Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘החומה צריכה ליפול’ Category

ואדי קנה מהווה חלק אינטגראלי מחיי היומיום של הפלסטינים החיים באזור סלפית. החקלאים של הכפר דיר איסטיה מעבדים את אדמותיו הפוריות והוא גם מהווה מוקד לפיקניקים וטיולים. בביקוריי הרבים בכפר שמעתי לא פעם עדכונים מהטיול האחרון שמארחיי קיימו באזור המעיינות שבואדי. אנאלוגיה לא מדוייקת תהיה אתר הסטף ומה שהוא מהווה עבור תושבי ירושלים. ביום ששי האחרון הציב הצבא מחסום בכניסה לואדי קנה ופלסטינים שהגיעו לשם לא הורשו להיכנס אליו. בירור קצר העלה שבאותו זמן התקיים שם אירוע גדול של ילדים מההתנחלויות הסמוכות. למישהו בצבא או בהתנחלויות היה ברור שזכותם של יהודים לטייל עולה על זו של פלסטינים לנוע באופן חופשי במרחב בו הם חיים. זה אמנם קורה כל יום במחסומים הפרושים בשטחים אבל נסיבות המקרה הזה שערורייתיות במיוחד.

מאחורי הקלות הזו של הדיכוי מסתתר משהו אחר. סוג של התעלמות. פחות משהפלסטינים מפחידים אותנו, פחות משאנחנו שונאים אותם, הם פשוט לא קיימים עבורנו. אנחנו לא ממש רואים בפלסטינים בני אנוש – סובייקטים אוטונומיים שיש להם רצון חופשי, צרכים ורגשות. אחרת אני לא יודע איך להסביר את הסיפור הנ"ל ואת שני הבאים.

המנהרה - עוברת מתחת לחומה המתוכננת ומגיעה לבית של משפחת חג'אזלה

על חומת ההפרדה שהולכת ונבנית באדמות אל-וולאג'ה כבר כתבתי בעבר. בימים אלו נחפרת בקצה הכפר מנהרה שתעבור מתחת לתוואי החומה. המנהרה תחבר בין ביתה של משפחת חג'אזלה לשאר הכפר. למה? כי הבית מבודד יחסית משאר הכפר ונמצא כ-50 מטר מחוץ לחומה. להזיז את החומה כמה עשרות מטרים? מה פתאום! להשאיר את הבית ויושביו בלי מחסום שימנע מהם את חופש התנועה? מסוכן מדי! במקום זאת הבית של המשפחה יוקף בגדר. לא גדר אבן חיננית, לא גדר נוי – גדר תיל עם חיישנים חשמליים שתכלא בתוכה אבא, אמא וילדים. התנועה לתוך ומחוץ למכלאה תתבצע כאמור דרך מנהרה.

בחזרה לדיר איסטיה. לפני קצת יותר מחודש התעוררו תושבי הכפר באמצע הלילה למשמע נסיעה פרועה, צעקות וקולות נפץ. כוח של צה"ל פשט בסביבות השעה 22:00 על הכפר. חיילים עלו על גגות הבתים והשליכו ברחוב מספר רב של רימוני הלם וגז מדמיע. פעולה חשובה לעצירת מחבלים בדרך לפיגוע? לא בדיוק. החיילים לא חיפשו איש. הם השתוללו ברחובות ועל הגגות משך מספר שעות ועזבו את הכפר. זה היה סוג של "אימון על רטוב". המחיר, בדמות ילדים שהתעוררו בבהלה ו-3,000 איש שזכו להשפלה שבלהיות אסירים בבתיהם, אינו נחשב.

דרך אגב, אף אחד משלושת הסיפורים הנ"ל לא הגיע לחדשות בישראל. גם כשפורסמה בהארץ כתבה שהזכירה את הבית של משפחת חג'אזלה, נשמט המידע אודות הגדר שתהיה סביב הבית. באמת עדיף שלא לדעת. אלו סיפורים קטנים יחסית – לא הרסו בור מים באזור מדברי, לא פלשו לשום בית באמצע הלילה, אף אחד לא נהרג … קשה גם להצביע על אינטרס – לגיטימי או זדוני – שעומד מאחורי המעשים הללו של רשויות המדינה. סתם שגרת כיבוש נטולת תירוצים.

