לגלות שכמוביל אני תלוי במובלת שלי. ההפנמה של הגילוי הזה ממשיכה אצלי כבר שנים.

———-

דרום הר חברון. המתנחלים, הצבא והמינהל האזרחי משנים את הבט"ש בהתאם לחילופי העונות. הגבעות  בספר המדבר מוריקות עכשיו לתקופה קצרה אחרי שפע הגשם של פורים ולפני שישובו לצחיחותן. בהתאם לכך הבט"ש הוא למנוע מרועים פלסטינים לרעות את עדרי הצאן שלהם. אנחנו באום זייתון יחד עם מספר רועים ועדריהם. במרחק שני ואדיות מאיתנו נמצאת התנחלות מעון. על פי מפות המנהל האזרחי האזור מותר למרעה על ידי הפלסטינים ובכל זאת בשבועות האחרונים הצבא אינו מאפשר זאת. גם נוכחות של ישראלים בשבתות קודמות לא הצליחה לשנות את התנהלות הצבא ואנחנו בטוחים שהשבת הזו לא תהיה שונה.

אנחנו מזהים את הרכב של רכז הביטחון של מעון על גבעה מהעבר השני של הואדי – לכבודנו האיש הדתי הזה מחלל את השבת. אנחנו מצפים שהצבא יגיע בקרוב וינסה לסלק אותנו. ניסיון השבועות הקודמים מלמד שלא נוכל לשכנע או למנוע את הדבר ולכן המטרה שלנו היא לעכב את החיילים על מנת שהרועים והעדרים יוכלו להסתלק. החיילים נוהגים לתפוס רועים לעצור אותם למספר ימים על לא כלום והמנהל האזרחי קונס אותם באלפי שקלים על "רעיה לא חוקית" (כאמור, מדובר ברעיה בשטחים בהם המפות הישראליות מציינות שמותר להם לרעות). יתכן וההפרעה שלנו תגרום לכך שאנחנו נעצר. אבל אנחנו נשוחרר עוד באותו יום, אותנו איש לא יקנוס ויש אפילו סיכוי שמעצר של ישראלים ימשוך תשומת לב להתעמרות הזו שגודעת את מטה לחמם של רועים עניים.

שני ג'יפים של צה"ל מגיעים וחיילים יורדים מהם ונעים לכיווננו. כמה מאיתנו מנסים לדבר איתם אולם הם מתעלמים וממשיכים קדימה אל עבר הרועים. אנחנו נעמדים מולם מנסים למנוע מהם את ההתקדמות. אנחנו לא באמת יכולים לעשות זאת: אנחנו מונים תשעה נשים וגברים והם בערך חמישה. הם קצת דוחפים את עצמם דרכנו וקצת מנסים לעקוף. אנחנו בתנועה מתמדת נעמדים מולם שוב ושוב, ממלאים פרצות, נדחקים בחזרה מולם. אין שום אלימות פיזית אבל האווירה קשה.

תוך כדי התופסת הזו, כמה מאיתנו אומרים בקול שקט, רגוע, "יש לנו מפות. תסתכלו! מותר להם לרעות פה" ואז קוראים מתוך הפקודות של המינהל האזרחי "אין למנוע מחקלאים ורועים פלסטינים לקיים פעילות. במקרה של עימות עם גורמים כלשהם על הצבא להגן על הפלסטינים". החיילים אינם עונים, כאילו מתעלמים מאיתנו ורק צעדיהם המכוונים לעקוף אותנו מעידים שהם מודעים לקיומנו. הם חסונים והאפודים העבים והנשק הכבד שלהם הופכים אותם לעוד יותר גדולים למראה. הפנים של הסרן שמוביל אותם קשות.

אין שום אלימות פיזית ודווקא זה מדגיש את אובדן השליטה. החיילים הרי יכולים לנפנף אותנו: בעיטה, דחיפה, מכה עם הרובה. אנחנו מפריעים להם בצורה די חצופה וחיילים לא אמורים לסבול הפרעות. מה גם שהם בטח לא חושבים עלינו דברים נחמדים. לא להשתמש באלימות נגד ההפרעה שלנו זה לוותר על האפשרות להיות בשליטה. בדיעבד אני מעריך את יכולת האיפוק שלהם.
גם אנחנו בסוג של חוסר שליטה. התכנית שלנו לא עובדת. אמנם אנחנו מעכבים את החיילים אך הם ממשיכים להתקדם. הרועים לא יוכלו לרעות והחיילים אפילו לא טורחים להתייחס אלינו. בשביל מה אנחנו כאן?

העימות הזה נמשך מספר דקות. אם הייתי מסתכל מהצד אולי הייתי יכול לראות כאן ריקוד אבל אני לגמרי בפנים והמתח כל כך גדול שהפיצוץ חייב לבוא. 

אין פיצוץ. פתאום מגיע רב-סרן (מאיפה הוא הגיע?) וקורא לחיילים לעצור. הסרן מנסה להגיד לו משהו אבל באורח פלא המרדף מופסק. אחד מאיתנו ניגש לשוחח איתם ואחרי כמה דקות הוא חוזר עם הודעה שהרועים יוכלו לרעות עד שקצין המנהל האזרחי יגיע ויחליט בעניין. בדרך כלל מגרשים אותם ואותנו מיד כך שפסק הזמן הזה מפתיע וגם משמח.

אלא שהרועים באמת פוחדים מהצבא ובדקות הספורות שהאירוע הזה ארך הם התרחקו מרחק רב. אני הולך לקרוא להם ולוקח לי רבע שעה של הליכה מהירה עד שאני משיג אותם. אני חוזר אל שאר הישראלים ומתיישב. אחרי כמה דקות העדרים מתחילים להתקרב אלינו. לפתע, ים של כבשים שוטף אותי בתנועה עזה. שוב תחושה של חוסר שליטה אבל הפעם הלב מלא שמחה.
בסופו של דבר קצין המינהל מגיע ומאשר את המשך הרעיה. אנחנו מעבירים כמה שעות תחת השמש הקופחת, בשיחה בטלה ובשיעור ערבית מאולתר. מדי פעם אני מעיף מבט אל הואדי ורואה את ים הכבשים והעזים. המראה משובב נפש.

———

יום חמישי שעבר, 4:30 לפנות בוקר. חשיכה מוחלטת, גשם זלעפות וקור אימים. אני נוהג לירושלים בחזרה משדה התעופה. כמה שעות לפני כן המכונית שלנו התחילה להשמיע קולות מוזרים כשלחצתי על הבלמים ולכן אני נוסע במכונית של חבר. בעליה אחרי מוצא אני מבחין בדמות שחורה הולכת בשולי הכביש המהיר. מי המשוגע הזה? אני עוצר כמה עשרות מטרים לפניו. הוא מגיע אלי ונכנס כולו רטוב. מסתבר שהוא לא משוגע.

