Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘החומה צריכה ליפול’ Category

בני אדם מפרידים בינם לבין אחרים ללא הרף. אני ולא אני, שלי ולא שלי. ומצד שני אנחנו מתאחדים ומתמסרים ללא הרף – למשפחה, לחברים, ללאום. אני אוהב אותנו על שאנחנו כל כך מלאי סתירות. אבל לפעמים לסתירות הללו יש מחיר כבד ואז חובה על אדם לנסות ולנהוג שלא לפי טבעו.

דוגמא טריוויאלית – ותסלחו לי על הטרחנות שבה, תיכף נגיע לעיקר: יש לי שכנים חדשים. הם קנו את הדירה מעלי, שיפצו אותה והפכו אותה לדירת מחמד. באותה הזדמנות הם גם החליפו את קטע המרזב שעובר מעל לדירתם. כעת, מי שמרים את עיניו לעבר הגג של הבניין רואה צינור מתכת מבהיק (מעל לדירתם) שמתחבר משני צדדיו לצינור ישן, עלוב למראה (המרזב המקורי של הבניין). מראה מוזר ולמען האמת לא כל כך יפה. המרזב הישן לא דלף ואפשר היה להשאירו במקומו. אפשר היה גם לפנות לשאר הדיירים ולבדוק האם אנחנו מעוניינים לחדש את המרזב – את הבדיקה הזו השכנים החדשים שלי לא עשו. זכותם. זכותם גם להרגיש שקטע המרזב שמעל לדירתם הוא שלהם וראוי שיבהיק וינצוץ וזכותם להרגיש ששאר המרזב אינו שלהם וראוי שימשיך להרקב.

אלא שזה לא עובד. באו סופסוף הגשמים לחורף השחון שלנו ומסתבר שהשכנים שלי יצרו בעצם מיצג. החיבור בין המרזב המחודש לזה הישן הוא, איך נאמר זאת, רופף וכעת נשפכים להם מפלים מגובה הבניין. די מדהים לחשוב שמי שביצע שיפוצים בעלות של עשרות אלפי שקלים, לא הצליח להתקין חיבור של שקלים בודדים כמו שצריך. מהצד האחורי של הבניין נופל כעת מפל אל המרפסת של שכנים אחרים ומהצד הקדמי המפל יורד בדיוק מעל הכניסה כך שכל באי הבניין ויוצאיו זוכים למקלחת. מעניין בשבילי לחשוב על משל המרזב הזה. על כך שגם בין דברים נפרדים לכאורה יש חיבור ועל כך שמי שמדגיש את הנפרדות יתר על המידה, לא יטרח לוודא שהחיבור מותקן כפי שצריך.

בכלל בית משותף הוא זירה נהדרת לחוות את אי-הנפרדות של הבריות כולן.

עדיין לא התחיל המבצע הקרקעי של צה"ל. חמאס עדיין לא הצליח להנחית רקטה על גן מלא ילדים או לפוצץ מתאבד בקרב המון ישראלי. שלשום, בין הדיווחים ברדיו נוגנה מוסיקה שמחה של ימים רגילים. חשבתי לעצמי, שאם – או חס וחלילה כש – הפיגוע הגדול של החמאס יצא לפועל, או חיילים יהרגו במלכודת תופת, הרדיו ישמיע מוסיקה לגמרי אחרת. אבל השעון כבר מתקתק לא? הפיגוע או הרקטה המגה-קטלנית הם רק עניין של זמן, לא? אז למה מחכים עם המוסיקה של ימי זיכרון? לי נראה שהזמן להתאבל כבר הגיע.

אני פוחד שיטעו בכוונותי ולכן אבהיר: למרות הנימה המבודחת של הפסקאות הראשונות, בפסקה האחרונה אני בכלל לא ציני. אני כבר התחלתי להתאבל.

וכשם שההפרדה הזו בזמן – בין הווה לעתיד – היא אשלייתית, כך גם ההפרדה במרחבים הלאומיים: דווקא משום שאנו יודעים לכאוב על ישראלים שנהרגים מרקטות ובפיגועים, האם זה לא ברור שאנחנו יודעים לכאוב על פלסטינאים שנהרגים מאש צה"ל?

אני משוכנע שגם הטוקבקיסט המתלהם ביותר יודע לכאוב על פלסטינאים אבל המציאות כאן הצליחה ללמד אותו להתכחש לידיעה הזו. זה הזמן להתאבל, להתייפח. על המתים שלנו, על המתים שלהם. וזה שהמוות נגרם על ידי הצבא שלי רק הופך את זה לכואב יותר וזה שהמוות נגרם על מנת שהעם שלי יחיה בשלווה רק הופך את זה לנורא יותר.

גם אם ננסה להעמיד פנים שאנחנו לא יודעים את זה, הפלסטינאים ואנחנו מחוברים. וכל הדם השפוך של הפלסטינאים יזרום ויגיע אלינו דרך החיבור הזה. וכל הכאב של הפלסטינאים יעבור את כל הגדרות שננסה להציב בפניו ויגיע אלינו וירעיל כל שלווה מדומה שאולי נשיג.

* דרור בורשטיין פרסם בקשה של רופאים למען זכויות אדם לתרומות. תתרמו, זו ההזדמנות שלכם להציל חיים.

* אתמול התקיים בבאר שבע מפגש של יהודים וערבים:
"…למפגש חשיבה, להביע נכונות לעשייה משותפת המאפשרת להפגין את תחושותינו בדרכים לגיטימיות, בדרך שאינה מתלהמת."
מי שרוצה להצטרף מוזמנ/ת לפנות אל: ד"ר מרב משה, 0509371865. דניאלה יודלביץ, 052-6133017 , dyudelevich@yahoo.com. אנואר אלחוג'וג hjoojanwar@yahoo.com, בלה אלכסנדרוב bellaal@walla.com, מרואן עאמר marwano2@walla.com.

* והנה הזמנה של קבוצת "דור המדבר ליזמות סביבתית" לסמינר סופשבוע של נוער יהודי וערבי על מנת "להמשיך וליצור את הבסיס למרחב משותף ולחיים תקינים ועתיד משותף של ערבים ויהודים
בישראל בכלל ובנגב בפרט":

דווקא עכשיו – יוצרים מרחב משותף

סמינר המרחב המשותף חמישי 8/01/09 עד שבת 10/01/09

בימים אלו של התלהטות יצרים אנו מאמינים שיש להמשיך ולטעת את התובנה שעלינו, ערבים ויהודים בישראל להמשיך ולבנות חיים במשותף.

במסגרת תוכניות המרחב המשותף של דור המדבר ליזמות סביבתית צעירה
אנו מזמינים את בני הדור הצעיר נערים ונערות בגילאי 17- 19 להשתתף בסופשבוע של עשייה סביבתית משותפת, סדנאות ודיאלוג.
הפעילות בתוך השלווה והשקט המדברי בחוות צל מדבר שעל מצוק מכתש רמון בצמוד לעיירה מצפה רמון.

חמישי 8/1 : התכנסות ב 16:00 בבאר שבע נסיעה משותפת למצפה רמון.
התארגנות במקום, ארוחה משותפת וערב של סדנאות תיאטרון ומוסיקה.

שישי 9/01 : השכמה מוקדמת לטיול ניווט אל לב מכתש רמון. פעילות של סדנאות משימות בטבע עבודת צוות וחשיבה יצירתית. רכיבה על אופניים על מצוק המכתש ובניה אקולוגית בחומרי אדמה.
ערב סביב "קדרה ומדורה" וסדנת דיאלוג אל תוך הלילה.

