Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘כתבות’ Category

מה נקבל אם נפגיש את האידאלים הרוחניים של הארה, שחרור ולב פתוח עם הסערות הארציות של מיניות, מלחמות חיי זוגיות ומשפחה? התשובה ברורה –  נקבל את החיים. את המפגש הזה עושה יורי סלע בספרו היפהפה "שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר." (הוצאת כרמל). החיבור הספרותי הזה איננו דבר של מה בכך. חכמת הדהארמה אמנם מוגשת לנו בשפע של ספרים אך אלו בדרך כלל ספרים "עיוניים" שמסתפקים בלהזמין אותנו להכניס את הדהארמה לתוך החיים שלנו. בספר של סלע החיבור הזה נוכח דף אחרי דף. מעבר להישג הספרותי של סלע יש בכך גם סימן להבשלתה של הדהארמה בישראל. היא נוכחת בחייהם של יותר ויותר אנשים כאן ומן הראוי שהנוכחות הזו תקבל גם ביטוי ספרותי.

יורי סלע  – שזכיתי ללמוד אצלו ולאחר מכן לעבוד איתו – הוא מחלוצי הרפואה הסינית והשיאצו בארץ. היום הוא פסיכולוג קליני שמשלב בקליניקה שלו בין מזרח למערב ומשתמש בעבודה גופנית-אנרגטית לצידה של אינטראקציה מילולית. עוד על יורי ועל מכון דמו"ת שהקים כאן.

המתח שבין הרוחני לגשמי הוא אחד הצירים של הספר. אפשר למקם את הדמויות השונות לאורך ציר שקטביו הם רוחניות מזה וארציות מזה. אילי המספר, אמו, אהובותיו וחברי ילדותו. הקטבים הללו מושכים את הדמויות לכיוונים מנוגדים ולעתים קרובות מפילים אותן לקרשים. גם הבודהה מבקר ביקור אורח בספר ואפילו הוא איננו נמלט מעוצמתו של המתח הזה. הנה עוד מתנה יפה שפרוזה רוחנית מעניקה לנו: היא מאפשרת לנו לראות את הקדושים והגאונים של התרבות שלנו כאנשים שנוזלי הגוף שלהם גועשים בדיוק כמו שלנו ושהתחבטויות הלב שלהן מוכרות לנו היטב. דרך ההזדהות שלו עם הדמויות השונות, עם רגעי הסבל וההתעלות שלהן, יכול הקורא לבדוק באיזו מידה של הרמוניה משתלבים אצלו הרוחני והארצי.

ציר מרכזי אחר של הספר – ואולי הוא לא באמת אחר – הוא המוות. הספר התחיל להיכתב בעקבות המוות בלבנון של גיסו של סלע וזמן קצר לאחר מכן נהרגה בתאונת דרכים גיסתו. אילי, הדמות המרכזית בספר, נושא משאים של מוות. אימו ניצולת שואה והוא עצמו לכאורה גיבור ממלחמת לבנון הראשונה אבל בפועל ניצול וקרבן שלה. הקארמה של אילי היא כנראה הקארמה הקולקטיבית של הציונות: השואה, חוויית היסוד המעצבת של המדינה היהודית, היא זרע שכבר 60 שנה ממשיך להצמיח פירות של מלחמה שמכנים אותה מלחמת קיום ומוכנות להרוג ולהיהרג. עם כל המשיכה שלו לזן ולדאו אילי לא מצליח להשתחרר מהקארמה הזו. כי איך אפשר להשתחרר מאמא שעברה את מה שעברה "שם"? אילי לא משתחרר אלא להיפך, נאבק על מנת שיגייסו אותו. הוא מזין את שרשרת האירועים שבסופו של דבר תביא למוות של היקר לו מכל. לא באמת "סופו של דבר", שכן החיים ממשיכים. גם את זה רואים היטב בספר.

לפני הרבה שנים הסביר לי יורי עד כמה חשוב שתהיה הלימה בין תכנים לצורתם ובספר הוא מצליח לקיים את ההלימה הזו. כשם שתכניו של הספר נפלאים כך גם הכתיבה היא מיוחדת במינה. החל מסלנג פרטי-אישי שמפיח חיים בדוברים, דרך משחקי מילים מעוררי התפעלות וכלה בשפה חדשה שמשמשת את סלע לנסח תובנות רוחניות מקוריות בצורה רעננה. השפה הזו היא אתגר לקורא שנאלץ להתאמץ ולפעמים לא להבין עד הסוף את מה שהוא קורא. אם מוכנים להשקיע את המאמץ הזה אפשר להשתתף במשחק של קואנים שסלע יוצר עבור הקורא. משפטים לכאורה סתומים מתגלים כנהירים וברורים כשמתחילים להפנים את נקודת המבט של הספר. מתברר שדבר לא עומד בינינו לבין הבנת הכתוב פרט לצרות האופקים של נקודת המבט שלנו. ספרו של סלע מלמד אותנו לראות אחרת, לראות רחב וזה אולי סימן היכר של כל ספרות גדולה.

כאמור יורי הוא פסיכולוג אבל להפתעתי לפסיכולוגיה יש תפקיד שולי בספר. ציפיתי שהיא תהיה נוכחת באופן יותר מרכזי, אולי כפותרת של שלל המתחים והפרדוקסים שהספר מלא בהם. שאלתי את יורי אם הוא לא חושב שהגישה הפסיכולוגית יכולה להציע מפגש הרמוני בין הנשגב והארצי. הוא ענה, "כן, אבל…". "הפסיכולוגיה", כך הוא אמר, "מתקדמת באיטיות בכיוון הזה. המסע מתנהל באיטיות, עקב בצד אגודל וכרוך בו קרבן. הקרבן הנדרש מהפסיכולוגיה על מנת להיות רלבנטית למישור הרוחני של החים שלנו הוא לוותר על המודל הביולוגי, האנאליטי, והמדויק, לטובת מקום יותר אינטר-סובייקטיבי, אקזיסטנציאליסטי ויותר רוחני. מדובר במקום יותר קרוב לחוויה ולכן יותר גופני". שאלתי אותו האם השינוי הזה ישאיר הבדל כלשהו בין הפסיכולוגיה לרוחניות. לדבריו, בפסיכולוגיה הדגש נשאר על האינטראפסיכי ועל הבין אישי. בפסיכולוגיה יש הנחה מובנית של התפתחות אישית ונפרדות. מתוך המצב הקיומי הזה יש הליכה אל עבר אופק אישי של אחדות. הרוחניות הבודהיסטית לעומת זאת יוצאת מנקודת מוצא של אחדות.

יורי הצליח לעשות הרבה חיבורים בספר שלו ולבטא בכך את האחדות בין מישורים לכאורה שונים של החיים שלנו. הקורא מוזמן לבחור איך לקרוא את הספר: עם מרחק, תוך שהוא נהנה ומהרהר או לגמרי מבפנים כשהוא מרגיש את הדמויות, מתפתח יחד עם העלילה ונותן לספר להדהד בתוכו.

Read Full Post »

התעוררות

בשעה טובה יצא לאור העלון המקוון הראשון של עמותת תובנה ביוזמתו ועריכתו שלדובי הגמי. העלון הראשון גדוש במאמרים של חברי ומורי הקהילה של תובנה וגם כמה מורים בעלי שם מהעולם.

