Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘הליכה בדרך’ Category

כשאנחנו יוצרים, או מגדירים לעצמנו, מרחב קדוש שמתקיים לצידו של מרחב חולין (שלא לומר טמא), אנחנו דנים את עצמנו למאבק מתמשך. כך קורה תמיד כשאנחנו מאמינים יותר מדי לשניות כלשהי. החולין והטמא מאיימים שוב ושוב לפלוש אל המרחב הקדוש ועלינו מוטלת החובה להילחם בפלישה זו. באופן דומה, לקדושה יש שלל הזדמנויות להרחיב את עצמה אל חלקים נוספים של החיים שלנו ושוב חובה עלינו להאבק למען ההתרחבות הזו. יש הרואים במאבק הזה משהו הרואי, אבל אנחנו שחיים בארץ הקודש ובעיר המקודשת לשלוש דתות מונותאיסטיות (שום "הא" הידיעה בבקשה) עדים כל יום למצוקה ולכיעור שהמאבק הזה יוצר. הפיתרון, כך גורסים כל מיני  מורים הוא להתעורר לכך שהכל קדוש (והכל חולין).
היהדות האורתודוכסית הממוסדת – כמו גם רבים מהמשתייכים אליה – עסוקה רובה ככולה במאבק האיתנים שבין הקדוש לשאינו קדוש והגילויים הציבוריים של המאבק הזה הם כאמור, מאוסים מאוד. למרות הפיתוי להשליך בליסטראות של אי-שניות אל עבר האורתודוכסיה הזו, אני מוצא שלמתח בין הקדוש לשאינו קדוש יש ביטוי חזק גם בדיסציפלינות המזרחיות שמהוות את דרך חיי.

אמנם אצלנו לא מדובר בקדושה אבל האימון – במדיטציה, תנועה או שיאצו – מתקיים בתוך חלל מוגן שמאפשר למתאמן לחוות ולבטא את עצמו באופן שונה ומיטיב מכפי שהוא רגיל אליו ב"חיים האמיתיים".

האימון יוצר שדה מוגן: ישנן מטרות מוגדרות, התכוונות חיובית להתפתחות, הכרות ואמון בין חברי הקבוצה.לצד כל אלו יש גם מערכת כללים שהמתאמנים מקיימים (גם אם לא תמיד באופן מודע). הכללים הללו מעצבים את ההתנהגות של המתאמנים ומכוונים אותה לכיוון מיטיב. לא פחות חשוב מכך, יש להם תפקיד חיוני ביצירת הלך הרוח הרגשי-נפשי אשר מאפשר למתאמנים להיות במיטבם (מדוייקים, ערניים, רגישים, חשופים…. הרשימה ארוכה ומשתנה מקבוצה לקבוצה). יש כאן פרדוקס או אתגר לא פשוט. מצד אחד, השדה המוגן חיוני בשביל שתהליך הגילוי/לימוד/התפתחות יתרחש. מצד שני, אם השדה המוגן הוא שמאפשר למתאמנים את התובנות והחוויות ההתנהגותיות והנפשיות אליהן הם כמהים נגזר מכך שמחוצה לו, קרי ב"חיים האמיתיים", יהיה להם קשה מאוד לקיים את מה שטעמו וביטאו באימון. כתבתי על כך לפחות  פעמיים.
לדוגמא, תכנית כל עצמותי תאמרנה שלימדתי בה ושהקים חברי רונן יצחקי. צעירים דתיים פנו אליו בבקשה שיבנה עבורם תכנית של לימודי תנועה והוא המליץ להם להצטרף ל"תבונת הגוף" בה לימד יחד איתי. ההצעה שלו לא התאימה להם מכיוון שהתכנית שלנו היתה פתוחה – כמובן – גם לנשים. כשאמר להם, "אני חושב שאפשר להיות בשיעור תנועה ולהתייחס אל הגוף באופן ענייני", הם השיבו, "אבל אנחנו לא רוצים להיות ענייניים בשיעורים הללו אלא בדיוק להיפך". הם אמרו זאת יפה מאוד – הם רוצים להרגיש, להתרגש ולסעור דרך העבודה התנועתית ואינם חשים בנוח לעשות זאת במחיצתן של נשים. החצי הראשון של התשובה שלהן – הרצון לסעור – שכנע את רונן לפתוח את מה שנהיה היום לתכנית מגוונת ומעניינת של לימודי תנועה לגברים.

אלא שאם אנשים נדרשים לשעורי תנועה נפרדים לגברים ונשים על מנת שיוכלו לבטא את עצמם משוחררים מכל מה שתנועה בנוכחות אינטימית של בני/ות המין השני יכולה לעורר, מה זה אומר על החיים שלהם מחוץ לשיעורי התנועה? עד כמה השיעורים הללו יכולים ילמדו אותם משהו על סער ורגש כשנשים כן נוכחות במרחב שלהם? תומר פרסיקו התייחס לסוגייה הזו (ועם פחות אמפתיה ממני) כאן.

הפרדוקס שבשדה המוגן כמרחב להתפתחות הוא סיבה טובה להסתכל על הכללים שבעזרתם אנחנו יוצרים את המרחב הזה. בעצם, הכללים עצמם אינם כה חשובים אלא האופן שבו אנחנו עושים בהם שימוש: לפעמים על מנת להגן על גבולותיו של המרחב המוגן ולפעמים על מנת להרחיבם. אנחנו עוברים שוב ושוב בין שדות מוגנים למרחבים הפתוחים של החיים. מי שמבקר בבית כנסת, מטפל בקליניקה או מתאמן בדיסיפלינה כלשהי עושה את המעברים הללו מספר פעמים ביום. יש גם שדות מוגנים שאנחנו מגיעים אליהם לעתים רחוקות יותר – רטריט מדיטציה למשל. הניסיון לשמור על גבולות שנחצים שוב ושוב ושוב הוא סיזיפי במקרה הטוב ואלים להחריד בהרבה מקרים – דוגמאות ישראליות לכך יש לנו למכביר. 

לפעמים אנחנו נעזרים בטקס מסויים על מנת להדגיש את המעבר: קידה בכניסה וביציאה מאולם האימונים למשל, או לבישת בגדים מיוחדים. מי שאינו מורגל בטקסים הללו עלול לראות בהם טקס חסר משמעות (קידה) או אפילו שלילי (הפרדה בין נשים וגברים) אך מניסיוני אני יכול להעיד שלכללים הללו יש ערך. מורה הזן הסיני מומון היטיב לנסח את הפרדוקס הזה:

מי שמקפיד לקיים את החוקים והכללים קושר את עצמו ללא חבל.
מי שקשוב לצרכיו ומרשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, הוא חלק מצבא הכופרים של השטן.
לשמור את התודעה שלווה הינו זן פגום של שתיקה ותו לא.
למלא אחר התשוקות ולשכוח את העולם זה ליפול לבור עמוק.

 
עוד הוא כתב: "מי שמקדיש את כל כולו למדיטציית זן, חי חיי מפלצת".

יש מגוון דרכים לפתור – או שמה לפטור – את הפרדוקס הזה. הנפוצה בהן מתייחסת אל האימון כאל סוג של מפלט או תרופה שמנקה אותנו מתחלואי היומיום ומטעינה אותנו באיכויות חיוביות. הגישה הזו – למרות שיש בה אמת – היא בעייתית אם מסתפקים בה שכן היא משאירה אותנו תלויים בתרופה של האימון ומעוררת יחס שלילי אל החיים ושלל אתגריהם היפים.

דרך אחרת לפתור את הפרדוקס היא לטעון שמה שאנו רוכשים בתוך השדה המוגן מחלחל אט אט אל המרחב הפתוח של החיים, שהשינוי שחל בנו בחלל המיוחד/מקודש של האימון מלווה אותנו גם מחוצה לו. גם כאן מדובר באמת חלקית. לצערי היכולת שלנו להגשים בחיים את שהבנו והיינו באימון היא מוגבלת. החלחול הזה אינו מתרחש מעצמו: נדרשת עבודה שלוקחת בחשבון את המעבר משדה שמוגן על ידי כללים אל החיים שנמצאים מעבר להם. דווקא משום שהם מאפשרים לנו מצב כה מיטיב אנחנו נוטים לההפך תלויים בהם רגשית.

בעיה גדולה עם הפתרונות הללו היא שהם מתעלמים מהנטייה שלנו לרצות עוד ועוד מהמרחב המוגן וליצור בשל כך מאבקים בתוכנו ומחוצה לנו. בלי מודעות לנטייה הזו ולתלות שאנחנו מפתחים בתרופה ובכללים שמאפשרים לנו אותה אנחנו עלולים – במקום לנסות את כוחנו במרחב נטול כללים – להשתדל ולכפות את הכללים על חלקים נוספים של המרחב, כאילו שאפשר להכפיף את החיים לכללים ובד בבד לשמור אותם זקופים ומלאים.

בקרב יהודים דתיים ישנו מנהג שלא להפנות את הגב לכותל המערבי. אנשים רבים מתרחקים מהכותל כשפניהם נשואות אליו והם הולכים אחורנית. בעיני זה טקס יפה מאוד, דרך נאה לעורר כמיהה בלב. אבל אבוי למי שבאמת מאמין שאי אפשר לשאת את קדושת הכותל בלב גם בלי להתבונן בו; אבוי למי שלא חווה מימיו שכל אבן – כן, גם מחוץ לכותל – מספרת כבוד אל.
לצערי, על פי מה שמתרחש בכותל ובסביבתו, נדמה שדתיים רבים אכן אינם מבינים שכללים יכולים לשרת אותנו רק באופן מוגבל ושניסיון להרחיב את תחום תכולתם עלול להיות מעשה עלוב. בשנה האחרונה הופיע ברחבה שמחוץ למתחם הכותל מעבר לגברים בלבד שמטרתו לאפשר לחפצים בכך להרחיב את תחום ההיפרדות שלהם מנשים. אני תוהה אם בעתיד יוארך המעבר הזה כך שישתרך ברחבי עיר הקודש. צחוק בצד, המעבר המדובר הינו עלוב לא רק מהבחינה הרעיונית. גם ביצועו מרופט ועלוב – משדר בדיוק ההפך מקדושה.

אפשר כמובן לערער על עצם הגדרתה של הפרדה בין המינים ככלל מיטיב אבל זה איננו הנושא של הרשימה הזו. מה שאותי מעניינת היא הבעייתיות שבהצמדות לכללים גם כשהם נראים לנו מיטיבים. מי שרוצה להתעדכן בשלל מאבקי הקדושה שמתרחשים בכותל – ובזוית נוספת על הבעייתיות שבהם – יוכל למצוא אצל תומר רשימה מאתמול.  

עם יצירת המרחב המוגן אנחנו נידונים לשמור עליו מפני חדירה של השפעות החולין. בסדנת קיטאידו לפני למעלה מעשור, ניסה מורה צרפתי להלהיב אותנו בעת אחד התרגילים: "תראו לי מה הלב שלכם מרגיש, תראו לי את השמחה שלכם". כשהתרגיל הסתיים שאל אחד המתאמנים: "למה ביקשת שנראה את השמחה שלנו? מה אם אני מבואס עכשיו?". השאלה שלו פוצצה איזה בלון שהיינו בו ואנשים נהגו להזכיר אותה גם כמה שנים אחרי אותה סדנה. יותר מדי פעמים, המועקות שלנו נחשבות כהפרעה לאימון ולא כחלק ממנו. אני אמור להיות באימון במיטבי: הגון, פתוח, מרוכז… לא ברור איזה מקום יש לכאבי הגוף והלב שלי בתוך האימון. הרבה פעמים המכאובים הללו נתפשים כהפרעה, חדירה של התנהגות החולין שלנו אל המקדש של השיעור/אימון שבו – יחד עם השלת הנעליים – אנחנו מניחים בצד את החולשות שלנו. כל כך חבל שזה כך. הרי אפשר לראות את כל מה שהמתאמן מביא איתו לא כהפרעה אלא כחלק מהאימון. אז נוצרת אחווה אמיתית בין חברי הקבוצה שמבוססת על חמלה ותמיכה לא פחות מאשר על ההנאה האגואיסטית שאנחנו מפיקים אחד מהשני. חדירת החולין לא מחללת את השדה המוגן אלא להפך, מאפשרת לנו להיות עם האמת הפחות יפה שלנו – שחצנות, ביישנות … – במרחב שהוא בכל זאת פשוט ומוגן יותר מהחיים האמיתיים ולגלות כך דברים חדשים, על הכאב שלנו ועל עצמנו.

אני לא מתיימר לטעון שפשוט לעשות את החיבור הזה או שאני לגמרי יודע איך ליצור אותו. כמורה – שאמור לעורר השראה, להיות מיומן, ללמד, להצחיק …. – זה מאוד מאתגר להרשות לעצמי להיות "אביב הרגיל" באימון. לפני מספר שנים שברה את לבי אהבה גדולה שלי. היא נפרדה ממני ואני התהלכתי למחרת מוכה יגון, לא מסוגל להתרכז בשום דבר ממה שהייתי אמור לעשות. בערב העברתי אימון ושם תפקדתי כאילו הכאב הזה אינו קיים.
במשחק התפקידים בין מורה לתלמיד קשה לתת מקום לחולשות האנושיות של המורה. ראיתי מורים מצוינים שלא הצליחו להסתיר דיכאון, חוסר ביטחון או גסות רוח שהביאו עימם לאימון. רוב הפעמים תגובות התלמידים להתנהגויות הללו הן הכחשה ("מה פתאום הוא היה גס רוח?! הוא עשה הצגה לטובתך") או אכזבה עמוקה מהמורה. תלמידה וחברה טובה אמרה לי לאחרונה, "אני רוצה שתדבר על הפגיעות שלך כדי שגם אחרים ידברו על שלהם". איזו קריאה שונה זו מהציפיה התמידית למורה נערץ שפתר את שלל בעיותיו (ולכן הוא פנוי מיד להתייחס לבעיות שלי).