הוא צריך להגיע לגוש עציון שזה בכלל לא בכיוון שלי. אני מחזיר את המכונית לחניה שלה ואנחנו עוברים למכונית שלי. אני אומר שאסיע אותו לכביש המנהרות. אנחנו נוסעים בדרך חברון, אני מאט ומאותת ימינה. הרמזור בצומת נפל ושני אנשים מטפלים בו. אני שוב לוחץ על הבלמים על מנת להאט עוד והמכונית מתחילה להחליק: שמאלה, ימינה בהתחלה נראה שאין מה לעשות אבל אחר כך אני מצליח להתיישר. המכונית נוסעת עכשיו ישר אל עבר אי התנועה היכן ששני האנשים עומדים. אני לוחץ על הבלמים והאוטו לא מגיב. גם לסובב את ההגה לא עוזר. אני מושך את בלם היד, האוטו מאט אבל ממשיך לנסוע, עולה על אי התנועה. הגלגל שוקע בבור שנוצר מנפילת הרמזור והמכונית נעצרת. הפגוש צמוד לאגן של אחד מהם.

Read Full Post »

 לפני כשבועיים שמעתי את חבר הכנסת יעקב כץ במינון שהוא קצת גבוה מדי למי ששואף לשמור על בריאות נפשית. אבל בזכותו הבנתי את אחד מהקווים המאפיינים של השיח וההתנהלות של החברה שלנו. כולם כאן רוצים לנצח. בכל מחיר. אז אולי אני צריך להקדיש לח"כ כץ את השורות הבאות – מניפסט הנבעך שלי.

כן, ניצחון והצלחה אינם דברים שנמהר לוותר עליהם והראיה החד צדדית שלי בשורות שלהלן היא אולי תוצאה של התקף פסיכוטי. אבל אומרים שבכל שיגעון יש שמץ של אמת…

 

  • ישעיהו לייבוביץ' היה חוזר ואומר שאדם אינו יכול להחזיק ביותר מערך אחד. שמתישהו יגיע האירוע בו תהיה התנגשות בין מה שנדמים לו כערכים שלו. כשזה יקרה הוא יבחר באחד מהם תוך זניחת האחרים וכך יתברר שבעצם הם אינם ערכים שהוא דוגל בהם. תמיד חשבתי שהתיזה הזו לא משכנעת (אולי הבאתי אותה כאן בצורה מעט פשטנית) אבל לאחרונה נדמה לי שלישראלים יש רק ערך אחד: ניצחון. ושהוא בהחלט דוחק את רגלי כל שאר הערכים שאנחנו אמורים לדגול בהם.

 

  • נצחון והצלחה כל כך מושכים אותנו עד שהם משכיחים מאיתנו דברים אחרים: יופי, הנאה, סקרנות, שמחה, מוסר, צדק….

 

  • הלוואי שנשליך לפח האשפה את האידאלים של ניצחון והצלחה. שנישאר לוזרים, תבוסתנים, נבעכים. רק המפסידן יכול להנות בלב שלם מפרח, חידה, משחק או יצירה. אני לא מתכוון לדון קישוט או וודי אלן. ודאי לא למיכאל קולהאס. האם מישהו כתב אי פעם ספר על לוזר שאינו גיבור טראגי? על נבעך ונבעכית שהזדקנו באושר?

 

  • הצבא שלנו אמור לנצח – בכל קרב ובכל מלחמה. לא משנה עד כמה הציפיה הזו לא מציאותית וכמה פעמים אנחנו נוכחים שגם החיילים שלנו פגיעים, כל פעם ש"המנוולים" מכניסים לצה"ל מתעוררים אצלנו תדהמה, עלבון וזעם.

 

  • אחרי מלחמת לבנון השניה התביעה מאולמרט, פרץ וחלוץ להתפטר לא היתה על רקע ההחלטה לצאת למלחמה מיותרת, לא בגלל הישראלים שמתו בה וודאי שלא בגלל ההרס שהמטנו על אוכלוסיה אזרחית בלבנון. מה שהזין את הזעם היתה העובדה השערורייתית שצה"ל לא הביא ניצחון.

 

  • ומכיוון שהפסד אינו אפשרי, הרי שהצבא חייב לנצח בכל מחיר. לא רק מול החמאס, סוריה ואיראן: כל פעילות מצ'וקמקת של פעילי שמאל בשטחים אמורה להתנהל על פי הכללים שהצבא או המשטרה מכתיבים. אם השמאלנים מצליחים להערים על כוחות הביטחון אסור להניח להם לצאת מזה בשלום שמה יחשבו שכן, אפשר לנצח את צה"ל.

 

  • כשחייבים לנצח בכל מחיר התוצאה היא אלימות. אלימות שרק אתמול זעזעה אותנו מתקבלת ללא הנד עפעף כי איש אינו מטיל ספק ש"חייבים לנצח". המילים "אין ברירה" נזרקות כקלף מנצח ובמקום לחשוב ולראות שאם רק מוכנים לספוג הפסד פה ושם יש הרבה ברירות, הכל נהיה מותר.

 

  • בשם הניצחון, האלימות מופנית גם נגד מי שלכאורה מתיימרים להגן עליהם. המשטרה רצתה למנוע הכנסת סכינים לבית ספר במעלות-תרשיחא ולשם כך ערכה חיפוש בתיקיהם של התלמידים כשבאו בשערי בית הספר. כשההורים התלוננו אף אחד במשטרה לא הבין מה הבעיה.

 

  • בשביל תאבי הניצחון לא מספיק לנצח. הניצחון חייב להיות מוחלט: עברתי ליד בית ראש הממשלה כשמצלמה דיגיטלית שלופה בידי. המג"בניק ששמר שם חשד שצילמתי את המקום ולא האמין לי כשאמרתי שלא צילמתי מאום. הוא דרש לראות מה צילמתי. אני אמרתי שאראה לו בתנאי שכשיווכח שדיברתי אמת יבקש סליחה. משום מה זה לא היה מקובל עליו וכך נתקענו שם כשאני מסרב להראות לו את המצלמה בלי שיבקש סליחה לאחר מכן והוא מסרב להניח לי ללכת. הגיע מאבטח שב"כ ואחר כך אחד בכיר יותר וכולם סברו שהאפשרות לבקש סליחה על הטרדת שווא איננה מתקבלת על הדעת. מכיוון שעמדתי בסירובי הם הזמינו ניידת משטרה (להם אסור היה לחפש בחפצי ללא הסכמתי). כל זה על מנת לא להענות לבקשה שלי, קרי להודות שלי (שמשלם את המשכורת שלהם ושעל ראש הממשלה שלי הם לכאורה מגינים) יש יכולת להשפיע על המציאות מולם. בתור לוזר ובטלן לא כל כך היה אכפת לי להעצר  – בסך הכל זו יכולה להיות חוויה מעניינת ואולי כדאי שכל אזרח יחווה אותה פעם. אבל הייתי בדרך לשיעור שלימדתי אז הראיתי להם את המצלמה. כשלא מצאו בה שום דבר ניסיתי שוב להציע שיבקשו סליחה אך נאלצתי ללכת משם בלי שנענו לי.

