Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘להביא ימים יפים יותר’ Category

מרתק לעקוב אחרי הדינאמיקה במאבק הרופאים. התפטרות המתמחים היא אקט של סירוב לשתף פעולה, טקטיקה בסיסית של מאבק לא-אלים: לדעתם המערכת הרפואית מתנהלת בצורה שערורייתית והם מסרבים להמשיך ולשתף עם כך פעולה. מנגד, אנשי האוצר ומשרד הבריאות לא הפנימו מול מה הם ניצבים. הם חושבים שמדובר בסכסוך עבודה "רגיל". בסכסוך "רגיל" כל צד פועל בכפוף למאזן הכוחות וההסכמות נקבעות לא על פי מה שצודק אלא מתוך הכרה בנקודות הכוח והחולשה. אבל עכשיו – אחרי שההשענות על מאזן הכוחות הולידה הסכם בעייתי – הרופאים אינם מוכנים להשלים עם מה שאינו צודק בעיניהם. בסיטואציה החדשה הזו אמצעי הכוח של הממשלה מתגלים כחסרי ערך, הסדר החברתי שמבוסס על הכוחנות הממשלתית מתפרק. המשך…

Read Full Post »

הרשימה הראשונה בסדרה זו התמקדה במחאה וטענה שכוחה של מחאה ליצור שינוי חברתי הוא מוגבל. מחאה היא דרך מצוינת לגייס תמיכה, לבנות כוח ולהסיר חסמים פסיכולוגים לפעולה אולם אין בה בכדי לגרום ליריבים להיענות לדרישות שהיא מציבה. לשם כך יש לפעול בצורה שתוציא את הכוח שנצבר אל הפועל. אפשר לעשות זאת על ידי פעולות של התנגדות או על ידי חתירה תחת מקורות הכוח של היריבים והחלשתם עד שיובהר להם שהמחיר של אי-היענות גבוה מדי. רשימה זו תוקדש לשיטה של ההתנגדות הלא-אלימה.

חשוב להבין שאין סתירה בין אי-אלימות למאבק שמפעיל כוח. בעיתון הארץ של יום ששי  דווח על חילוקי דעות בקרב פעילים בתנועת המחאה האמריקאית בין אלו שרוצים להתעמת עם הרשויות האמריקאיות ואלו שמתנגדים לכך. הכתבה לא יצרה הבחנה בין התפרעות שכללה ניפוץ חלונות של בנקים לפעולה ששיתקה את נמל אוקלנד. המשך…

Read Full Post »

ביום חמישי האחרון פרסמתי רשימה על פרקטיקות של מאבק לא-אלים. בגלל בעיה בעמוד הראשי של "רשימות" יתכן וחלק מהקוראים פספסו אותה.

הדברים הבאים נכתבו כשבועיים אחרי תקיפת פעילי השמאל בענתות. רציתי לפרסם את הדברים דרך ארגון סולידריות על מנת להפחית את מידת ההתנגדות שהם עלולים לעורר. זה גרם לעיכוב של מעל שבועיים בפרסום ובסופו של דבר גם לא צלח. אז הדברים מתפרסמים כאן בתקוה שתהיה להם השפעה בונה על המשך הפעילות. מי שלא שמע על האירוע יכול לראות את הסרטון הקשה כאן.

לצד הזעזוע מהאלימות של (חלק מ) תושבי ענתות, ומהאדישות, שלא לומר שיתוף הפעולה עם התוקפים של המשטרה, האירועים מלפני חודש מצריכים גם בדיקה עצמית. על רקע הכתיבה הרבה שהוקדשה לאירועים, בולט היעדר כמעט מוחלט של בדיקה עצמית ממין זה. בהחלט יתכן שלא בפרהסיה אכן מתרחשת בדיקה שכזו אולם הטון של מה שכן פורסם לא מרמז על כך. בכל מקרה, חשוב שלפחות חלק מהדברים יתרחשו בשקיפות כשכלל הפעילים והתומכים (וכן, גם המתנגדים והעוינים) חשופים לשיח. זו הסיבה לכתיבת הדברים הבאים. אני מקווה שאפשר יהיה לקרוא אותם כביטוי לדאגה ותמיכה ושגם במקומות שבהם לא תהיה הסכמה עם הכתוב ההתייחסות תהיה עניינית. ועוד דבר, ברור שמי שלא עושה לא טועה. לפעילי סולידריות ותאעיוש הישגים רבים וכלל לא מובנים מאליהם. הציפייה איננה שלא תהיינה טעויות אלא שהן יוכרו וילמדו מהן. המשך…

Read Full Post »

מאבקים לא אלימים מתקיימים בישראל מזה שנים רבות בשלל נושאים חברתיים ועל ידי קבוצות אוכלוסיה מגוונות. למרות זאת מרבית המאבקים שהתרחשו עד כה בארץ הסתפקו בטקטיקות של מאבק לא-אלים במקום למצות את הפוטנציאל האסטרטגי של מאבקים מסוג זה. שימוש מוגבל זה והיעדר הבנה מספקת לגבי מאבקים לא-אלימים מחלישה מאוד את האפקטיביות שלהם. אני מקווה שרשימה זו ואלו שיבואו בעקבותיה יתרמו לשינוי מצב זה ולניהול המאבקים הלא-אלימים הבאים עלינו לטובה.