שבת 10/01 : השכמה מאוחרת לארוחה משותפת הליכה שקטה במצפה רמון וסדנאות של מדיטציה ותנועה. אחה"צ סדנת "יוצרים מרחב משותף"

 

– יתכנו שינויים בסדר הפעילות בהתאם לקבוצה ומזג האויר

דמי השתתפות סמליים 80 ₪ בלבד כולל: סדנאות ,לינה במאהל ע"ג מזרונים (יש להביא שק"ש) וארוחות צמחוניות בבישול משותף. נסיעה בתחבורה ציבורית ע"ח המשתתפים.

להרשמה ופרטים נוספים : זיו – 0546277413 www.navadim.org

Read Full Post »

את המייל שלהלן קיבלתי לפני יומיים והוספתי אותו בתחתית הרשימה הקודמת.
הוא ראוי לרשימה משלו ולכן אני מעלה אותו כאן.

ממליץ גם לקרוא את הטקסט החשוב של שועי רז. הטקסט ארוך ומי שזמנו דוחק יכול להתחיל ישר מהחלק הרביעי.

 

הנה המייל של שירה:

מעבר לתחושות האיומות סביב מה שקורה עכשיו בדרום, יש בי פחד גדול מהתלקחות המצב כאן לידנו, בוואדי ערה. דיברתי עם נג'את, חברה מכפר קרע, וביחד חלקנו את החשש שמה שקרה באירועי אוקטובר 2000 יחזור על עצמו – תיסכול וזעם של ערביי ואדי ערה, הפגנות סוערות ויד קלה מאד של שוטרים על ההדק.
נג'את סיפרה לי איזה מאמץ עושים מפגינים מהכפר למנוע מצעירים להתפרע, אבל גם כמה חשוב להם להפגין ולהביע באופן כלשהו את תחושת חוסר האונים, הכעס והעצב הנוראי שלהם.

אני רוצה להציע שנקים איזו קבוצה מקומית (פרדס חנה-כרכור וישובים אחרים באזור ואדי ערה) להקפצות חירום, שאפשר יהיה להזעיק אותנו אל הכפרים בוואדי ערה – גם כדי שנשתתף בהפגנות ונביע בכך את תחושותינו האישיות מהזוועה בדרום ביחד עם שכנינו, ובעיקר כדי שאולי נצליח למתן בעצם נוכחותנו את האלימות שעלולה להיות משני הצדדים. מהניסיון שלי בהפגנות אחרות, כשיהודים נמצאים במקום – השוטרים הרבה פחות אלימים ולא ממהרים לירות.

אם תרצו להצטרף לקבוצה כזו ולקבל הודעות על הפגנות בוואדי ערה עם בקשות לנוכחותנו – שלחו לי בבקשה מייל ואת מספר הטלפון הסלולרי שלכם.

תודה
שירה
054-7925772
sh_shira at yahoo.com

 

הערה לסדר 18:52

 

הייתי צריך לצפות שהדיון בתגובות יגלוש לסוגיית האנחנו מול הם.

אז כדי לחדד את העניין: לא צריך לאהוב את ההזדהות של אזרחי ישראל הפלסטינים/הערבים עם האויב שלנו, בשביל להיות מסוגלים להבין את הפגנות המחאה שלהם.
זה אינטרס של כולנו שאזרחים מפגינים – גם אם מתפרעים, גם אם אלימים – לא יהרגו.
ונוכחות יהודית יכולה – אולי, רק אולי – למתן גם את ההתפרעות ובכך להגן על יהודים.
בימים שכאלו, המעשה ששירה קוראת לו הוא אחד הבודדים שיכול לקרב במקום להרחיק. הוא גם אחד הבודדים שיכול למנוע פציעה או מוות של אדם אחר. 
האם באמת יש מישהו שמוכן לוותר על האפשרות שהוא יציל חיים?

Read Full Post »

בר עם סטייל 
יין משובח
על מסך ה-LCD עזה בוערת

התכוונתי לכתוב על המילים שבהן אנשים משתמשים על מנת להתייחס לאימון. אבל לכתוב כרגע את הגיגי המותרות שלי נראה לי נהנתני ומתנכר. לכתוב על עזה – עלינו – אני לא יכול כי לא כתבתי כלום על שדרות.
אז אני אכתוב על האופן שבו נשזרו אירועי התרגול והאימון שלי – חיי המותרות שלי – במלחמות פה.

פורים של 1994. אני נוסע לקיבוץ געש לסדנת קיטאידו. לא היו אז אימוני קיטאידו סדירים בארץ וזו היתה הסדנה השניה שעמדתי להשתתף בה. עמדתי לפגוש שם את מי שיהיה מורה הקיטאידו הראשון שלי, ריצ'ארד הולנד. כשהגענו לשם, מישהו סיפר שברוך גולדשטיין רצח עשרות מתפללים פלסטינאים במערת המכפלה. הסדנה התקיימה כמתוכנן.

בשנים 1995-1997 חייתי ולמדתי ביפן. הפיגועים, הסתות הימין ורצח רבין הגיעו אלי כהד קלוש ביותר (אינטרנט לא היה אז, לפחות לא לי). בעקבות האירועים הללו חלק מהחברים היפנים שלי חשבו שישראל היא מקום מטורף. אחרים העריצו את מה שהם דימו כרוח קרב שאבדה ליפן כי "הרבה שנים יש ביפן שלום".

בינואר 1996 אני משתתף בסדנת החורף הראשונה שלי – קנגייקו (אימון קר). הסדנה הזו מתקיימת בתקופה הקרה של השנה והיא מאוד מאתגרת פיזית ומנטאלית. 6:00 בבוקר, 5 מעלות צלסיוס ואנחנו רצים שעה על חוף הים בצ'יבה. לא ריצה כמו שאתם מדמיינים, אלא אייקו שנראה כך:

שעה רצנו ככה. באמצע הריצה כשאני כבר מזמן לא רץ אלא מקרטע קדימה, חסר נשימה ועם זרועות מתות – אני קולט שממש עכשיו, אח שלי במסלול בסיירת עושה מסע של 90 ק"מ לאורך החוף בצפון הארץ. "אז מה, כל מה שאנחנו עושים פה זה לדחוף ולאתגר את עצמנו? את כל זה הייתי יכול לעשות בארץ בצבא!". מאותו רגע היה לי ברור שאתגור עצמי לא יהיה מוטיבציה שלי באימון ושגם לאימונים הכי קשים אני אצטרך למצוא טעם אחר.

מרס 1996. אחרי שנה ביפן אני טס לקוריאה על מנת לחדש את הויזה. רחובות סיאול מלאים בחיילים עם נשק. זה בולט לי ונראה לי מוזר. רק אחרי כמה ימים נופל לי האסימון: "אני בעצם מכיר את זה. ככה נראים הרחובות בארץ". שנה ביפן הספיקה לי על מנת להבין שחיילים ברחוב זה מצב מטורף.

אביב 1997. לפני שאני חוזר לארץ סופית אני מבלה מספר חודשי אימון באנגליה. אחת המארחות שלי – אישה בת 50 – מספרת לי איך הנוער הבריטי התדרדר מאז שבוטלה חובת השירות הצבאי. "מזלכם שאצלכם זה לא ככה".

1999. העמותה לויפאסנה בישראל שמקיימת קורסי ויפאסנה בחצבה מחפשת לקנות אדמה להקמת מרכז של קבע. קשה למצוא שטח מתאים במחיר שאפשר לעמוד בו והנה פתאום עולה האפשרות של מכללת אבנת במצפה שלם לא רחוק מעין גדי. ההצעה הזו נופלת מכיוון שהמקום נמצא קצת מעבר לקו הירוק. העמותה לויפאסנה היא טהרנית באופן קיצוני ולא עמדה פוליטית הינחתה אותה. התפיסה הבודהיסטית של קארמה גרמה להם לפסול מצב שבו יהיו חלק מקונפליקט. בשביל זה לא צריך להיות בודהיסט: הרבה ישראלים מנסים להימנע מלהיות חלק מהקונפליקטים שיש כאן.