 

  • בטאו טה צ'ינג כתוב "הרוצה לכווץ ודאי ירחיב". כך בהשאלה, מי שרוצה לנצח שיתכונן להפסיד. אפשר להבין זאת בשתי דרכים.

 

  • אם תחשוב רק על ניצחון ולא תהיה מוכן לאפשרות של להפסיד אתה עלול לעולל מעשים נוראיים.

 

  • והדרך השנייה להבין זאת: מי שנורא נורא רוצה לנצח פוחד פחד מוות מלהפסיד.

 

  • באופן פראדוכסלי, דווקא אלו שקוראים לניצחון הם פחדנים גדולים, כמעט פרנואידים. כל איום קטן מועצם לידי סכנה קיומית. הנה, בכותרות של עיתוני ששי ביבי (המנהיג החזק?) מכריז שהאפריקאים הנכנסים (כמעט כתבתי חודרים) לארץ דרך מצרים "מאיימים על קיומה הלאומי והתרבותי של ישראל". לא פחות…

 

  • בכלל אנשי הימין הם פחדנים די גדולים. פוחדים מהנשק של החיזבאללה, פוחדים מהרובים והקסאמים של הפלסטינים. אם מישהו לא מסכים איתם הם רואים בו צורר גדול. אולי כדאי שיחליטו שם האם הם מצ'ואים ששים אלי קרב שרק השמאל התבוסתני מונע מהם למעוך את האויב או חרדתיים כפייתיים.

 

  • בתרבות של נבעכים, אמהות ואבות יצאו לרחוב עם כרזות: תנו לצה"ל לא לנצח.

 

  • אבל מחלת הניצחון היא לא עניין של ימין או שמאל. השמאל רוצה לנצח לא פחות מהימין וגם הוא אינו בוחל באמצעים על מנת להשיג את המטרה הזו. אלא שחולשתו של השמאל בארץ, היותו של שמאל אמיתי לא יותר משוליים בחברה כאן משמעה שהסיכוי שלנו לנצח אפסי. כך יש לשמאל בארץ הזדמנות לפעול כשהוא משוחרר יותר מהצורך – הבלתי ניתן להשגה במקרה הזה – לנצח. חלקנו נשחקים מחוסר היכולת לנצח. גם אני. כנראה אנחנו מזהים חוסר ניצחון עם חוסר תוחלת.

 

  • אני מלא הערצה לפעילי שמאל שמתמידים ושמשקיעים את מיטב זמנם לבנות את מה שהמדינה, הצבא והמתנחלים – מאורגנים, עשירים וחזקים פי כמה מהמחנה שלנו – מחריבים בהינף יד. מה הטעם לנקות בור מים שלמחרת הצבא יבוא ויהרוס?

 

  • אבל לא רק הצבא והפוליטיקה נגועים בחולי הניצחון. אפשר לפגוש את זה בכל מקום. בכביש כמובן. או בספורט. האם הניצחון הוא באמת חזות הכל? מה כל כך מוזר במשפט: אפשר להנות ממשחק כדורגל גם אם הפסדת בו.

 

  • הלוזר האולטימטיבי רואה את האוטובוס שלו (מי שנוסע באוטובוס הוא בהגדרה לוזר) מקדים להגיע לתחנה ומתחיל לרוץ בכל המהירות על מנת להספיק לעלות עליו. כשהאוטובוס נוסע בלי לחכות לו הוא לא מקלל ולא מתעצבן אלא מתיישב על ספסל התחנה ומוצא משהו נחמד להעביר איתו את הזמן. כך הוא נוהג גם כשהאוטובוס עובר רק פעם בשעה והנהג שרואה אותו רץ אל האוטובוס, ממהר בכוונה לסגור את הדלתות ולנסוע בלעדיו. אם זה נשמע לכם אידיאליסטי מדי ולמעלה מכוחותיכם אפשר להסתפק בלהימנע מלרוץ אל האוטובוס (אפילו אם בריצה כזו תספיקו לעלות עליו).

 

  • כשמתברר שתלמידי ישראל מדורגים במקום נמוך במקצועות לימוד שונים, נשמעים קולות זעם ותסכול. לכאורה זה מובן מאליו – מקום 20 במתמטיקה בקרב המדינות המפותחות זה די מדאיג. העניין הוא למה בכלל צריך להשוות בינינו לבין מדינות אחרות על מנת לדעת מה רמת המתמטיקה של תלמידי כיתה ז'? ניצחון, או במקרה הזה תחרותיות, פוטרת אותנו מהצורך להבין באמת מה המצב. אולי מצב החינוך בעולם הוא כל כך מוצלח שגם להיות במקום 20 זה נהדר? ואם מערכות החינוך בשאר העולם ידרדרו כך שישראל תגיע למקום הראשון אז נוכל להיות מבסוטים? הרבה יותר קל להורה לעקוב אחרי הציונים של ילדיו מאשר אחרי הבנתם את החומר. שלא לומר מידת ההנאה שלהם מהלימודים.

 

  • ניצחון, הצלחה, השוואתיות ותחרותיות הם מדדים מופשטים שישימים לכל מצב ופותרים אותנו מהצורך להרגיש, להבין או לחוות דיעה אמיתית: אתה אולי לא מרגיש משהו יוצא דופן כשאתה רואה את הפורטרט של אדל בלוך שצייר קלימט אבל אתה מתלהב כי אתה יודע שזה הציור היקר בעולם (נכון ל-2006).

 

  • או הדבר המגוחך הזה שנקרא "תחרות בין רשתות שיווק ספרים". היום התחרות הזו מובנת מאליה כי ספר הוא מוצר כמו משחת שיניים. אבל המצב הזה אפשרי רק בעולם שבו הפשטות אשלייתיות כמו כסף וניצחון הן בעלות משמעות.

 

  • כך הכול יכול להיות מרודד לשאלה אחת: ניצחת או לא? לא משנה אם נהנית או אם היה לך מעניין. לא משנה מה הערך האסתטי של מה שעשית, האם היית יצירתי, חכם, מצחיק…

 

  • וכמובן שבכלל לא משנה האם אתה צודק או לא. אם נקלעת לעימות נצח בו. בשום פנים ואופן אל תודה שטעית או שיש צדק בדבריו של יריבך.