הדברים נכתבים הן מתוך ההתנסויות שלי לאורך השנים והן מתוך קריאה בכתבים של יוג'ין שארפ – כנראה המומחה העולמי למאבקים כאלו (בכמה מקומות הדברים שאכתוב אינם עולים בקנה אחד עם דבריו של שארפ ולא תמיד אטרח לציין זאת).

בראש וראשונה חשוב להבין שמאבק לא-אלים אינו עניין של יפות נפש. זה הוא מאבק לכל דבר שמטרתו שינוי המציאות והשגת מטרות תוך התגברות על יריב חזק שמסרב לכך. כשהיא מנוהלת נכון פעולה לא-אלימה מוציאה אל הפועל את העוצמה של הצד הנאבק ומחלישה את הצד היריב. המשך…

Read Full Post »

המעבר ממחאה למאבק אינו פשוט. השתדלתי לכתוב את הדברים הבאים באופן שיבטאו בצורה מדוייקת את המחויבות שלי לאי-אלימות במחשבה, כתיבה ומעשה. מי שמעוניין ללכת בדרך המאבק, חיוני שינקה עצמו מהאלימות שבתוכו.

ג'יוג'וטסו פוליטי – ביום רביעי פיזרה המשטרה באלימות את הפגנת המחאה מול עיריית תל אביב.  בוצעו 40 מעצרים לא מוצדקים. חולדאי ודובריו הציגו תמונה הפוכה ולפיה המפגינים הם שהיו אלימים. הפייסבוק – ואולי (גם הבלוגספירה) מלא בהתמרמרות על השערוריה הזו. אבל המפגינים קיבלו כאן שיעור מזורז שחשוב מאוד שיפנימו: כך פועלים מנגנוני הכוח. לא רק שיש להם את היכולת להרביץ, להשפיל ולעצור יש להם גם את הקשרים והאמצעים להציג בתקשורת איזו תמונה שהם רוצים גם אם האמת הפוכה. מסקנה קטנה: כל מי שרוצה לאתגר את הממסד חייב להכין רשימת טלפונים של אנשי התקשורת הרלבנטיים ולהעביר להם את המידע האמיתי כמה שיותר מהר.
ויש לקח מהותי יותר שחשוב להפנים: חייבים לקחת בעירבון מוגבל את מה שמופיע בתקשורת. אני יודע, כשדובר המשטרה מספר שקרה X קשה להאמין שהוא משקר במצח נחושה. כשעיתונאי "מדווח מהשטח" לא עולה על הדעת שהוא בכלל לא נמצא שם ומקבל את המידע שלו כמל מיני גורמים אינטרסנטים. גם אחרי שחוויתי דברים כאלו מספר פעמים אני עדיין מתקשה להאמין שמשקרים לי כך. המשך…

Read Full Post »

קבוצה של בעלות מקצוע מתחומי ההנחיה, הטיפול והתמרת הסכסוכים, מפתחות בימים אלו שיטה להתמודדות ברמה האישית עם המצוקה שהחיים בתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעוררים בנו. אם יש לך איזשהו קושי או מצוקה סביב הסכסוך – או סביב הסיכוי לסיים אותו בעתיד הנראה לעין – התהליך הזה נועד לך. המשך…

Read Full Post »

האחיינית הבכורה שלי, פורים האחרון

האחיינית הבכורה שלי, פורים האחרון

ילד פלטיני לא ידוע, נניח שהוא ממחנה פליטים - יום הנכבה האחרון

ילד פלטיני לא ידוע, נניח שהוא ממחנה פליטים - יום הנכבה האחרון

האחיינית והפליט, הם כל כך דומים. לו היו נפגשים בגן משחקים הם היו משחקים יחד בלי לדעת דבר על לאומים ועל דתות. ילדים הם אותו דבר בכל מקום – בישראל ובפלסטין.

והם גם לגמרי לא אותו דבר. אחייניתי שבהרבה מובנים יש לה הכול – לפחות את כל מה שצבא חזק והורים אוהבים ומבוססים כלכלית יכולים להשיג – והילד הפליט (הוריו מן הסתם לא פחות אוהבים) שלצורך הרשימה הזו מייצג את אלו שגם הפחות שיש להם עלול בקלות להילקח.

כל כך דומים ולגמרי לא אותו דבר – בתהום שנוצרת בין שתי האמיתות הללו מתנהלים החיים שלנו.