סתיו 2000. אני מסיים את לימודי התואר הראשון ונוסע לארבעה חודשי אימון באירופה. בספטמבר פורצת האינתיפאדה השניה. אני המום מהתמונות בטלויזיה הצרפתית ומזועזע מהדיווחים מהארץ. בנובמבר אני נכנס לרטריט מדיטציה של חודש בגאיה-האוס באנגליה – מתנתק מהעולם בחוץ ומההתרחשויות בארץ. מידי יום אני מנקה את השירותים והמקלחות שבבניין. מנקה ומודט, העין קולטת באחד העיתונים הישנים שמשמשים אותי במלאכתי, דיווח מהשטחים. מאז, כל יום אני סורק את העיתונים ומחפש מידע על מה שקורה. מפר את הסמדהי שלי בין ניקוי האסלות. יום אחד יש שם תמונה של אב ובנו מתחבאים מיריות מאחורי מחסה. שם הבן מוחמד א-דורה.

חורף 2001. אני חוזר לארץ ויודע שאני חייב להיות מעורב באיזשהו אופן במה שמתרחש. יש לי עדיין חובות לימודיות ואני משקיע את מרצי לסיימן – איני פנוי להתנדבות או פעילות כלשהי. תופעת המאבטחים מחליאה אותי. "מה? אני אהנה מהבירה שלי בזכות מאבטח ששומר שהמלחמה לא תתפרץ פנימה ותפריע לי?". אני מחליט שעד שלא אתפנה לאיזושהי פעילות חברתית לא אבלה במקומות ציבוריים: אין יותר פאבים, קולנוע, קונצרטים… אף אחד לא מבין אותי. אמא שלי לוקחת אותי לבית קפה (בכל זאת, אמא שלי) ושואלת מה זה יעזור שאני לא אלך לקונצרטים. התשובות שלי לא משכנעות אותה. אנשים רוצים להיפגש איתי אז אני מזמין אותם אלי הביתה – גם הם בדרך כלל לא מבינים אותי. במרס או אפריל אני מתחיל להתנדב ב"עלם" וחיי התרבות שלי חוזרים לתחיה.

2001 – אולי זה היה אפריל אולי יולי. בקורס מדיטציה של עמותת תובנה עם כריסטופר טיטמוס אנשים מביעים שוב ושוב (בשאלות שהם מפנים למורה באולם המדיטציה) את הפחד והתסכול שלהם מהפיגועים. בסוף הקורס מתפרסמת הזמנה למי שמעוניין להגיע למעגל חשיבה על נקיטת פעולה שתתייחס למצב. אני מצטרף. הרעיון שנבחר הוא הליכת שלום שתעבור בין ישובים של יהודים ושל ערבים ושתשלב בין שתיקה ומדיטציה למפגשים ודיאלוג של אנשים עם כאבם ועם כאבו של הזולת. דברים דומים נעשו בעולם הבודהיסטי (למשל בקמבודיה של החמר רוז') ואנחנו רצינו להיעזר במסורת הזו על מנת להביע מסר של אי-אלימות ופתיחת לבבות. אני, שרק חודשיים לפני כן דחיתי בקשה להיות פעיל בתובנה – רציתי שבמקום הזה יישמר לי ראש קטן – מוצא את עצמי נסחף לחלוטין לארגון ההליכה יחד עם עוד תשעה חברים (ביניהם תומר פרסיקו). תשעה חודשים הכנו אותה ובמרס 2002, אחרי הפיגוע במלון פארק בנתניה וערב מבצע חומת מגן יצאנו מיפו לשמונה ימי הליכה עד ירושלים. מנינו 30 איש. הרבה אנשים כעסו עלינו או חשבו שאנחנו הזויים לחלוטין. והיו גם מי שהיו בטוחים שכשנישן ביער בלי אבטחה החמאס יגיע ויטבח בנו. מיום ליום מספרנו גדל ובסופו של דבר השתתפו בהליכה זו מאות אנשים. מההליכה נולדה עמותת "שביל זהב" שהמשיכה בהליכות ופעילויות דומות. לאחר מספר שנים הפרוייקט החשוב הזה גווע וכיום שביל זהב איננה פעילה יותר. בין שלל הסיבות לגוויעה הזו היא הקושי של אנשים לחבר בין המעשה הרוחני לאקטיביזם חברתי… כשארגנו את ההליכה הראשונה, חברה שלי שהיתה סטודנטית לרפואה ועבדה בטר"ם (מרכז לרפואת חרום בירושלים) פנתה למי שהקים את טר"ם, דויד אפלבאום, והוא – אדם דתי, אולי "ימני" – תרם לנו ציוד רפואי. שנה וחצי אחר כך נהרגו דויד וביתו נאוה בפיגוע בקפה הלל בירושלים. זה היה ערב נישואיה של נאוה.

2001-2004. אני אחד המנהלים של בי"ס מגע להכשרת מטפלי שיאצו. אני, שכאמור לא אוהב את הניסיון לקיים חיים "נורמליים" בעזרת הצבת מאבטחים בכל מקום ציבורי, תוהה מה יקרה קודם: שהתלמידים יבקשו מאבטח בכניסה לבית הספר או שחס וחלילה יקרה אצלנו פיגוע. משום מה אף תלמיד לא מעלה את הסוגיה והפלסטינאים היחידם שמגיעים אלינו עושים זאת על מנת לקבץ נדבות או לבקש כוס מים. לפעמים, כשאני מעביר שיעורים באולם של בית הספר אני מדמיין איך מישהו עומד מחוץ לאולם ודרך החלון יורה עלינו.

מרץ 2003. מלחמת המפרץ השניה מתחילה. באפריל אמור להגיע לארץ מייסד הקיטאידו קן ווייט. בריטיש איירווייס מבטלים את הטיסות לארץ, ישראל היא מקום של סכנה. אבל קן בלי לחשוב פעמיים קונה כרטיס חדש באל-על. בסופו של דבר נאלצנו לדחות את הביקור כי הקיבוץ בו הזמנו מקומות לינה לסדנה ראה הזדמנות עסקית בכל התל אביבים שחיפשו מקלט למקרה שעירם תותקף.

מתישהו בתקופה הזו אירעה הפעם הראשונה בה מאבטח של משרד ראש הממשלה חמוש ברובה ניגש אלי כשהלכתי ברחוב עם הבו שלי (מקל עץ באורך 180 ס"מ) ושאל אותי מה אני מחזיק. עניתי שהנשק שלי ארוך יותר משלו והמשכתי ללכת. מתישהו בתקופה הזו התחילו מאבטחים של הכנסת להטריד אותנו בזמן האימונים שלנו בגן הורדים שליד הכנסת. בוקר אחד בימי ממשלת שרון, כשהתאמנתי לבד בגן לא רחוק ממנחת המסוקים של הכנסת, ניגש אלי מאבטח והורה לי להסתלק מהמקום בגלל אישיות רמת מעלה שעמדה לנחות שם במסוק. את האימון הראשון שלי בגן הורדים עשיתי ב-1993 והגן נהיה הדוג'ו הביתי שלי שהתאמנתי בו כל יום. "תמסור לו שאני הייתי כאן קודם", אמרתי למאבטח אבל הסתלקתי.