שם העלון הוא "התעוררות" ונושא הגיליון הראשון הוא "מסע".

קריאה מהנה.

Read Full Post »

מאמרים ב-NRG

המאמרים פורסמו גם כאן בבלוג.
מאמר שיש לידו * הוא כזה שגרסתו ב-nrg שונה מגרסת הבלוג. כמו כן, ב-nrg יש הרבה תגובות של קוראים.

* גוף-תנועה-תודעה – על האופן בו הגוף הוא השער בין התודעה והעולם.

  אי שניות והגוף – על ז'אן קליין, מורה בזרם האדוויטה, והמקום שהוא נותן לגוף בעבודה הרוחנית.

 

חוויה מיסטית ושמה שיתוק שינה – על שיתוק שינה, ההזיות המתלוות אליו וההזמנה שלדעתי יש בכך לפתיחת התודעה.

Read Full Post »

כתבה בחיים אחרים, נובמבר 2006

הכתבה הזו באה לספר על החזון של שני אנשים צעירים והאופן בו הם משלבים את התרגול הרוחני שלהם יחד עם עשייה חברתית למען תיקון עולם. הכתבה הזו גם באה להזכיר את אחד הדברים שמקולקלים בעולמנו. קלקול שהוא כה קרוב וכה מורכב עד שחלקנו מעדיפים להינתק ממנו. דרך האירועים המתוארים בהמשך אפשר יהיה אולי לראות עד כמה קרובים רווחת הפרט ורווחת הכלל, האושר האישי ותיקון עולם.
בתחילת נובמבר האחרון, הגיעה לארץ קבוצה של "סנגהה-סווה" (קהילה רוחנית משרתת) לרטריט בן שבועיים. הקבוצה מנתה 14 משתתפים משבע מדינות מערביות, ביניהם שלושה ישראלים. הרטריט כלל זמן למדיטציה, שתיקה, הנחיות של מורים ושיתוף קבוצתי. הוא כלל גם מסיק זיתים יומי ומפגשים בלתי אמצעיים עם פלסטינאים, מתנחלים, פעילי שלום וחיילים.
את סנגהה-סווה הקימו בשנת 2004 זוהר לביא מישראל ובן זוגה הבריטי נתן גלייד. אחרי מספר שנים בהם הקדישו את עצמם למדיטציה וחקירה פנימית הם חיפשו דרך לקיים את החיים הרוחניים יחד עם עשייה חברתית ואקולוגית.
נתן: כשהייתי ילד מישהו אמר לי "איש אינו יודע את משמעות החיים ואיש לעולם לא ידע". כשהגעתי למדיטציה פגשתי אנשים שהמשפט "איננו יודעים מה פשר החיים" לא עצר אותם. זה כל כך כיף לעסוק בזה וזה מה שעוזר לי להמשיך. עם התרגול צמחה התשוקה לשרת. החוויה הרוחנית, חווית האחדות, יוצרת עומק עצום ומרחב לדברים להיות. ידענו שזה יהיה פנטסטי לקחת את המרחב הזה לכל מיני מצבים.
זוהר: הגעתי למדיטציה ב 1994. בשנת 2000 ישבתי בבודגאיה (המקום בו הבודהה זהה בהארה א.ט.) ושם התאהבתי ללא דרך חזרה. עם תרגול המדיטציה התפתחה בי אכפתיות ורגישות למה שקורה בעולם סביבי. ידעתי שאיני רוצה שיקרו לידי דברים בלי שאתייחס אליהם. יום אחד הייתה הידיעה הפשוטה שמה שאני רוצה לעשות זה לחבר בין התרגול שלי לעשייה סביבתית. חיפשנו זמן רב, להצטרף אל מקום או קהילה בה זה קורה.
זוהר ונתן: כששהינו בהודו לפני שנתיים שמענו על קהילת המצורעים בכפר אננדוואן בהודו ורצינו להתנדב שם. שהינו בכפר חודשיים עוצמתיים והתאהבנו במקום. מצאנו שם משהו מאוד עמוק. זה היה מקום בו אנשים חיים ביחד על אף מוגבלויות פיסיות. אנשים שנזרקו מהחברה ההודית, ומהחברה המודרנית. זו היתה עבודה קשה להשתלב במקום הזה. נדרשנו ללמוד אופן חדש לגמרי של הוויה . זה לקח לנו כמעט חודש. לבסוף ידענו איך להשתלב, ונגמרה לנו האנרגיה. חשנו שקיבלנו שם הרבה מתנות יקרות ערך ורצינו שעוד אנשים יחוו זאת. כך נולד הרעיון של סנגהה סווה.
בשנתיים שחלפו מאז, קיימה סנגההסווה שני רטרטים באננדוואן (בימים אלו מתקיים הרטריט השלישי) וכן השתתפה בפרויקטים של ייעור מחדש בהודו ואירופה .
ההתייחסות של זוהר ונתן לפרויקטים שהם עושים חפה מצדקנות וממושגים כגון טוב ורע. הם אינם מציבים את עצמם בתפקיד המתנדבים עושי הטוב.
נתן: באאנדוואן כמעט מובן מאליו לחשוב שאנו באים לעזור: הם המצורעים, אנחנו הבריאים. אך כשהגענו לשם גילינו שלהם יש משהו שלנו אין. החוויה שלנו הייתה שהם פיתחו את היכולות שלהם כך שהם כמעט אינם נזקקים לנו ואין צורך מעשי שנהיה שם. הצורך היחיד מגיע מהלב שלהם: היותנו שם נוגעת בהם ולכן בעלת ערך. ובאותו אופן, עלינו ללכת לשם כי אנו צריכים שהם יגעו בלב שלנו. החזון של סנגההסווה הוא לחבר בין הלבבות של כמה שיותר אנשים. אנו מגיעים למקום כלשהו ונמצאים עם אנשים. כך אנו אוהבים להסביר את מה שאנו עושים.
סנגהה סווה מציעה את האפשרות לפיה ההתייחסות שלנו אל מה שקורה סביבנו ביומיום אינה צריכה להיות נפרדת מהבסיס הרוחני בו אנו נתמכים. כשהחיבור הזה מופנם הוא קיים מאליו ולא רק בפרויקטים מיוחדים. היוםיום, שנוגע בנו באופן הכי אמיתי, הוא מקום לבדוק האם אנו באמת עומדים מאחורי הרעיונות והאמונות הנעלים שלנו.
זוהר: בעת המלחמה בקיץ שקעתי לקרקעית. הייתי באירופה וזה היה נורא לשמוע מחברים וקרובי משפחה על מה שקורה. כל הסבל והכאב הזה שמתחולל ללא צורך וללא השפעה. אלימות ותו לא. הכי קשה היה שגם לא יכולתי לראות מה לעשות בנידון. היה בי "לא" ברור לאלימות אך לא הגיע שום רעיון לפעולה חיובית. לא יכולתי לראות פתרון לכל האלימות, הבלבול והפחד. זה היה מאוד קשה לחוש את היאוש הזה במלואו. עם החוויה המלאה הזו של הזוועה משהו בי וויתר על למצוא פתרון. אז ויתרתי על כך ונשארתי עם הסבל. לא מתוך החלטה או בחירה – פשוט כך זה היה. כך זה עכשיו. ובאורח פלא, גיליתי שזה בעצם מוכר. האמת של הסבל (האמת הבודהיסטית הראשונה – הסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים – א.ט.). סבל – דוקהה – הינו חלק מהחיים. אנו בורחים ממנו, מנסים לשנות אותו, אך הוא נוכח בכל אשר נלך. היתה מעין רווחה בנפילה הזו לתחתית ובנחיתה אל האמת של הסבל. זה לא נעשה פחות כואב אבל איפשר הבנה: הדוקהה ישנה ואיני יכולה לשנות זאת דרך הגדרת בעיות ופתרונן. מתוך הקבלה הפטליסטית הזו משהו נוסף פרח. ההעצמה שבהבנה של זכותי האנושית, אחריותי האנושית, להגיב לדוקהה באהבה. למרות הפרדוקס שני הדברים הללו נוכחים זה לצד זה בהרמוניה. שוב ושוב אני מרפה מהצורך והרצון בפתרון ובאותו זמן איני מרימה ידיים. אני פועלת מתוך ומאמינה בפוטנציאל שלנו לחיות בשלום.
בינואר לפני שנה התחילו זוהר ונתן לתכנן רטריט בארץ. את ארגון הרטריט לקחה על עצמה שירה לפידות שהשתתפה בעבר ברטריט של סנגההסווה בהודו. הם בחרו לבוא במגע עם המלחמה בין ישראל לפלסטינאים דרך השתתפות במסיק זיתים עם משפחות פלסטינאיות בשטחים. בשבו
ע הראשון הם שהו בכפר ברטעה המזרחית שם פועלת עמותת "שביל זהב" ובשבוע השני הצטרפו למתנדבים של ארגון "רבנים לזכויות אדם".
מסיק זיתים הוא פעולה פשוטה ובדרך כלל נעימה מאוד. האביזרים הדרושים מאוד פשוטים: יריעות פלסטיק