 

  • כותרת ראשית בידיעות אחרונות של יום ששי: אובאמה: "נכשלתי". כשקוראים את מה שאובאמה אמר בפועל, המילה כישלון אינה מופיעה שם. אלא שהנשיא (המטורלל) הזה מודה ששגה, שטעה, שלא הבין הכל עד הסוף. מבחינת העיתון (והקורא הממוצע?) אין הבדל.

 

  • אחת לכמה זמן אני בודק עם התלמידים שלי האם הם מבינים את ההבדל בין להנות מעבודת זוגות לבין להנות מלנצח או להצליח בעבודת זוגות. פעמים רבות מדי ההבדל אינו מובן. אבל הרי אלו שני דברים שונים לחלוטין.

 

  • לכאורה, אמנויות לחימה הן דרך ללמוד לנצח. אבל מי שנהיה מיומן בלחימה, מי שמבין לחימה לעומק, מגלה שבדרך כלל הניצחון אינו שווה את המחיר של השגתו.

 

  • למרות שגדולי הלוחמים בהיסטוריה הבינו את הנקודה הזו ולמרות ששמם נישא בפי קהילת אמני הלחימה – התובנות שלהם אינן מופנמות.

  

  • האסטרטג הסיני הגדול סונג טסה כתב שלהילחם זה כבר להפסיד. אבל היום יש אופנה של אנשי עסקים שקוראים בשקיקה את כתביו על מנת ללמוד איך לנצח.

 

  • הנה מה שמייסד האייקידו – מוריהיי אואשיבה – הבין: לפתע הבנתי שזו שגיאה לרצות לנצח. צורתה של אמנות הלחימה היא אהבה.

     מכיוון שמאוד קשה להבין איך אמירה כזו יכולה לבוא מפיו של אמן לחימה נחלקת הקהילה 

     לשניים: אלו שנחרצים בדעתם שאייקידו איננה אמנות לחימה ואלו שמסתפקים בעיקרון המנחה

     של האייקידו – לא להתנגד אלא להשתמש בכוחו של היריב – בדיוק בשביל לנצח.

 

  • בעבודת זוגות יש רגעים רבים בהם אתה יכול לנצח את בן הזוג שלך. אימון הקיטאידו מבוסס על לא להיכנע לפיתוי הזה של לנצח, על לא לנצל את הרגעים הללו – בהם ההכרעה נמצאת בהישג ידינו. יש לי תלמידות רבות. הן נשים רגישות, חכמות וסולדות מאלימות. שוב ושוב הן נופלות בפח של הרצון להכריע. גם אני נופל בו לעיתים. כל כך גדול כוחו של הפיתוי.

 

  • למה לוותר על ניצחון? כי אפילו לניצחון יש מחיר. כי כשאתה מנצח את בן הזוג שלך הוא כבר לא בן זוג, הוא כבר לא שותף אלא יריב. כי כשאתה בוחר לנצל את ההזדמנות לניצחון חומקים ממך כל שאר האפשרויות שהיו טמונות ברגע ההוא. חומקת ממך, למשל, האפשרות לרקוד.

 

  • ראיתי פעם מתאמנים של אמנות לחימה בשיעור ריקוד. הם כל כך נהנו. אחר כך הם חזרו להרגלי הקרב הרגילים שלהם.

 

  • יש אמני לחימה שמחליפים את המוטיבציה של לגבור על היריב במוטיבציה של לגבור על עצמי. זה כבר נשמע מאוד אידיאליסטי. משמעת, כוח רצון, להתגבר על החולשות שלך, להתעלות על עצמך… אבל הקרב הוא אותו קרב ולא רק שיש יריב אלא פיצלת את עצמך לשניים שנלחמים זה בזה.

 

  • כמו שמורה שלי אמר לי פעם. להאבק בעצמך זה להיות שוטר שכולא גנב אבל לא שם לב שהשוטר והגנב הם אותו איש!

 

  • באימונים שלי ביפן היינו מאוד תובעניים כלפי עצמנו. היינו קופצים עד שלא היה לנו יותר כוח ואז ממשיכים לקפוץ. היינו משליכים את עצמנו זה על זה עד אפיסת כוחות וזו היתה רק אמצעיתו של האימון.

 

  • היה מדובר בפעולות חסרות הגיון, כמעט מגוחכות: לקפוץ כמו צפרדע 20 דקות, לרוץ זמן ארוך עם הידיים פשוטות קדימה, לעמוד שעה בלי לזוז כשהזרועות נאנקות ממשקלה של חרב כבדה.

 

  • אפילו בפעילות המטופשת הזו היתה נכנסת תחרותיות. לפעמים היה קל להבחין בה, לפעמים היא היתה מתחפשת.

 

  • יום אחד הבנתי שהתחרותיות הזו מטופשת. הבנתי, קרי השתחררתי ממנה.

 

  • קצת אחר כך הבנתי שגם הניסיון להתגבר על עצמי הוא מטופש. מי יותר צודק: הקול שרוצה להפסיק לקפוץ את הקפיצות הללו שמכאיבות לי או הקול שרוצה להמשיך רק בגלל שמישהו אחר החליט שזה מה שעושים עכשיו?

 

  • מהמאבק הזה יותר קשה לי להשתחרר אבל יש רגעים של חסד.

 

  • איך בכל זאת קופצים כשאין שום סיבה לקפוץ? קופצים ומגלים את החשיבות העצמית שבניסיון להתגבר על עצמי. קופצים ומגלים שלהצליח זו מטרה מגוחכת. קופצים ומגלים שאין שום דבר – ממש שום דבר –  שראוי לשנס מתניים ולחשוק שיניים בעבורו.

 

  • באמנה הנבעכית כתוב: אני מתחייב לקפוץ רק כל עוד זה משמח אותי.

 

  • מי שהתנאי הזה לא נראה לו, אינו מבין שזו התחייבות לשמוח כמה שיותר.

 

  • בתרבות של נבעכים אין פעולה שיש לה יותר משמעות מאשר לקפוץ כמו צפרדע.

 

  • הרצון לנצח והשמחה על הניצחון מבוססים על שלוש אשליות (לפחות).

 

  • האשליה הראשונה של הניצחון היא שיש לך יריב ושלמילה ניצחון יש בכלל משמעות במערכת היחסים שלכם. האם אתה יכול לנצח את אח שלך? האם אתה יכול לנצח את האהובה שלך? נגיד, כשאתה מחזר אחריה לפני שהיא מסכימה ליפול בקסמיך. האם תרשה לעצמך להפעיל עליה מניפולציות וכוחנות רגשית על מנת שהדברים יקרו כפי שאתה רוצה?

ואם כן, מה המחיר של זה? האם אתה קולט מה המחיר של זה?