2003 או 2004. כריס מקאליסטר, מטפל שיאצו בריטי שחי בשבדיה הוא אחד המורים ש"מגע" מזמינים להעביר סדנאות בארץ. משום מה הוא לא משיב למיילים שאני שולח לו ולכן אני מתקשר אליו על מנת לתאם ביקור נוסף בארץ. הוא אומר לי שהוא לא רוצה לבוא. שיש הרבה ביקורת בשבדיה על מה שישראל עושה בשטחים ושחברים שלו יכעסו אם יבוא ללמד בארץ. חרם. אני מציע לו שנשלב בביקור שלו גם סדנה עם פלסטינאים והוא אוהב את הרעיון. אני יוצר קשר עם בחור צעיר מהמכללה האמריקאית בבית לחם ומתאם איתו סדנה שכריס יעביר לתלמידות בית הספר לאחיות. הכל סגור ומסודר אבל כמה ימים לפני מועד הסדנה הבחור מבית לחם מודיע לי על ביטול מסיבות לא ברורות. "תבואו בכל זאת", הוא מזמין וכריס ואני נוסעים במונית עד למחסום העפר בין הר גילה לבית ג'אלה. אנחנו חוצים את המחסום ברגל ואני נכנס לטריטוריה פלסטינאית שאסור לי להיות בה.

23 לפברואר 2004. בניה צוקרמן הבן של אילת ומויש צוקרמן נהרג בפיגוע בקו 14 בירושלים. האוטובוס התפוצץ מול גן הפעמון כמה מאות מטרים מבי"ס מגע שבו אילת ואני מלמדים. שנינו היינו בבית הספר כשפתאום מויש הופיע והסתגר עם אילת באחד החדרים. בניה היה בסוף כיתה י"ב ואילת שהיתה מראשוני הקיטאידו בארץ רצתה שכחלק מההתכוננות שלהם לצבא הוא ועוד שני חברים יגיעו לאימונים אצלי. נפגשנו להתאמן שלוש פעמים.

סוכות 2005. אני משתתף בקורס מדיטציה של עמותת תובנה בהנחיית שאילה קת'רין בקיבוץ מגן שבמועצה האזורית אשכול. באחד הלילות האחרונים של הקורס מעיר אותי רעש מסוקים שטסים מעלינו. בבוקר יש גם קולות של הפגזות – מבצע של צה"ל בעזה. בלילה האחרון של הקורס אנחנו יושבים באולם המדיטציה. לפתע נשמע רעם אדיר – קסאם נחת לא רחוק מהקיבוץ. אולם המדיטציה כמרקחה, לאט לאט השקט חוזר.

ינואר 2006. באחת ההפגנות שאני משתתף בהן נגד החומה בבילעין אני מפריע לחיילי צה"ל להפריע להפגנה. באופן ספונטני אני משתמש שם בתרגילי קיטאידו. כתבתי על זה ושלחתי לתלמידי ולמורי הקיטאידו האחרים. רוב התגובות שקיבלתי בחזרה היו ביקורתיות.

קיץ 2006. ישראל פותחת במלחמת לבנון השניה ואני נוסע לסדנאות הקיטאידו במניל. כל השבועיים בצרפת אני בדיכאון ובפחד. יודע שהמלחמה הזו חסרת הצדקה, פוחד על אחי ועל אחד התלמידים שלי שגויסו למילואים.

אוגוסט 2006. צ'ארלס ופטרישיה ז'נו שאמורים להנחות קורס מדיטציה של עמותת תובנה מבטלים את הגעתם בגלל המלחמה.

סתיו 2006. זוהר לביא ונת'ן גלייד שהיו בין המארגנים של ההליכה הראשונה , הקימו את סנגההסווה שמשלבת בין תרגול מדיטציה, חקירה עצמית ואקטיביזם חברתי. אחרי מספר פרוייקטים עם מצורעים וחידוש יערות הם מגיעים לארץ לפעילות עם מוסקי זיתים פלסטינאים. השנה הם עשו זאת שוב. על הפעילות שלהם אפשר לקרוא כאן.

27/12/2008 אני מעביר יחד עם רקפת בר-קמה מעמותת תובנה יום תרגול של מדיטציה ותנועה. היתה סדנה נפלאה, אנשים יצאו זורחים, אני נהניתי. אחר כך אני מגיע למפגש משפחתי של חנוכה. כשאנחנו יוצאים משם בשעה 21:00 אמא שלי מבקשת להדליק את החדשות לשמוע רדיו. משהו בקול שלה נשמע לי מוזר. "220 הרוגים פלסטינים בתקיפות חיל האוויר בעזה…", נפתחות החדשות.
—————————————————
עדכון 12:06

מייל שקיבלתי עכשיו (את הכותבת הכרתי בקורסים של תובנה, אל השרשרת שכתבתי למעלה כבר התווספה עוד חוליה)  :
מעבר לתחושות האיומות סביב מה שקורה עכשיו בדרום, יש בי פחד גדול מהתלקחות המצב כאן לידנו, בוואדי ערה. דיברתי עם נג'את, חברה מכפר קרע, וביחד חלקנו את החשש שמה שקרה באירועי אוקטובר 2000 יחזור על עצמו – תיסכול וזעם של ערביי ואדי ערה, הפגנות סוערות ויד קלה מאד של שוטרים על ההדק.
נג'את סיפרה לי איזה מאמץ עושים מפגינים מהכפר למנוע מצעירים להתפרע, אבל גם כמה חשוב להם להפגין ולהביע באופן כלשהו את תחושת חוסר האונים, הכעס והעצב הנוראי שלהם.

אני רוצה להציע שנקים איזו קבוצה מקומית (פרדס חנה-כרכור וישובים אחרים באזור ואדי ערה) להקפצות חירום, שאפשר יהיה להזעיק אותנו אל הכפרים בוואדי ערה – גם כדי שנשתתף בהפגנות ונביע בכך את תחושותינו האישיות מהזוועה בדרום ביחד עם שכנינו, ובעיקר כדי שאולי נצליח למתן בעצם נוכחותנו את האלימות שעלולה להיות משני הצדדים. מהניסיון שלי בהפגנות אחרות, כשיהודים נמצאים במקום – השוטרים הרבה פחות אלימים ולא ממהרים לירות.

אם תרצו להצטרף לקבוצה כזו ולקבל הודעות על הפגנות בוואדי ערה עם בקשות לנוכחותנו – שלחו לי בבקשה מייל ואת מספר הטלפון הסלולרי שלכם.

תודה
שירה
054-7925772
sh_shira at yahoo.com

Read Full Post »

אחרי אימון בוג'יטסו בגן הורדים, חלפתי על פני משרד ראש הממשלה. הבו שלי – 180 סנטימטר אורכו – היה בכיסוי בד. מאבטח בחליפה, עניבה וכלי נשק קצת יותר קצר משלי ניגש אלי.

 

מאבטח: בוקר טוב.

באמת מסוכן הבו הזה. ג'יימס סמית' שותל מישהי במניל, צרפת. קיץ 2005

אני: בוקר אור.

מאבטח (מצביע על הבו): מה זה?

אני: לא עניינך.

מאבטח (המום): שאלתי מה זה.

אני: אמרתי לא עניינך (ממשיך ללכת).

מאבטח: אני מאבטח של משרד ראש הממשלה ואתה לא יכול לעבור פה בלי לענות לי.

אני: אז אני לא אעבור פה (מסתובב לחזור אחורה).

מאבטח: עצור! תן לי תעודת זהות או רישיון נהיגה.

אני: אין לי כאן. אני פשוט מסתובב בשכונה שלי, מה אתה מטריד אותי?

מאבטח: אוקיי. אני אראה לך. (בקשר: אחיה כאן 3. תגיע אלי בבקשה). זאת השכונה שלך?

אני: כן.

מאבטח: איפה את גר?

אני: לא עניינך.

מאבטח: לאן אתה הולך?

אני: לא עניינך.

מאבטח: טוב תחכה איתי (בקשר: אחיה אתה מגיע אלי?).

אני: ככה, אני משלם את המשכורת שלך ואתה מתבריין עלי.

