שברו את הכלים

מרתק לעקוב אחרי הדינאמיקה במאבק הרופאים. התפטרות המתמחים היא אקט של סירוב לשתף פעולה, טקטיקה בסיסית של מאבק לא-אלים: לדעתם המערכת הרפואית מתנהלת בצורה שערורייתית והם מסרבים להמשיך ולשתף עם כך פעולה. מנגד, אנשי האוצר ומשרד הבריאות לא הפנימו מול מה הם ניצבים. הם חושבים שמדובר בסכסוך עבודה "רגיל". בסכסוך "רגיל" כל צד פועל בכפוף למאזן הכוחות וההסכמות נקבעות לא על פי מה שצודק אלא מתוך הכרה בנקודות הכוח והחולשה. אבל עכשיו – אחרי שההשענות על מאזן הכוחות הולידה הסכם בעייתי – הרופאים אינם מוכנים להשלים עם מה שאינו צודק בעיניהם. בסיטואציה החדשה הזו אמצעי הכוח של הממשלה מתגלים כחסרי ערך, הסדר החברתי שמבוסס על הכוחנות הממשלתית מתפרק.

Read Full Post »

מאבקים לא-אלימים – התנגדות

הרשימה הראשונה בסדרה זו התמקדה במחאה וטענה שכוחה של מחאה ליצור שינוי חברתי הוא מוגבל. מחאה היא דרך מצוינת לגייס תמיכה, לבנות כוח ולהסיר חסמים פסיכולוגים לפעולה אולם אין בה בכדי לגרום ליריבים להיענות לדרישות שהיא מציבה. לשם כך יש לפעול בצורה שתוציא את הכוח שנצבר אל הפועל. אפשר לעשות זאת על ידי פעולות של התנגדות או על ידי חתירה תחת מקורות הכוח של היריבים והחלשתם עד שיובהר להם שהמחיר של אי-היענות גבוה מדי. רשימה זו תוקדש לשיטה של ההתנגדות הלא-אלימה.

חשוב להבין שאין סתירה בין אי-אלימות למאבק שמפעיל כוח. בעיתון הארץ של יום ששי  דווח על חילוקי דעות בקרב פעילים בתנועת המחאה האמריקאית בין אלו שרוצים להתעמת עם הרשויות האמריקאיות ואלו שמתנגדים לכך. הכתבה לא יצרה הבחנה בין התפרעות שכללה ניפוץ חלונות של בנקים לפעולה ששיתקה את נמל אוקלנד.

Read Full Post »

אחרי התקיפה בענתות

ביום חמישי האחרון פרסמתי רשימה על פרקטיקות של מאבק לא-אלים. בגלל בעיה בעמוד הראשי של "רשימות" יתכן וחלק מהקוראים פספסו אותה.

הדברים הבאים נכתבו כשבועיים אחרי תקיפת פעילי השמאל בענתות. רציתי לפרסם את הדברים דרך ארגון סולידריות על מנת להפחית את מידת ההתנגדות שהם עלולים לעורר. זה גרם לעיכוב של מעל שבועיים בפרסום ובסופו של דבר גם לא צלח. אז הדברים מתפרסמים כאן בתקוה שתהיה להם השפעה בונה על המשך הפעילות. מי שלא שמע על האירוע יכול לראות את הסרטון הקשה כאן.

לצד הזעזוע מהאלימות של (חלק מ) תושבי ענתות, ומהאדישות, שלא לומר שיתוף הפעולה עם התוקפים של המשטרה, האירועים מלפני חודש מצריכים גם בדיקה עצמית. על רקע הכתיבה הרבה שהוקדשה לאירועים, בולט היעדר כמעט מוחלט של בדיקה עצמית ממין זה. בהחלט יתכן שלא בפרהסיה אכן מתרחשת בדיקה שכזו אולם הטון של מה שכן פורסם לא מרמז על כך. בכל מקרה, חשוב שלפחות חלק מהדברים יתרחשו בשקיפות כשכלל הפעילים והתומכים (וכן, גם המתנגדים והעוינים) חשופים לשיח. זו הסיבה לכתיבת הדברים הבאים. אני מקווה שאפשר יהיה לקרוא אותם כביטוי לדאגה ותמיכה ושגם במקומות שבהם לא תהיה הסכמה עם הכתוב ההתייחסות תהיה עניינית. ועוד דבר, ברור שמי שלא עושה לא טועה. לפעילי סולידריות ותאעיוש הישגים רבים וכלל לא מובנים מאליהם. הציפייה איננה שלא תהיינה טעויות אלא שהן יוכרו וילמדו מהן.