 

  • בתרבות שלנו, האחר הוא לא מישהו שמאוד אכפת לנו ממנו. צריך מעט מאוד על מנת שנרשה לעצמנו לרצות לנצח אותו.

 

  • בתרבות של נבעכים אין מי שאיננו אח שלנו, אין מי שאיננה האהובה שלנו.

 

  • אני כותב את זה ונאלץ להתמודד עם המורשת התרבותית שלי. קין והבל, יצחק וישמעל, יעקב ועשיו. אבי האומה העברית כרמאי שפל. מה הפלא שהבנים שלו ניסו להמית את אחיהם…

 

  • איך אני יכול להסביר את עצמי לאחים שלי שמעריצים את יעקב? יש לזה בכלל סיכוי? הם בטח יגידו לי שמאבק הוא חלק מהטבע שלנו ושהיהדות מכירה בטבע האנושי. לא כמו הבודהיזם שמודהיזם שלך. פעם הייתי עונה להם שאני מצפצף על הטבע האנושי. אבל היום, בתור נבעך, אני לא יכול לצפצף על כלום. אני חושב שהם טועים, שהם לא מבינים לעומק את הטבע האנושי. וגם, שאפילו אם הם צודקים וזה חוק הטבע, הם נהנים ממנו יותר מדי. זה עדיין לא עוזר לי להצליח לתקשר איתם.

 

  • האשליה השנייה של הניצחון היא שהיתה אפשרות לא לנצח, שהיה בכלל ספק באשר לתוצאות המאבק.

 

  • האם היה ספק שצה"ל ינצח את החמאס בעזה? על מה יש לחוש כאן גאוה?

 

  • או למשל התמודדות בין שני שחקני שח. אם יש להם ספק מי מהם עומד לנצח זה רק בגלל שהם לא מבינים מספיק את המציאות. הרי אלוהים יודע מראש מי מהם ינצח במשחק.

 

  • באמת אי אפשר לצפות שלשחקן שח תהיה ודאות באשר לתוצאות המשחק שהוא משחק. ואם ניצח מול יריב מוכשר מי לא ישמח בשמחתו? יש לקוות שהוא יכול להנות ממהלכים יפים גם במשחק שבו הפסיד.

 

  • אבל חיוני להבין שסיפוק או גאווה על ניצחון הם תוצאה של הבורות שלנו לגבי מצב הדברים והתוצאה הוודאית של ההתמודדות. בלי בורות הניצחון הוא מובן מאליו ואין על מה לשמוח. לכן תרבות של שמחה בניצחון היא תרבות שמעודדת בורות (זה הזמן להיזכר בפרשן הצבאי החביב עליכם).  

  

  • בתרבות של נבעכים כל ניצחון מתקבל בשוויון נפש.

 

  • האשליה השלישית של הניצחון היא שאפשר לתחום דברים בזמן. שאפשר לומר: הנה האירוע הזה נגמר והתוצאה היא שניצחנו.

 

  • האם ניצחנו במלחמת ששת הימים או אולי כל ההרוגים של האינתיפאדה השנייה הם תוצאה של אותה מלחמה? האם השואה היא תבוסה של העם היהודי או אולי בלעדיה לעולם לא היתה קמה מדינה יהודית?

 

  • אני מסתכל על מפלות שנחלתי. כל מפלה כזו הביאה לי מתנות גדולות. דברים שלא הסכמתי להבין, ויתורים שלא הסכמתי לוותר – אחרי כל מפלה הדברים הללו קרו בקלות.

 

  • ויכולת לחמול. כמה חמלה העניקו לי המפלות שלי. כמה יכולת להכיר בכאב ובחולשות של אחרים.

 

  • וזו האמת הגדולה של התרבות הנבעכית: כמו הניצחון, גם ההפסד הוא אשליה בלבד.

 

  • יאצק – נופל וקם – הוא הגיבור של התרבות הנבעכית.

 

  • כשאתה מפסיד אתה מגלה שהאושר שלך בכלל לא היה תלוי בדבר שעליו כל כך נאבקת ושאותו הפסדת. בזכות זה שהפסדת אותו אתה אפילו מגלה שאתה יכול להיות מאושר בלעדיו.

 

  • בתרבות של נבעכים הפסד הוא אשליה כי את מה שחשוב באמת אי אפשר להפסיד ואין מי שיכול לקחת ממך.

 

 

לעתים תגובות אינן נקלטות, באג של מערכת הרישום.

אם ברצונכם לכתוב תגובה ארוכה, מומלץ לכתוב בוורד ולהעתיק לכאן.

אני לא מצנזר תגובות וצר לי אם למישהו/י נגרמה עוגמת נפש בגלל התקלות כאן.

Read Full Post »

זוהר לביא וניית'ן גלייד הקימו לפני מספר שנים את סנגה-סווה, ארגון של פעולה חברתית תוך תרגול הדרך הבודהיסטית. טיפול במצורעים בהודו, חידוש יערות באנגליה ומסיקת זיתים עם פלסטינים בשטחים נמנים על הפרוייקטים של סנגהה-סווה. מסיק הזיתים מתחיל בקרוב וקבוצה של סנגה-סווה תשתתף בו זו השנה השלישית. ב-2006 השתתפתי בפעילות הזו ועל החוויה החזקה שעברתי כתבתי כאן.

להלן הזמנה למסיק עם סנגה-סווה (אפשר גם להשתתף בחלקו) ואחריה הזמנה לקורס סמסטריאלי של דהארמה ואקטיביזם.

Being Peace אוקטובר 2009 – סנגהה סווה

 

סנגהה סווה מזמינה אתכם לרטריט המשלב עבודה במסיק זיתים, מפגשים יום יומיים עם פלשתינאים ופעילי שלום, עם זמן המוקדש להתבוננות פנימית – מדיטציה, שתיקה, הנחיות של מורים ושיתוף קבוצתי.

ביחד ננסה להביא את האיכות של המדיטציה אל המציאות הקשה בשטחים ולהכיר באפשרות להגיב לסבל עם לב פתוח.
הרטריט יתקיים בתאריכים 9-24 באוקטובר 2009.     

מנחים: זהר לביא ונתן גלייד.

בחלקו הראשון של הרטריט(9-16 באוקטובר) נשהה בכפר הפלשתינאי סלפית (ליד אריאל) שם נשתתף במסיק בכפר ובסביבתו וניפגש עם אנשי הכפר.
בחלק השני (15-25) נשהה באזור ירושלים ונצטרף למתנדבי הארגון "רבנים למען זכויות אדם" למסיק  זיתים בכפרים פלשתינאים באזור. הארגון מסייע לפלשתינאים להגיע למטעיהם בבטחה ומצמצם את מקרי האלימות והגניבה בעת המסיק.