Read Full Post »

ביום שני 8/11 התקיים בבג"ץ דיון בעתירה של תושבי הכפר אל-וולג'ה לשינוי תוואי החומה הנבנית בימים אלו מסביב לכפר שלהם. תושבי אל-וולג'ה הציגו לבית המשפט תוואי חומה חלופי שיסב נזק סביבתי מינימלי (על כך בהמשך), לא יפגע בתושבי הכפר ויהיה יעיל מבחינה ביטחונית. תשובת המדינה לעומת זאת נסמכה על טיעונים חלשים והייתה רצופה סתירות פנימיות וטענות מטעות. כמו כן צו התפיסה לאדמות שבהן מתבצעות העבודות פקע עוד לפני שהעבודות החלו והשופטים לא קיבלו את הפרשנות המקלה של המדינה מדוע הוא עדיין בתוקף. אפשר היה לחשוב שבמצב עניינים כזה, עתירת התושבים תתקבל ושנציגי המדינה יואשמו אולי בביזיון בית המשפט. התוצאות היו אחרות ומאכזבות. המשך…

Read Full Post »

אני מכיר מקרוב את הכוחנות וחוסר ההגינות של "כוחות הביטחון" – משטרה, צבא ושב"כ.

כל כך הרבה פעמים מעכבים אותי שוטרים כשאני הולך לתומי ברחוב, מדברים בגסות, מפשפשים בכלי ומסרבים להתנצל אחר כך.

כשחברים שלי דורשים יחס מינימלי של כבוד הם מותקפים ונלקחים למעצר. (הכתבה המתארת איך חבר שלי נלקח באלימות באמצע רחוב בשכונת עמק רפאים למעצר ללא כל סיבה, הורדה משום מה מהאתר של עיתון הארץ). המשך…

Read Full Post »

לכל מי שמאמין ב"יהודית ודמוקרטית", כדאי לראות את הסרט הקצר והבהיר הזה שנעשה על ידי אילן פרנקל, מיכאל ז'ופרנר ונמרוד צין.

 

מדיניות מובנת מאליה מנקודת המבט היהודית – שמירה על רוב יהודי בירושלים – מתערבבת יחד עם הכיבוש ומשבשת את תנאי החיים הבסיסיים ביותר של הלא יהודים שחיים פה. הסרט מתמקד במדיניות היתרי הבניה  במזרח ירושלים אבל האפליה באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים – חינוך, בריאות ושירותים עירוניים. למשל, עיריית ירושלים החליטה לאחרונה לפתוח טיפת חלב ברובע היהודי – על 7,000 תושביו – ובאותה ישיבה החליטה גם לא לפתוח טיפת חלב בסילוואן שם חיים 70,000 איש.

 

הסרט בראשי פרקים:

 

  • אחרי מלחמת ששת הימים הורחב שטחה של ירושלים מזרחה. יחד עם השטח שסופח נכללו גם מאות אלפי פלסטינים. הם קיבלו מעמד תושבות אבל אינם אזרחים.
  • בשטחים שסופחו נבנו שכונות יהודיות. בנוסף לכך הממשלה קיבלה החלטה שיש לשמור על המאזן הדמוגרפי בירושלים ביחס של 30-70 כפי שהיה לאחר הסיפוח. ההחלטה הזו מופיעה בספר התכנון של עיריית ירושלים ומיושמת על ידי הגבלות חמורות על בניה פלסטינית במזרח ירושלים.
  • במזרח ירושלים חיים 250,000 פלסטינים אבל מידי שנה ניתנים פחות מ-200 היתרי בניה במזרח העיר. כך לפלסטינים אין ברירה אלא לבנות ללא היתר (על אדמות בבעלות פרטית שלהם). הבניה הזו היא בלתי חוקית ומידי שנה הורסת העיריה כמאה בתים במזרח ירושלים.
  • בג'בל מוכבר מותר לבנות בצפיפות של 25%. כשבצמידות לג'בל מוכבר נבנתה שכונה יהודית אושרה בניה של 130%.
  • הרבה פעמים העיריה אינה מאשרת בניה בטענה שיש לשמור על שטחים ירוקים. אך לאחר שאותם שטחים נקנים על ידי יהודים העיריה משנה את יעוד השטח מירוק למגורים.
  • כשמטילים קנסות על פלסטיני שהרחיב את ביתו ללא אישור, מציעים לו למכור את הבית ליהודים בתמורה לביטול הקנסות. בסרט יש הקלטה של שיחה בין פלסטיני למתווך של עמותת עטרת כהנים. מהשיחה עולה שעטרת כהנים מפעילה את המשטרה להציק לבעלי בתים פלסטינים וההליכים המשפטיים נגדם יסתיימו ברגע שיסכימו למכור לעטרת כהנים.