Read Full Post »

ניהול מאבקים לא אלימים – פרקטיקה ומהות. חלק א

מאבקים לא אלימים מתקיימים בישראל מזה שנים רבות בשלל נושאים חברתיים ועל ידי קבוצות אוכלוסיה מגוונות. למרות זאת מרבית המאבקים שהתרחשו עד כה בארץ הסתפקו בטקטיקות של מאבק לא-אלים במקום למצות את הפוטנציאל האסטרטגי של מאבקים מסוג זה. שימוש מוגבל זה והיעדר הבנה מספקת לגבי מאבקים לא-אלימים מחלישה מאוד את האפקטיביות שלהם. אני מקווה שרשימה זו ואלו שיבואו בעקבותיה יתרמו לשינוי מצב זה ולניהול המאבקים הלא-אלימים הבאים עלינו לטובה.

הדברים נכתבים הן מתוך ההתנסויות שלי לאורך השנים והן מתוך קריאה בכתבים של יוג'ין שארפ – כנראה המומחה העולמי למאבקים כאלו (בכמה מקומות הדברים שאכתוב אינם עולים בקנה אחד עם דבריו של שארפ ולא תמיד אטרח לציין זאת).

בראש וראשונה חשוב להבין שמאבק לא-אלים אינו עניין של יפות נפש. זה הוא מאבק לכל דבר שמטרתו שינוי המציאות והשגת מטרות תוך התגברות על יריב חזק שמסרב לכך. כשהיא מנוהלת נכון פעולה לא-אלימה מוציאה אל הפועל את העוצמה של הצד הנאבק ומחלישה את הצד היריב.

Read Full Post »

מחאה לא נחמדה ומאבק לא אלים – נקודות למחשבה ופעולה

המעבר ממחאה למאבק אינו פשוט. השתדלתי לכתוב את הדברים הבאים באופן שיבטאו בצורה מדוייקת את המחויבות שלי לאי-אלימות במחשבה, כתיבה ומעשה. מי שמעוניין ללכת בדרך המאבק, חיוני שינקה עצמו מהאלימות שבתוכו.

ג'יוג'וטסו פוליטי – ביום רביעי פיזרה המשטרה באלימות את הפגנת המחאה מול עיריית תל אביב.  בוצעו 40 מעצרים לא מוצדקים. חולדאי ודובריו הציגו תמונה הפוכה ולפיה המפגינים הם שהיו אלימים. הפייסבוק – ואולי (גם הבלוגספירה) מלא בהתמרמרות על השערוריה הזו. אבל המפגינים קיבלו כאן שיעור מזורז שחשוב מאוד שיפנימו: כך פועלים מנגנוני הכוח. לא רק שיש להם את היכולת להרביץ, להשפיל ולעצור יש להם גם את הקשרים והאמצעים להציג בתקשורת איזו תמונה שהם רוצים גם אם האמת הפוכה. מסקנה קטנה: כל מי שרוצה לאתגר את הממסד חייב להכין רשימת טלפונים של אנשי התקשורת הרלבנטיים ולהעביר להם את המידע האמיתי כמה שיותר מהר.
ויש לקח מהותי יותר שחשוב להפנים: חייבים לקחת בעירבון מוגבל את מה שמופיע בתקשורת. אני יודע, כשדובר המשטרה מספר שקרה X קשה להאמין שהוא משקר במצח נחושה. כשעיתונאי "מדווח מהשטח" לא עולה על הדעת שהוא בכלל לא נמצא שם ומקבל את המידע שלו כמל מיני גורמים אינטרסנטים. גם אחרי שחוויתי דברים כאלו מספר פעמים אני עדיין מתקשה להאמין שמשקרים לי כך.

Read Full Post »

מתי בפעם האחרונה הרגשת תקווה לסיום הסכסוך?

קבוצה של בעלות מקצוע מתחומי ההנחיה, הטיפול והתמרת הסכסוכים, מפתחות בימים אלו שיטה להתמודדות ברמה האישית עם המצוקה שהחיים בתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעוררים בנו. אם יש לך איזשהו קושי או מצוקה סביב הסכסוך – או סביב הסיכוי לסיים אותו בעתיד הנראה לעין – התהליך הזה נועד לך.

Read Full Post »

הנכבה כאן

האחיינית הבכורה שלי, פורים האחרון

ילד פלטיני לא ידוע, נניח שהוא ממחנה פליטים - יום הנכבה האחרון

האחיינית והפליט, הם כל כך דומים. לו היו נפגשים בגן משחקים הם היו משחקים יחד בלי לדעת דבר על לאומים ועל דתות. ילדים הם אותו דבר בכל מקום – בישראל ובפלסטין.