 

תהיתי מה צפוי לקרות אבל הייתי מאוד רגוע. לא היה אכפת לי לשרוף בוקר על טרטורים בשביל להגיד "לא" ברור לאיוולת הזו. היה שרבי וחם מאוד. הלכתי הצידה לצל של עץ זית. המאבטח קרא לי "חכה, אל תלך". אפילו לא התייחסתי אליו. כך ישבתי לי בצל והמאבטח המסכן עמד לידי בשמש מזיע בתוך החליפה שלו. רק לפני 5 דקות היה זה הוא שתפס אותי אבל עכשיו הוא מצא את עצמו עצור על ידי. הזמן עבר. מיניבוס עם עשרה גברים מזרח אסיאתים נכנס אל המתחם. אישה צעירה עמוסה בשני תיקים גדולים, אחד על הגב ואחד מלפנים, באה במעלה הכביש.

אני (מצביע אל עבר האישה): הלו, תיזהר, מחבלת.

מאבטח: אני לא צריך את העזרה שלך.

אני: תראה, יש לה שני תיקים, אתה יודע כמה חומר נפץ זה?

מאבטח: אם אתה רוצה לעזור לי, תעזור לי לפתור את הבעיה הזו.

אני: אתה יצרת את הבעיה, איך אני יכול לעזור לך? פשוט תפסיק להתעקש, תשחרר ותפסיק לבזבז לשנינו את הזמן.

 

עברו עוד 10 דקות. המאבטח שוב קרא בקשר לאחיה ואני ידעתי שאת קור הרוח שלי כבר לא אאבד הבוקר. ישבתי שם, מתעלם מהמאבטח. הצטערתי שאין לי ספר לקרוא והחלטתי למדוט קצת. שיכלתי רגליים, הורדתי את המשקפיים ועצמתי עיניים. אף פעם לא שמרו עלי עם רובה כשעשיתי מדיטציה. עברו אולי 5 דקות. תהיתי אולי המאבטח חזר לבוטקה הממוזג שלו והשאיר אותי למדיטציה שלי תחת עץ הזית. בדיוק אז הוא קרא שוב בקשר "אחיה אתה מגיע אלי?". עברו עוד כמה דקות ואז שמעתי קול נוסף "מה העניין איתו?". הם דיברו ביניהם, לא שמעתי מה. ואז "טוב אדוני, אתה יכול ללכת". פתחתי עיניים, שניהם עמדו שם מסתכלים עלי. "אתה בטוח?", שאלתי את אחיה. "כלום לא בטוח", הוא ענה לי "העולם הזה ארעי".

 

מאבטח בודהיסט? הלכתי משם, אפילו לא שמח על הניצחון הקטן שלי. תהיתי על המשמעויות הסוציולוגיות של האירוע. אני, בקפקפים כתומים ושרוול זרוק. שני המאבטחים בכיפות סרוגות. עולמם זר לי ואילו הם בטח משוכנעים לגמרי בקדושת המלאכה שהם עושים. מלאכה, שבעיני גורמת הרבה נזק. בטח יש ביניהם את אותה אחווה שתיארתי ברשימה הקודמת שלי כמה היא יקרה לי. אני מתעב את טירוף האבטחה שחלינו בו, אבל בטח רוב מי שישמע את הסיפור הזה יחשוב שאני כאן האקסנטרי.

Read Full Post »

החומה הצליחה מעבר למשוער. כל הצרות פסקו. אפילו אלו שאיש לא חשב שהחומה קשורה בהן. זה אמנם גרם לכמה בירוקרטים לגרד את ראשם במבוכה אבל פרט להם לאיש לא היה אכפת. איזה יופי, איזו הקלה. כמעט אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה הקולקטיבית – אלא שהמקום היה מצומצם ונהיה קצת קשה להיאנח. בוודאי שלא לרווחה.

—————————–

איש לא היה מוכן לזה כשזה קרה. לא ידוע מי היה האיש הראשון שהתחיל את היסטרית החומה. גם בכלל לא ברור שהיה מישהו שהתחיל. ההיסטריה – כך נראה היה – פשוט פרצה. טיפין טיפין התחילו להתגלות למרגלות החומה אנשים מחוסרי הכרה ואפילו ללא רוח חיים. כולם היו חבולים בצורה מבהילה. לאיש לא היה הסבר. עד ששוטר אחד צפה באיש רץ, מוכה אמוק, בכל כוחו הישר אל תוך גוש הבטון האימתני, האינסופי של החומה. בתדהמה ראה השוטר איך האיש עוד מצליח להאיץ ואז בום!!!
החומה עמדה שם אדישה. לא נשמע שום קול, האדמה לא העלתה כל אבק כשהגופה צנחה אליה. אפילו המתאבד המשוגע לא השמיע הגה – בודאי כאבה לו ההתנגשות. ומאותו הרגע אי אפשר היה לא לראות אותם. תחילה בודדים, אחר כך עשרות ואז נחילים של אנשים רצים. רצים בכל כוחם אל תוך החומה. אי אפשר היה לדעת מתי מישהו יעזוב את המסלול בו נדמה היה שהוא צועד ויפתח במרוץ האחרון. גם לא היה טווח מסוים שאפשר היה להגדיר אותו כ"רדיוס סכנה". נדמה היה שריצות הטרוף יכולות להתחיל בכל מרחק שהוא מן החומה. כולם (את המתאבדים עצמם אין צורך לכלול) היו המומים ולמומחים לא היה הסבר. התגובה העיקרית היתה של כעס. המעשה היה כל כך שערורייתי, שבר באופן כה בוטה טאבו שאיש לא העיז להגדירו אפילו בינו לבין עצמו. והציבור התפלץ: איך הם מעזים לחלל את החומה הקדושה? גדודים שלמים הוצבו לאורך החומה. לאיש לא היה ברור מה הם אמורים לעשות (באותה תקופה גבתה ההיסטריה מאות אנשים מידי יום) אבל בכל זאת כשהחיילים התחילו לפתוח באש על הרצים לאיש זה לא צרם. זה נראה פתרון כה פשוט. המוני אדם היו רצים אל עבר החומה ונקצרים על ידי תתי המקלעים. זו היה חזיון כמעט מרהיב. ואז ההיסטריה פסקה. חלפה באותה פתאומיות כפי שהופיעה. הציבור ציין לעצמו בסיפוק ש"הצלחנו להגן על החומה".

————————

החומה היא מקור חוסננו. עיני כולם נשואות אליה. אי אפשר להעלות על הדעת את החיים בלעדיה. כך שההתכנסות למרגלות החומה וטקס ההודייה שהתרחש שם היו צפויים. האנרגיות במקום חזקות מאוד ויחד עם התכוונות נכונה של הציבור מצליחים להגיע להתעלות של הנפש לספירות הגבוהות ביותר. הכינוסים נעשו שבועיים ומספר המשתתפים הכפיל את עצמו מכינוס לכינוס. אנשים שונים, חדורים בלהט, נשארו דרך קבע למרגלות החומה, מתפללים בדבקות. הימנעות מאוכל ושינה תוך כדי התמסרות טוטלית לויברציות שיצר הבטון נהייתה נפוצה יותר ויותר. כשהתברר שחומה חוסמת את המסלול בו אמור להגיע המשיח זה התקבל כאות נפלא משמים. המפגש עם החומה יהיה מבחנו האולטימטיבי של הטוען למשיחות. המשיח האמיתי יוכר על ידי יכולתו להתחבר עם החומה, לרתום את כוחותיו לעוצמתה. אז תאפשר לו החומה לחצות אותה.
————————-

וכדי להיות מעשיים: שמן זית באיכות גבוהה מכפרים בצפון הגדה המערבית

השמן מיוצר ע"י חלקאים עניים שזה מקור פרנסתם הכמעט יחיד.