 

פרטים נוספים אפשר למצוא כאן.

Read Full Post »

ברשימה הקודמת כתבתי על מקומות מוכרים שפורטים על הלב. המקום המוכר נוגע בנו בכוח משקעי הרגשות, התובנות והגוף שהוא מאחסן עבורנו. והמקום הלא מוכר? כשמקום מרעיד את הנפש שמגיעה אליו לראשונה מתוך מה זה קורה? איזו פנטסיה או אימה משחרר המקום מתוכנו?

לפני 14 שנה טסתי ליפן. הטיסה ארכה 39 שעות עם חניית ביניים של 9 שעות בצרפת (מה פתאום צרפת?!) וחניה של

5 שעות בסיאול. נחתתי בשדה התעופה של נאריטה בשעה 22:00 ולא היה לי לאן ללכת משם. נשארתי לישון בשדה התעופה – אקט מייצג לחורניות שנאלצתי לקבל על עצמי בחודשים הראשונים שם – וקצת אחרי שפרשתי את שק השינה הגיע שוטר מנומס על מנת לרשום את פרטי (האם הם עושים זאת עם המוני ההומלסים ברחובות טוקיו?).
למחרת בבוקר עליתי על רכבת לטוקיו. הרציף היה מתחת לפני האדמה וכך גם הדקות הראשונות של הנסיעה. הרכבת יצאה מבטן האדמה ולעיני נגלה נוף של גבעות מיוערות. ומספר בתים. אני לא אשכח את בתי העץ הללו עם העיטורים שלהם, ממוקמים במרחק נאה זה מזה במעלה אחת הגבעות. בבת אחת הגעתי.

שנתיים מאוחר יותר, בדרך מיפן חזרה לישראל, טיילתי בדרום מזרח אסיה. מלאוס נשאר לי בעיקר האבק. התמונה המייצגת את הארץ הזו בשבילי היא ה"כביש" הארוך והרחב שמוביל לגבול עם וייטנאם. האוטובוס נסע באיטיות על הכביש הזה שלא היה אלא דרך עפר דו-נתיבית וגם מסביב לכביש הכל היה צהוב ומעופר. שממה לא מעניינת. הגענו למעבר הגבול שלא היה אלא בקתה עלובה. השוטרים – או חיילים – של לאוס לקחו את הדרכונים של שלוש בריטיות ולא הסכימו להחזיר אותם בלי קצת כסף. ממני זה נחסך משום מה והייתי בצד השני. בבת אחת התחלף העפר הצהוב בירוק של שדות אורז. מדרונות ההר עובדו לטראסות והכל היה פורה ושוקק חיים. אני זוכר את התדהמה שלי לנוכח המעבר החד הזה. לא היה שם נהר או הר או נקיק שיצדיק כזה שינוי ובכל זאת ההרגשה היתה כמו לעבור מישימון לגן עדן. הירוק הזה בישר לי על כל הדברים הטובים שיקרו לי בארץ הזו.