איך בכל זאת מאפשרים לחולין לחדור אל האימון בלי להדחיק אותו מצד אחד ובלי שיחריב את החלל המוגן מאידך? הבהירות שכל דבר המתרחש – בתוכנו או מחוצה לנו – במהלך האימון יכול להיות חלק משמעותי
מנו היא חשובה מאוד כאן. כדברי דוגן זןג'י "ללמוד את הדרך, פירושו ללמוד את העצמי". הבהירות הזו אינה מובנת מאליה. הרבה יותר מקובל לחשוב שהאימון עוסק בתחום ידע כלשהו – הגוף ותנועתו למשל ומה שאינו הגוף ותנועתו לא אמור לקבל התייחסות. על פי גישה זו, לימוד הגוף להתקרקע ייצור אוטומטית אדם שהוא מאוזן ומקורקע יותר גם מבחינה נפשית. בעיניי זו גישה שגויה. כעס, פחד, עצלנות… אפשר להתאמן איתם. הם אינם הפרעה אלא אם כן אנחנו מעוניינים לכנות את החיים עצמם הפרעה.

ומה זה אומר להתאמן איתם? באמנויות לחימה, הנטייה היא "להתגבר על" וסביר שזה יהיה היחס לו יזכו הצדדים הפחות יפים שלנו. זו דרך התמודדות אחת אבל חשוב להבין שהיא איננה היחידה ושלא כדאי לטפח התגברות והתמודדות כברירת מחדל לחיים. לאמנויות לחימה יש גם עקרונות אחרים – למשל, "להשתלב עם". פעמים רבות אני מוצא את עצמי משתלב עם התקפה פיזית שמופנית לעברי ובודק תוך כדי כך מה זה אומר להשתלב עם דאגה שמעיקה עלי.
אותו דבר אפשר לעשות כשמתייחסים ליציבות של הגוף, למאמץ פיזי מיותר, כשמבדילים בין דרכים שונות לנוע מול התקפה פיזית.

לפעמים לא ברור מה לעשות. המועקה נמצאת שם ואני לא יודע מה זה אומר להתאמן איתה. אבל כל עוד אני ממשיך להתאמן ומניח לה להיות נוכחת – אפילו מרשה לעצמי לבטא אותה מידי פעם – אני בעצם עושה בדיוק את זה: מתאמן איתה. קורה שם לימוד גדול. לפעמים השקט של המרחב המוגן מאפשר לראות דבר חדש, לפעמים אין לי מושג מה קרה.

מיניות בחברותא של ההולכים יחדיו בדרך היא כמובן נושא גדול. היא נוכחת תדיר והיא לא מקבלת מספיק התייחסות. בכתיבה שלי בבלוג הזה כמעט ולא התייחסתי לנושא ואיני הולך לעשות זאת עכשיו. עצרתי מכתיבתי למספר דקות ובדקתי – אולי אני כן יכול לכתוב על כך, אצטרך לנסות ולראות האם אני חש בנוח לפרסם את התוצאה. 

 

גם מי שכמוני, מקבל את הצורך בהפרדה לקדוש מול חול או מוגן מול פתוח, טוב שיזכור את המימד האשלייתי שלה. מאמר המערכת של הגיליון האחרון של "ארץ אחרת" מדבר על הרעה החולה של צניעות פונדמנטליסטית שמדכאת את הקשר שלנו לגוף ולמיניות שלנו, ולעומתה הספחת של הדוניזם חסר גבולות שהופך אותנו עבדים לתשוקות. אבל זה לא שהבחירה שלנו מוגבלת לשתי אלו. אלו הן רק הקצוות שבינהם משתרע מנעד רחב מאוד של איכויות אפשריות. האיזון, אינו נמצא בשום נקודה ספציפית של המנעד הזה כי אם ביכולת לנוע לאורכו במיומנות ולהתאים את עצמי למה שמתבקש על פי הנסיבות הפנימיות והחיצוניות שלי. שמעתי את אריה דרעי שואל בכנס הרצליה מה היא היהדות של החילוניים. לצערי, שלל התגובות לשאלה המתריסה שלו התמצו בלתקוף אותו ואת היהדות החרדית מבלי לענות תשובה של ממש. יש לא מעט תשובות טובות לשאלה של דרעי. התשובה שלי היא, שהחילוניות היא המעשה האמיץ של חיפוש משמעות וטוב תוך כדי מודעות לאשליה שבכללים.

Read Full Post »

מקומות

משנסגר המוסד החינוכי בקיבוץ עין דור החליטו פרנסי הקיבוץ להסב אותו למרכז אירוח של לינה כפרית. בהתאם הותקן שם שלט "אירוח כפרי תבור". אלא שהמבנים נשארו כפי שהם – יציבים אבל קצת זקנים. כנ"ל המקלחות המשותפות ובתי השימוש. הקירות בחדרים ערומים ומיטות הברזל מזכירות לי איך זה היה בטירונות. ציורי הקיר של החניכים גם הם נותרו (גורבאצ'וב ובוש מחליפים דאחקות), דוהים לאיטם בשמש. המדשאות במקום יפות ונעימות אבל בסך הכל מדובר במקום שהתנאים בו פשוטים ולפעמים דורשים שיפור.

על אף כל זאת, נמצא המקום מתאים לאירוח קורסי המדיטציה שעמותת תובנה מקיימת ובשנים האחרונות אני מגיע למקום דרך קבע. לפעמים על מנת להשתתף בקורס ולפעמים על מנת לטפל בעניין כזה או אחר של העמותה.

למרות פשטותו של המקום והפינות המוזנחות שמקיפות אותו הוא נהיה לי מקום מיוחד. אני מגיע לשם ומיד שורה עלי רוח אחרת. משהו בתוכי נהיה מחובר יותר, מקורקע יותר, פתוח יותר. נעים להרגיש את זה, ללכת בין המבנים הלא מיוחדים ולאורך הגינות חסרות הייחוד ולחוות איך כולי צועד, כולי רואה, כולי שומע, כולי חווה…

לפני שנתיים הייתי בקורס של תובנה שהתקיים לא בעין דור אלא בקיבוץ תובל שמעל דיר אל אסד. המקום נבחר לקורס הנ"ל משום יופיו ותנאיו המשופרים. אולם מדיטציה יפהפה על קצה ההר. מהחלונות הענקים נשקף הגליל התחתון. אויר ההר צלול מסלולי הליכה נעימים מתפתלים בשטח. חדרי השינה מאובזרים היטב. מקלחות ושירותים נפרדים לכל חדר.

כמה רציתי לחזור ולתרגל בקיבוץ תובל והנה ניתנה לי האפשרות כשלפני חודש הייתי שם בקורס. המקום נותר כשהיה, מזמין, יפה, מקסים. אך הקסם של עין דור לא שרה שם. הגעתי, שמחתי להגיע והתנהלתי כמו בכל למקום אחר. אט אט המדיטציה פעלה את פעולתה עלי, השקט והחיבור ניתנו לי גם בתובל. אבל נוכחתי שם עוד יותר עד כמה אירוח כפרי תבור החבוט והדהוי נהיה לי למקום מיוחד.

חוויה דומה היתה לי לפני מספר שנים באחד מהאולמות ששימשו לאימוני הקיטאידו שלנו. נהגתי לשכור את אולם הספורט של בית הספר "יהודה הלוי" במושבה הגרמנית בירושלים. אחרי שנה בה קיימנו אימונים מהנים ומוצלחים עבר את בית הספר שינוי ארגוני או כלכלי. המנקה הזקנה פוטרה ובמקומה התקשר בית הספר עם חברת ניקיון.

את אולם ההתעמלות הם הפסיקו לנקות משום מה וכל תחינותיי היו ללא הועיל. הייתי מגיע שעה לפני כל אימון על מנת לנקות את האולם וכמויות הזוהמה שהתגוללו בו היו מדהימות. הלכלוך הזה יחד עם קשיים אחרים בתפעול האולם גרמו לי לחפש אולם אחר לשנת הלימודים הבאה.  
השנה הגיעה אל קיצה וזה היה האימון האחרון שלנו לפני שנעזוב את האולם לטובת המקום החדש. לקראת סוף האימון התיישבנו למדיטציה. ללא שום תכנון מוקדם הוצפתי ברגש עז של הכרת תודה לאולם על מה שחוויתי בו לאורך השנים שאירח אותנו. לאור הנסיבות זה היה מפתיע מאוד אבל לא היתה לי אפשרות להיות מופתע. החוויה המענגת הזו סחפה אותי איתה.

בעוד מספר ימים אני טס למקום שהוא יקר לי ושכתבתי עליו כאן בעבר. מרכז האימונים של הקיטאידו במניל, צרפת מקיים שוב את סדנאות הקיץ שלו. בניגוד לשני המקומות שתיארתי למעלה, מדובר במקום יפהפה והתנאים בו נהדרים. אבל גם כאן, לא הנוחות והיופי הופכים את המקום ליקר כל כך. מידי שנה אני נוסע לשם ובכל פעם מותיר משהו מעצמי ומקבל בתמורה משהו אחר. בכיתי שם ושתלתי שם עצים, שיפצתי את התקרה ובביקור הנוכחי אראה איך יצא פרויקט הסיוד האחרון שעשיתי בסוף הביקור הקודם שלי. התקרבתי שם אל אנשים ואל עצמי, למדתי המון וגם לימדתי.

הקיץ אשהה שם שוב עם המורה שלי ועם שותפים שיקרים לי. המרכז ברחוב דו-פונט מס' 9 במניל מחכה שאגיע.

 

 

Read Full Post »

בשנת 1982 איתן בן מאיר פתח את דוג'ו האייקידו הראשון בישראל והיה מורה האייקידו הראשון בארץ. הדוג'ו של איתן היה בתל אביב ובמשך השנים הוא הקים או עזר להקים את קבוצות האייקידו הראשונות בערים שונות בארץ ומורי אייקידו רבים התחילו את דרכם בדוג'ו שלו.

איתן הוא בעל דרגת דאן 6 באייקידו. הוא התחיל להתאמן באייקידו בשנת 1975 בקליפורניה והתאמן שם 7 שנים עד לחזרתו לארץ ב-1982. במשך 3 שנים הוא היה אוצ'י דשי (תלמיד שמקדיש את מירב זמנו לאימונים ולמשימות של ניהול הדוג'ו של המורה שלו ושזוכה להנחיה צמודה מהמורה) אצל ברוס קליקשטיין. בין השאר התאמן אצל המורים פרנק דוראן ובוב נידאו.
ב-22 השנים האחרונות הוא תלמידו של פרנק דוראן.

איתן הוא מהנדס תוכנה במקצועו וב-1997 הוא נסע שוב לקליפורניה על מנת להקים חברת סטרטאפ. התפוצצות הבועה של 2001 חיסלה את החברה שלו ובשנת 2004 הוא חזר לישראל.

כיום איתן מלמד אייקידו במרכז הספורט בקיבות מעיין צבי שליד חיפה.

לאתר של איתן בן מאיר.

נפגשתי עם איתן על מנת לראיין אותו על מבצע "עופרת יצוקה". נהניתי מאוד מהראיון. הדיבור של איתן שילב בין הרבה ביטחון עצמי לכנות והיעדר יומרנות. גם כששאלתי שאלות שאיתן הצהיר שאינן שייכות לתחום התמחותו, התשובות שלו היו קולחות אבל לא נאמרו כלאחר יד. מפאת אורכו של הראיון אני מחלק אותו לשני חלקים. החלק שלפניכם אינו נוגע למבצע "עופרת יצוקה" אלא מתמקד בסיפורו האישי של איתן ובשאלת הקשר בין אימון האייקידו ושאר החיים שלנו.

אני חייב לציין שכראיון על אייקידו נטו הדברים שלהלן אינם שלמים בעיניי. ראיון שמתמקד בתפיסת העולם של האייקידו או בסיפורו האישי של איתן בן מאיר היה שואל על נקודות שלא מופיעות כאן ומעמיק בחלק מהנקודות שכן מופיעות. הסיבה לחוסר השלמות הזה היא שמוקד הראיון כן היה המבצע של צה"ל בעזה. בכל מקרה האחריות על השאלות שלא נשאלו היא שלי כמובן. יחד עם זאת אני חושב שהראיון כן מעניין הן לקהילת אמנויות הלחימה בארץ והן למי שמוצא עניין בתהליך הלימוד וההעמקה שאמנויות הלחימה מציעות.

אט: התחלת ללמד בארץ בשנות ה-80.

איתן בן מאיר בעבודת זוגות

 

איתן במ: באוקטובר של 1982. לפני כן חייתי 7 שנים בקליפורניה והתאמנתי שם.
אט: היית המורה הראשון לאייקידו בארץ. איך זה היה להביא משהו חדש שאף אחד לא ממש מכיר?