את השמן אפשר לאסוף בירושלים באזור התעשייה תלפיות או בגבעת רם.

השמן משווק בבקבוקים של שני ליטר. המחיר לליטר: 35 ש"ח (אפשרות להנחה לסטודנטים ולמובטלים )

תרומות ביגוד חם לאותם חקלאים יתקבלו בברכה.

לפרטים: עופר 0544-740825

(אפשר לשלוח SMS ו/או להשאיר כתובת מייל בהודעה)

Read Full Post »

הרשימה הזו מתחילה בקיטאידו אבל עניינה הוא עוד מעשה עוול שאירע 30 דקות מירושלים.

האיכות הבסיסית של אמנות לחימה היא איכות של עימות והתנועה הבסיסית של עימות היא כוח מול כוח – התנגדות, הפרעה, התנגשות. ישנן אמנויות לחימה המנסות להביא תנועות אחרות אל תוך העימות. הטאי צ'י נעזר בחילופי היין והיאנג ולאיקידו יש את האמירה המפורסמת של "שימוש בכוחו של היריב על מנת להכריע את העימות".

בקיטאידו אנחנו אפילו לא מחפשים להכריע את העימות. אנחנו מחפשים עד היכן יכול להגיע המפגש בין שני הרצונות המנוגדים (של ה"תוקף" ושל ה"מקבל"), מה אנחנו יכולים לבטא אחד נוכח השני ואילו חילופים יקרו בינינו. זה מאפשר, בין שאר הדברים היפים שקורים, להשתמש בהתנגדות לא לצורך הכרעת בן הזוג אלא כדי לפתח את מה שקורה בינינו ולחשוף את האפשרויות הטמונות אצל בן הזוג שלי שלתנועה שלו אני מתנגד. השימוש הזה בהתנגדות לצורך תקשורת ולא לצורך הכרעה הוא חזק מאוד. הגוף מתעורר, התנועה נהיית חזקה, דינאמית וגם רכה. לפעמים מצב הרוח משתנה – מי שהיה עצור מתחיל לשמוח, מי שהיסס מתעצבן וכועס.

התנגדות לתנועה יכולה גם לתסכל אבל שוב ושוב אני מופתע ונפעם מהאופן בו היא מוציאה מאנשים את המיטב. מופתע ונפעם אבל גם מרגיש קצת לא בנוח. מדוע נדרשת התנגדות על מנת להביא לבטוי עצמי – לביטוי המיטב – בצורה ברורה? מדוע התנועה שאחרי ההתנגדות יותר מלאת חיים? מן הסתם לפסיכולוגים, לאנשי חינוך ולמומחי ספורט יש כל מיני תשובות לשאלה הזו. אבל אני מרגיש לא בנוח כי אני חושש שהשימוש הזה בהתנגדות לא רק עוזר לתלמידים שלי להוציא לפועל את היכולות שלהם, אלא גם מנחיל להם את האמונה השגויה שבשביל לעשות זאת נדרשת התנגדות. זו סוגיה לא פתורה אצלי ואני מתהלך עימה מזה זמן.

הרשימה הזו של אליעזר יערי הפגישה אותי עם השאלה שלעיל מכיוון לא צפוי. ברשימה היה קישור לסרטון שמתעד הפגנה של פלסטינאים מחרבתא אל מיסבח אליה הצטרפו גם כמה ישראלים. כביש 443 ממודיעין לירושלים נסלל על אדמות הכפר אבל מאז 2001 אסור להם לנסוע בו. המפגינים מנו קומץ קטן של אנשים ומולם נעמדו אנשי מג"ב. אחרי כמה זמן החליטו המפגינים להתפזר. כנראה שמישהו לא היה מרוצה מהסיום השקט של ההפגנה כי אחרי שהמפגינים עזבו את המקום, התפזרו בשקט ופנו אל עבר הכפר החלו אנשי מג"ב לירות עליהם רימוני הלם ולרדוף אחריהם. שני ג'יפים גם הסתערו אל תוך הכפר – אלוהים יודע בשביל מה – ולסיום הושלכו שני רימוני גז מדמיע אל המפגינים הישראלים שעמדו וחיכו להסעה שלהם.

כנראה שמישהו במג"ב פוחד מהפגנות לא אלימות. אחרי הניצחון הקטן והחלקי של המחאה הלא אלימה בבילעין אסור שיתפתחו מאבקים דומים במקומות אחרים. אבל ניסיון ההרתעה האלים הזה לא ידכא את המחאה אלא רק יגביר אותה: רובו של הסרט כמעט משעמם – לא קורה הרבה, מדובר בקומץ מפגינים והעוולות מוכרות יותר מידי טוב. אלמלא הסוף שלו סביר שהוא לא היה מוקרן והאירוע כלל לא היה מתפרסם. כבר חודשיים שמנסים לעורר את המחאה שם ואם לשפוט על פי מספר המשתתפים המועט לא נראה שהתעוררו מספיק עניין ותמיכה הנדרשים להמשך ההפגנות. עכשיו, בזכות מג"ב יש לישראלים ולפלסטינאים על מי לכעוס ומתוך ריאקציה של "נראה לכם" יתאספו בפעם הבאה הרבה יותר מפגינים למחות על העוול.

לכן, אני רוצה להודות למג"בניקים שהיו שם, למפקד מג"ב ובעצם לתורת הלחימה המטופשת הזו של צה"ל. בזכותכם גם המאבק הזה יצליח. בהקשר שבו פתחתי את הרשימה, אני רוצה לקוות שהמחאה שבעזרת האל תתגבר ותבטא את הסולידאריות שיכולה להיות בין אנשים, תעשה זאת לא כריאקציה לכוחנות אלא מתוך ראייה ברורה של מה נכון, מה הוא פשע וידיעה שאם היום לא נותנים לפלסטינאים להפגין, מחר זה יגיע גם אלינו.

קישורים לשני סרטונים של יוסי יעקב: הסרט שראיתי אצל אליעזר יערי וסרט נוסף שמסביר את ההקשר הרחב של כביש 443.

Read Full Post »

התבוננו בתמונה הזו. מה אתם רואים? מה היא עושה לכם?

 

הכיכר הנ"ל ברחוב חזקיהו המלך בשכונת קטמון בירושלים, שופצה לפני כשנה. אולי קשה להבחין בכך בתמונה אך הדשא הוא מלאכותי. למרות הפיתוי, אמנע מלהתגולל על אנשי "חזות פני העיר" שהצליחו להפיק השנה כמה פנינים של קיטש צרוף. גם עץ הזית – כה אצילי בטבע וכאן גדום ומוקף אספלט – מעיד על הרבה שאר רוח מצד העוסקים במלאכה.

האמת היא שענינים של קיטש ואסתטיקה מתגמדים כשעוצרים להרהר על מקורו של עץ הזית. איך פתאום הגיע עץ כזה – בן כמה עשרות שנים הוא? – לכיכר בלב העיר? זה הרי עץ של חקלאות, עץ שמתפרנסים ממנו. והוא לא יחיד. בשכונה של הורי בחיפה צץ לו עץ כזה ומול מחלף שורש בכביש ירושלים-ת"א צמח מטע שלם.

ארץ רבת שפע?  זהו שלא. פשוט לפתע נהיינו מוצפים בעצי זית שאיתרע גורלם לעמוד בנתיבה של החומה – חומת ההפרדה. אז עוקרים, מחסלים מטע מפואר בלי הנד עפעף, "מפצים" או לא את מי שפרנסתו נסמכה על העצים הללו… ומשפרים את חזות העיר.

כמו כובשים בכל מקום – בוזזים את רכושם של הכבושים ומביאים אותו להתפאר בעיר הבירה. אין בושה.