להנחה על האדמה מסביב לעץ. דליים או שקים לאיסוף הזיתים. סולם כדי להגיע לענפים הגבוהים (אבל גם כיף לטפס על העץ) ומקל על מנת לחבוט בענפים עמוסי הפרי. אוספים מספר חברים ויוצאים למסיק. אלא אם כן אתה פלסטינאי. או אז עליך לקחת בחשבון מספר גורמים נוספים. אם אתה חי בצד אחד של החומה ואדמותיך מעברה השני אז צריך להיות ערוך למעבר במחסום. מעבר שיכול להיות כרוך בהמתנה של מספר שעות ובדיקות משפילות. לפעמים המחסום יהיה סגור ויום עבודה ילך לאיבוד. אם האדמות שלך קרובות מידי להתנחלות או מאחז אז סביר שעבודתך תופרע בידי מתנחלים חמושים שלא יהססו לגרש אותך באלימות ואולי לגנוב את הזיתים שקטפת. מאחר והצבא והמשטרה אינם מונעים התנכלויות שכאלו, מצטרפים פעילים ישראלים למסיק של הפלסטינאים כדי להגן עליהם בנוכחותם.
באחד מימי הרטריט אנחנו מצטרפים לתאופיק מהכפר קליל. כשאנו מגיעים לחלקה שלו ההזנחה גלויה לעין. האדמה לא הפוכה וקוצים מכסים את השטח שבין העצים. העצים עצמם לא נגזמו כראוי, ענפיהם סבוכים אלו באלו וכמות הפרי דלה. תאופיק מספר שבחמש השנים האחרונות לא עיבד את האדמה מפחד המתנחלים. אנו עוברים בחלקה של עצים שרופים שהוצתו לדבריו בידי תושבי המאחז.
כדי להגיע לענפים העליונים מטפסים על הגזע וכך כשהראש בין הענפים, הידיים עוסקות בקטיף והעיניים משקיפות אל הנוף היפה והשמים הבהירים. העיניים משקיפות גם אל מחסום חווארה שנמצא מתחתנו. זהו אחד המחסומים הגדולים בשטחים שכן הוא מסנן את היציאה מהעיר שכם. מאות מוניות צהובות חונות משני צידי המחסום. זה נראה כמו מחנה קטן – את האנשים אי אפשר לראות מהמרחק הזה.
בישראל הויכוח על המחסומים הוא ויכוח פוליטי. יש הרואים בהם מכשיר דיכוי שמשבש את חיי הפלסטינאים בדרכם לעבודה, ללימודים ולצרכים אחרים. בעיני אחרים המחסומים הם כלי לגיטימי והכרחי בהגנה על ישראל ממחבלים מתאבדים. אבל מעבר לסוגיה הפוליטית יש כאן מצב אנושי רווי סבל, כאב ושנאה. החיים של מרבית

הישראלים מתנהלים – לפעמים במרחק לא רב מהמחסום – תוך בורות מוחלטת כלפי מה שקורה בו. להיות עד לסבל של הפלסטינאים, להיות עד למה שאנו שולחים את החיילים שלנו להתמודד עימו – האין זו המחויבות שלנו? הרי אנחנו מקיימים שגרה יחסית מוגנת, לפעמים נהנתנית, הודות למחסומים. לקהילה הרוחנית שמנסה לקיים חיים מודעים, שבשיח שלה רווחים ביטויים כגון interbeing וinterconnecteddness יש תפקיד חשוב לסרב להפרדה הזו. לא הפרדה של חיילים, מחסומים ופצצות אלא כזו של לבבות שמסתגרים בדלת אמותיהם, מכבים את הרדיו ולא באים במגע עם מה שקורה קרוב מאוד לבית. האם אנו ממלאים את התפקיד הזה?
שאלה: מה מאפיין את הפרוייקטים שלכם?
זוהר: ברטרטים שלנו מדובר בפעולה פשוטה שהיא hands on. המשתתפים מעורבים באופן פיזי בעשייה: שתילת עצים, מסיק זיתים עבודה עם מצורעים. הפשטות שבמעורבות פיזית ישירה היא חשובה. זה מוביל באופן טבעי להיפתר מהרבה גבולות שבדרך כלל אנו מציבים.
סדר היום בנוי כך שיטפח את היכולת להישאר פתוח ואת האפשרות לקחת את הפתיחות הזו למפגשים שונים.
נתן: אנו יושבים במדיטציה בבוקר ושומרים על שתיקה עד לארוחה. אחר כך נוסעים לפעילות בה אנו משתתפים. כשאנו חוזרים אחרי הצהריים או בערב אנו בודקים מה עבר על אנשים. דנים קצת ומשתפים את הקבוצה בהחלטות לגבי מה רוצים לעשות בערב או ביום למחרת.
לפעמים יש צורך לשחרר באופן אנרגטי את מה שספגנו. שירה היא דרך טובה לעשות זאת. אנשים יכולים לשיר בקול גדול, לשחרר אנרגיה באופן שלא פוגע באף אחד, בלי להיזהר. לעשות כיף אינו נגד העקרונות שלנו.