זוהי הזמנה לחוויה ייחודית. הרטריט פתוח הן למשתתפים מחו"ל והן לישראלים. אנו מזמינים אתכם להצטרף לכל התוכנית, אולם אם באפשרותכם להשתתף באופן חלקי בלבד, ייתכן וזה יתאפשר בימים מסוימים.

ניתן להירשם ולקבל פרטים נוספים על הריטריט וסנגהה סווה דרך האתר http://www.sanghaseva.org
לברורים ושאלות: רוני 050-9935188
 

————————————————

"הפסקת האש שבלב" היא יוזמה שאני נמנה על היוזמים שלה ושנולדה בעקבות "עופרת יצוקה". אנחנו מתמקדים בצדדים הפסיכולוגים והרגשיים של הסכסוך מתוך הבנה שהסכסוך האלים המתרחש "בחוץ" ניזון מהלכי רוח קשים של פחד, שנאה וחוסר אמון. אני מקוה לפרסם בקרוב עוד מידע על מה שאנחנו עושים.

רוב הפעילות שלנו מתמקדת בציבור היהודי הכללי אבל הפרסום הנוכחי מכוון לאנשים מקהילות הדהארמה מתוך כוונה לרתום איתם לעשייה בשדה החברתי. מוזמנים להפיץ הלאה.

קורס סמסטריאלי של דהארמה ומעורבות חברתית בעמותת 'תובנה'

(בשילוב 'עם הפסקת האש שבלב')

 

הקורס נועד למתרגלים ומתרגלות שיש להם רצון להיות מעורבים בפעילות לשינוי החברה, שרוצים לבחון את הדרכים בהן פירות התרגול מקבלים ביטוי בשינוי האמונות/הדפוסים העמוקים שלנו לגבי האני מול האחר/ת.  בשינוי ההרגלים שלנו, ביכולת לראות דברים אחרת, להשתתף באופן פעיל בהבאת שינוי לקהילה, לחברה ולעולם שבו אנחנו חיים.

 

הקורס נוצר מתוך רצון לעודד מתרגלים להרחיב את פירות התרגול מעבר לדלת אמות של עצמם. התורה והתרגול הבודהיסטיים מלמדים אותנו שכל ההתרחשויות והאירועים מושפעים זה מזה דרך התהוות גומלין, ולכן רק טבעי הוא שפירות התרגול ימצאו ביטוי בעשייה חברתית. בקורס זה נסתכל יחד על בעיות חברתיות בוערות ונראה כיצד התרגול שלנו יכול להאיר אותן ולהיות מואר על ידן.

 

פרטים:

הקורס יתקיים בבית הסנגהה, רח' ברטנורה 21, דירה 15, ת"א.

הקורס כולל  14 מפגשים, של 2.5 שעות כל אחד, 19:00-21:30

המפגשים יתקיימו בימי רביעי, החל מ- 21 באוקטובר 2009 ועד ה-20 בינואר 2010.

 

עלות: דמי הרשמה לקורס 150 ש"ח בצ'ק לפקודת עמותת "תובנה". נא לשלוח את הצ'ק לכתובת עמותת תובנה ת.ד. 23504 ת"א 61234 לא יאוחר מ 15/10. דמי ההרשמה ישמשו לכיסוי העלויות של הכנת הקורס. המפגשים עצמם ניתנים תמורת דאנה בהתאם למסורת נדיבות הלב של המסורת הבודהיסטית.

לפרטים נוספים: avivsky at gmail.com  

 

———————————————————–

 

להרחבה:

 

אחת התנועות המרתקות בבודהיזם במערב היא ה-Engaged Buddhism – בודהיזם אקטיביסטי או בודהיזם מעורב חברתית. מורי ומתרגלי דהארמה אשר פעילים במגוון תחומים – אקולוגיה, זכויות אדם, עשיית שלום, כלכלה ועוד – יוצרים שילוב בין התובנות והכלים של הדהארמה  לעשיה לתיקון החברה. בשנים האחרונות התנועה הזו מגיעה לישראל דרך פעילויות שונות דוגמת עמותת "שביל זהב" או פרויקטים כמו הנחיית מדיטציה בבתי כלא, התנדבות בהוספיסים ועוד.

  

חלקנו פעילים בשדה החברתי עוד מלפני שהתחלנו ללכת בנתיב הדהארמה. עבור אחרים, התירגול הוא זה שמביא לפתיחת הלב ולרצון לפעול למען ריפוי הדוקהא שבחברה שלנו. כך או כך, החיבור בין דהארמה לאקטיביזם יוצר הזדמנות ייחודית להביא חיבור בין השינוי הפנימי לחיצוני, ולתת ביטוי בהיר להבנה שפנים וחוץ אינם נפרדים זה מזה.

 

המפגש בין שני העולמות הללו אינו קל או מובן מאליו. חסרים כלים ושפה שיהיו בסיס למפגש הזה. פעילים חברתיים עלולים לראות ב"גישה רוחנית" משהו מנותק שאינו רלבנטי לקשיים הארציים והמאוד חריפים עימם הם מתמודדים. מתרגלים רוחניים עלולים להירתע מחוסר המודעות הפנימית ומהאווירה האגרסיבית שלפעמים מתלוות לאקטיביזם. אולם הקשיים הללו אינם סיבה להירתע מהשילוב בין דהארמה לאקטיביזם. להיפך, הם מצביעים על כך שהחיבור הזה חשוב.  

 

חמלה, מחויבות לאי-אלימות, וראיית אי-הנפרדות של כל הקיום הן מתנות רבות-ערך שקהילת הדהארמה יכולה להביא לאקטיביזם. ראיה נכוחה של עוול ומחויבות לפעול לתיקונו תוך התמודדות עם קשיים ומורכבויות הן חלק ממה שלאקטיביזם יש להציע לקהילת הדהארמה על מנת שתעמיק ותתקרקע.

 

 

 

הקורס נוצר מתוך רצון לעודד מתרגלים להרחיב את פירות התרגול מעבר לדלת אמות של עצמם. התורה והתרגול הבודהיסטיים מלמדים אותנו שכל ההתרחשויות והאירועים מושפעים זה מזה דרך התהוות גומלין, ולכן רק טבעי הוא שפירות התרגול ימצאו ביטוי בעשייה חברתית.

 

הקורס נועד למתרגלים ומתרגלות שיש להם רצון להיות מעורבים בפעילות לשינוי החברה, שרוצים לבחון את הדרכים בהן פירות התרגול מקבלים ביטוי בשינוי האמונות/הדפוסים העמוקים שלנו לגבי האני מול האחר/ת.  בשינוי ההרגלים שלנו, ביכולת לראות דברים אחרת, להשתתף באופן פעיל בהבאת שינוי לקהילה, לחברה ולעולם שבו אנחנו חיים.