איתן במ: אפשר להגיד שזה היה קל ואפשר להגיד שזה היה קשה. זה היה שניהם. כשהגעתי הייתי משוכנע שזה היעוד שלי בחיים ושאני יכול לעשות את זה. הגעתי לארץ בלי שום תמיכה אבל היה לי מאוד ברור שזה מה שאני הולך לעשות. ידעתי שאני הולך ללמד אייקידו באמצע ת"א ואכן שבועיים מרגע שהגעתי לארץ היה לי כבר מקום והיתה לי קבוצה. זה מראה לך כמה נחישות וביטחון עצמי הם חיוניים. כשישבתי במטוס חשבתי על מה שיקרה בארץ והיה לי חשש. אני נופל במקום שאני לא מכיר ומתחיל משהו שאף פעם לא עשיתי, מתחיל דו'ג'ו של אייקידו. מצד שני היה לי ביטחון מוחלט שזה יקרה. היתה לי הבנה ברורה שזה צריך לקרות באמצע ת"א כי ככה זה היה אצל המורה שלי ואצל המורים שלו.
התחלתי לטייל בת"א לראות אם יש מקום מתאים, הגעתי לבי"ס לקראטה באמצע ת"א. נכנסתי באמצע השיעור והמורה – בוזגלו – מיד עצר את השיעור, ניגש אלי ושאל איך אפשר לעזור לי. התחלתי להגיד שאני מורה לאייקידו והוא מיד קטע אותי ואמר "ואתה מחפש מקום ללמד". זה היה ברחוב פינסקר פינת טרומפלדור, במקור זה היה המקום של אימי ליכטנפלד ושם נוצר קרב מגע ישראלי.

אט: איך אנשים קיבלו את האייקידו?

איתן במ: עשיתי הרבה הדגמות, הייתי צעיר וחזק אחרי שנים אינטנסיביות של אימון אייקידו. הדגמתי על כל מי שבא. בהתחלה על אנשי אמנויות לחימה שהגיעו לראות ואחרי כמה שבועות על התלמידים הראשונים שלי. חלק גדול מהתלמידים הראשונים היו אנשים שעסקו בקראטה או ג'ודו והרשים אותם מה שהם ראו.

אט: מה שקרה מאז בארץ די מדהים. עשרות דוג'ו לאייקידו, אלפי מתאמנים.

איתן במ: אני לא יודע. אם אתה עומד מול סלע קשה עם אזמל ופטיש אז נוצר משהו. השאלה היא מה יותר מרשים, התוצאה או העובדה שלאדם היה את הרצון להתמסר?

אט: לאימון באמנויות לחימה יש ערך מוסף מעבר לדיסיפלינה עצמה בכך שהוא מלמד אותנו על עצמנו ונותן לנו תובנות מסויימות בקשר לחיים. בראיון איתך אני רוצה להסתכל על עופרת יצוקה לאור האימון.

איתן במ: אני מאוד נזהר בזה כי אני לא רואה את עצמי מומחה לחיים. אני לא יכול להגיד מה רלבנטי לחיים ומה לא. אני עוסק ברצינות באייקידו עשרות שנים ולכן רכשתי מיומנות באייקידו. אני עוסק באייקידו מסיבה אחת בלבד: זה מעניין אותי ונותן לי סיפוק אישי. אין לי יומרה לחשוב שמה שאני עושה רלבנטי ליותר מזה ואני נזהר לא להבטיח לאף אחד דברים כאלו. אני מבטיח למי שמתעניין שכל עוד אייקידו מעניין אותו אני אתאמץ לעזור לו ללמוד את זה. יש אנשים שלמדו אצלי המון. הם התחילו עם שתי ידיים שמאליות ומתוך ההתמדה שלהם הגיעו מאוד רחוק. אני לימדתי אותם אייקידו והם הגיעו מאוד רחוק באייקידו, לא דווקא בדברים אחרים.

אט: אני מבין מה אתה אומר ובמיוחד את סכנת היומרה. מצד שני אפילו אם לא לוקחים את האימון לחיים אז החיים נכנסים לאימון. אתה לא מתייחס לדברים יותר רחבים מאשר התנועה?

איתן במ: המומחיות שלי היא העיסוק באייקידו וזה מה שאני מצפה שאנשים ירצו ללמוד ממני. אם הייתי נגר מומחה אז אנשים היו באים לשאול אותי על נגרות ואני הייתי שמח לעזור להם. זה אותו דבר. כל יתר הדברים אינם אלא השערות, תקוות והנחות. חלק מהשערות הללו אולי יותר מבוסס אבל זה עדיין ברמה של ניחוש.

אט: אני חושב על המילה היפנית למורה, "סנסיי" שמילולית פירושה "חי קודם". כלומר המורה חי לפני התלמיד ויש לו ניסיון חיים עשיר ממנו. במסורת היפנית בהחלט טוענים שהאימון הוא דרך לחיים עצמם.

איתן במ: יש הרבה מורים לאייקידו וכל אחד מבטא את דעתו האישית לגבי אופי האימון וזה בסדר. בדוג'ו שאוסנסי ("המורה הגדול", מייסד האייקידו מוריהי אואשיבה) הקים באיוומה, תולה על הקיר ציטוט שלו: "תכלית האימון באייקידו הוא יצירת sincere people". זה בהחלט קישור לחיים. מאוד יכול להיות שכש"יצא" לאוסנסיי האייקידו (אני לא חושב שהוא ישב וחשב מה כדאי להמציא עכשיו) הוא ניסה להגדיר לעצמו או לתלמידים שלו מה הוא עושה וזה נראה לו האספקט הכי חשוב. אבל הוא לא יצר חוברת הדרכה : "מגיע אלינו אדם לא כל כך כן ואמיתי. נעשה א'-ב'-ג' הוא יצא אמיתי יותר". מבחינתי המשפט הזה מתמצת הרבה ניסיון חיים, הבנה, ושאיפות. אואשיבה לא הסביר את המשפט הזה אז אפשר לקבל ולהבין אותו איך שרוצים. החל משזו הסיבה היחידה להתאמן ועד לגישה כללית, או תקוה שזה באמת קורה באימון.

אט: איך נראה לך שאימון פיזי בתנועה יכול לעזור למישהו להיות אמיתי יותר?

איתן במ: האימון מעמת אותך עם אנשים אחרים במובן הפיזי. הרי אפשר לדבר באופן תיאורתי על איך ראוי להתנהג עם אנשים. האדם הנורמטיבי בדרך כלל יסכים על כמה עקרונות. למשל משפט שהוא בבסיס האייקידו: "יותר קל להשיג שינוי על ידי הסכמה מאשר בהתנגשות". אני בדקתי את המשפט הזה על אלפי אנשים ולא פגשתי מישהו שלא מבין או לא מסכים איתו. למרות זאת, רוב האנשים לא מקיימים את המשפט הזה באופן מיומן כשהם מגיעים לעימות או חילוקי דיעות עם מישהו אחר.

באייקידו מתאמנים על העיקרון שהמשפט הזה מבטא מאות פעמים בכל שיעור. אם אתה מתמיד באייקידו , עשרות שנים ואלפי ימים אתה מגיע למצב שאתה כל הזמן מתרגל באופן פיזי את הדבר הזה. באופן כזה, הסיכוי שתפנים את העיקרון הזה גדל.

בכלל, לימוד דרך הפיזיולוגיה והפיסיקה של הגוף הוא לימוד מלא יותר מאשר לימוד אינטלקטואלי. ברמה הפיזית הדברים יותר חד משמעיים. יותר קל להבין את ההתחלה של המהלך, את הסיום שלו ואת אופן המעבר שהתרחש באמצע. בעימות הפיזי יש פחות מקום לפרשנות. יותר ברור מה קשה ואיפה קשה, מה האיום, והתוצאה היא הרבה יותר ברורה. מי שמרותק מרותק, מי שנפל נפל, מי שאיבד שיווי משקל איבד… התוצאות ברורת.

אט: כאשר באייקידו מופנית אלי התקפה וכמו שאמרת אני משנה אותה דרך הסכמה ולא מתוך התנגשות, עדיין אני יכול להשתמש בטכניקה של אייקידו ולהפעיל יותר מיד כוח. מה בטכניקה ילמד אותי שזו לא דרך נכונה?

איתן במ: אין משהו עקרוני בתרגול שעושה את זה. האייקידו התפתח משיטה בשם דאיטו ריו, או אייקי גי'וג'יטסו. זו שיטה עתיקה עם שורשים מתועדים בני 1000 שנים. היא באה מעולם שבו ניצחון היה משחק סכום אפס מוחלט, עניין של חיים ומוות. לכן חלק גדול מהטכניקות היו פעם קטלניות ברמות של נזק בלתי הפיך שהבטיח את חיסול האיום לתמיד.
אוסנסיי אמר שהוא המציא את האייקידו, כשהוא התחיל להתשמש בשם אייקידו ולא אייקיבודו. בין השאר הוא ניפה את הטכניקות ופיתח דרכים לבצע אותן בצורה שאינה מזיקה ואינה פוגעת. הוא יצר תרגול בריא ולא פוגע. כאשר מתאמנים באייקידו ומגיעים לרמה של הבנה ושליטה גבוהה בטכניקות השונות, אפשר להפוך אותן בחזרה למסוכנות ומזיקות.

לאייקידו יש ערך כאמנות לחימה רק מפני שהוא מאפשר לך להגיע למקום שבו יש לך בחירה: אתה יכול להזיק או אתה יכול לנטרל בלי להזיק. אתה לא יכול ללמד אייקידו, כלומר ללמד איך להתמודד עם התקפה פיזית באופן שמנטרל בלי לפגוע אם אתה לא מראה איך אפשר לפגוע. אתה לא יכול להגיע למצב בו אתה מנטרל בלי לפגוע אם אתה לא יודע להגיע למצב שבו יש לך את האפשרות גם לפגוע.

אט: תסביר לי את זה בבקשה.

איתן במ: אם מישהו מתקיף אותי פיזית אז כאיש אייקידו אני אביא אותו למקום בו אני יכול לשלוט בהתנהגות הפיזית שלו כך שלא יוכל לתקוף אותי יותר. באותו מקום אני יכול לעשות כל דבר שאני רוצה כולל לפגוע בו בקלות רבה. אם אני לא מבין את זה סימן שלא הגעתי למקום הזה. כאשר אני כן במקום הזה אז יש לי בחירה. בעצם הערך של אייקידו מבחינה רוחנית הוא בדיוק מפני שהוא מציע לך את הבחירה והוא ממליץ איזו בחירה לקחת …

אט: ממליץ?

איתן במ: זה כבר תלוי במורה. אוסנסיי למד מסוקאקו טקדה להיות the baddest ass on the block אבל החליט לקחת את זה לכיוון שלו. באותו אופן מישהו יכול לקחת אייקידו שהוא לגמרי לא אלים ולעשות את הדרך חזרה. זה קורה בפועל. מידי פעם אני רואה ביוטיוב ובפורומים של אייקידו גישות כאלו. יש למשל את מה שנקרא Real Aikido. הם רוצים להגיד שהם אמיתיים במובן שהם שוברים ומחסלים ומתמודדים עם התקפות אמיתיות. בפועל הם הולכים בכיוון ההפוך מאוסנסיי. אוסנסיי אמר "אני יכול לפרק ליריב את הצורה. אז מה?! אני רוצה משהו אחר". הם הולכים בחזרה למקום של "אני קורע, אני שובר, אני מחסל, אני חזק…". זה מראה שאפשר ללכת לאן שרוצים. זה לא בהכרח דבר רע. האחריות של כל מי שמלמד את הדברים הללו הוא להיות נאמן לעצמו. מה שאני עושה זה מה שאני מאמין בו. אין חובה לפעול על פי מה שאחרים עושים או להיצמד לגישה שממנה התחלת.

אט: אני שואל את עצמי איפה האמנות משנה אותי – או לפי הציטוט של אוסנסיי, איפה האמנות הופכת אותי ליותר אמיתי – איפה האימון עצמו והפיזיות שלו משנות את ההעדפות ותפיסת העולם שלי.

איתן במ: אני ממש לא יכול לענות על השאלה הזו. אני בהחלט השתניתי לאורך השנים בהם אני עוסק באייקידו.

איתן בן מאיר מוביל אימון עם ג'ו (מקל קצר)

 

אני יושב פה עכשיו ותופס את עצמי כתוצאה של כל הדברים החיצוניים שפגשתי בחיים שלי. אני לא יכול להגיד אם אייקידו זה תוצאה של דברים אחרים או כל הדברים האחרים הם תוצאה של זה שעסקתי באייקידו.
אני גם לא יכול להגיד שאני מאוד גאה על מי שאני ולהמליץ לכולם לעשות אייקידו ולהיות כמוני. הדבר היחיד שאני יכול להגיד הוא שמאז שפגשתי את הדבר הזה שנקרא אייקידו לפני כך וכך שנים, אני אוהב את זה ונהנה מזה. אמנם זה לא רק דבש. יש גם הרבה קושי, הרבה תסכול, הרבה ספקות, הרבה תובנות ורגעים של הארה.

אט: אז גם לגבי התלמידים שלך אינך יכול להגיד איך האימון לאורך שנים שינה אותם מעבר לתנועה ולגוף?

איתן במ: כמובן. מבחינה פיזית ותנועתית הם בהחלט השתנו מאוד. הם עושים אייקידו שגורם לי סיפוק אסתטי. אני גם נהנה מאיך שהם מתנהגים בדוג'ו אחד עם השני. אבל אני לא יכול להגיד אם הם היו אנשים טובים מראש או שהאימון הפך אותם לטובים. אני לא יכול להגיד איזו תובנה על החיים האימון נתן להם. דרך אגב, אני עושה כמיטב יכולתי ללמד אותם אייקידו אבל התוצאה הסופית היא יותר אחריות שלהם מאשר שלי.