נתן: הפעולות שלנו באות לתמוך. איננו רוצים להילחם במשהו אלא לתמוך.
שאלה: מהבחינה הזו לבוא לישראל היה יותר מורכב?
זוהר: בפרוייקט היעור זה פשוט. שותלים עצים והם גדלים. בביקור בארץ הדגשנו את האיכות של "להיות שלום". כך קראנו לרטריט . להביא אנרגיה של שלום למצב שהוא מאוד קשה, כבד ומורכב. ללא ספק ברטריט הזה היה היבט שונה מרטריטים קודמים אבל כמו בכל הפעילויות שלנו גם כאן הדגש היה להביא את עצמנו באופן מלא אל הסיטואציה. לשתול עצים זה קשה פיזית ובכל זאת להיות שם. כך גם ברטריט בארץ. בישראל היה עלינו לזכור זאת יותר. להיות לנוכחים לגמרי, להיות לגמרי שלום, ליצור מרחב .
נתן: כאן יש סכסוך, אם כי ברמת החוויה היומיומית, החוויה היא של כאב ולא של סכסוך. בדרך כלל שמענו את הכאב של אנשים ולא דיבורים על הסכסוך וכיצד לפתור אותו. הכאב הוא המשותף לפרויקטים שלנו. כאב האדמה, כאב המצורעים.
אני ממשיך להקשות: "אבל כאו יש שני צדדים ועליכם לנקוט עמדה. חלק מההזדהות עם הכאב של צד אחד זה להגיד "לא" לצד האחר, הפוגע".
נתן: זו שאלה עדינה. השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות למען הסכסוך הזה. מצד אחד אין שום דבר ברור שאנו יכולים לעשות. ויחד עם זאת יש כל כך הרבה שאנו יכולים לעשות. עבורי חלק גדול מלבוא לכאן היה היותי אדם רודף שלום שמוכן להקשיב לסיפורי הכאב. מוכן להקשיב למישהו שמאוד רוצה שאקח את הסיפור שלו הלאה. במפגשים שלנו עם פלסטינאים וישראלים איפשרנו לאנשים לבטא את הכאב שלהם. כשיכולנו, גם הזכרנו שיש כאב בשני הצדדים. חשוב היה לי שבמעורבות שלי לא אוסיף עוד כאב.
זוהר: למסוק זיתים עם פלסטינאים אין משמעו שאני תומכת רק בצד אחד. מניעת התנכלויות לפלסטינאים זה דבר טוב גם למתנחלים. יש לנו דעות ולו היה לנו הכוח לסדר את הדברים ייתכן שהיינו עושים זאת באופן מסוים. אבל אין לנו את הכוח הזה ולא זו הייתה המטרה שלנו. מכיוון שלא זו הייתה המטרה שלנו, נוצרה בתוכנו פתיחות ויכולת להכיל חלק יותר גדול של התמונה זה היה מאותגר פעמים רבות אבל אני מרגישה שהאתגרים הללו הם בריאים ומאפשרים לנו לגדול.
באתר שלהם מופיעות השורות הבאות באשר למשמעות של הפעילויות שלהם:
"בעצם הנוכחות שלנו כאן וההשתתפות המלאה בקצב היומי נוצר שינוי: אנו מניחים לציפיות שלנו ומתחברים יותר לפשטות של החיים שחיים את עצמם. "
רציתי לראות איך גישה כזו פוגשת את החריפות והחומרה של המשבר שלנו בישראל.
זוהר: אף פעם איננו יודעים מה ההשפעה שלנו. קרו דברים ברובד האישי – הידידות, הביחד והתחושה של הנינוחות . נראה היה שזה קורה לפלסטינאים וזה עוזר להם. גם בפעמים שהיה לנו מגע עם מתנחלים או חיילים ניסינו להביא את האיכות הזו . על ידי שלא היינו שיפוטיים והיינו פתוחים, ניתן למתנחלים ולחיילים מרחב להיות הם עצמם באופן נינוח יותר. אפשר היה לראות איך האדם נרגע, מתרכך וחוזר להיות עצמו. מתוך הסביבה הבטוחה שנוצרה, הוא מצליח לבטא כאב ופחד על המצב בו הוא נמצא.
לקבלה ולפתיחות של חברי סנגהה סווה קשה למצוא שותפים – ישראלים או פלסטינאים. לכן עניין אותי לשמוע על מקרה בו לא חשו את הקרבה והאינטימיות שהם מרבים לתאר.
זוהר: באחד הימים של המסיק הצטרפנו למשפחה פלסטינאית. הבן הצעיר במשפחה – בן 15 – הגיב בתדהמה כשגילה שאני ישראלית. הרגשתי אותו מתנכר ומתרחק. היה לי מאוד קשה. הרגשתי הרבה דברים בו-זמנית. הייתי המומה מהתדהמה שלו. הרגשתי את הרצון שלי שהוא יחבב אותי, את הכעס שהוא לא. חשתי אי-צדק. לא יכולתי לברוח מהתגובות הללו, הן צצו בקצב שלא יאמן. לכן העברתי את הבוקר במחיצתן. זה לא היה נעים או נוח. אך זה היה מה שלשמו הייתי שם, אפילו יותר מאשר למסוק זיתים. זכרתי גם שסביר שהנער מעולם לא פגש ישראלי כסתם אדם ושזו הזדמנות מיוחדת עבור שנינו. אחרי שעבדנו יחדיו ושרנו יחדיו, ישבנו באותו מעגל ואכלנו צהריים ביחד. חשתי שאול
י משהו השתנה. הנער הזה הוא אחד האנשים שמלווים אותי מהשבועיים הללו. הוא מאוד נוכח בלבי ואני אסירת תודה על כך.
המפגש עם סיפורי המצוקה שכרוכים בחיים תחת כיבוש הוא עוצמתי מאוד. המלים כאב וסבל נוכחות תדיר בתיאורים של משתתפי הרטריט את החוויות שלהם: היפתחות לסבל של אנשי הכפר, להרגיש את הכאב של פלוני… עבור הישראלים שבינינו ההיפתחות הזו יכולה להיות מאיימת מאוד. מוצטפא, בחור כבן 20 מברט'עה מגולל את הסיפור שלו באוזננו. הוא מספר כיצד איבד את עינו מכדור תועה של חייל ישראלי. הוא מתאר את השנאה שהוא חש, מטיל את כל האשמה על הצד הישראלי. קשה להתמודד עם השילוב בין תחושת האשמה שאני חש על העין שאיבד וההתמרמרות שאני חש על החד צדדיות והחריפות של התיאור שלו. במקרים דומים בעבר הייתי מאבד את עצמי: תחושת האשמה הייתה משתלטת מאלצת אותי לא למחות, או להיפך ההתמרמרות הייתה סוחפת אותי לתגובה כועסת שמתעלמת מהעוול שנעשה בשמי. הפעם, האווירה שספגתי במשך היום מאפשרת לי לבטא את שניהם. אני מספר שאני שירתתי בצבא ושהיום אינני רוצה להיות חלק מהארגון הזה. אני גם אומר שתיאורים חד-צדדיים כמו של מוצטפא שלא לוקחים אחריות על החלק של הפלסטינאים במלחמה הזו, מזינים את החשש והעוינות הישראלים ואת המשך העימות.
סנגההסווה מציעה דרך של הקשבה וחיבור במקום נקיטת עמדה. בארץ אנחנו ללא ספק ממהרים לכפות עמדות על עצמנו ועל אחרים. מי שמסייע לפלסטינאי חייב להיות אנטי ישראלי ומי שכואב על האנשים שנעקרו מבתיהם בפינוי גוש קטיף אינו יכול להיות שמאלני אמיתי. אבל כשמבלים שבועיים בעזרה לפלסטינאים, שומעים את הקשיים שלהם ואת הסיפורים על האלימות לה הם נתונים, איזו משמעות יש לאי נקיטת עמדה? פול אוקונור מבריטניה הצטרף לרטריט משום שרצה ללמוד ממקור ראשון על מה שקורה אצלנו. באחד הימים כשפול עבד עם מספר פלסטינאים לא רחוק מההתנחלות שילה, הגיע אליהם מתנחל חמוש ברובה. פול בירך אותו לשלום ולאחר ההפתעה הראשונית מכך שמעוניינים לשוחח איתו התעורר משהו במתנחל שכמה לספר את הסיפור שלו. הוא סיפר על חברים שלו שנרצחו בקרבת מקום וסיפר על החשש שלו לביטחון משפחתו. לאחר שהמתנחל עזב כעסו הפלסטינאים על פול שהיה ידידותי עם "האויב" וסיפרו את האמת שלהם: מעשי אלימות של מתנחלים שנגמרו לעתים במוות.
פול: הן המתנחל והן הפלסטינאים נשבעו שהם דוברי אמת. אני מאמין להם אבל חושב שאלו היו אמיתות חלקיות מאוד. גם לו היו מנסים לתאר את המתרחש באופן מאוזן איני מאמין שהם היו מצליחים. החיים מורכבים מכדי שנוכל לתאר אותם במילים.
שאלה: אתם יכולים להזדהות עם מתנחלים שמתנכלים לפלסטינאים חפים מפשע?
נתן: אני מזדהה עימם, הכאב הרגשי שמוביל למעשים שכאלו חייב לקרוע אותם מבפנים. לחוש אמפתיה למעשים אלימים של אחרים זה להבין את עצמנו, לראות את האלימות שבתוכנו. אני זוכר שמסקנו עם משפחה פלסטינאית נחמדה מאוד. הם סיפרו לנו ששנה לפני כן, חבורה של בנות ישיבה תקפו את נשות המשפחה, שברו את רגלה של אחת הנשים המבוגרות, חתכו את ענפי העצים ופיזרו את הזיתים שנאספו ומוינו. קצת אחרי ששמעתי את הסיפור קיבלנו הוראה מהצבא לעזוב את המקום. מהתנחלות קרובה התלוננו על נוכחותנו ואף שיקרו ואמרו שנכנסו לתחומי ההתנחלות. נדהמתי שמגרשים אותנו כך, נסחפתי בסיפור ונמלאתי זעם. בדמיוני ראיתי את תלמידות הישיבה מגיעות לתקוף אותנו ואותי קוצר אותן לאדמה. הופתעתי מהתגובה הזו בתוכי. כמה תנאים השתנו, נאמרו כמה משפטים והייתי מלא באלימות. איך הייתי נוהג במקרה אמיתי? ייתכן שאם נחקור את הכעס שבתוכנו נוכל לסייע במפגשים שהם אלימים. אולי נוכל להביא סוף לקיום הזה ששונא, חושד ופוחד מהאחר.
כשבועיים אחרי סיום הרטריט טסו זוהר ונתן להודו. לוח הזמנים שלהם צפוף בפעילויות של סנגההסווה וכן ברטריטים סטנדרטיים יותר של ויפאסאנה. הם בטוחים שיקיימו בארץ רטרטים נוספים. כאן בארץ החיים נמשכים על כל המורכבות והמשברים שבהם. הקורא או הקוראה אולי ישאלו את עצמם באילו חיים הם חפצים ומה בדברים שתוארו כאן נגע בהם, העיר בהם משהו. נדמה לי שדברים רבים בחברה סביבנו זקוקים שנתייחס אליהם. נדמה לי גם שלדרך של סנגהה סווה יש את הפוטנציאל ללמד אותנו איך להפוך את החברה ואת עצמנו לטובים יותר.
תודה מקרב הלב לחברי סנגהה סווה ולכל האנשים שסייעו מסביב ובמהלך הרטריט. תודה מיוחדת לשירה לפידות שטרחה רבות כדי שהרטריט יוכל לקרות ושסייעה בהכנת הכתבה.