והם גם לגמרי לא אותו דבר. אחייניתי שבהרבה מובנים יש לה הכול – לפחות את כל מה שצבא חזק והורים אוהבים ומבוססים כלכלית יכולים להשיג – והילד הפליט (הוריו מן הסתם לא פחות אוהבים) שלצורך הרשימה הזו מייצג את אלו שגם הפחות שיש להם עלול בקלות להילקח.

כל כך דומים ולגמרי לא אותו דבר – בתהום שנוצרת בין שתי האמיתות הללו מתנהלים החיים שלנו.

————————————

תהיה דעתנו על הנכבה וזיכרונה אשר תהיה, השנה זיכרון הנכבה נכח בתודעה הישראלית כפי שלא עשה זאת בעבר. כך שחוק או לא חוק, הנכבה לגמרי כאן. וכרגיל השיח הציבורי בישראל לא מצליח להתעלות ולהתמודד עם המורכבות של החיים. למחנה אחד יש את ססמאות הבגידה ו"רוצים להשמיד אותנו" ומחנה אחר קלישאתי לא פחות מדבר על "הזדהות עם האחר" ופשיזם.

ההמולה הזו, מעבר לשטחיות האלימה שלה מסתירה את העובדה שהן המגדפים והן המתלהמים מאוחדים. ימין ושמאל מאוחדים בידיעה שמצוקת התבוסה, החורבן, הגירוש, המוות והפליטות היא נוראה ומתוך הנוראות הזו מתקיימת הנוכחות היהודית בישראל. מנקודת המוצא המשותפת הזו אנחנו יוצאים לדרכים מנוגדות: יש את אלו שמשוכנעים שרק הכרה באחריות שלנו לסבל הזה עשויה להוביל לריפויו ויש את אלו שבטוחים שההכרה הזו היא איום חמור על המשך קיומנו. אלו רוצים ריפוי ואלו מכחישים ומדחיקים בכעס. או שאולי אלו פנטזיונרים יפי נפש ואלו אמיצים דיים להודות שבמציאות שלנו ריפוי אינו דבר אפשרי.

כך או כך כולם מביניים את גודל המכה שפלסטינית של 1948 ושעצמאותנו כרוכה היטב במכה הזו. אז למה מימין מתפלצים לשמוע על ישראלים שמסרבים להמשיך ולהדחיק את זיכרון המכה הזו? ולמה משמאל מזדעזעים מישראלים שיעשו הכול על מנת לקבור את הזיכרון הזה?

צודקים אנשי הימין שמזהירים שלזיכרון הנכבה יש השלכות פוליטיות. שכן לזיכרון הזה חייבת להתלוות עשייה לתיקון. תמוה בעיני שיש בשמאל אנשים שלא מתמודדים עם האתגר הזה ומסתפקים במילים יפות של הזדהות עם סבלו של האחר או בנפנוף סיסמת חופש הביטוי. האם האזרח הפלסטיני-ישראלי המופלה רוצה חופש ביטוי או שוויון זכויות? האם הפליט הפלסטיני רוצה טקס מרגש או לשוב אל אדמתו? מה המשמעות של הכרה בסבל הפלסטיני אם היא אינה מלווה במעשים?

כן, להכרה ולחופש הביטוי הזה חייב להיות המשך בדמות שינוי המציאות בין הירדן לים. במובן הזה, ההתנגדות היהודית לנכבה היא הרבה יותר מקורקעת ונבונה מ"גדלות הנפש" של יהודים שרוצים לדבר על הנכבה ולהסתפק בדיבורים.

אלא שטועים מאויימי הנכבה בחושבם ששינוי המציאות משמעו אסון לאומי כזה או אחר ליהודים. המציאות אמנם חייבת להשתנות אבל השינוי יכול ללבוש פנים רבות. במציאות הדיכוטומית הרדודה של השיח הישראלי-פלסטיני מנסים לשכנע אותנו שהברירות הן בין החורבן הפלסטיני לחורבן היהודי. ולא היא.

זיכרון הנכבה כאן וכנראה שום הצעת חוק לא תוכל לקבור אותו. מוטב למכחישי האסון הפלסטיני שיודו שמאמציהם לא נשאו פרי.