התלמידים שלי לומדים אצלי אייקידו ואני מתאמץ מאוד ללמד אותם. אבל לא את כל התלמידים שלי אני אוהב ולא עם כל מי שלמד אצלי אני בקשר טוב היום. אני יכול לנתח את השתלשלות הדברים בכל מיני צורות ולהטיל אשמה על כל מיני גורמים שחיצוניים לי אבל לא נכון בעיני לעשות את זה. הדברים קרו לי, הייתי מעורב בהם ומהבחינה הזו לא חשוב אם הוא אשם או אני אשם. זה כולל גם אנשים שלמדו אצלי הרבה שנים ומאוד כיבדו אותי ועכשיו הם מכבדים אותי פחות. הדברים הללו קורים מכל מיני סיבות, חלק מהסיבות מעליבות אותי ואת חלקן אני מבין.

אט: רק כדי להמחיש – במה בכוונה להרבה זמן?

איתן במ: מעל 10 שנים. באו ללמוד אצלי לפחות פעמיים בשבוע לפחות 10 שנים. לצערי יש הרבה כאלו, הייתי מוכן להיות הרבה יותר צעיר וטרי.
בזמן שמישהו בוחר בי להיות מורה שלו ואני מקבל אותו כתלמיד, הוא משקיע ואני מחוייב ללמד אותו. אנשים פתוחים לשמוע מה שיש לי להגיד ואני מרגיש שהם עושים כמיטב יכולתם לעשות עם זה משהו. אני מרגיש שהתוצאה הסופית היא יותר אחריות שלהם מאחריותי. עוד לא היה מקרה שלא הייתי מרוצה מהתוצאות שהתלמידים שלי הגיעו אליהן. הם יכולים לקחת את האייקידו למקומות שהם יותר או פחות לטעמי האישי אבל זה תמיד נראה לי משהו טוב. התלמיד לוקח את האימון לאן שהוא רוצה ללכת אליו וזה נראה לי בסדר.

בתוך זה יש וריאציות גדולות מאוד. יש אנשים שמהיום הראשון שהגיעו אלי אהבתי אותם. לאהבה הזו לא היה קשר למה שלמדו או לא למדו ממני. היתה איתם כימיה. ויש אנשים שמרגע שהגיעו לא סבלתי אותם. אני מאוד השתדלתי ובמידה רבה הצלחתי לנתק בין שני הדברים הללו. כשמישהו לומד ממני אייקידו הטעם האישי שלי מושם בצד. יש לי אחריות להיות המורה שהוא רוצה כל עוד הוא לוקח על עצמו להיות התלמיד שאני רוצה ללמד.
היחסים שלי כמורה עם תלמידים הם טובים אפילו אם באופן אישי יש לי כל מיני ביקורות. אבל לפעמים אי ההתאמה האישית נהיית יותר חריפה לאורך השנים. במקרים כאלו קרה שברגע שהפסקנו להיות מורה ותלמיד נהיה נתק. יש תלמידים לשעבר שלי שעדיין מלמדים אייקידו והם לא מדברים איתי. כל זה הוא לא רק לגיטימי אלא זו דרך החיים. זה נותן לי תחושה לא נוחה שמישהו לא מקבל אותי, לא אוהב אותי ויש לו ביקורת עלי. אבל זו בעיה אישית שלי ולא של אותו אדם. יש לו זכות לשפוט אותי.

כמובן שיש גם אנשים שהתחילו ללמוד אצלי לפני עשרות שנים ועד היום הם החברים הכי טובים שלי. ויש אנשים שהיו תלמידים מאוד מסורים ומתמידים והיום הם לא תלמידים ולא חברים שלי. דברים שהם עושים מפריעים לי קצת ואולי אני מפריע להם אבל זה לגיטימי.

אט: הכל לגיטימי אבל זה גם מאוד מאתגר . עם תלמיד נוצר קשר מאוד חזק ולכן דווקא כשתלמיד לא מקבל אותי, מעביר ביקורת או יש עימות, קשה להשלים עם זה.

איתן במ: אני מסכים אבל הקושי הוא באמת שלי. הוא שלי במובן שהצורך להיות מקובל או אהוד הוא צורך שלי והוא נובע מהרגשת חוסר שלמות שלי. נדמה לי שאם הייתי יותר שלם ומרוצה מעצמי היה מפריע לי פחות אם מישהו מקבל אותי או לא או אם יש לו ביקורת עלי. העובדה שזה מפריע לי קשורה באיך שאני מרגיש בקשר לעצמי יותר משהיא קשורה בו. בכל מקרה, אי אפשר לרצות את כל התלמידים. התחושה שלי שטוב לי עם עצמי לא קשורה במה אחרים חושבים עלי ואם אגיע לשם יהיה לי אכפת פחות מה חושבים עלי.

אט: אתה לא מחבר אמירה כזו לאימון האייקידו?

איתן במ: למה דווקא לאייקידו?

אט: לקיחת אחריות על עימות שאני נמצא בו.

איתן במ: אני רואה קשר ישיר במובן הבא: יש את התכונה שתלמידים שלי קוראים לה התעלות. בתור מורה קורה שאני מגיע לשיעורים ממקומות פחות טובים: פצוע גופנית או פגוע נפשית בכל מיני מובנים. מוטרד מקשיים שלא קשורים לאייקידו. התלמידים שלי היו קוראים התעלות ליכולת לעלות על המזרון ולשים את כל שאר הדברים בצד. במובן הזה האימון באייקידו יוצר את הצורך לעשות את הניתוק הזה בין האימון על המזרון לקשיים אחרים. ככה האימון מלמד אותי להפריד. אני יכול להתנער מהקושי ולמצוא מקום שבו מה שמציק לי לא מפריע. למצוא מקום שאני מספיק שלם בשביל שכל הדברים החיצוניים לא יפריעו או יפריעו פחות.

אט: בחזרה לחיבור בים האימון לחיים, אם לדוגמה מישהו תוקף אותי פיזית ואני מצליח לעשות אווסה (להתמזג עם ההתקפה ולא להגיב אליה ממקום נפרד או כוחני א.ט.) אני לא אצליח לתרגם זאת לחיים?

איתן במ: יש לי קושי עם האופן בו אתה שואל את השאלה. באימון האייקידו שלי אין דבר כזה מצליח או לא מצליח. לא מדובר במשהו בינארי. אני יכול להגיד שלפי טעמי עוד לא הצלחתי לעשות שום דבר באייקידו נכון. לפעמים אני מצליח לעשות חלק מהדברים יותר טוב מאשר קודם. נדמה לי שבמשך השנים אני משתפר.

אט: אוקי. אז כמו שאני מנסה להיות יותר באווסה בתנועה אני מנסה להיות יותר בהרמוניה גם בעימות רגשי. האם הדברים יכולים להיות קשורים?

איתן במ: במידה מסויימת כן. אבל אם אפשר היה ללמוד אייקידו ברמה הוורבאלית אז היינו לומדים תוך שבוע בלי להזיע ולהיפצע ולהשקיע במזרונים. להבין את העניין אינטלקטואלית אפשר מאוד מהר. הרבה אנשים מבינים את זה עוד לפני שהם מתחילים להתאמן. הבעיה היא מה קורה תחת איום או כשנתקלים בקושי פיזי. במקרה כזה האינסטינקטים או ההרגלים יכולים להוביל למקומות פחות נכונים.

התובנות שלי היום, אחרי שלמדתי אייקידו במשך הרבה שנים, מכוונות למקום שונה מאוד מההתנהגות האינסטיקטיבית שלי ושל רוב האנשים שאני מכיר. אני לא יודע אם האינסטינקטים הללו הם הטבע המולד שלנו או התעצבו בגלל התניה תרבותית. למשל, אם אני מחזיק חזק את הידיים של מישהו שלא למד טכניקה גופנית כלשהי אז הוא ינסה להשתחרר על ידי כיווץ שרירים בכתפיים ובידיים. אחרי שלמדתי הרבה אייקידו אני ידוע שכדאי לנהוג הפוך. לשחרר את כל השרירים ובמיוחד את אלו שקרובים למקום הנאחז – בזרוע, בכתף. דווקא אז יש סיכוי יותר טוב להשתחרר.

אט: מה שתיארת עכשיו זו דווקא תובנה מאוד חשובה לחיים: האינסטינקט שלנו הוא להתכווץ וזה לא עובד.

איתן במ: התובנה הפיזית היא דבר שלומדים מתוך האייקידו. ההפנמה שלה להתמודדות עם קושי בחיים היא צעד נוסף. אולי היתה לך הארה בשיעור ואתה מרגיש איך השתחררת מפחד, מלחץ, מהצורה המותנית שבה אתה מתמודד עם דברים ומצאת דרך חדשה יותר טובה. זו יופי של הארה והיא מביאה הרבה סיפוק. האם בגלל הרגע הזה, תהיה לך את החכמה להגיב אחרת בכל פעם שתהיה תחת לחץ? אני לא בטוח שזה מה שיקרה. יש רגעי הארה אבל הם לא מוחלטים. תמיד אפשר להשתפר ותמיד מופיעים קשיים חדשים. זה התסכול של ללמוד אייקידו.
אפילו אם התקדמת פיזית, היכולת לבטא את התובנה הגופנית גם בסיטואציות נפשיות זו מדרגה יותר גבוהה. האם אנשי אייקידו מתנהגים אחרת? אני מקוה שכן אבל אני לא יודע. לדעתי השינויים הללו קורים לאנשים בהיסח הדעת. אני לא מומחה לנפש האדם אבל אני לא חושב שהקשר בין ההבנה הפיזית למנטאלית הוא אוטומטי.

אט: זה יכול להיות אימון ברמה הנפשית בדיוק כמו ברמה הגופנית. השאלה היא איך שני האימונים הללו יכולים להשתלב.

איתן במ: זו לא משוואה פשוטה. אני יכול לחשוב על אנשים שאני מכיר שמבחינה גופנית הם מדהימים ומבחינה נפשית משאירים אצלי הרבה ביקורת. לא צריך להסיק מכך מסקנות גורפות אך העובדה היא שיש אנשים שלמדו המון מבחיה גופנית , ומבחינה נפשית הם פחות מרשימים.

אט: מה לגבי הדרגות באאייקידו. אני מתאר לעצמי שהמעבר מדרגה לדרגה לא מבטא רק שכלול פיזי. קורה משהו בהסתכלות שלך על הדברים שעושה את ההבדל.

איתן במ: בהקשר הזה אני יכול לדבר יותר על מבחני קיו (הדרגות הנמוכות א.ט.). בתחילת הדרך שלי האימון באייקידו נהיה יותר ויותר חשוב עבורי עד שנהפך הדבר הכי חשוב בחיים. הייתי על המזרון 7-8 שעות ביום. באינטנסיביות של האימון שלי דחפתי את הגבולות שלי והלכתי רחוק מאוד בתחום הפיזי ואולי גם במובן הנפשי.
לקראת המבחנים שלי ידעתי שעבדתי קשה. יותר קשה מאחרים. במבחן קיו ההתמודדות מתחילה עם המתח של להצליח או לא להצליח. המתח מול השאלה האם אהיה בסדר או אבייש את עצמי, האם אעשה את מה שמצפים ממני. למדתי להשליך את כל הדברים הללו ושהשאלות הללו אינן מה שחשוב. התאמנתי לפני הבחינה וגם אחריה אמשיך להתאמן. הבחינה נמשכת רק רבע שעה ואני צריךלעשות אותה כמיטב יכולתי כמו שאני מתאמן כל הזמן, תהיה התוצאה אשר תהיה. המבחנים הללו היו הזדמנות להבין שמבחן הוא רק עוד רגע אחד משרשרת של רגעים שהובילו אליו ושיצאו ממנו. אם אתה מבין את זה אתה יכול להתמודד עם המבחן יותר טוב. האם זה מאפשר להתמודד עם לחצים אחרים? יכול להיות… אני חושב ומקוה שכן.

אט: אדם בדרגת קיו 3 רואה את האייקידו אחרת לגמרי מאשר מישהו בדרגת דאן 2. האם ההבדל הזה קיים גם בהבנת החיים או ההבנה העצמית? האם יש צורך להבין משהו ברמה הנפשית שבלעדיו אי אפשר להגיע לדאן 2?

איתן במ: אצלי ההבנה העצמית כל הזמן מתפתחת. אבל אני לא יכול להגיד שזה תנאי לקבלת דאן 2. התנאים לדאן 2 הם מאוד פורמליים ולא קשורים למה שאתה שואל עליו. להגיע לדאן 2 זה לעמוד בדרישות טכניות. הדאן לא מייצג כלום מעבר לכך. יש הליך פורמאלי שעליו אחראי ארגון שמתעסק בדיוק במיומנות שנקראת אייקידו. בעצם, הארגון חי מההתעסקות הזו וזו תכלית קיומו. אם עמדת בדרישות הפורמאליות אז אתה מקבל תעודה שאומרת שיש לך את הדרגה. זה מה שהתעודה מסמלת ואין לזה תוכן אחר. אני מכיר אנשים עם דאן 8 שלא מייצגים עבורי שום דבר מבחינת האישיות שלהם. יש אחרים בדרגה הזו שמהרגע הראשון התאהבתי בהם והם נראים לי משכמם ומעלה. אני לא יודע אם הם כאלו בגלל האייקידו.