האתר של סנגהה סווה http://www.sanghaseva.org
בלוג של אחד המשתתפים ברטריט http://www.benoitmartin.com
האתרים של הארגונים הישראלים שסייעו לרטריט בארץ:
רבנים לזכויות אדם http://www.rhr.israel.net
שביל זהב http://www.middleway.org
.

Read Full Post »

(פורסם בנוסמבר 2006)
דיילת חביבה נותנת לי לבחור רצועת בד. אני קושר אותה סביב עיניי והעולם נעלם. שני צעדים מהוססים קדימה ואני במקום לגמרי אחר. מישהי או מישהו אוחזים בזרועי ומובילים אותי הלאה. "שלום, אני הגר" היא אומרת. "אני אביב", אני אומר בקול שנשמע לי לא שלי. הגר מובילה ואני מנסה לסמוך עליה. אחרי מספר דקות היא עוזבת אותי. החלל שמסביבי ענק. התחושה היא של ריחוף. האוויר מעט קריר מידי והגוף מתענג על הצמרמורות הקטנות שעוברות בו ועל הליטופים העדינים שהאוויר מלטף.

רבע שעה לפני כן דניה אלרז, יוצרת ומפיקת "סתורים" קיבלה את פנינו ברחבה של תיאטרון החאן בירושלים. "ברוכים הבאים לערב הפתיחה של מועדון סתורים", היא אמרה לי ולקהל של כעשרים וחמישה אנשים נוספים. אנו מוזמנים על ידה "להנות, לחקור, לשתף פעולה וגם לפחד".
דניה, בוגרת ביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים, יוצרת בין-תחומית ורקדנית המתמחה בקונטאקט אימפרוביזציה, מגדירה את "סתורים" כאירוע רב תחומי בהשתתפות הקהל. והקהל כאמור מכוסה עיניים. בעצם, המלים קהל ומופיעים אינן מתאימות לאירוע זה, שהוא הרבה יותר ממופע שבאים לצפות בו. ישנו הצוות של מועדון "סתורים" וישנם האורחים מכוסי העיניים, שהם ה"סתורים". צוות המועדון מונה שני מוסיקאים, זמרת, שבעה מפעילים שמגיעים מעולם הריקוד, המופע והטיפול, ושתי ציירות שמתעדות את המתרחש.
הרעיון נולד מתוך ההקבלות שדניה מוצאת בין הסיטואציה הבימתית לזו שמתרחשת בשיעור או בסדנה: "בהופעה הקהל צופה בי ואילו בשיעור זו אני שצופה בתלמידים. עניין אותי ליזום סיטואציה שנמצאת על הגבול בין שני העולמות הללו ולחקור איזה מסע יתרחש. לפני שנה הזמנתי לארץ אמן אמריקאי בשם קארל פרוסט והייתי עוזרת הבימוי שלו בעבודה בשם "אקסלוטל" המבוססת על מבנה דומה של קהל מכוסה עיניים. כעת יצרתי את העבודה שלי שהיא שונה מאקסלוטל. ל"סתורים" יש מהלך התפתחותי. יש נראטיב, יש קומפוזיציה בזמן ואפילו קומפוזיציה במרחב למרות שהסתורים אינם מודעים לה. מצד שני מדובר בערב הפתיחה של מועדון סתורים. כמו בכל מועדון אחר אנשים באים אליו על מנת להתבדר, לשמוע מוסיקה, לפגוש אנשים… למועדון יש קוד לבוש. לא מדובר בחליפה ונעלי עקב אלא ברגלים יחפות וכיסוי עיניים."