הרבה שנים אחר כך אני בירושלים. ירושלים היא הרי עיר שמרעידה את הלב. מי שמעולם לא ראו אותה כמהים אליה (כמובן בתנאי שהוא או היא יהודים, מוסלמים או נוצרים) ומי שחי בה נכסף גם הוא (למשיח מזה או לתל אביב מזה). אני זוכר במעומעם – ואולי לא במדוייק – סיפור על אחד הנשיאים הראשונים שמחלון דירתו ברחביה אפשר היה לראות את הר הבית ויסורי הכיסופים שעורר בו המראה גרמו לו לא להתקרב אל החלון הזה.
מי שיוצא משכונת רחביה דרך רחוב קרן היסוד אינו רואה את הר הבית – שהיום הוא בידינו – שכן בתים ארציים יותר מסתירים אותו. אבל לאורך הרחוב בכיוון דרום מזרח דבר אינו חוסם את שדה הראיה. יום אחד הלכתי ברחוב הזה, הרמתי את מבטי וראיתי אותה. אפילו במרחק של מספר קילומטרים אי אפשר היה לטעות בה. על רכס ההרים שמסמנים את תחילתו של המדבר ושצידם השני יורד אל ים המלח עמדה ברורה החומה. הרגשתי כאילו חטפתי זפטה לפנים. הולך לי שאנן ברחוב – לקולנוע סמדר? לאימון? לטיפול שיאצו? לדייט? – הזדקרה לפתע לפני התזכורת הזו על מה מתבססים חיי השאננים.

היום אני כבר לא צריך את התזכורת אבל כשאני חולף ברחוב הזה אני לפעמים עוצר על מנת לראות אותה מרחוק. ראיתי אותה כל כך הרבה פעמים מקרוב – חלק מהמפגשים שלנו היו סוערים למדי – ולתקופה קצרה גם טיפחתי כל מיני פנטזיות לגביה. אבל לראות אותה ככה, איך שאי אפשר לטעות בה גם מהמרחק הזה, בלב החיים הכי רגילים – זה המראה המייצג של החומה בשבילי.

 

Read Full Post »

תומר פרסיקו כתב רשימה מצוינת "בודהיזם אינו פאציפיזם". אם לתמצת את מגוון הציטוטים והתובנות שהוא מביא שם הרי שבבודהיזם החיים אינם מהווים ערך – ודאי לא ערך עליון. הכל משתנה, חולף ונטול עצמיות ואם אין אני אז איזה ערך יכולים להיות לחייו של זה שאיננו? לפי תומר, האיסור על נטילת חיים הוא אמנם מעיקרי הבודהיזם אבל הסיבה לאיסור הזה היא התוצאות השליליות שמעשה רצח או הריגה גורם למבצע אותן: הרוצה להימנע מקארמה שלילית חייב להימנע מרצח.

לעניות דעתי, ביסוס אי אלימות על הנזק הקארמתי של מעשים אלימים אינו עושה צדק לבודהיזם כדרך שדוגלת באופן עמוק באי-אלימות. אסף פדרמן העלה הבוקר רשימת תגובה לטענותיו של תומר. אבל כוונתי כאן אינה להתפלמס עם תומר (וכאמור, הרשימה מצוינת בעיני) אלא להסתכל על השאלה שהוא העלה – כיצד מתייחס הבודהיזם למלחמה ולהרג? – מזוית מעט שונה.

כשבאים לבחון את היחס של דיסיפלינה מסויימת לנושא כלשהו כדאי לעשות זאת בשלושה מישורים:
אידאולוגיה – מה אומרים המורים והטקסטים על הנושא.
התנהלות – כיצד מקרינה האווירה שנוצרת בין חסידי הדיסיפלינה על הנושא המדובר.
פרקטיקות – אלו נטיות מטפחות הפרקטיקות של אותה דיסיפלינה.

במקרה שלנו נרצה לראות: 1) מה יש לבודהיזם לומר על מלחמה ונטילת חיי אדם, 2) עד כמה תואם או מנוגד אורח החיים הבודהיסטי והאווירה בקרב קהילות בודהיסטיות לגישה של אי אלימות ו- 3) אלו נטיות (שלא לומר התניות) של אלימות או אי אלימות יוצרים תרגולים כגון מדיטציה.

לפני שאמשיך אני רוצה לסייג את עצמי ולומר שאיני מומחה לבודהיזם ושבהחלט ייתכן שהדברים שאביא כאן מהווים רק חלק –לא מדוייק – מהתמונה.