————————————

אבל לא רק הזיכרון, גם הנכבה עצמה ממשיכה להתרחש יומיום משני צידי הקו הירוק. דוגמא קטנה: ב-2017 אמור להתחיל לפעול קו הרכבת המהירה בין ירושלים ותל אביב. לאורך קילומטרים בודדים הקו הזה עובר מעבר לקו הירוק, על אדמתם של כפרים פלסטינים תוך הפקעת אדמותיהם. אחר כך יצוצו כמובן "שיקולים בטחונים" שיגררו הגבלות גישה ותנועה של אותם פלסטינים שרכבת ישראל פלשה לאדמתם. תושבי ישראל יוכלו לנסוע בין תל אביב לירושלים בפחות מ-30 דקות תוך שהם חולפים בתוך אדמה גזולה שתנועתם של בעליה נעשתה עוד יותר מסורבלת בגלל הרכבת הזו. אפשר לדמיין איך ביום הנכבה של 2018, ישראלים נוסעים ברכבת הגזל הזו בדרך אל עוד טקס נכבה מרגש.

מן הסתם גם אני אסע בקו הרכבת הזה, לעבודה ולבילויים, שותף מלא לגזל. מחשבה מצמררת.

                                       

Read Full Post »

למה הוא מתכוון כשהוא אומר הסתה?

מאז הרצח של בני משפחת פוגל באיתמר מרבה בנימין נתניהו לדבר על "ההסתה הפרועה של הרשות הפלסטינית" ולהצביע עליה כסיבה לפשע הזה. לנתניהו יש גם את "מדד תרבות השלום וההסתה ברשות הפלסטינית" שעליו הוא מסתמך כראייה למצב הדברים החמור. אלא שהאמת דווקא שונה: המדד דווקא מצביע על מגמות חיוביות בנושא הזה. כמו כן במקומות שונים הוא לוקה בפרשנות שגויה ושגיאות עובדתיות כך שהמסקנות שנתניהו מסיק ממנו הן לחלוטין לא מבוססות. אין לנו סיבה להאמין לנתניהו כשהוא אומר "הם מסיתים".

Read Full Post »

שלום הוא היכולת להתמודד עם קונפליקטים עם אמפתיה, אי-אלימות ויצירתיות.

יוהן גלטונג נחשב לאחד האבות המייסדים של תחום לימודי השלום וחקר הסכסוכים. ניסיונו הרב, חזונו המעמיק והאישיות הכריזמטית שלו משווים לו לעתים הילה של גורו. לימודי שלום הוא תחום צעיר יחסית שראשיתו במחצית השנייה של המאה ה-20 אולם הוא הולך ומתפשט ברחבי העולם הן כתחום מחקר אקדמאי והן כגישה מעשית חשובה להתמודדות עם סכסוכים (לאומיים ואחרים) ויצירת תרבות של שלום.

גם בארץ יש מספר תכניות אוניברסיטאיות של לימודי שלום (ובעיקר ישוב סכסוכים, שזה משהו קצת אחר) אבל קיים פער עצום בין ההתמקדות הישראלית (הן הממסדית והן של האדם ברחוב) בצבא וחשיבה ביטחוניסטית לבין העדר המודעות בישראל לדרכים אחרות – לא כוחניות – של התמודדות עם סכסוכים. הפער הזה הוא בלתי נסבל בעיני ופה ושם התלוננתי עליו. צעד קטן – וחשוב – לשינוי מצב זה הוא תרגום ראשון לעברית של ספר של גלטונג. לפני שאסקור את הספר ברצוני לצטט מאחרית הדבר של הספר כמה פרטים ביוגרפים על גלטונג כי יש בכך להבהיר לקוראה הישראלית עד כמה מדובר בתחום חי שנפוץ ברחבי העולם.

Read Full Post »

על תורת המשחקים והעדר שלום

ביום ששי הקרוב תתקיים הליכת שלום לאורך תוואי החומה באל-ולאג'ה, ליד ירושלים. מוזמנים מאוד להצטרף. פרטים בבלוג של דהרמה אקטיביסטית.

ועכשיו לרשימה עצמה:

אחרי שאהוד ברק הרכיב ממשלה בשנת 1999, חלפה שמועה נרגשת בקרב תלמידי החוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית: הפרופסורים של המכון ללימודים מתקדמים בגבעת רם חישבו ומצאו – בעזרת תורת המשחקים – שמר ברק הרכיב את הממשלה היציבה ביותר שהיה באפשרותו להקים. כחלק מהאופוריה הכללית (בחוגים מסוימים) שהנה הסתיים עידן נתניהו ושחר חדש מפציע, זו היתה הוכחה קטנה ומיידית שאהוד ברק (שמחזיק תואר במתמטיקה ופיזיקה – כנראה אפילו לקח קורס בתורת המשחקים) יודע מה הוא עושה. כידוע, הממשלה היציבה הזו ורה"מ המבריק שלה שרדו פחות משנתיים.

מה שמעניין בהקשר של הרשימה הזו הוא שתורת המשחקים קשורה אולי גם לפריצתה של האינתיפאדה השנייה שהביאה לסיומה בטרם עת של ממשלת ברק:

Read Full Post »