התימה של עירוב התחומים והשהייה על הגבול שזורה לכל אורך האירוע. הסתורים נפרדים מארנקים וטלפונים סלולריים, מכסים את עיניהם ומפקידים את עצמם בידי צוות המועדון. מצד שני יש להם הרבה יותר חופש מאשר במופע רגיל, מהלך הערב תלוי במידה רבה בהם. המפגשים בין הצוות לבין הסתורים ובין הסתורים לבין עצמם הם אינטימיים מאוד ויחד עם זאת אנונימיים. הליווי התומך והמגן של הצוות מאפשר לסתורים להגיע גם למקומות פחות נעימים. אנשים משתחררים וחושפים את עצמם אבל אף אחד (כמעט) לא רואה.
דניה מציינת שבעצם הביטול של ההפרדה בין המופיעים והקהל אין כל חידוש. "כך זה היה בעבר הרחוק כשאמנות היתה חלק מהטקסים של חיי הקהילה. גם בעידן שלנו, כבר שמונים שנה שמתקיימים אירועי אמנות ששוברים את המוסכמה הזו." ייתכן והעובדה שגם היום ערבוב כזה נתפס כמפתיע מעידה על הצורך שלנו בהגדרות ובהפרדות. המהלך של סתורים מאתגר את הדפוס הזה שוב ושוב.

הילה, מדריכת נוער בת 21 שהגיעה לאירוע בהזמנה של חברה, מתארת את התחושה עם הכניסה לחלל "המועדון": "הטווח שנוח לי להיות בו הצטמצם וכך גם הפעילות שלי. תשומת הלב שלי הופנתה מאוד פנימה וחשתי חוסר ביטחון. ניסיתי להבין מה אני אמורה לעשות ובראש חלפו לי מחשבות מסוג ‘את לא אמורה לעשות כלום’. התחלתי לזוז והרגשתי בטוחה כי חשבתי שמי שרואה משגיח עלי. פתאום היד שלי נכנסה לתוך עיסה קרה ודביקה שהתבררה כקערת סלסה. בבת אחת הרגשתי שאני לבד ושלא רואים אותי. שאני צריכה לשמור על עצמי."

מישהי לוחשת בליל לא מובן בתוך אוזני…מישהו נושף עלי…מושכים לי ביד. אני מתכנס בתוך עצמי, חצי לא יודע מה "צריך" לעשות וחצי מוקסם. צלילים ורחשים מאזורים אחרים רצים דרכי. החושים הולכים ומתעוררים מזמינים אותי להינמס לתוכם. המוסיקאים מנגנים והסתורים מכוסי העיניים מפוזרים באולם. חלקם סטטיים יותר וחלקם בתנועה. מישהי מתרפקת על אחד הקירות המחוספסים. מישהו שוכב חשוף לחלוטין על הרצפה. אחר יושב ונראה כמתמסר, עיניו המכוסות מביטות אולי עמוק פנימה. כמה אנשים מתחילים אינטראקציה מהוססת. אחרים נראים קפואים יותר, אולי מפוחדים אולי סתם לא יודעים מה לעשות. מישהו יעביר את כל הערב צמוד לקיר וללא תנועה, דוחה מעליו את ההזמנות של אנשי הצוות ושל סתורים אקראיים.

אני שואל את דניה האם זה לא קשה כרקדנית ופרפורמרית לוותר על המקום של מי שמופיעה ונמצאת באור הזרקורים. "אני לא מרגישה שאני מאבדת משהו. אין לי עצבות שלא רואים אותי. זה נכון שקורים הרבה קסמים במפגשים עם הסתורים. אני שרה למישהו באוזן, כמה אנשי צוות מרימים מישהו ומסחררים אותו באוויר. הפרטים הללו נשארים סודיים לנצח ביני לבין האדם ההוא. על כך יש לי תחושה – זה היה כזה מושלם, הייתי רוצה לשתף עוד אנשים בזה. אבל כמו שזה רגע סודי לסתור, זו חוויה סודית עבורי, וזה סוד בינינו. האתגר הוא איך להוביל את האירוע למרות היעדרה של המסגרת שמסייעת בכך. כיצד לקיים התקדמות של העלילה, להגיע לפואנטה. במובן זה אנו מקיימים חוויה תיאטרלית שיש בה התפתחות עלילתית עד לשיא הדרמטי."
הילה: "עברתי מסע דרך המוסיקה שנוגנה באירוע. איבדתי תחושה של זמן. הרבה פעמים המוסיקה היתה דיסוננטית וזה העלה בי הרבה חוסר נחת וחוסר שקט. הבנתי שאני שומרת על עצמי ושאני לא אשתגע מהמוסיקה הזו. היא תעבור ויהיה בסדר. היה קטע של מוסיקה רועשת ונוראית במיוחד. תחושה של כלא וחוסר אפשרות לסלק את הרעש. לא ידעתי מה לעשות. פלטתי צעקה ובעקבותיי אנשים אחרים התחילו לצעוק. קרה ההיפך ממה שרציתי. ואז נהיה שקט. השקט נמשך ואני התחלתי לשיר בלחש. הרקדנית לידי הצטרפה אליי ועוד אנשים הצטרפו עד שנהייתה שירה קשובה והרמונית. ההרגשה הייתה של חיבוק."

אני מתחיל לנוע בחלל. תחילה צעדים מהוססים ידיים מושטות קדימה. בכל רגע הקירות מאיימים להתרסק עלי. אני משוכנע שאני אמעד על מישהו או שמישהו יתנגש בי. זה הופך לריקוד. קצת אני יודע שאין קיר או מהמורה בסביבה, קצת לא אכפת לי. גוף נתקל בי והריקוד ממשיך. הידיים שלי פוגשות ראש מתולתל, עכוז, כתפיים. לפעמים כל מה שיש זו תחושה של בגד, בשר ותנועה.
מישהו רוקד איתי, הוא מפעיל אותי ומשחק בי – כנראה שהוא גלוי עיניים. המלים שעוזרות תמיד לייצב ולפרש את המציאות נעלמות. והמציאות מתפרצת בזיקוקים וקילוחים, שוטפת אותי מעצמי ואם רק אתן לה היא תוביל אותי לאן שתמיד רציתי להגיע. לפתע אני מורם באוויר, עושים לי "אווירון". אני צוהל ומתמוגג כמו ילד קטן. אני מאוזן באוויר, מונף על רגלים שתומכות בעצמות האגן שלי. אני תלוי על בלימה וכל רגע יכול להתרסק מ…באיזה גובה אני בכלל? איפה כאן האדמה? הפחד מאוד קרוב. דרושה תשומת לב על מנת לשמור על שיווי המשקל ודרושה גם תשומת לב על מנת לא להיגרר לפחד. להרגיש את הפחד הזה בזוית הקטנה של הלב, להרגיש את המתח של "לפחד או לא לפחד?" ולדעת שהפחד הוא עניין של החלטה זה תענוג גדול. הורידו אותי לקרקע ואנחנו הולכים מכות. מין ריקוד קפיצי של מתאגרפים. אני אפילו מצליח לפגוע. התנועה הולכת וגדלה, הולכת ומסתחררת. לבד, בחלל בלתי מוגבל, אני מסתובב, קופץ, זורם. רוקד את הריקוד של החיים שלי.