בכל זאת רע בלי טוב אין. ממש ליד הכיכר נמצא בי"ס תיכון, "רעות" שמו. חלק מתלמידיו הם בני האליטה הדתית. יומיום הם עוברים בכיכר, בבוקר עם ההורים באוטו. בצהרים הם אולי מתגודדים ליד הכיכר לפני שיתפזרו הביתה. יומיום. מתישהו הם בטח יתחילו לתהות  מאיפה הגיע עץ הזית. מתישהו הם יגלו איזה פשע מלוכלך מזהם את האויר שהם נושמים כל יום. אם יש צדק, אז הנערים הללו, כשיתבגרו יכריזו על סיום הכיבוש. אחד הצעדים הראשונים שלהם יהיה לסלק את העץ האומלל הזה מהכיכר ליד בית הספר בו למדו.

Read Full Post »

עליתי על אוטובוס מירושלים לחיפה ומשום מה התישבתי מאחורי הנהג. מאבטח עלה על האוטובוס והנהג החל בנסיעה. המאבטח נשאר עומד ליד הנהג.

אני: אתה עובד עכשיו? 

מאבטח: כן.

א: מה, בנסיעה בין עירונית? אבל האוטובוס לא עוצר בדרך.

מ: זה לא משנה.

א: תגיד לי, באמת מעניין אותי מה אתה מאבטח עכשיו. כי אם אתה מאבטח בטח משהו פה לא בטוח.

מ: העיקר שאני יודע למה. אתה לא צריך לדעת.

א: מה, זה סוד בטחוני?

מ: אתה לא צריך לדעת.

א: תגיד נהג, אתה יודע למה הוא פה?

נהג: אין לי מושג, גם לא אכפת לי.

א: טוב סליחה, לא התכוונתי להכעיס אותך. זו עבודה טובה? אני מתכוון מבחינת הכסף.

מ: כן, יש תוספת סיכון.

א: (לצערי לא שאלתי מה השכר) למה חייכת כששאלתי אם זו עבודה טובה?

מ: כי זו עבודה מסוכנת.

א: אתה מרגיש שזה מסוכן?

מ: כן.

א: מה מסוכן? מתי בפעם האחרונה קרה משהו באוטובוס?

מ: כל יום קורה, אתה רק לא שומע על זה.

א: מה כל יום קורה? היית תופס מחבל אז כל העיתונים היו כותבים על זה.

מ: תופסים כל מיני אנשים שבאים לאסוף מודיעין.

א: איך אתה מזהה אותם?

מ: יש כל מיני סימנים חשודים.

א: מה למשל?

מ: לא חשוב.

א: אז אתה מזהה חשוד, מה אתה עושה?

מ: אני פונה אליו ורוצה לשמוע את המבטא שלו.

א: קורה שאנשים לא עונים לך?

מ: בטח שקורה.

א: אתה יכול להבין אותם לא? זה די מעצבן כל הפניות האלה של המאבטחים.

מ: מה מעצבן? אני אומר להם "בוקר טוב".

א: כן, אבל אתה בעצם בא לבדוק אותם. בן אדם הולך ברחוב ליד הבית שלו וכל הזמן בודקים אותו. זה מעצבן.

מ: מה מעצבן? יש לי סיבה למה אני אומר בוקר טוב.

א: כי זה התפקיד שלך. אבל זה מעצבן.

מ: זה התפקיד שלי שלא יתפוצצו מחבלים. מצדי תענה לי "לך תזדיין". שמעתי את המבטא שלך, אני עוזב אותך.

א: אני אביב, איך קוראים לך?

מ: משה.

א: טוב, אז פעם הבאה שמאבטח פונה אלי אני אענה לו "לך תזדיין" ואגיד שהמאבטח משה הרשה לי.

בן כמה אתה?

מ: 24.

א: סטודנט?

מ: מתחיל ללמוד פיזיותרפיה.

א: אם ערבי ישראלי עונה לך. אז המבטא שלו לא עוזר לך, מה אז?

מ: אז אני מבקש תעודת זהות.

א: זה לא נראה לך לא בסדר? אזרח במדינה הזו שלא יכול לעלות על אוטובוס בלי שיבדקו לו את תעודת הזהות?

מ: יש לזה סיבה.

א: מה הסיבה?

מ: הוא חשוד.

א: במקומו לא היית מתעצבן?

מ: יש לזה סיבה.

א: תראה, נניח שהיית טס לארה"ב ובשדה התעופה באמריקה היו עושים עליך חיפוש גופני רק כי אתה ישראלי. מעצבן לא?

מ: אם יש לזה סיבה אז זה בסדר.

א: אם בכל זאת אני לא רוצה לענות לך?

מ: אז אני עוצר אותך עד שבא שוטר.

א: מה פתאום? מי אתה שתעצור אותי? מה אתה שוטר?

מ: אנחנו עוברים קורס עם שוטרים ולפי החוק מותר לי לעצור אותך. הנה תראה (מושיט לי תעודת מאבטח מפלסטיק).

א: (אני קורא, חוק שנחקק ב-2005) לא נכון! תראה, כתוב פה "אם אדם סירב להזדהות, רשאי המאבטח למנוע את עלייתו לאוטובוס". ממש לא כתוב פה שאתה יכול לעצור אותי.

מ: הנה כתוב פה (מצביע על סעיף אחר).

א: לא נכון, פה כתוב שאם אני חשוד אתה יכול לעצור אותי, לא אם אני סתם לא רוצה לענות לך.

מ: אם אתה לא עונה אתה חשוד.

א: מה פתאום? סתם התעוררתי הפוך על הבוקר, אני בדכאון ולא בא לי לדבר איתך.

מ: שיענו וזהו, מה הבעיה שלהם?

א: תגיד, אחרי שדתי רצח את רבין, אתה חושב שכל חובש כיפה הוא אדם חשוד? כשהיה מצעד הגאווה השבוע כל חרדי היה חשוד. זה לא משוגע?

מ: זה בסדר גמור. אבטחתי במצעד הגאווה. והרחקתי חרדים.

א: למה?

מ: מה יש להם לחפש ליד המצעד?

א: אולי הם הומואים? אולי הם סתם בדרך הביתה? אתה לא רואה מה קורה פה? נבנה גטו לחרדים, גטו ללבנים, גטו לערבים… חוץ מזה, אבטחתם בירושלים מהבוקר, חצי יום לפני שהמצעד התחיל. לא עצבן אותך לשרוף את כל היום על כלום?

מ: מה כלום? זאת העבודה שלי.

א: אתה חושב שאתה באמת יכול לתפוס מחבל שנמצא בתוך אוטובוס?

מ: לפעמים יש מישהו חשוד בתוך אוטובוס. אז מתנפלים עליו ומשכיבים אותו על הקרקע.

א: אבל אם הוא היה מחבל, הוא היה מתפוצץ לפני שהייתם מגיעים אליו.

מ: יש לנו שיטות…

א: יצא לך לעשות את זה?

מ: כן.

א: זה לא מפחיד?

מ: בטח מפחיד.

א: נו?

מ: זאת העבודה שלי.

א: ופעם תפסת מחבל?

מ: לא.

א: אז אתה סתם מתנפל על מישהו.

מ: מה לעשות?

א: להרביץ למישהו רק כי הוא נראה מוזר?

מ: אין מה לעשות. נגיד הבן אדם לובש דובון בקיץ. שיתלבש רגיל, מה פתאום הוא מתלבש ככה?

א: אתה לא חושב שמגיע לו אחר כך משהו?

מ: מה?

א: סליחה, פיצוי…

מ: אני מבקש סליחה ונותן לו את הפרטים שלי שיתלונן אם הוא רוצה.

א: אף פעם לא הצטערת על משהו שעשית בעבודה הזו?

מ: מה יש להצטער? זה אנשים חשודים.