 

 

הקורס יוקדש לשלושה נושאים:

פעולה חברתית כתרגול רוחני – החלק הראשון של הקורס יעסוק בסוגיית המפגש בין התרגול לפעולה החברתית. נתחיל בהתבוננות על נושאים מוכרים מתורת הבודהה, ובתוכם חוק הקרמה ודרך שמונת הנתיבים, ונבחן את ההשתמעות שלהם לחיי היום-יום ולתרגול ביום-יום. בהמשך נבחן תיאוריות מרכזיות בהגות של הפעולה החברתית תוך דגש על פערים חברתיים ועל האופן בו חברות ממסדות אי שוויון. בסיכום נתבונן על הקשר הדיאלקטי בינן לבין התרגול תוך התייחסות לפעולה חברתית כתרגול של אי-שניות כאן ועכשיו.

 

 

מנחה: אסף סאטי אל-בר – איש חינוך, רכז תובנה ומנכ"ל של עמותת שינוי חברתי

(המרכז לפיתוח קהילות שח"ף). פוסע על הדרך מזה 12 שנה במסורת הויפסנא והבודהיזם הטיבטי, בתוכן תקופות תרגול ארוכות בתאילנד, נפאל

והודו. כתב עבודת תזה בנושא תורת הבודהה כדרך חינוכית תוך דיאלוג עם הפילוסופיה של אלבר קאמי.

 

הסכסוך היהודי-פלסטיני את הסכסוך היהודי-פלסטיני מזינים גורמים חיצוניים שונים וגם אמונות ופחדים פנימיים שלנו. הבנה של אי נפרדות, תרגול נדיבות והפנמת הערך של אי אלימות יכולים לאפשר לנו להסתכל על הפחדים הפנימיים שלנו כמו גם על הגורמים הפועלים עלינו מבחוץ ולא להיכנע להם.

מנחה: סנדיה רקפת בר-קמה – מורה לדהרמה, שמה דגש על גישה פרקטית המקשרת בין התרגול לחיי היומיום, על חקירת החוויה האישית האותנטית ועל האפשרות לחיות חיים ערים בכל רגע.

מלמדת בעמותת 'תובנה', ב'מרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש', בבית הספר לאינטליגנציה רגשית, ב'מרכז אוריאל' ובמסגרות נוספות. מלמדת בקבוצות ובמפגשים אישיים. בעלת טור חודשי באתר nrg במעריב. במשך מספר שנים היתה הרכזת של עמותת "שביל זהב".

 

אקולוגיה, קיימוּת והמשבר הסביבתיהמשבר הסביבתי מעמיד לא רק את האוכלוסיה האנושית בסכנה, אלא את מכלול המערכות האקולוגיות המהוות את רשת החיים על פני כדור הארץ. באמצעות יצירת קורלציה עם 4 האמיתות הנאצלות נסקור את המצב האקולוגי הנוכחי, ננתח את הסיבות להווצרותו ונחפש דרכים ותובנות בהם אנחנו בחיינו הפרטיים עשויים לאמץ אורח חיים המשלב בין תרגול דהארמה לעשייה אקולוגית.
מנחה: אילן פרנקל –  בוגר מכון ערבה ללימודי הסביבה. מתרגל למעלה מ-10 שנים, בעיקר במסורת התרוודה. מתכנן פרמקלצ'ר, עיתונאי ויוצר דקומנטרי. לאחר עבודה בעמותות חברתיות ופוליטיות, מקדם עתה מיזם של בניה ירוקה.

 

כל מפגש יכלול מדיטציה, שיחה ופעילות חווייתית. לחלק מהמפגשים יוזמנו פעילים חברתיים שיספרו על הארגונים שלהם. מטרת הקורס היא כפולה: ללמוד להסתכל על נושאים חברתיים שונים בעיניים של הדהארמה ולעורר מודעות לבעיות חברתיות אשר תניע את משתתפי הקורס להיות יותר מעורבים בשדה החברתי/אקטיביסטי.

 

Read Full Post »

חודש "דהרמה מעורבת חברתית" (Dharma in Action)  

 בשיתוף 'הפסקת האש שבלב' 

       

ימי ה' בין השעות 19:30-21:30, בבית הסנגהה של עמותת תובנה בת"א (ראו מידע בסוף).

 

בחודשים ספטמבר – אוקטובר תועבר סדרת שיחות בנושא דהרמה ופעולה חברתית (Dharma in action/ Engaged Buddhism).  בין הנושאים שידונו: 'הסכסוך ואני – מה הבודהה היה אומר על הסכסוך היהודי-פלסטיני?' (אביב טטרסקי); 'פעולה חברתית כתרגול של יום-יום' (סאטי);  אקו-דהרמה – הדהרמה של האקולוגיה  (אילן פרנקל); [פירוט התאריכים להלן].

 

רצף השיחות הנו מבוא לקראת תוכנית סמסטריאלית בנושא שתיפתח אחרי החגים.

 

3 בספטמבר – אביב טטרסקי : הסכסוך ואני – מה הבודהה היה אומר על הסכסוך היהודי-פלסטיני?

 

הבודהה פירט עבורנו דרך חיים ותרגול לסיום הדוקהה (סבל) האישית שלנו, הוא לא פיתח תכנית לתיקון העולם. אולם האם ישנו קו הפרדה ברור בין השניים? איזו רלבנטיות יש לאי-אלימות, מטה (אהבה) ודאנה (נדיבות) בסכסוך כל כך מורכב ונפתל כמו שלנו? כיצד התובנות של אניצ'ה (היעדר קביעות), אנאתה (היעדר אני) ואי נפרדות יכולות להאיר לנו כיצד לפעול על מנת להפחית את הדוקהה של הסכסוך?

 

אביב טטרסקי מתרגל מדיטציה (תחילה זאזן וכיום ויפאסאנה) מאז 1995. מטפל שיאצו ומורה סיישין קיטאידו. אביב היה בין המייסדים של ה"הליכה" (שנהפכה ל"שביל זהב") ופעיל בתאעויש וכיום הוא אחד היוזמים והמקדמים של 'הפסקת האש שבלב' – יוזמה המתייחסת להיבטים הפסיכולוגיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

17 בספטמבר – סאטי –  "חוק הקרמה והתרגול ביום-יום"

 

חוק הקרמה – חוק הגורם וההשפעה (cause and effect) – הנו רכיב מרכזי ומהותי בתורה הבודהיסטית. חוק זה עוסק בפעולה הַמְכוּוֵנֶת ובהשלכותיה על התודעה. תפישת הקרמה מרחיבה את גבולות התרגול  אל מחוץ לכרית אל היום-יום ולמעשה לכל פעולה שאנו עושים. כל פעולה יוצרת השפעה בשדה התודעה ולכן לכל פעולה יש פרי תודעתי. לכל פעולה מכוונת ישנה אפוא חשיבות בהתמרת התודעה. לאורו של חוק הקרמה נבחן את תרגול המעלות (פרמיס) כתרגול של יום-יום ונתייחס למרכזיות שייחס הבודהה לַהִתְּכַּוְונוּת הנכונה בפעולותינו (right intention;  סַמַּא סַנְקַפַּה).