בעוד שרצוי היה שתתקיים הלימה בין שלושת המישורים שציינתי למעלה הרי שבפועל זה לא בהכרח קורה. דוגמא לא בודהיסטית – הדיבורים של ראשי הצבא על המחוייבות של צה"ל לחייליו לא מתישבים עם ההוראה של מפקדים בכירים למנוע חטיפת חיילים גם במחיר של ירי כוחותינו על החטופים והריגתם.

מבין שלושת המישורים הללו הכי קל לנתח את המישור האידאולוגי. אולם המישור הזה הוא גם השטחי מבין השלושה ולפיכך הפחות אמין מביניהם: מורה שיאצו יכול להסביר לתלמידיו את החשיבות של טיפול הוליסטי שאינו מתמקד רק בהטבת סימפטומים ובכל זאת ללמד בעיקר טכניקות שמתמקדות בסימפטומים. אין לי ספק שבמקרה כזה יד התרגול תהיה על העליונה והתוצאה תהיה תלמידים (ומטפלים) שמתמקדים בסימפטומים.

המישור העמוק והמשפיע ביותר הוא זה של הפרקטיקות. למשל, כשמסכימים להפציץ טרוריסטים למרות הוודאות שיפגעו אזרחים לא יועילו דיבורים על "טוהר הנשק". הפרקטיקה הכוחנית (של פגיעה ב"לית ברירה" בחפים מפשע) מחייבת איזשהי התנכרות ובמוקדם או במאוחר השילוב בין כוחנות והתנכרות מוביל לאלימות מכוונת כלפי אזרחים גם כשאין בסביבה שום תירוץ בדמות אויב חמוש.

כפי שהדוגמאות הנ"ל ממחישות, אי הלימה בין המישור האידאולוגי-ערכי לבין המישור המעשי עשויה להיות בעייתית מאוד. לכן על מנת להבין את תמונת העולם הערכית של הבודהיזם, לא די להסתפק בניתוח המישור האידאולוגי. תומר ברשימתו ואסף בתגובתו התייחסו רק למישור הזה. הם אינם יוצאי דופן. נדמה לי שבגלל שהמישור האידאולוגי הוא הגלוי ביותר אנחנו נוטים להתמקד בו ולשכוח את שני המישורים האחרים. גם אם נתעלם מהדוגמאות שהבאתי, יש בהתעלמות הזו טעם לפגם.

מבחינה אסתטית, אין זה נאה שדיסיפלינה שמבוססת על תרגול, תטיף לערכים שהתרגול עצמו אינו מפתח. למשל, מורה לשיאצו יכול להסביר לתלמידיו אינספור פעמים כמה חשובה הקשבה. אולם אם אין בעשיית השיאצו עצמה – בעקרונות המגע ובאופן בו מתבצע הטיפול – משהו שמזמין את ההקשבה הזו אזי דיבוריו של המורה יכלו להיאמר גם במסגרת של שיעור בישול.
יתר על כן, לאלו מאיתנו שאינם מאמינים במילים כאמצעי מספק לשינוי התודעה, הפגם הזה הוא לא רק אסתטי אלא מהותי.

אם נחזור לרגע לרשימתו של תומר הרי ש"אין-אני" – שתומר מקשר בינו לבין אי-קידוש החיים בבודהיזם – מקבל בבודהיזם תמיכה משלושת המישורים: תמיכה אידאולוגית (זו אחת האמיתות הבסיסיות שמופיעה שוב ושוב בטקסטים בודהיסטים), האווירה בקהילות בודהיסטיות – ויתור על צרכים, ויתור על אמונות ורגשות, צניעות … – בהחלט מטפחת גישה של אין-אני, וגם במישור הפרקטי, תרגול המדיטציה מייצר מצבי תודעה שנותנים חוויה ישירה של אין-אני.
לעומת זאת, הנימוק שתומר מביא לאי הריגה (העובדה שלהרוג מישהו יוצר קארמה שלילית מאוד) נמצא בעיקר במישור האידאולוגי: אפשר לכתוב ולדבר על זה ואולי אפשר להתנהל לאור אידאולוגיה כזו אבל אין שום פרקטיקה שמאפשרת לנו לחוות עכשיו את הקארמה השלילית שפירותיה יבשילו רק בעוד מספר גלגולים.