א: בכל זאת, סתם להרביץ למישהו…

מ: תגיד לי מה עדיף? אם לא הייתי תופס מחבל והוא היה מתפוצץ זה היה עדיף? מה עדיף? להצטער על משהו שעשית או על משהו שלא עשית?

א: תשמע, היכרתי מישהו שנהרג בפיגוע באוטובוס. המחבל התפוצץ שתי דקות אחרי שהמאבטחים ירדו מהאוטובוס. אפשר לחשוב כמה מחבלים תפסתם! אתם לא באמת שומרים על הבטחון.

מ: אין פתרונות של מאה אחוז.

א: טוב, סליחה. אני לא מתכוון לתקוף אותך…

 

עדכון (26/7): לפני שבוע הגיב לרשימה אמיר, מאבטח של אוטובוסי אגד. המודעות שלו ודרך הכתיבה שלו הרשימו אותי ואני ממליץ (למי שאין לו סבלנות לקרוא את שלל התגובות שרשימה זו קיבלה) לקרוא את ההתכתבות שלי איתו שנמצאת בתגובות האחרונות לרשימה.

.

 

 

Read Full Post »

אתמול הוקם במרכז ירושלים (בור השיבר ברחוב קינג ג'ורג') מאהל מחאה של נשים חד הוריות.

פרטים על הסיבות למאבק ותיאור יומיומי של המתרחש במאהל – כאן.

העירייה סרבה לתת אישור לקיום המאהל ויש סכנה שיפונה בכוח. מעורבות של הציבור נדרשת על מנת למנוע סתימת פיות מהסוג הכוחני הזה. המשפחות הללו זקוקות לעזרתנו. הן נותנות לנו הזדמנות להצהיר איזו חברה אנו רוצים שתהיה כאן.

בואו למאהל. 

Read Full Post »

בחנות עוד היססתי האם לקנות את ספרו של דויד שולמן "תקוה מרה". מה כבר יכול לחדש לי "יומנו של פעיל תעאיוש"? אבל מרגע שהתחלתי לקרוא בו ידעתי שאני רוצה את הספר הזה בספריה שלי. הכתוב בספר מוכר לי ממקור ראשון. מה שאיני מבין הוא כיצד ייתכן שמרבית היהודים במדינה הזו אינם יודעים אודות האירועים המתוארים בספר. איך ייתכן שהכאת נשים זקנות, תקיפת חקלאים, שדידת רכוש, אטימת בארות, הרעלת חיות והריסת בתים קורים ואנשים נותרים שאננים באי-ידיעתם. ומה עם אלו שיודעים? שמעלימים עין, שמתכננים, שנותנים את הפקודה, שעושים את הפשע – איך זה שהם מסתובבים באותם רחובות שאני, נראים כמוני, מתנהגים כמוני ומסוגלים לכל זה?

"…חלקם יורים צרורות לעברנו. אחד מאיתנו שומע כדור שורק מעל ראשו. סיוט מוכר עד בחילה, צפוי, חוזר ונשנה. הם מיידים בנו אבנים…אבנים מטילות אימה, קטלניות, קרבות והולכות מדי רגע….אחד המתנחלים מסתער עלי ומפיל אותי לקרקע. עפר חום וספוג מים מכסה את אצבעותי, ברכי, גבת עיני הימנית. הוא מכניס בי עוד כמה אגרופים לפני שהוא עובר הלאה ליעד הבא… אני חש כאב, תדהמה פחד, זעם. גרוע מזה, ראיתי את פניהם מקרוב, וזה אולי המראה המזעזע שראיתי מימי, מראה שאנסה אחר-כך לשכוח ולהדחיק: לא פנים רגילות, שטוב ורע, בלבול ובהירות, אהבה ושנאה ניכרים בהן בערבוביה. העינים אחוזות טירוף. עיני מרצחים…לורנס, מתנדב קנדי גבה-קומה ומזוקן, מבוגר קצת יותר, הותקף קשות. ליאורה הוכתה והושלכה ארצה, משקפיה שבורים…כעת הם מסתערים על נטשה, שהמשיכה לצלם בגבורה…היא קטנה וזריזה, וכשהם מתנפלים, מנסים לתפוס את המצלמה היא צווחת וחגה במהירות..".

בשטחים הכבושים – שולמן קורא להם השטחים הפלסטינאים – מתרחשים מידי יום מעשים קשים שאין להם כלום עם בטחון או אפילו עם מאבק בין לאומים. ודאי שאין להם כלום עם קדושת הארץ. ויכוחי הסלון שלנו וניתוחי הפרשנים בתקשורת פשוט לא רלבנטיים בהקשר הזה של בריונות לשמה. מחריד אותי לחשוב שבאיזשהו אופן הבריונות הזו קשורה בכך שאני מסוגל לנהל את חיי השגרה שלי – ללמוד, לעבוד, לשבת בבתי קפה…
כתיבתו של שולמן נקיה ופשוטה. אין בה הרבה פילוסופיה, אין בה התלהמות. הוא לא מתבייש להיות נאיבי, להתלהב, להתייאש. שולמן יודע מה הוא מרגיש והוא משתף אותנו בצורה נוגעת ללב.

"עייפתי מכל העסק המלוכלך הזה, ההתמקחות האינסופית על כל סנטימטר של אדמת טרשים. לרגע נוטשת אותי אהבתי לנופים האלה ואני רוצה רק להתרחק מן היהודים וטירופם, מן הפלסטינאים וקדרותם. הכל מכוער פה, ועוד גשם סוחף שמרטיב עד העצם את כולנו, הממתינים כאן לאיזה פתרון זמני."

ובמקום אחר

"אני תופס שאין שום מקום אחר בעולם שהייתי מעדיף להיות בו כרגע."


אני קורא את הקטעים המוכרים הללו ובטני מתהפכת. שוב ושוב במהלך הקריאה אני שם לב למתח שנוצר בכתפי ובפלג גופי העליון. לו לא היה מדובר ב"סיפור אמיתי", או לו לפחות היה מדובר בהתרחשויות של מקום אחר, אפשר היה לקרוא את הספר כרומן המתאר בחדות ורגישות את הרוע האנושי. וגם את האחוה והגבורה שיש בבני אדם. גבורה של אנשים שיודעים מה האמת ומסרבים לוותר לעוול בלי מאבק. קל מאוד לחוש מבין דפי הספר את האחוה השוררת בין הפעילים של תעאיוש כשהם נפגשים ביציאה כזו או אחרת לכפר פלסטינאי. האחוה הזו גם ניכרת בין התעאיושים לפלסטינאים אליהם הם מצטרפים. הם לא בהכרח מכירים זה את זה לעומק, לא נפגשים מחוץ לפעילויות הללו. אבל יש שם חום ואהבה שתמיד פועמים בין אנשים שהציבו יחד את גופם היכן שליבם הנחה אותם. לפעמים הגוף הזה מזיע ומתעייף בחום ובעבודה הפיזית של לקצור שדה חיטה או לבנות בית שנהרס. לפעמים הוא סופג קללות. לפעמים הוא נרמס ומוכה בצורה ברוטאלית.
לכו לקנות את הספר הזה. בארוחת הצהרים ספרו לחבריכם לעבודה על מה שקראתם. השאילו אותו לאחיכם, אחיותכן, הוריכם וילדיכם. אני לא חושב שזה הרבה לבקש. אולי יום אחד תגידו גם אתם:

"אקטיביזם פוליטי אינו התחום הטבעי שלי. רק במהלך האינתיפאדה הראשונה גיליתי את טעמה של פעולה לשמה, בלי חשבון, בלי לחשוב על התוצאות, מול הרשע, דרך העמימות והבלבול העוטפים אותנו תמיד. התגלית הזו שאני חייב אותה לכמה חברים קרובים, שינתה את חיי. "

Read Full Post »

« Newer Posts