————————————

תהיה דעתנו על הנכבה וזיכרונה אשר תהיה, השנה זיכרון הנכבה נכח בתודעה הישראלית כפי שלא עשה זאת בעבר. כך שחוק או לא חוק, הנכבה לגמרי כאן. וכרגיל השיח הציבורי בישראל לא מצליח להתעלות ולהתמודד עם המורכבות של החיים. למחנה אחד יש את ססמאות הבגידה ו"רוצים להשמיד אותנו" ומחנה אחר קלישאתי לא פחות מדבר על "הזדהות עם האחר" ופשיזם.

ההמולה הזו, מעבר לשטחיות האלימה שלה מסתירה את העובדה שהן המגדפים והן המתלהמים מאוחדים. ימין ושמאל מאוחדים בידיעה שמצוקת התבוסה, החורבן, הגירוש, המוות והפליטות היא נוראה ומתוך הנוראות הזו מתקיימת הנוכחות היהודית בישראל. מנקודת המוצא המשותפת הזו אנחנו יוצאים לדרכים מנוגדות: יש את אלו שמשוכנעים שרק הכרה באחריות שלנו לסבל הזה עשויה להוביל לריפויו ויש את אלו שבטוחים שההכרה הזו היא איום חמור על המשך קיומנו. אלו רוצים ריפוי ואלו מכחישים ומדחיקים בכעס. או שאולי אלו פנטזיונרים יפי נפש ואלו אמיצים דיים להודות שבמציאות שלנו ריפוי אינו דבר אפשרי.

כך או כך כולם מביניים את גודל המכה שפלסטינית של 1948 ושעצמאותנו כרוכה היטב במכה הזו. אז למה מימין מתפלצים לשמוע על ישראלים שמסרבים להמשיך ולהדחיק את זיכרון המכה הזו? ולמה משמאל מזדעזעים מישראלים שיעשו הכול על מנת לקבור את הזיכרון הזה?

צודקים אנשי הימין שמזהירים שלזיכרון הנכבה יש השלכות פוליטיות. שכן לזיכרון הזה חייבת להתלוות עשייה לתיקון. תמוה בעיני שיש בשמאל אנשים שלא מתמודדים עם האתגר הזה ומסתפקים במילים יפות של הזדהות עם סבלו של האחר או בנפנוף סיסמת חופש הביטוי. האם האזרח הפלסטיני-ישראלי המופלה רוצה חופש ביטוי או שוויון זכויות? האם הפליט הפלסטיני רוצה טקס מרגש או לשוב אל אדמתו? מה המשמעות של הכרה בסבל הפלסטיני אם היא אינה מלווה במעשים?

כן, להכרה ולחופש הביטוי הזה חייב להיות המשך בדמות שינוי המציאות בין הירדן לים. במובן הזה, ההתנגדות היהודית לנכבה היא הרבה יותר מקורקעת ונבונה מ"גדלות הנפש" של יהודים שרוצים לדבר על הנכבה ולהסתפק בדיבורים.

אלא שטועים מאויימי הנכבה בחושבם ששינוי המציאות משמעו אסון לאומי כזה או אחר ליהודים. המציאות אמנם חייבת להשתנות אבל השינוי יכול ללבוש פנים רבות. במציאות הדיכוטומית הרדודה של השיח הישראלי-פלסטיני מנסים לשכנע אותנו שהברירות הן בין החורבן הפלסטיני לחורבן היהודי. ולא היא.

זיכרון הנכבה כאן וכנראה שום הצעת חוק לא תוכל לקבור אותו. מוטב למכחישי האסון הפלסטיני שיודו שמאמציהם לא נשאו פרי.

————————————

אבל לא רק הזיכרון, גם הנכבה עצמה ממשיכה להתרחש יומיום משני צידי הקו הירוק. דוגמא קטנה: ב-2017 אמור להתחיל לפעול קו הרכבת המהירה בין ירושלים ותל אביב. לאורך קילומטרים בודדים הקו הזה עובר מעבר לקו הירוק, על אדמתם של כפרים פלסטינים תוך הפקעת אדמותיהם. אחר כך יצוצו כמובן "שיקולים בטחונים" שיגררו הגבלות גישה ותנועה של אותם פלסטינים שרכבת ישראל פלשה לאדמתם. תושבי ישראל יוכלו לנסוע בין תל אביב לירושלים בפחות מ-30 דקות תוך שהם חולפים בתוך אדמה גזולה שתנועתם של בעליה נעשתה עוד יותר מסורבלת בגלל הרכבת הזו. אפשר לדמיין איך ביום הנכבה של 2018, ישראלים נוסעים ברכבת הגזל הזו בדרך אל עוד טקס נכבה מרגש.

מן הסתם גם אני אסע בקו הרכבת הזה, לעבודה ולבילויים, שותף מלא לגזל. מחשבה מצמררת.

                                       

Read Full Post »

Older Posts »