במצב דברים כזה ברור שאי האלימות נהנית מהתמיכה של המישור השטחי מבין השלושה שמניתי ואילו
היעדר העצמיות נתמך על ידי שלושת המישורים. זה בהחלט מאיר עיניים. אבל בעיני זה עדיין לא מסביר איך מורים גדולים של התורה הבודהיסטית שדוגלת באי אלימות, מדרבנים את חסידיהם למעשי הרג (ציטטות נבחרות אפשר למצוא ברשימתו של תומר וגם אצלי). כדי להבין את העניין יותר, אנחנו צריכים לראות היכן הבודהיזם עשוי לעודד אלימות. כאמור, במישור האידאולוגי לא נמצא עידוד כזה (הדוגמ
אות שתומר מביא מכיתבי הבודהיזם הם בגדר יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל). אבל למרבית הצער בשני המישורים האחרים בהחלט יש לא מעט טיפוח של אלימות. הדוגמאות שאני עומד להביא אינן "מוכיחות" שבודהיזם הוא דרך אלימה: תומר ואסף הסבירו היטב עד כמה הבודהיזם ייחודי בטיפוח גישה לא אלימה לחיים. אבל מאחר והיו בבודהיזם גילויים של אלימות ברברית, מן הראוי להבין מה בבודהיזם איפשר ואפילו עודד זאת. 

הבודהיזם אינו מקשה אחת. יש בו זרמים וגישות שונות. הדברים שאביא להלן נוגעים לזרם המהאיאנה ובפרט לצ'אן הסיני ולזן היפני שהתפתח ממנו. כבר המיתוסים הראשונים של הצ'אן מכילים בתוכם אלימות:

בודהידהארמה – הפטריארך הראשון של הצ'אן/זן – ישב במדיטציה תשע שנים ועל מנת שלא ירדם חתך את עפעפי עיניו. הואי-קו, שלימים יהיה הפטריארך השני של הזן התחנן בפני בודהידהארמה שילמד אותו אך זה לא הסכים להתייחס אליו. רק משהואי-קו נטל סכין וגדע את זרועו הסכים בודהידהארמה לקבלו.
כמה מאות שנים אחר כך מחליפה את האלימות העצמית הזו אלימות כלפי תלמידים. רינזאי נהג לטלטל תלמידים ולגדף אותם משלא הצליחו לענות על שאלותיו כראוי. גוטי חתך בסכין את אצבעו של תלמיד וננסן הרג חתול על מנת להמחיש משהו לתלמידיו.

חשוב לציין שלא מדובר באנקדוטות זניחות. המעשים הללו הפכו לנכסי צאן ברזל של הזן, הם מופיעים בקואנים הכי מפורסמים ונותנים השראה לעשרות דורות של מתרגלים מסורים. הסיפורים הללו נמצאים בכל קובץ עכשווי של סיפורי זן ואפילו ניתן להם שם מרשים "חכמה מטורפת".

איני מתכוון להיות שיפוטי כלפי המורים הגדולים הללו והמורשת של הזן. המעשים נעשו בתקופה אחרת מזו שלנו על ידי אנשים שהלך הרוח שלהם היה מאוד שונה. צריך גם לקחת בחשבון שהמעשים נעשו בכוונה לשחרר תלמידים מכבלי התודעה שלהם ופעמים רבות תוצאתם היתה אכן הארה (כמו במקרה של התלמיד שאצבעו נחתכה).

ביפן הדברים לבשו גוון ברוטאלי: ההתמודדות עם קואנים (שאלות חסרות תשובה שעל מתרגלי הזן מזרם רינזאי להתמודד עימן כחלק מרכזי מהתרגול שלהם) כל כך קשה עד שיש נזירים שמסרבים להגיע לראיון אישי עם המורה בו ידווחו לו על (אי)התקדמותם. במנזרים מסוימים התקיים נוהג בו הנזירים הבכירים היו תופסים את המנסים להתחמק, מכים אותם נמרצות וגוררים אותם בכוח לחדרו של המורה.