סאטי, רכז תובנה ופעיל חברתי. מתרגל ויפסנא ובודהיזם טיבטי מזה 12 שנה, בתוכן תקופות תרגול ארוכות בתאילנד, נפאל והודו. פרט לעבודתו בתובנה, מנהל אירגון לשינוי חברתי (המרכז לפיתוח קהילות שח"ף). כתב עבודת תזה הבוחנת את תורת הבודהה כדרך חינוכית.

 

24 בספטמבר – סאטי –  "פעולה חברתית כתרגול של יום-יום"

 

בשיחה נבחן את שאלת המעורבות החברתית מהזווית של הדהרמה. האם דהרמה ופעולה חברתית מתיישבות זו עם זו? האם מדובר בקשר הכרחי? נבחן את הסוגיה לאורה של הדרך בת שמונה הנתיבים ולאור תפישת התרגול שמציגה גישת עשרת המעלות (פרמיס). במפגש יוצגו המעורבות החברתית והתרגול הפורמאלי כנדבכים משלימים והדדיים שמעצימים זה את זה בדרך להתעוררות. נדבכים שבבסיס שניהם מצויה התכוונות של חמלה.

 

1 באוקטובר – אילן פרנקל – "אקו-דהרמה"

 

האם חמלה ואהבה יכולים להציל את העולם? מערכות החיים על פני כדה"א נמצאות במשבר אקוטי מעשה ידי אדם, משבר אשר דורש מאיתנו כיחידים וכחברה שינוי יסודי באופן ההתייחסות וההתנהגות בעולם.

במה יכולה התפיסה הבודהיסטית לתרום ליכולת ההתמודדות שלנו עם המשבר הסביבתי? כיצד היא מתיישבת עם תפיסות סביבתיות מתקדמות? במפגש נבחן את הסיבות למשבר, ואלטרנטיבות אשר יכולות לסייע לנו לצאת ממנו, זאת תוך התמקדות ביכולת שלנו לחזק את הקשר בין התרגול לאורך חיים ירוק.

 

אילן פרנקל – אילאננדה – בוגר מכון ערבה ללימודי הסביבה. החל לתרגל לפני 11 שנים, בעיקר במסורת התרוודה. מתכנן פרמקלצ'ר, עיתונאי ויוצר דוקומנטרי, לאחר עבודה בעמותות חברתיות ופוליטיות, מקדם עתה מיזם של בניה ירוקה.

 

 

כל המפגשים יערכו בבית הסנגהה בימי ה' בין השעות 19:30-21:30

כתובת בית הסנגהה: רח' עובדיה מברטנורה 21, דירה 15, תל-אביב.

תחנת אוטובוס מספר 5 (מרכבת מרכז) נמצאת בשדרות נורדאו-יהושע בן-נון, בסמוך לבית.

הטלפון בדירה: 03-6042835.

 

­­­­­­­­­­­­­­­­­­

 

קורס מבוא בן 6 מפגשים למדיטציה שקטה (תובנה) 

 

הקורס יתקיים בצפון הארץ ומיועד לאוכלוסיה הערבית בואדי ערה והגליל.

הקורס מוגבל ל-20 מתרגלים ומחייב דמי הרשמה בסך של 120 ₪.

 

המתעניינים – נא לפנות באימייל לענת מאיר  anat1952 at gmail.com

 

دورة في "مقدمة في التأمل الهادئ (توفنا)" في

 

6 لقاءات في ايام

 

التأمل الهادئ (توفنا) هو ممارسة مباشرة وبسيطة- تمعن من دون اصدار الاحكام، لحظة بعد لحظة، في ثنايا الروح والجسم، بواسطة ابصار متركز وهادئ. الدورة مؤسسة على التجربة المتراكمة في البلاد والعالم والتي تثبت فوائد التأمل الهادئ كأداة فعالة لتخفيف الضغط. التأمل الهادئ لداخلنا يساعدنا في التقرب من ذاتنا، ونطور حميميه مع انفسنا ومع الآخرين، لكي نحصل على سلام داخلي وانسجام في حياتنا، ولكي نجد الطريقة المثلى لنحيا حياة حيوية ومليئة بالسعادة.

 

خلال الدورة سنتعلم ونتدرب على التأمل ونكتسب مهارات فعاله لجذب الانتباه. الدورة متوفرة لجميع الراغبين في التعرف على اللآليات البسيطة للتأمل الهادئ.

 

فيما يلي الستة مواضيع التي سيتم تمريرها في القاءات:

·        ما هو التأمل؟ ما هو الانتباه؟ كيف يمكن التدرب على آليات لتطوير القدرة على جذب الانتباه؟ والتعرف على احاسيس الجسد والنفس، التوقف والارتياح الآن هنا.

·        الاستماع للنفس : كيف نتصادق مع النفس. ان نتوقف عن التسلط الموجه، ونتعلم كيف نصغي من خلال التنفس.

·        الانصات لأحاسيس الجسد: كيف ننصت للجسد ولاحاسيسه المختلفة. ان نعي ونسمح للمشاعر ان تكون كما هي. دون ان نغيرها. من خلال هذا، نتعرف على قوة العادات الفكرية والقلبية، ونكتشف كيف ممكن ان يكون الانتباه مفيد.

·        الانصات الغير متداخل: من خلال الاستماع لاحاسيس نتعلم كيف نميز الاحاسيس الحسنه والسيئه وما بينها. الانتباه للعادات وتغيير كل متعه بما يتلائم مع الطريقة التي فيها يتم استيعابها في حواسنا. عن طريق الجسد سنتعلم ان نؤجل رد الفعل ونطور علاقة جديدة بحاسيسنا.

·        الانتباه للصعوبات في التمرين: كيف نميز الصعوبات في التمرين ونحولها الى رافعه لتعزيز التمرين ولتعميق الانتباه.

·        تطبيق المفاهيم في الحياة اليومية: استعمال التوجهات التي اكتسبناها ممكن ان يؤثر على قدرتنا لخلق التوازن والسكينة. هذا اللقاء سيتم تكريسه لفحص قدرتنا لتحويل تمرين التأمل الى أداة ذات فعالية عالية في حياتنا.

 

الدورة محدده ل 20 شخص وتكلفتها 120 شيكل

 

anat1952 at gmail.com

 

 

 

Read Full Post »

« Newer Posts