כך שהדרגה עצמה לא אומרת שום דבר פרט לכך שעמדת בסדרה של צעדים פורמאליים שכוללים תשלום סכום מסויים לארגון שנותן את התעודות. הארגון הוא כמו גילדה. הוא לא מוכר דאן 10 בקלות כי אם יהיו הרבה דאן 10 אז לאלו שנותנים את הדרגות לא תהיה חשיבות. לכן הם דורשים מסלול מפרך שלוקח הרבה שנים. הם מעכבים את הקידום שלך במידת האפשר ומדרגה לדרגה זה עולה יותר. ככה אפשר להגיד שמי שנמצאים בראש הפירימידה הם משכמם ומעלה. בלי זה הפירמידה עלולה להתמוטט. כמו בכל פירמידה מי שלמטה משלם ומחזיק את כל כל המבנה מעליו. ההערצה של התלמידים בתחתית הפירמידה את המורים של המורים של המורים שלהם מחזיקה את הפירמידה. ברגע שמישהו יגיד שאלו שלמעלה לא שווים כלום כל הפירמידה תתמוטט.

אט: אחרי שנים שלימדת בארץ חזרת שוב לאמריקה. איך זה היה לעזוב את הדוג'ו?

איתן במ: קל. הרבה שנים זה היה קשה ולכן לא עזבתי. הייתי קשור לדוג'ו במשך 15 שנה עד 1997. היו אז שנים קשות בהן הבנתי שהעיסוק הזה לא עונה על הצרכים הכלכליים שלי. לטעמי זה היה דוג'ו מאוד מוצלח על פי רמת הפעילות, כמות האנשים והאיכות של האייקידו שהם עשו. אבל מבחינה כלכלית זה לא היה מוצלח ואני רואה בזה כישלון אישי שלי. אולי זו היתה עצלנות או חוסר הבנה שלי אבל בלי קשר לסיבה לא הצלחתי להפוך את הדוג'ו להצלחה כלכלית למרות שכן היה את הפוטנציאל.

זה היה קשה ועמוס ומבחינה אישית התחלתי משפחה חדשה והיו לי ילדים. היה לי רצון להצליח יותר מבחינה כלכלית ומהבחינה הזו הדוג'ו נהיה מעמסה. הרבה השקעה בלי שום תקוה לפיתרון לצרכים הכלכליים.
היה לי רצון להתרחק קצת מהדוג'ו ולא יכולתי כי הרגשתי מחוייבות. הרי פתחתי דוג'ו, יש לי תלמידים ואני לא יכול לעזוב. יום אחד הסתכלתי על הדוג'ו וראיתי שהוא יחיה גם אם אני אעזוב. היו מספיק תלמידים ומספיק אנשים מחוייבים. היו שם אנשים שהתאמנו ברציפות 15 שנה מאז שפתחתי את הדוג'ו. הבנתי שאם עכשיו הם לא יצליחו להוביל את הדוג'ו בלעדי אז זה אף פעם לא יקרה.

ברגע שהבנתי את זה נסעתי. נסעתי לקליפורניה כדי להקים סטרטאפ לפיתוח תכנה – אני מהנדס תכנה במיקצועי – היו לי ילדות קטנות ועוד ילד נולד בקליפורניה. היתה לי תחושה שזה הזמן שלי להצליח ושלא תהיה לי הזדמנות אחרת. כשהגעתי לשם המשכתי לעשות אייקידו כל יום בביה"ס של המורה שלי שם והקמתי את החברה. תוך זמן קצר זה נהיה כל כך תובעני שלא נשאר זמן לשום דבר אחר. לא למשפחה ולא לאייקידו.

ככה זה היה 4 שנים. בהתחלה היה נראה שזה משיג את המטרה הכלכלית. הקמתי חברה, גייסתי 25 מיליון דולר, היו לי 100 עובדים והיו לנו מכירות לחברות גדולות. נראה היה שהדרך להצלחה כלכלית נפרצה. ובכל זאת כשהתפוצצה הבועה גם החברה הזו התפרקה, הנושים פירקו אותה ולא ראיתי גרוש מעבודת פרך של 4 שנים. בסוף התקופה הזו הבת שלי פתאום אמרה שהיא רוצה ללמוד אייקידו והמורה שלי הסכים לקבל אותה לשיעור של המבוגרים כדי שנתאמן ביחד. אחרי 3 חודשים היא הפסיקה אבל אני נשאבתי שוב לאייקידו. חזרנו לארץ ב 2004 ומאז אני מלמד שוב.

 

ובעניין אחר.

בעוד שבועיים אקיים שתי סדנאות קצרות של הכרות עם סיישין קיטאידו.

פרטים כאן.

Read Full Post »

ביום ראשון הגעתי לכיתה במכללה ומיד ראיתי את איגור יושב באחד הכיסאות. הוא היה בצו 8 בעזה מתחילת המלחמה וקיבל עכשיו יום-יומיים של הפסקה. איגור הוא ענק טוב לב, גדל גוף ורך דיבור. במילואים הוא מפקד טנק.

דיברנו קצת. הוא בג'בליה. מרגיש טוב. לא פוחד ושמח שהוא עושה את מה שהוא יודע לעשות ועושה את זה טוב. לא נעים לו מהטען שלו, אדם שיכול להיות אבא שלו. כל פעם שהוא מבקש ממנו לטעון פגז הוא מרגיש רצון לעשות את זה במקומו. בלילות, חוליות חמאס יוצאות לפעילות והצוות של איגור יורה עליהן ופוגע בהן. בדרך כלל הם לא מחטיאים אבל אם כן ואם נפגעים חפים מפשע זה חלק מהלחימה וזה בגלל ההסתתרות של החמאס מאחורי אזרחים. למשל, "אנחנו", (הטנק שלו? המחלקה שלו?) אומר איגור, "ירינו על בית הספר שנהרגו בו האזרחים".
אני אומר לו שמבית הספר הזה לא היתה פעילות של חמאס. איגור אומר "בעינים שלי ראיתי" חמאסניקים משגרים רקטה מחצר בית הספר.

בשעות האור החמאסניקים מתחבאים. בשעות האור יש מחבלות מתאבדות. אם הן מתקרבות אל הכוחות הישראלים אז יורים עליהן. מזהים שהן מחבלות על ידי שיורים לידן. אם הן ממשיכות להתקדם יורים בהן. עוברי אורח ללא כוונת זדון לא ימשיכו להתקדם אחרי שירו על האדמה לידם. הצוות של איגור ירה על מתאבדת כזו ממרחק 20 מטר. המטען שהיה עליה התפוצץ.
אני לא מבין איך הוא יכול להגיד שהוא מרגיש טוב. הוא שוב אומר שהוא לא פוחד. הוא מגן על המדינה ועל תושבי הדרום והוא עושה את זה טוב. אני שואל אם הוא חושב שהמלחמה הזו תשיג שקט בדרום. הוא בטוח שכן.

באמצע השיעור התקשרו אליו ואמרו לו לחזור לעזה בערב. אני מקוה שישמור על עצמו ויחזור ללימודים בקרוב.

יומיים לפני כן, ביום ששי, השתתפתי ב"הליכה" בדרום תל אביב. שועי שהשתתף גם הוא, כתב על כך – יפה כהרגלו.
כחמישים איש התאספו בסטודיו של "במת מיצג" בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. טוב לראות פנים מוכרות של אנשים יקרים. טוב מאוד לראות לא מעט פנים לא מוכרות. בחלק הראשון שירי מנחה 90 דקות של שיחה, מדיטציה ובירור המוטיבציה שלנו לפעולה. חצי שעה קודם לכן כשישבתי עם שירי ומיכל להכין את הפעילות, שירי היתה לא שקטה, כמעט מבולבלת. כמה פעמים שאלה מה להגיד ונראתה די חסרת ביטחון. מול הקבוצה לא היה לזה זכר. היתה לה נוכחות שקטה ויציבה. בבהירות היא תיארה את הדינמיקה הרגשית של הסכסוך העיקש שלנו (סכסוך עיקש – intractable conflict – זה השם האקדמאי לסכסוך שלנו). הפחד, הכעס וההתנהלות הלא אחראית של המנהיגים גורמים למחיקת ה"אחר". לצד השני אין היסטוריה, אין לו רגשות אין לו סבל. כל הפלסטינאים הם חמאס. כולם מחבלים בפוטנציה. כל הישראלים הם חיילים, כובשים, גונבי אדמה. כך נוצרת ההצדקה להרוג והאמונה שאין ברירה.

אני לא זוכר בדיוק את הדברים שאמרה היא דיברה עם המון חמלה על הכאב והסבל שנגרם כאן. המשפטים הבאים הם אולי תוספת שלי: אנחנו שוכחים את האחר ושוכחים גם חלקים מעצמנו. שוכחים לתת לעצמנו להיות מבולבלים, שוכחים לתת לעצמנו לבכות ולא רק לכעוס, שוכחים להזדעזע מהמוות והסבל שכל כך הרבה אנשים חווים עכשיו, שהרבה ממנו אנחנו גרמנו.

שירי מדברת והגוף שלי רועד מבפנים. כל כך הרבה כאב. הפנים במעגל סביבי כבדות. דרך המוכנות לתת מקום לכאב וליאוש אנחנו לא מתקשחים, לא מוותרים על חלקים מתוכנו. דרך המוכנות להיות פגיעים אנחנו יכלים לחוש גם את היאוש של אחרים. מכאן צומחת חמלה.

מיכל מקריאה קטעים מהמכתב של נעמיקה ציון נעמיקה ציון, תושבת שדרות וחברה בקבוצה "קול אחר".
אנחנו יושבים בשקט.

הרגשות הללו הם כולם בגוף. שירי שולחת אותנו להתהלך בחדר. להתעלם אחד מהשני וללכת כאילו אנחנו ברחוב תל אביבי הומה אדם. יותר מהר. ואחר כך להאט. ההליכה הופכת לשקטה, מדיטטיבית. מה אני מרגיש עכשיו?

שירי מכנסת אותנו בפינה של האולם. "זו הפינה של הכאב", היא אומרת. "אפשר לעצום עיניים ולהרגיש את הכאב בתוכנו. מי שרוצה להגיד משהו, מוזמן". מישהי מספרת על החברה הכי טובה שלה שהודיעה לה הבוקר שהבן של בן-זוגה נהרג אמש בעזה.

אנחנו עוברים לפינה אחרת של האולם. "זו הפינה של הכעס…". מישהי, עומדת לידי בעיניים עצומות ומדברת בכעס על כל הגברים. "שנלחמים, שרוצים להילחם. אפילו הבן שלי, בן 4, רוצה כבר להתגייס".

אנחנו עוברים לפינה של הבלבול. מתחברים לבלבול שאנו חשים, חווים אותו בגוף, פוגשים את התגובות שלנו אליו. מישהי מדברת על הבלבול שנוצר אצלה. ברור לה שחייבים להפסיק את ההתקפות על דרום הארץ, ברור לה שבמלחמה הזו נגרם הרבה סבל להמון אנשים. שני הדברים הברורים הללו יוצרים בלבול. אני אומר שאנשים שמוכנים להרגיש את הבלבול שלהם לא ממהרים לצאת למלחמות.

הפינה האחרונה היא של הפחד. מישהו פוחד ממה יענה לנכדים שלו כשישאל אותו על התקופה הזו. "תמיד למדנו על אנשים שלא התנגדו לזוועות שהתרחשו לידם. עכשיו תורנו".

ההמשך הוא מתן מקום לרגשות חיוביים – לתקוה, לאהבה. אני עונה לטלפון ומסביר למישהו איך להגיע, מפסיד את החלק הזה.

אנחנו יוצאים בטור מ"במת מיצג", הולכים דרך התחנה המרכזת ויוצאים לרחוב לוינסקי. באולם הכל היה שקט וממוקד. ההמולה של הרחוב מפזרת אותי. אני חוזר אל קצב ההליכה, אל המשקל שעובר מרגל לרגל. הטור שלנו הולך לאט דרך רחובות העולם השלישי של התחנות המרכזיות ישנה/חדשה. אנחנו הולכם בשקט, לא פונים לאנשים, לא עונים לפנייתם. שלושה מאיתנו מחלקים פליירים עליהם כתוב המסר שלנו – אי אלימות, הכרה בסבל של הצד השני, זריעת זרעים של חיי שכנות ולא זרעים של שנאה. מיכל מחלקת את הפליירים הללו לפועלים זרים מאפריקה ומזרח אסיה, מתעקשת לכלול אותם בתוך הישראליות. אנחנו הולכים לכיוון יפו. רצינו ללכת דרך הטילת אבל המשטרה לא אישרה.

אנחנו נשארים ברחוב הראשי בין פלורנטין לנווה צדק. רואים בעיקר אנשי עמל. אם יש בועה תל אביבית, זה לא כאן. אנשים מקבלים אותנו בשקט. פה ושם מישהו מקלל או מקמט את הפלייר שלנו ומשליך על המדרכה. לקראת סוף ההליכה היו תגובות יותר אגרסיביות. גילויי התמיכה מעטים ומאופקים – לפחות אלו שאני רואה. אני חולף על פני אנשים שעומדים וקוראים את הפלייר שלנו. זו מרגיש טוב. אנשים עוצרים באמצע יום ששי , באמצע הרחוב, נותנים את דעתם על הגורל המשותף שלנו.
אנחנו הולכים בשקט, ביחד, לאט. לחלקנו זה בטח מרגיש מאוד חזק וחשוף, חלקנו בטח תוהים למה זה מועיל.

נאלצתי לעזוב לפני הסוף. בסיום אנשים חלקו את חוויותיהם ובררו איך להמשיך.

ההמשך:

ביום שבת בשעות 12:30-13:30 תתקיים שוב העמידה השקטה בואדי ערה ליד כפר קרע. כולם מוזמנים, אין צורך להודיע מראש. פרטים נוספים כאן.