כמובן שיש מרחק בין המעשים הללו והריגתו של אדם. אבל ההילה שסובבת אותם יוצרת נטיה לאלימות. בכלל, בזן נטו לראות את התרגול שלהם כמאבק – לחיים או למוות. המאבק מתנהל בין המתרגל לבין עצמו ומצריך את מלוא הנחישות וכוח הרצון. במצב דברים כזה, אלימות המורים נתפשת כעזרה. לא פעם, במקום אלימות של מורים כלפי תלמידיהם, התלמידים הם שגורמים נזק לעצמם: אחד ממורי הזן הגדולים – הקואין – דחף את עצמו כל כך עד שלאחר חוויית ההארה הראשונה שלו לקה בהתמוטטות עצבים שממנה התקשה להתאושש.

מה הסיבה להתנהלות האלימה הזו שמתחילה משחר ימיו של הצ'אן ומאוחר יותר היא מתפתחת ביפן לכדי אוירה כמו צבאית במנזרים? אני רוצה להציע שהסיבה נעוצה באידאל ה"מושין" – התודעה הריקה. הצ'אן והזן ביקשו להביא את האדם לחוויה ישירה של המציאות; אחדות בה המחיצות בין עושה ונעשה נעלמות והאני מתמזג עם היקום. מדובר באידאל רב קסם – שזוכה להרבה הערצה במערב – של רגישות לרזי הרזים של המציאות ופעולה ספונטאנית, מפתיעה, שמשיגה תוצאות מושלמות נגד כל הסיכויים.

ומה מפריד בין מתרגל הזן לבין אחדות עם כל הסובב אותו? כבלי התודעה הם שאשמים. מאחר שמאוד קשה להתיר כבלים אלו יש הכרח בהבאת המתרגל אל הקצה ושם לערער אותו כך שיאבד את שיווי משקלו. בהתרסקות שתבוא עקב כך לא יפגע דבר פרט לאותם כבלים והאדם יהיה משוחרר. איך מביאים אדם אל הקצה וגורמים לו לאבד את שיווי משקלו? על ידי שפוגעים ביקר לו מכל; מכיוון שלנזירים אין משפחה או רכוש הרי שהיקר מכל הזה הוא גופם וכבודם.

האידאל הזה של התמסרות אל ההוויה וריקון התודעה מתחבר באופן ישיר להאדרת המלחמה. האינטנסיויות של המלחמה – הקשיים הפיזיים והמנטאליים, האימה, האלימות שיש להפעיל ולספוג, התלות המוחלטת באחרים ואי הודאות העצומה – אין כמוה לריקון תודעתו של אדם: לא מזמן שוחחתי עם מישהו שבעת מבצע קדש וללא שום הכרות עם כתבים מיסטיים כלשהם סיכן את חייו ובתמורה זכה לחוויית הארה שלאורה הוא חי עד היום.
הז'רגון הזני מדבר על ריקון התודעה במונחים כמו "המוות הגדול של האני הקטן". להסתכל על האדם כעל "אני קטן" מקל מאוד על לאומנות והתמסרות למדינה הגדולה. באשר ל"מוות גדול" – מלחמה כבר אמרנו?

אני רוצה להציע כאן הנחה שתמקד עוד יותר את המקור לסטיה הזו שסטה הזן היפני לכיוון של לאומנות, גזענות ופשעי מלחמה. איני בקיא מספיק על מנת לדעת עד כמה ההנחה הזו מבוססת ואשמח לקבל תגובות שיאירו את עיני בנושא.

האמת הנאצלת השניה של הבודהיזם היא זו המתארת את המקור לסבל שבחיים. אני מכיר שני ניסוחים לאמת הזו. ניסוח אחד אומר שההשתוקקות שלנו היא מקור הסבל. ניסוח אחר אומר שמקור הסבל הוא הבורות שלנו. אמנם אפשר לחשוב שאין הבדל רב בין שני הניסוחים: רק אדם בור יכול להשתוקק כשהדבר מביא לו סבל. מהכיוון השני ההשתוקקות מעוורת את עינינו ועם הכחדתה תעלם גם הבורות.