הצוות ממלא שלל תפקידים. המגן שומר שאיש לא ימעד, שלא יהיו התנגשויות. הפיה הטובה מסירה במגע יד או בלחישה קיפאון ופחד. ישנה האמא הענקית שחיבוקה ממיס. השדון מסחרר את הסתור ומרים אותו באוויר, מערער את הקרקע הבטוחה והיציבה כדי להגיע אל מקום פחות מוכר. יש מי שבוחר לאתגר, ומגרה לקחת סיכון. המפקח והשומר עוצר את מי שלא מכבד את הגבולות של אחרים. המורה הסבלן נותן את כל הזמן שנדרש על מנת להפשיר, להשתחרר, לחקור וללכת לאיבוד. ויש מי שתובע מהסתורים לחצות את הגבולות שלהם.
בלתי אפשרי להרגיש בנוח בכל אחד מהתפקידים הללו. קשה גם לדעת מה הוא התפקיד הנכון לכל סיטואציה ולכל מפגש. דרושה מידה של העזה על מנת לגשת אל מי שנרתע מהמגע ומההזמנה לצלול אל הלא נודע. זה מלחיץ אם הסתור מתכנס פנימה ואולי חווה מצוקה. זה מפחיד אם הוא מתוח ומסלק אותך באגרסיביות. ומצד שני, להניח להם, לוותר דווקא על האנשים שמתקשים, זה פספוס גדול. המצוקה היא חלק מההתקרבות אל הגבול של הלא נודע. אצל כל אחד הגבול הזה נמצא במקומות אחרים וקשור בחוויות שונות. מהבחינה הזו האירוע מציע למשתתפים בו להילקח אל אותו מקום של אי-נוחות שמאחוריו יש אפשרויות חדשות. דווקא מי שמרגיש בנוח עם הסיטואציה – אולי כי היא קצת מוכרת מסדנאות ואירועים אחרים – עלול להסתפק בחוויה מהנה ואפילו מיוחדת אבל כזו שלא גילתה לו הרבה.

מעיין, בת 29, עוסקת ביוגה ובכתיבה, הוזמנה ל"סתורים" על ידי ידיד שהשתתף בצוות: ההפתעה הגדולה ביותר הייתה לגלות כמה אני מבוהלת וחסרת אונים בלי לראות. כשסופסוף נגע בי מישהו והוביל אותי פנימה הרגשתי רווחה עצומה, התמסרתי אליו לחלוטין והרגשתי כמו גוזל בכף ידו, כמובן מבלי שידעתי דבר על האדם הזה, חוץ מכך שהוא גבר. הוא שאל אותי לאן אני רוצה ללכת. לא יכולתי להחליט מרוב בהלה, ואולי גם רציתי שהוא יחליט בשבילי. ואז הוא הלך. ואף אחד אחר לא בא במקומו. חיכיתי שמישהו יבוא והייתי נבוכה. לא ידעתי מה רואים אלה שרואים, חשבתי שאני ודאי נראית מגוחכת, עומדת או יושבת בפינה בלי לזוז, ובטח כל האחרים רוקדים ומשחקים ונהנים.הרגשתי נטושה, בודדה, שונה ומבולבלת. וכעסתי. כעסתי על חוסר האונים שלי. כעסתי על שנתנו לי להרגיש ככה.
דניה: "מי שמגיע ל"סתורים" דרך העיתון או מחברים ולא מהעולם של הריקוד והמגע לא יודע עד כמה הכל אפשרי. במהלך האירוע אנו משתדלים להביא לידיעתם עוד ועוד אפשרויות. אני רוקדת עם מישהו אז הוא לומד שריקוד זו אפשרות. אני מדברת עם מישהו אז הוא מבין שמותר לדבר. אנו מוסיפים אפשרויות עד שבסוף הבן אדם אומר לעצמו "כמה אפשרויות ועושר יש בעולם הזה?"
ש:מה קורה עם אלו שהחדירה אל מעבר לגבול שלהם משתקת אותם? איך את עובדת איתם?
ת: העיקרון הוא מילימטר אחרי מילימטר. ברגע שהלכתי שני מילימטר והאדם לא איתי אז אני חוזרת אחורה

.ש: את מרגישה בנוח עם האחריות? עם השאלה עד כמה מוכנים ללכת איתך? ת: אני מודעת לכך שזו אחריות. אני מרגישה שאני חולקת אותה עם הצוות וגם עם הסתורים. אם אני מרגישה "לא" אז אני אפסיק. מצד שני כיווץ הוא לפעמים תגובה מתוך הרגל. יש מי שמתורגל להתכווץ כשמחזיקים לו את היד. אני מחזיקה לו את היד והוא מתכווץ. זה לא אומר שממש הפרעתי לו או שאני צריכה להיבהל מזה. לכן אם מישהו התכווץ אני לא אברח. אני אחכה ועוד פעם אתן יד. ואז כן- כן לא- לא. חלק מהחזרות שלנו הוקדש לרכישת המיומנות הזו.

ש: יש בזה אלמנט טיפולי?

ת: בוא נקווה שבכל אמנות יש אלמנט טיפולי. אני חושבת שיש דיון רב סביב השאלה מתי משהו הוא טיפולי ומתי זו אמנות. אותי הדיון לא מעניין. המוטיבציה שלי לעשייה אמנותית היא הבריאות הנפשית שלי אז כנראה שזה תרפואטי. אם אמנות זה ביטוי של התת-מודע האישי והקולקטיבי אז חייב להיות בזה אספקט תרפואטי. אחר כך אפשר לשאול אם זו אמנות טובה או לא. אם האמנות מלמדת אותנו דברים שחשבנו שהם לא אפשריים, אם היא מוציאה כעס ויגון כפרטים וכקבוצה מה יש יותר מזה? ביצירה אני מבטאת את עצמי וביטוי הוא תרפואטי.
מעיין: הגעתי לאיזו פינה והתיישבתי, ומישהו אמר לי שזאת במה והדריך אותי איך לא ליפול. אח"כ באו שניים ונשאו אותי באוויר והניחו אותי בפינה אחרת. הפחד קצת נרגע. היה לי נעים לחשוב שמישהו בכל זאת שם אליי לב ודואג שלא אפגע.
מצאתי לי פינה על הרצפה והתפרשתי, רציתי להרגיש חופשיה עד כמה שאני יכולה. שכבתי כך הרבה זמן ונשמתי ונרגעתי, עד שבאה מישהי וכרבלה אותי בתנוחת עובר. עכשיו התפניתי להקשיב למוסיקה, היתה מוסיקה נהדרת ומכל פינה בקעה מוסיקה קצת אחרת.