ביום ששי נקיים הליכה שקטה בירושלים. נתאסף בשעה 10:00 במרכז תרבות העמים לנוער, רחוב עמק רפאים 12. לאחר תהליך דומה ברוחו למה שתיארתי בשורות למעלה, נצא להליכה ברחובות המושבה הגרמנית. נסיים בסביבות השעה 15:00. אפשר פשוט להגיע אבל אם יש צורך בפרטים נוספים אפשר ליצור קשר איתי (דרך הקישור בצד ימין למעלה, מתחת לתמונה).

בקישור למעלה אפשר לקרוא גם עוד על המסר של האירועים הללו.

אצל אסף פדרמן יש הזמנה לאירוע של מחאה ואבל שיתקיים בשבת ביפו.

Read Full Post »

"דאו שניתן לכנותו אינו דאו אמיתי", מצהיר הדאו דה צ'ינג: כל הדרכים – שודו (קאליגרפיה), צ'אדו (דרך התה), ג'ודו וקיטאדו הן חלקיות, מוגבלות וראייתן מוטה. בכל זאת האמנויות הללו מתימרות למלא אחר התנאי של אבי הזן היפני איהיי דוגן: הלומד אותן לומד בעצם את עצמו ולפיכך הוא לומד את הדאו.
מצד אחד קיטאי – מיומנות שאפשר להשתכלל בה עוד ועוד שעם כל עושרה וקסמיה היא עדיין מוגבלת. מצד שני דו – שכחת העצמי ואינטימיות עם כל הדברים (אם לצטט שוב את דוגן). המרווח שבין הקיטאי והדו הוא הגירוש שלנו מגן העדן, הוא השבר, התעתוע והסבל. בה בעת הפער שבין הקיטאי והדו הוא המקום שהוא הכי שלנו. מכיוון שהוא הכי שלנו, דווקא בו הכמיהה שלנו יכולה לפרוח ובו היא נותנת פרי.

יש שמגיעים לקיטאידו (לכל אמנות) כי הם חושבים על מה שהם יקבלו מהקיטאי והם באמת יקבלו הרבה. אבל הדו – הדאו – לוקח לא פחות משהקיטאי נותן ויום אחד הם מגלים שלא מדובר רק בללמוד עוד יכולות ולרכוש עוד תובנות. יום אחד הם מגלים שהם נדרשים למהלך הפוך. נדרשים לוותר על הרגלים, על דיעות, על הקלפים המנצחים שלהם. נדרשים לוותר על עצמם. בשביל חלק, זה בדיוק הזמן לעזוב. מי שלא עוזב נופל בפח: בא להתמלא ונמצא משקיע את מרצו בלהתרוקן. כל כך מתוק פיתויה של הדרך.

אנשים אחרים נופלים בפח מהכיוון ההפוך. מלכתחילה לא האמנות עניינה אותם אלא הפתח שנפתח להם דרכה אל עצמם ואל העולם. האנשים הללו מתענינים ב"דו" ולא כל כך ב"קיטאי". במוקדם או במאוחר הם בכל זאת נתפסים לפיתויו של הקיטאי. פתאום הם רוצים לעשות את התנועה יפה, רוצים להצליח, משווים עצמם לאחרים, דואגים להתקדם. הם נפלו בפח וטוב שכך. שכן עד לאותו שלב בו העצמי שלהם נתפס, אין להם סיבה להשתחרר ממנו. למשל, אני הגעתי ללמוד שיאצו בלי שהיה לי כל עניין בלרפא אנשים. זה נשאר כך גם כשסיימתי את הלימודים בארץ ונסעתי להמשיך ללמוד ביפן. עם כל הלימודים שלי ומה שהשקעתי בשבילם, ההעדפה הזו שלי, ההפרדה שלי בין השיאצו לבין הדו, השאירה את השיאצו שלי לא שלם. השיאצו שלי לא היה שלם ולכן הוא לא נגע בי בשלמות. או אולי להיפך, לא אפשרתי לשיאצו לגעת בי בשלמות ולכן הוא לא היה שלם. או שבכלל אין כאן עניין של סובב ומסובב. בכל מקרה, זה השתנה רק כשיום אחד התחלתי לרצות לטפל באנשים.

מדוע אני מתעקש על תיאור דיכוטומי כל כך בין האמנות למה שנמצא מעבר לה? האם אי אפשר להתאמן בקיטאי ובו בזמן להתהלך בדו? כן, אפשר וזה קורה לא מעט. אבל כשמתבוננים היטב מבחינים איך כמעט תמיד יש חוסר איזון כלשהו. לפעמים מישהו נתקע על האמנות, שוכח שהיא הדבר הכי לא חשוב בעולם. לפעמים נתקעים על האי-אמנות, שוכחים כמה האמנות חשובה ושלהתעלם מהאמנות זה להתעלם מחלקים של העצמי.
כל עוד פועלת התודעה המעדיפה שלנו אנחנו ממשיכים ליפול לבחירה מוטעית כזו או אחרת בין קיטאי לדו.

 

המורה. אולי זה אחד מתפקידיו של המורה להפיל בפח את תלמידיו כך שהבחירות המוטעות שלהם לא יוכלו להתקבע. אבל ברשימה הזו אני לא רוצה לתת למורה את התפקיד המשמעותי הזה. כרגע נדמה לי שמעולם לא הצלחתי לשנות את התיחסותו של איזשהו תלמיד לאימון. אז איך זה קורה? מאיפה יש לקיטאידו ולשאר אמנויות הדו את היכולת לפתות כך אנשים שיתמסרו למה שלכאורה מנוגד למטרתם המקורית?

אמנויות הדו מצליחות לפתות כי הן מרוקנות את עצמן. הן מרוקנות את עצמן ממטרה (לחימה, ציור יפה, מצבי תודעה מיוחדים) ולכן אינן מונעות מנפש האדם לפגוש את עצמה מעבר לכל המטרות המוגבלות. הן מרוקנות את עצמן מאי-מטרה ולכן אינן מונעות מנפש האדם לבטא את עצמה דרך מטרה מוגבלת (לחימה, ציור יפה, מצבי תודעה מיוחדים).

אני רוצה להציע שאמנות ראויה להיחשב דו אם היא ריקה מספיק על מנת להפיל כך בפח את העוסקים בה. אם היא מנערת אותם שוב ושוב, לא מניחה להם להתקבע על העדפת אמנות או על העדפת אי-אמנות. אמנות היא דרך אם היא עושה את הניעור הזה בכוחות עצמה, בלי תלות במידת התבונה של העוסק בה, בלי תלות בהכוונה של מורה.

 

——————————————–

 

משהו אחר: בשבת 27/12 אנחה בתל אביב יחד עם רקפת בר-קמה מעמותת תובנה יום תרגול של מדיטציה ותנועה. פרטים והרשמה כאן.

Read Full Post »

כמורה, יש לי דיעה נחרצת לגבי הנכון והלא נכון של הדברים אותם אני מלמד. או, כדי לא להישמע דוגמטי מידי, יש דברים שמאוד אכפת לי מהם. אכפתיות לא דוגמטית היא תכונה מאוד רצויה בעיני למורה. היא מאפשרת חזון ודיוק ומציבה אתגרים הן בפני המורה (שנדרש למצוא דרכים להגשים את חזונו) והן בפני התלמיד (שנדרש לחרוג מהרגליו ויכולותיו כדי לעמוד בדיוק של מישהו אחר). אבל חוץ מסכנת הדוגמטיות, האכפתיות הזו מאותגרת על ידי הצורך להיות מתואם עם מורים אחרים. יש הרבה שכר בתיאום כזה – שבמיטבו הוא שילוב מוצלח בין לימוד משותף לפשרות הדדיות – ובכל מקרה הוא משאיר מקום לביטוי האישי של כל מורה ולא יוצר אחידות. וכאן האתגר: בשיאצו למשל, מאוד אכפת לי שהעבודה עם האגודל תיעשה בדרך מסוימת. כמובן שכך אני מלמד את תלמידי. אלא ששנה אחר כך הם ממשיכים ללמוד אצל מורים אחרים שמראים להם טכניקות אחרות אשר אינן נראות לי. או להיפך, אני מקבל תלמידים שבשנה הקודמת התרגלו לדרך עבודה עם האגודל שאינה נראית לי.

כאן נדרשת הבהרה. צופה (או מטופל) לא מיומן לא יראה הבדל גדול בין הטכניקה שלי לזו של מורה אחר. גם אין לי ביקורת על המורים האחרים – הם מנוסים ומוכשרים לא פחות ממני. למרות שאנו עושים אותו סוג של שיאצו יש גם הבדלים וטוב שכך.

אם כך, האתגר העומד בפני הוא איך ללמד את הדרך שלי בצורה המדויקת ביותר כשאני לוקח בחשבון שהתלמידים יפגשו מורים אחרים או שהם כבר רכשו להם הרגלים שלא עולים בקנה אחד עם מה שאני מכוון אליו. אפשר להיענות לאתגר הזה בשלל דרכים החל מויתור על מה שחשוב לי, דרך טמינת הראש בחול וכלה ב"השמצות". כל הדרכים הללו לגיטימיות וטוב שכך שכן אני כנראה נדרש לכולן גם אם לא תמיד במודע. אבל אם אני לא נמלט אל האופציות שזה עתה מניתי, מתרחשים דברים מפתיעים. בעניין של האגודל למשל, הייתי מעדיף להראות לתלמידים את הדרך שלי בלבד. אבל ההכרה שבשנה הבאה יחשפו לדרך נוספת דווקא גורמת לי להראות להם גם את הדרך הזו תוך שאני מדגיש איך נכון בעיני שישתמשו בה. איזה גילוי: למען ה"דיוק" או אם להיות גרנדיוזיים ה"אמת", אין צורך להגן ולהצר את הדרך אלא להיפך להרחיב את שדה הראיה. אני לא צריך להגן על הדרך שלי אלא לראות עד כמה היא יכולה להכיל. אני כותב את זה וחש הקלה גדולה.

לפעמים האילוצים הם מסוג אחר, אבל הדילמה היא אותה דילמה. יצאתי בשבוע שעבר משיעור מתמטיקה במכללה ותהיתי מה הייתי יכול לעשות כדי שהסטודנטים יהיו פחות המומים. הבנתי שהייתי צריך לתת הרבה יותר דוגמאות. ומיד עם ההבנה הזו גם הגיעה תרעומת עזה: "לא יהיה כדבר הזה! ככה לא מלמדים מתמטיקה". כלומר, מי ש"לומד" מדוגמאות לא ממש לומד מתמטיקה. המתמטיקה עניינה הפשטה וחוקיות. אפשר להיעזר בדוגמאות קונקרטיות אבל לא יותר מידי. עושה רושם שעם התלמידים שיש לי השנה אני צריך לבחור בין האידאולוגיה המתמטית שלי לבינם. נדמה לי שאני אדם מאוד אידאולוגי. אבל אידאולוגיה שאי אפשר להגשים אותה היא חסרת ערך כך שהבחירה כאן היא לא כל כך קשה. באמת משמח אותי לכתוב את זה (כמובן שיש בחירה נוספת – אני יכול לבחור לא ללמד במכללה הזו ואולי בעוד שנה זה מה שאעשה).

המפגשים הללו בין האידאולוגיה והמציאות מנערים את האבק מהרבה דברים שנדמו מובנים מאליהם. אני נדרש לבחון את המוטיבציות שלי, לראות פחדים, להיות יצירתי. יש בזה הרבה מתנות.למשל, כש"נאלצתי" לוותר על האידאולוגיה המתמטית שלי מיד קבלתי מתנה: שאלתי את עצמי מדוע עשיתי את הוויתור הזה ועניתי שאחרת התלמידים היו נכשלים ואני צריך שהם יצליחו – צריך, כי זה מה שאכפת למערכת. לא אהבתי את התשובה הזו, היא די מבחילה ואני השלכתי אותה ממני. ואז הבנתי שאני מוותר על הדרך שבה אני חושב שצריך ללמד מתמטיקה כי לתלמידים הללו בנסיבות הללו הדרך שלי לא תועיל. אני בוחר לפגוש אותם איפה שהם נמצאים. בקיצור, לא רק ממתמטיקה אכפת לי, אכפת לי גם מהתלמידים. ויתרתי על האידאולוגיה, קיבלתי קירבה.

ומאחר שאכפת לי מהתלמידים, אז הויתור על האידאולוגיה הוא לא ויתור על עצמי והוא לא ויתור על הדרך. הויתור אינו אמירה של "לעזאזל עם המתמטיקה העיקר שיצליחו בבחינה". אני פוגש את התלמידים איפה שהם נמצאים ואני אלמד הכי לעומק שהנסיבות יאפשרו לי.

ויתרתי על אידאולוגיה וקיבלתי קירבה. אולי המילה "אידאולוגיה" נשמעת מוזר בהקשר הזה אבל אני בכוונה לא משתמש במילים יפות כמו תפיסה חינוכית, הבנה, עקרונות. מה בכלל המקום של אידאולוגיה? – אני מקוה לכתוב על כך בקרוב.

אני חסיד של קשר אישי וחזק בין מורה לתלמיד. תלמיד שהולך אחרי מורהו שנים. אני יודע מה הערך של הדרך הזו. כעת אני מגלה את הערך של קשר פחות מסור ובלעדי, שבו לתלמיד יש יותר חופש ולמורה כל מיני אילוצים. אם בדרך הראשונה התלמיד נדרש להשתחרר מהרגליו, רצונותיו והאגו שלו הרי שבשניה האתגר הזה מופנה אל המורה.

Read Full Post »

הדרך מוליד את האחד
האחד מוליד את השניים,
השניים מולידים את השלושה,
השלושה מולידים את ריבוא הדברים:
ריבוא הדברים נושאים על גבם את היין וחובקים בזרועותיהם את היאנג,
והתואם נהיה מהצ'י של מיזוגם.

                                        דאו דה צ'ינג, שיר 42

הדרך מוליד את האחד

יש לך מזל והתחלת להתאמן בלי יותר מידי דיעות קדומות.
או אולי היו לך דעות אבל האימון מאוד חוויתי וסוחף.
סוחף אותך ומעלים את מושגיך.
אתה פשוט נמצא בדרך (אינך יודע לומר זאת כך).
נהנה מאוד (אבל) לא מבין מספיק בשביל להיאחז בשום דבר.
אינך יודע, התובנות שלך אינן מתנסחות בבהירות ואינן נשארות לאורך זמן לכוון אותך או לגרום לך להתעקש.
נאיבי, לא מיומן, לא עצמאי.
נולדת תובנה. אתה יודע כיצד לבצע תרגיל מסוים.
או אולי אתה יודע רק כיצד הוא אמור להיות מבוצע.
מצאת (יקח עוד הרבה זמן עד שתעלה על דעתך שאינך מוצא דבר, שהדברים הם אלו שמציגים את עצמם בפניך) את העיקרון האחד של האימון.
לפי עיקרון זה אתה מכוון – אינך מסוגל להניח לו לכוון אותך – את עצמך, באימון ומחוצה לו.
אתה אולי נהנה פחות.
מהכיוון נוצר ערוץ ואתה יכול לזרום ביתר דיוק, יתר יעילות, יתר עוצמה.
עצמאי. בעל דיעה. יוצר. מתעקש. בעל כוונות טובות.
אתה מצליח להגיע לערוץ שלך יותר ויותר בקלות.
משאיר את השאר מאחור.
אתה אולי נהנה פחות (לגרש את המחשבה הטורדנית הזו).

האחד מוליד את השניים

מראים לך שאפשר לעשות את הדברים גם אחרת.
אתה לא רואה.
מראים לך.
הדרך מראה לך.
אתה לא לגמרי רואה אבל משהו בעקרוניות שלך מתרופף.
אתה (שוב) נסחף, לא מדוייק, לא עצמאי.
אין מה לדאוג, העקרון ישוב וישליט את עצמו.
פתאום אתה מוצא שאפשר לעשות את הדברים גם אחרת.
האגן יכול להיות מכונס. או פתוח.
המבט יכול להיות רך. או חודר.
המלים יכולות לשאול. או לקבוע.
אתה מבקש (כל פעם) שיגידו לך במה לבחור.
או, אתה שואל את עצמך איך תוכל לדעת מה מתאים, כך? או שמא אחרת?
אתה מגלה שגם לגבי העיקרון האחד של הדרך אפשר אחרת.
אחרי כמה נסיונות שווא למציאת חלופה אתה הופך זאת לניצחון:
"אין אסטרטגיה מנצחת".
אתה אוהב את הניסוח, לא שם לב שגם זה עיקרון.
זוגות. זוגות ניתנים לך ומעסיקים אותך.
לדייק יותר. לעדן. לבחור. לשלוט.
זה כל כך מעניין. ומשמח.
אתה נהנה במיומנותך.
ויש גם את ההנאה של פעם. הנאה נאיבית.
אתה (כבר) לא נאיבי אבל מידי פעם היא חוזרת אליך.
לא ברור עד כמה הן קשורות – ההנאה המיומנת וההנאה הנאיבית.
מידי פעם עולה ספק, אתה נזכר שמה שאתה באמת רוצה זה את האחד.
או אולי את השמחה כשהיית יותר תמים.
אתה יודע שהתמימות הזו (כבר) אבודה לך.
אתה ממשיך להתפתח בזוגיות הקוטבית שלך.
יוצר יצירות פאר (לעתים נדירות מסכים להודות שהן פשוט נוצרו לידך).
אלוהים (אין אלוהים) יודע כמה זמן תישאר במצב הזה.
אינך מעלה בדעתך עד כמה אתה קרוב.
דווקא כעת אתה מסתכל בכיוון הלא נכון.

השניים מולידים את השלושה

אתה לא יודע זאת אבל המרחק משניים לאינסוף דק כחוט השערה.
מי זה האלוהים המנוול הזה (אין אלוהים) שיצר עולם בו הקוטביות נדמית כה מוצקה, אמיתית?
על רגל אחת קל ליפול אבל שתי רגלים הן יותר יציבות מכל הבודהות במעמקי הסמדהי שלהן.
ואז זה מגיע.
יש שלושה.
האגן יכול להיות (גם) ניטרלי.
המבט יכול להיות (גם) מפתה.
המילים יכולות (גם) להיעלם.
רוברט פירסיג כתב ב"זן ואמנות אחזקת האופנוע" (מישהו יכול למצוא לי את העמוד?) ששלוש זה מספר חסר הגיון. אפשר לבסס תיאוריה על עיקרון יחיד או על שניים. אבל תיאוריה עם שלושה עקרונות נראית חשודה.

השלושה מולידים את ריבוא הדברים

הללויה (אין אלוהים).
מה פתאום שלושה? מיד אתה מביא את הרביעי, את החמישי…
אתה עוצר לתפוס אויר והששי מגיע….
עוד… הם לא צריכים אותך.
מופיעים. מה פתאום מופיעים? תמיד היו!
אתה מפסיק לספור.
רוברט פירסיג כתב שאפשר לבסס תיאוריה על שני עקרונות.
(אבל) משניתן לך החסד הזה אתה לא נזקק עוד לסיוע של השלוש.
אם יש שניים אז יש גם את כל הגוונים ביניהם.
אם יש שניים אז יש גם משהו אחר לגמרי.
העולם הוא מגרש משחקים והגוף כדור צבעוני.
העולם ים והגוף דולפין.
רוברט פירסיג כתב שאפשר לבסס תיאוריה על עיקרון אחד.
(אבל) הפרפר שאתה לעולם לא יסתפק בפרח אחד חושני ונוטף צוף ככל שיהיה.

ריבוא הדברים נושאים על גבם את היין וחובקים בזרועותיהם את היאנג,
והתואם נהיה מהצ'י של מיזוגם.

ריבוא הדברים מביאים איתם קוטביות.
ריבוא הדברים ממיסים קוטביות.
ריבוא הדברים הם עיקרון גדול ושום עיקרון גדול לא יעמוד לנוכח ריבוא הדברים.
לריבוא הדברים אין דרך.
דרך ריבוא הדברים אתה בטוב.

Read Full Post »

קירבה

האימון – כל אימון – מזמן לך אינטימיות עם אנשים שלא אתה בחרת. במקרה של הקיטאידו אנחנו מזיעים (זה על זה), מתנשפים, עושים דברים די דרסטיים לגוף וללב אחד של השני… מתמסרים, תוקפים, נהיים מתוסכלים או אקסטטיים – חשופים הדדית זה לזה. הלב שנפתח והגוף שזיכרון האינטימיות המשותפת חי בו יוצרים חברותא. אנשים שבנסיבות אחרות אולי לא היינו מגלים בהם הרבה עניין, הופכים להיות יקרים. החברותא הזו נהיית אחד המרכיבים החשובים של האימון. הרבה מעבר לעניין החברתי, ההיקשרות הזו לב בלב מאפשרת לאימון להעמיק, לתהליך של הגילוי והביטוי העצמי לגדול.

אני מניח שאת רוב האנשים זה די מפתיע. במיוחד ה"מחפש הרוחני" עשוי לסבור שמה שדרושים לו אלו אמנות עמוקה ומורה חכם אבל כמעט בלי להרגיש איך זה קרה הוא מגלה יום אחד שנפשו כרוכה אחרי אנשים רגילים, כמותו. במסורת הבודהיסטית קוראים לאוצר הזה של שותפים לתרגול "סנגה". מין אלכימיה מתרחשת לה בקורסי המדיטציה של עמותת תובנה. אנשים נאספים ממקומות שונים בארץ, מחליפים כמה מילים לפני שהקורס מתחיל. אולי מכירים מאירועים קודמים או מהתנדבות בעמותה. ואז על בסיס ההיכרות הקלושה הזו, בלי לדבר, בלי להסתכל זה על זה, תוך ישיבה משותפת בעיניים עצומות במשך שבוע, הלבבות נקשרים. סיימתי עכשיו קורס ויפאסאנה מיוחד. אני ועשרים ושניים מתרגלים נוספים היינו נוכחים יחד במהלך דרמות פנימיות – לפעמים מטלטלות, לפעמים משמימות – שעברנו לבד. למרות שהאנשים שישבו לצידי לא באמת יודעים את שעבר עלי, ולמרות שהחוויה שלי היא יחודית ואישית, בכל זאת התחוללו בנו דברים דומים. כך הנוכחות הזו הפכה לעדות. וכמה אנחנו מכירים תודה על העדות ההדדית הזו.  בקורס השתתפו מתרגלים ותיקים של תובנה וזה היה נפלא לשבת מוקף באנשים שאני מכיר שנים. בסיום הקורס כשאנשים חלקו את שעבר עליהם לצד הטכניקה המיוחדת שהיתה חדשה לכולנו והמורה הנפלאה שהנחתה אותנו, סיפרו כולם כמה החברותא היתה יקרה.

מאחר ואנו עדים אלו לאלו, כמה חשוב שנהיה עדים אוהדים. יש הרבה הזדמנויות לביקורת, החל בטכניקה ("מה כל כך קשה לו לעשות את האגרוף כמו שצריך?") , דרך התנהגות מוזרה ("היא כל הזמן נכנסת באיחור לאולם המדיטציה וביקשו לא לעשות זאת") ועד לאיומים על המרחב ("הוא מסריח! הוא לא מתקלח?). באחד השיעורים של "תבונת הגוף" עלה הנושא של ביקורת עצמית. התחלנו ללמוד את הטכניקה של המחול הסופי והיו אנשים שנורא הוטרדו מכך שהם "לא עושים זאת טוב". הטכניקה נועדה לשרת את הסיבוב ואת המסתובב, אין לה שום ערך בפני עצמה ובכל זאת אנו מייחסים לה כל כך הרבה חשיבות. כל כך חשוב לנו "להיות בסדר" ואנו נורא מוטרדים ממה אנשים חושבים ומרגישים כלפינו. כשמביאים את הפגיעות שלנו, את הדאגה מעיניהם של אחרים ולצידן ואת היכולת שלנו לשפוט אחרים האם אין זה מתבקש שהעיניים שלנו תהיינה נדיבות והלבבות רכים? מתוך הדיבור הזה הבינה הקבוצה איזה פוטנציאל טמון בביחד שלה. לא רק לתת השראה, מיקוד ואנרגיה אלא גם ליצור מרחב של נדיבות בו אנשים יכולים להיות כפי שהם.

זה לא קורה תמיד ולא עם כל אחד. לפני שמונה שנים הנסיבות כפו עלי ועל יובל לחלוק את האינטימיות של אימון משותף במעגל המצומצם של מובילי הקיטאידו בארץ. היינו די ביקורתיים אחד כלפי השני. המזגים שלנו לא התאימו. בכל זאת היתה פעם שיובל הגיע לישון אצלי לסוף שבוע כדי שנוכל להתאמן יחד. בין האימונים היינו דחוסים בדירת החדר שלי דורכים זה לזה על היבלות. באימונים הוצאנו אחד מהשני את הדברים הכי יפים. כך לסירוגין בין יבלות ליופי העברנו יום וחצי. בדרך לאחד האימונים בעוד יובל מלהג ואני מקווה שישתוק קצת, קלטתי שאנחנו מכירים כבר הרבה שנים, שיובל הוא אחד האנשים היחידים שמכיר אותי עוד מלפני שנסעתי ליפן ושבעתיד הוא ושאר ותיקי הקיטאידו יהיו אנשים שמלווים אותי רוב חיי. זה הפך את כל אי הנחת שלי ממנו למשהו שאני צריך לקחת עליו אחריות.

חזרתי מקורס הויפאסאנה הישר לפתיחת כיתת השיאצו שאני מלמד. כיתה של שלושה עשר תלמידים ותלמידות שחלקם יהיו יחד בבי"ס "מגע" לשלוש השנים הבאות. בין שלל הדברים היפים שיקרו לנו בלימודים אני מצפה לחברותא הזו שמקרבת בין אנשים שנקלעו להליכה משותפת בדרך.

Read Full Post »

כשחזרתי מיפן לפני 11 שנה, היתה בקבוצה שלנו בחורה שהגיעה לכל האימונים בטרנינג מאוד משלומפר. אחרי כמה חודשים נתקלתי בה ברחוב והיא לבשה משהו די מהמם. נדמה לי שמרוב פליאה שאלתי אותה אם היא בדרך לחתונה. היא בטח תהתה אם דעתי השתבשה. האירוע הזה היה הפעם הראשונה בה נוכחתי כמה מעט אני יודע על האנשים המתאמנים איתי ועד כמה הדימוי שיש לי אודותם הוא חלקי.

אני פוגש את אותם תלמידים ומטופלים מידי שבוע. יש קירבה, יש דיבור, יש סוג של היכרות. אבל בעצם אני יודע מעט מאוד על מה שעובר בליבם. אנחנו מתכנסים לשם מטרה מסויימת – קיטאידו, שיאצו, מתמטיקה – ולמשך מספר שעות עוסקים במה שאני במידה מסויימת של שרירותיות, בוחר. זה משאיר בחוץ כל כך הרבה ואנו נושאים את החוץ הזה איש איש בלבבו. לפעמים זה מקשה עלינו, לפעמים זה מקשה על מי שאיתנו, לפעמים זה סתם עיוורון. ואיך לא נהיה עיוורים?