שוב אני רוקד. הגוף שלי פוגש גוף של מישהי ואנו רוקדים ביחד. מאוד קרוב. ידיים נשלחות אל הפנים, אל הגוף. זרועות מחליפות ליטופים. זה מאוד קרוב וחושני ובאופן טבעי נמשך לכיוון יותר אינטימי ויותר מיני. אני לא רוצה את זה. אנו ממשיכים לרקוד יחד ואני מנתב את המגע שלי לתחום בו אני חש בנוח. אבל מה קורה פה? פתאום הידיים שלי מלטפות את השיער שלה ומשם את הפנים שלה. אני מחזיר את זה אחורה והריקוד נמשך. ושוב הזרועות שלנו נפגשות ומשם זה הופך לחיבוק. חיבוק רך ועדין אבל לא כזה שנוח לי איתו. הטעם שנשאר מכך מטריד. במיניות עצמה – אפילו שלא רציתי בה – יש משהו עדין ויפה. אבל איך זה שלמרות חוסר הרצון הברור שלי, המגע שוב ושוב חוזר לטריטוריה המינית? כמעט כמו רפליקה של שחקן שמופיע על הבמה לומר את הקטע שלו. האם אני לא מכיר אופן אחר של מגע? כמה ימים אחר כך אני מהרהר בזה שוב ומבין שהמגע המיני שביקש להשתלט על הסיטואציה הוא מקרה פרטי של משהו רחב יותר. אני מלמד סיישין קיטאידו ומספר פעמים במהלך הערב תפסתי את עצמי בתנועות של אמנות הלחימה. אני מכיר קונטאקט אימפרוביזציה ועם כל גוף שפגשתי ניסיתי להיכנס למהלך של השענות, גלגול או הרמה. יש לי את הדפוסים ההתנהגותיים שלי בתנועה – קיטאידו, קונטאקט, מכות ומזמוזים. ואני לא כל כך יודע מה לעשות בלעדיהם. הרבה פעמים כשקטעתי את אחד הפרוטוקולים המוכרים הללו הרגשתי אבוד ותוך מספר דקות מצאתי את עצמי שוב נע לפיו. יצרו עבורי תנאים אופטימליים להשתחרר, להיות אחר, ואני לא הייתי מסוגל.

החצייה של הגבולות באינטראקציה בין מספר אנשים יוצרת אינטימיות רבה. הביטויים הקיצוניים של האינטימיות הזו הן מיניות ואלימות. דניה: "זה מקום מסקרן ומסוכן. בתור צוות יש לנו תפקיד לשמור על הביטחון הפיסי של הקהל. זה כולל גם לעצור את מי ששולח ידיים. גם הסתורים יכולים לעזור. מותר להגיד "לא" כמו בכל מועדון. מותר גם להגיד "כן" וזה גם קורה. המיניות נוכחת באירוע לא יותר מאשר בכל מועדון אחר. אבל יש הבדל גדול לעומת המיניות שאנו רגילים בה. כבר בכך שבמועדון שלנו לא מתקיימים כללי ההתנהגות המקובלים יש הזמנה להתנהגות אחרת. סגירת העיניים זו תודעה אחרת. אנשים נעים ונתקלים זה בזה. להרבה מהאנשים סיטואציה כזו מוכרת רק מהעולם המיני. אנחנו כצוות יכולים לנתב את המפגש לקונטקסט לא מיני, לחיבוק אמהי, לניחום, לאלימות…"
מצד אחד מיניות היא אחד הביטויים החזקים של האני. הרעב המיני, ההעזה, המשחק והביטוי המשוחרר. אבל ב"סתורים" נעדרים אלמנטים חשובים. הכל אקראי למחצה, גוף נתקל בגוף ומשם משהו מתחיל. ובשיאה של ההתרחשות גוף אחר מתגלגל פנימה וקוטע את מה שקורה. והכל אנונימי. אין את השיפוטיות – אליה אני נמשך, אליה לא. ואין את תחושת ההצלחה או הכישלון – דחו אותי, נענו לי.
ש: מה לגבי אלימות? מאבק פיזי?

ת: "אני בעד. אידיאלית היינו נותנים לכל סתור אפשרות לפורקן מוחלט באלימות. לבוא לידי ביטוי עם כל מסת השריר שלו. בכל אירוע אנו יוצרים סצינה אלימה אחת. חשוב שזה יקרה בחדר. גם אם זה לא קורה לך אז אתה עד להתרחשות האלימה שקורה במקום אחר באולם. אתה יכול לבחון את מערכת התגובות שלך: להימשך, להירתע, לרצות לעזור, אפילו לקנא.

ש: למה חשוב שיהיה פורקן?

ת: שיא דרמטי. שיא אישי, ואמנותי. איבוד הגבולות הוא לא רק במין ובאלימות אלא אל מעבר למוכר. אם אתה מכיר את עצמך רוקד קטן אז דרך העבודה עם אחד מאנשי הצוות תמצא את עצמך רוקד גדול. מבחינתי זו עבודת קודש. כמו שבסיטואציה של לראות הופעה, אם ההופעה מרחיבה את החשיבה ואת מה שחשבתי לאפשרי אז קרה בה משהו בעל ערך. כאן אנו עושים זאת ישירות על הגוף של הסתור. אפילו להיות שעה וחצי מכוסה עיניים יכול להיחשב בלתי אפשרי בעיני חלק מהאנשים. והנה שרדנו גם את זה."

המועדון לקראת סגירה והסתורים מובלים החוצה. המהלך של החזרה לעולם הראייה הוא בידיים שלהם. יש מי שממהרים להסיר את הכיסוי, לחפש פנים מוכרות ולהחליף חוויות. אחרים משתהים, לוקחים את הזמן עם המעבר. יש הרבה חיוכים בחדר, הפנים קורנות. יש גם בלבול וחוסר אוריאנטציה. כמה אנשים מוחים דמעות. הצוות מעורבב בקהל, חצי שמח לראות את את מה שנוצר חצי חושש מהתגובות. אנשים אומרים תודה, מתחבקים, רושמים חוויות.

דניה: " כשהמועדון נסגר אנחנו שם כדי לדבר עם האנשים פנים אל פנים, לשמוע את החוויות שלהם. הרבה פעמים שואלים "מי הרים אותי? מי שר לי? מי רקד איתי?" נכון לעכשיו הבחירה שלנו היא לא לתת דיווח. הצורך מיד לדעת, לשים תווית, לקטלג, זה חלק משמעותי מאופן הפעולה של המוח המערבי. שעה וחצי הסכמנו לא לעשות את זה, אז אם נצא ונתייג מיד את החוויה במוכר ובבטוח נאבד הרבה. להסכים להישאר עם הלא ידוע יאפשר לו להמשיך לחלחל ימים ושבועות."
מעיין: אני חושבת שיצאתי עם תחושה של יכולת ליצור אינטימיות עם כמעט כל מי שדיברתי איתו. הרגשתי מאוד נינוחה ולא-חסרת-בטחון כמו בדרך כלל.
הילה: הרגשתי מבולבלת ובעיקר רוגע. הגוף משוחרר ורפוי. החושים מחודדים. עברה עליי חוויה גדולה. לא רציתי להוריד את כיסוי העיניים שלא יהיה חשוף.
"סתורים" מתקיים מידי חודש בירושלים ותל אביב ויש גם כוונה לנסוע איתו ברחבי הארץ.
דניה: "הייתי רוצה שאנשים יבואו פעם נוספת למועדון. שתיווצר קבוצה של אנשים שמתמחים בלהיות סתורים, כמו שיש אנשים שמגיעים שוב ושוב בלהקות מסויימות.

Read Full Post »

כתבה על "סתורים" – מופע בהשתתפות קהל מכוסה עינים, בבימוי דניה אלרז. התפרסמה בגיליון נובמבר 2006.

 

כתבה על "סנגההסווה", קבוצה המשלבת בין תרגול רוחני לאקטיביזם חברתי ואקולוגי. בנובמבר 2006 השתתפו אנשי סנגההסווה במסיקי זיתים של פלסטינאים בשטחים. הכתבה פורסמה בגיליון נובמבר 2007.

Read Full Post »