מידי פעם אני בכל זאת רואה משהו. אחד התלמידים שלי נראה עצוב בזמן האחרון. בשני השיעורים האחרונים שאלתי אותו אם הוא עצוב. "כן, אני לא שמח", אמר ולא רצה לפרט. אני מלמד אותו מתמטיקה ומשום מה אין בלימודים הללו מקום לשמחה או לעצב שלו. וגם לא לשלי. לתלמיד הזה קוראים נביל והוא אחד מ-30 סטודנטים פלשתינאים ממקומות כמו שועפט, ראס אל עמוד ובית חנינא שאני מלמד במכינה לקראת לימודי תואר ראשון בישראל. התחלתי ללמד אותם לפני שלושה שבועות ומתישהו בטח אכתוב על כך. אין לי סיכוי לשכוח שאני לא יודע דבר על מה שקורה עם הסטודנטים הללו. בהתחלה ביטאתי את השמות שלהם בעילגות מביכה (זה עבר, עכשיו אני אפילו זוכר את השמות שלהם בעל פה, מה שלא האמנתי שיקרה). משום מה זה אפשרי ללמד מתמטיקה מישהו שאתה לא מסוגל לבטא את השם שלו. הם קוראים לי אושתאז, מוחקים את הלוח בשבילי והלבוש של הבנות הוא מארץ אחרת. בדרך מהארץ שלהם לשלי הם נעצרים לבדיקה במחסום או סתם על המדרכה 100 מטר מהמכללה. משום מה זה לא רלבנטי למה שאני מלמד אותם. כשהם כועסים עלי אני לא יודע אם זה בגלל המתמטיקה או בגלל שאני יהודי. אין לי מושג איך הם רגילים שמורים מתנהגים – כל פעם שיש צחוק בכיתה אני תוהה אם אני מגוחך בעיניהם. שלשום היו חסרים שני בנים. "הם מתנדבים בסהר האדום ונסעו לעזה", אמרו לי האחרים. לא היה לי מושג מה עובר להם בראש כשהם אומרים לי את זה ומשום מה אי שיוויונים ממעלה שניה היו תגובה לגיטימית מצידי.

כנראה שבגלל התלמידים הפלשתינאים שלי אני טרוד לאחרונה – אבל בהחלט לא בפעם הראשונה – מהפער האינסופי הזה בין אנשים שנמצאים ביחד. כתבתי בצורה אחרת על האופן שבו המרחק הזה קיים בין מטפל למטופל. בכל זאת עם מטופלים זה קצת יותר קל. אני לרשותו של המטופל, משתדל לעשות לו טוב. באימון קיטאידו לעומת זאת, משתלטות על הביחד שלנו כל מיני מטרות מופרכות כמו הזווית של כף הרגל או הדיוק של התנועה. אפילו השאיפות החשובות יותר של האימון – פתיחה של הלב למשל – מקבלות טעם מוזר אם בלב של תלמיד שלי מתבשלת עליצות גדולה או מצוקה שמקורן באירועי החיים הפרטיים שלו.

אז מה אני רוצה? מעין ביחד חסר גבולות של שיתוף ואהבה? אני לא עד כדי כך תמים. יותר מכך, זה לא שאני יכול באמת להתחשב או להתעניין בשלומו של כל תלמיד ותלמידה. אבל בימים אלו אני חש את חוסר הנחת שבלהיות לבד ביחד. העברתי בשבת סדנה. היתה שם תלמידה אחת שלי ועוד שני אנשים שאני בקושי מכיר. את שאר האנשים אני בטח לא אראה שוב. היתה יופי של סדנה אבל יש משהו מיותר בסוג כזה של אינטראקציות. אז למה לא ביטלתי את הסדנה? כי היה משהו שהיה חשוב לי ללמד. ואני מתאר לעצמי שלפחות חלק מהמשתתפים מרגישים שהרוויחו משהו מהסדנה. אלו מוטיבציות נהדרות שכלל לא מחשיבות את האדם שניצב מולן. אז היינו יחד בשבת אינטימית של מדיטציה ותנועה ולא באמת היה אכפת לנו אחד מהשני? להגנתי אוסיף שיש גבול לכמות הסדנאות מהסוג הזה שאני מוכן לעשות.

לפני חודש הייתי בערב שעמותת תובנה ארגנה עם ג'ק קורנפילד. קורנפילד, מורה רוחני, כתב ספר שנקרא "דרך הלב". לקראת סוף הערב הוא הנחה תרגיל שבו התבקשנו להביט במשך מספר דקות בעיניו של אדם שישב לצידנו. 450 זוגות הסתכלו אחד לשני בעיניים. זה היה מאוד רגשי ומלא בטוב. מה יודעים 900 האנשים שישבו שם באולם על האיש – בן זוג, קרובת משפחה – שלתוך עיניו הביטו? מה הם יודעים על קורנפילד? מה הם יודעים על הצוות שעמל להכין את האירוע, על הלחצים שהם עברו, על ההתרגשות שלהם?

אפרופו מורים רוחניים, בסדנאות ויפאסאנה יש מידה עצומה של אי ידיעה הדדית. עשרות אנשים יושבים באינטימיות רבה למשך שבוע או יותר ולא יודעים כלום זה על זה. הם לא יודעים כלום על המורה שהם נושאים אליו עיניים והוא אינו יודע דבר עליהם. אני באמת לא מבין איך מורי הויפאסאנה הללו מסוגלים לטייל כך בעולם ממקבץ למקבץ של עיניים עצומות. איך הם לא נשחקים?

 

אפשר להמשיך עם זה בלי סוף. נראה לי שכדאי שאפסיק כאן. 

Read Full Post »

באחת השיחות של שונריו סוזוקי בספר Zen Mind Beginner's Mind הוא מספר על סוטרה בודהיסטית בה נמשלים הההולכים בדרך הבודהיסטית לארבעה סוגים של סוסים. ישנם הסוסים הטובים ביותר וישנם הסוסים הכי גרועים. סוזוקי אומר שזו טעות לחשוב ש"בודהא אוהד את הסוסים הטובים יותר". להיפך, לסוסים טובים קשה הרבה יותר לתרגל. לסוס מיומן יש פחות הזדמנויות לפגוש את המגבלות שלו. עד כמה שמפגשים כאלה מביאים לידיעה עצמית ולשחרור זוכה הסוס ה"בעייתי" להבין באמת את המשמעות של התרגול שלו.

בתחילת דרכי באימון של הקיטאידו, הרגשתי כסוס בינוני למדי. קיטאידו היא שיטה מאתגרת מבחינה תנועתית ואני לא הרגשתי שאני "איש של תנועה". כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של סוזוקי, למצב הזה היה יתרון רב משמעות. בתור "סוס בינוני" לא היה פער רב בין יכולותיי בקיטאידו לבין מי שאני. כלומר התנועה שלי שיקפה פחות או יותר את מי שהייתי. יכולתי לפגוש את עצמי בצורה ישירה דרך התרגילים בהם היה לי נוח והמצבים שהיו עבורי מאתגרים, דרך האיכויות התנועתיות שהגוף שלי ביטא ודרך האופן בו תקשרתי בתנועה עם אנשים אחרים.

זה די מפתה לומר שכשם שהתנועה שלי שיקפה את מי שהייתי, כך גם ההתפתחות התנועתית שלי שיקפה את התפתחות העצמי שלי. מפתה אבל לא כל כך נכון…
היום אני סוס קיטאידו מוכשר למדי והדרך שגמעתי ברמה התנועתית והגופנית עולה לאין שיעור על השינויים שחלו בי בתחומים אחרים – ביכולות שלי להיות בקשר עם עצמי ועם אחרים. הפער הזה – כששמים לב אליו – הוא די מתסכל אבל גם ממנו אפשר להפיק דברים בעלי ערך. למשל הפער הזה מאפשר לי להשתחרר מהאמונה הנאיבית שהבעיות שלי ייפתרו – או אפילו יוקלו מעט – בזכות הקיטאידו. או שלפצח תרגיל קיטאידו מסוים יעזור לי לפצח את עצמי. כך שאני נדרש למצוא תובנה אחרת לגבי האופן בו האימון שלי קשור בחיים. תובנה שאינה רק קשורה בלהשיג מטרה של שיפור עצמי בעתיד כלשהו.

אני רוצה לכתוב כאן על הצד המתסכל של הפער הזה. התסכול שבלהיווכח שאינני מצליח להגשים בחיים דברים שבסיטואציה של התנועה נראים לי פשוטים וברורים.
בתור מורה שעומד מול אנשים ומכוון אותם לראות בתנועה יותר מאשר טכניקה, הפער הזה מביך עוד יותר. אני מנסה לתת השראה לתלמידים שלי להוציא מעצמם את המיטב. אני מראה להם איך ניתן לעשות זאת בתנועה ונוצרת אשליה מסוימת שאני גדול ויפה כמו התנועה שלי. אחר כך, אני והם צריכים להתמודד עם הגילויים שבסך הכל התמזל מזלי להיות מיומן בדיסיפלינה אחת מסוימת ושמחוץ לה התמונה שונה. הנה שני דברים שהלוואי שהייתי מבין בחיים כפי שאני מבין באימון.

צוקי (אגרוף)
בקיטאידו – כשמישהו תוקף אותי הוא עושה כמה דברים שמבקיעים את המסך ביני לבינו. הוא נכנס אל תוך המרחב שלי. זה יכול להיתפס כאיום אבל זו גם התקרבות. כשהוא נכנס אל תוך המרחב שלי הוא גם מכניס אותי אל תוך המרחב שלו. הוא, או היא, מביאים תנועה ברורה וממוקדת. התנועה הזו מכוונת הישר אלי והיא אולי מאתגרת אותי. אבל הבהירות הזו מאפשרת לי לראות אותה, להבין עליה משהו. מכיוון שיאנג תמיד מביא עימו יין, ריכוז הכוח של "התוקף" כרוך גם בכך שמשהו בו נחשף, נקודות רכות נהיות גלויות. אפשר לגעת בהן ודרכן להשפיע על בן הזוג שלי בצורה עמוקה.
כך שב"תקיפה" יש קרבה, אמירה ברורה והיחשפות – האם יש דרך טובה ליצירת קשר שאינה כוללת את שלושת אלו?

בחיים – כמה קשה (לי) להשתחרר מהמילים "תקיפה, כעס, חוצפה, שחצנות…". פעמים רבות אני נזכר מאוחר מידי שהאגרסיה שהופנתה כלפי הייתה גם התקרבות. שהמלים הקשות או הטון המעצבן הבהירו מה חשוב לאותו אדם ושאם לא הייתי ננעל עליהן הייתי מבחין גם בחולשה ובפגיעות שנמצאות מאחור ומבקשות התייחסות.
וגם בכיוון ההפוך. לא תמיד אני זוכר שכעס הוא חלופה לא ממש מוצלחת לאמירה ברורה של מה שאני רוצה. שאם הייתי מצליח לבקש שיתייחסו אלי, שלא יתעלמו ממני, לא הייתי צריך לפעול מתוך עלבון או חוסר סבלנות. שאני יכול לדבוק במה שחשוב לי גם בלי לצעוק…

ווקאמה (אצת ים)
בקיטאידו – ווקאמה הינו תרגיל של זרימה והתמסרות. ההתמסרות הזו מתאפשרת כי בווקאמה לעולם אין סוף פסוק. אחרי כל פתיחה של הגוף מגיעה הרפייה ואחרי כל התכנסות התנועה מובלת להיפתח. אם מגלגלים אותי אז מתוך הגלגול הגוף שלי מוצא איך להיעמד בחזרה. וכל הזמן התקשורת ביני לבין בן הזוג שלי נמשכת, אין רגע של סיום, עצירה או קטיעה. לכל גל בזרימה שלנו יש את הריבאונד שלו. כך אני יכול להניח בצד טוב ורע, העדפות ומעצורים. אם אני מובל אני לא צריך לדאוג ממה שהולך לקרות ואם אני מוביל אני עדיין תלוי במובל שלי, לא באמת יכול לכפות את עצמי על מה שמתרחש.

בחיים – זה אתגר עצום עבורי להמשיך את הזרימה, לומר ולהקשיב למה שנאמר כדו-שיח ללא סימני קריאה, ללא סוף פסוק. להישאר במגע ולא להחליט מה צריך לקרות עכשיו. לא להיכנע לפיתוי שבעלבון, כעס, עקשנות, אכזבה. להמשיך לא לגמרי לדעת לאן התנועה יכולה להתפתח. כמו בתנועה, לתת לגלים שגורמים ללב להתכווץ למצות את עצמם ועל גבי הריבאונד שלהם לחזור אל בן השיח שלי. לשים לב שנפילה היא בסך הכל עוד אירוע ושלפעמים היא בעצם גלגול שמעמיד אותי על הרגלים במקום חדש, במצב אחר. לשים לב לגלים שאני שולח אל בן השיח שלי ולזכור שגם אם אשיג את מה שאני ר
צה אני עדיין תלוי בו להמשך התקשורת והמגע בינינו.

 

 

פעם, המחיצות שהייתי שם ביני לבין העולם היו נראות בבירור בתנועה שלי. היום התנועה השתכללה ויותר קשה להבחין במחיצות שעדיין קיימות. ככל שהאימון שלי הפך אותי מסוס בינוני לסוס טוב, הוא גם יצר פער בין מי שאני במסגרת הקיטאידו למי שאני מחוצה לו. 

Read Full Post »

Older Posts »