אלא שבעיני קיים הבדל קריטי בין שני הניסוחים. ההתמקדות בהשתוקקות מעלה שאלות בדבר הרצונות שלנו, מה עושה לנו טוב ומידת ההלימה ביניהם. היא עוסקת בכאן ועכשיו של הפער
בין הרצוי והמצוי. לעומת זאת ההתמקדות בבורות מפנה אותנו לחיפוש אחרי האמת. לכאורה זה הוא אידאל נשגב וראוי. אלא שקידוש האמת עלול להיות שלב ראשון בדרך להכפפת האדם לאידאלים גדולים, לא מציאותיים ושאינם תואמים את שלומו. הבודהיזם המהאיאני – מולידם של הצ'אן והזן – בחר בניסוח הזה של בורות כמקור לסבל ולפיכך התמקד בניסיון לגילוי האמת (האמת המוחלטת). לאורך 2000 שנה הניסיון הזה הוליד שיאים רבים של הרוח האנושית. הוא גם הוליד את פרי הביאושים של מורי זן שקוראים למעשי הרג בשם ההארה.

אם להודות על האמת (שוב המילה הזו "אמת") הרי שהיום לא נראה שיש צורך להיות מוטרדים מהנטיות האלימות של הבודהיזם. יפן וממסד הזן של היום שונים מאוד מאלו של לפני 60 שנה. היום, הבודהיזם המהאיאני בדמותם של אנשים דוגמת טיך נהאת האן והדלאי למה (וכמובן ההמונים ההולכים בעקבותיהם) הוא מופת של אי אלימות. לא האלימות הבודהיסטית צריכה להטריד אותנו כי אם הנטיה של רבים בקרב מתרגלי הויפאסאנה בארץ להסתגר בדלת אמותיהם, להתמקד ב"עבודה פנימית" ולא לתת יד לניסיון לתקן את העולם.

מה גורם לחוסר המעורבות הזה? קל למצוא לכך סיבות:

במישור האידאולוגי: האידאל של השלמה וקבלה למרות שכלל לא נועד לעודד פאסיביות בהחלט עלול לעשות זאת. אידאל אחר עם תוצאות דומות הוא זה שניסוחו הלא בודהיסטי הוא "השלום מתחיל (ונגמר) בתוכי".
במישור ההתנהלות והאוירה: שקט, רוגע והיעדר גירויים הם הבסיס ליצירת תנאים מיטיבים למדיטציה. בקלות אפשר להתמכר לשקט ולרוגע הזה ולסלוד מהאגרסיביות והמתח שעלולים להתלוות לעשיה חברתית.
במישור הפרקטיקות: מדיטציה פורמלית היא התגלמות ההתנתקות מהעולם: לוקחים חופש למספר ימים או שבועות, מנתקים מגע עם עבודה, קרובי משפחה וחברים. אפילו עם שותפיך לחדר אינך מתקשר. והשיא- מעבירים חלקים נכבדים מהיום בעיניים עצומות!

לאור העובדות הללו לא צריך להתפלא שרבים בקהילת הדהארמה בארץ (אי אפשר לדבר על "קהילה בודהיסטית" כי תרגול מדיטציה אינו זהה עם היותו של אדם בודהיסט) אינם מגייסים את התובנות והלב שלהם לטובת שינוי המציאות פה.

אמנם אנחנו לא לגמרי אדישים. רבים מאיתנו מעורבים חברתית ובשנים האחרונות נולדו בעמותת תובנה ובקהילות דהארמה אחרות, פרוייקטים חברתיים חשובים. בכל זאת, מתרגלי הדהארמה הם אליטה של תבונה ולב (ארשה לעצמי את הסופרלטיב הזה). מי שרוצה שרבים יותר מקרב האליטה הזו יתרמו לתיקון החברה שלנו חייב להתמודד עם ההטיה המובנית של פעילות הדהארמהה בישראל לכיוון של פאסיביות ואי מעורבות.

דרך התמודדות חשובה אחת אשר קורית יותר ויותר בעמותת תובנה היא זו של פריצת המסגרות הפורמאליות של התרגול – מדיטציה בעיניים עצומות במסגרת של קורס מבודד בן שבוע – ומציאת דרכים לטיפוח תשומת הלב ופתיחת הלב בסיטואציות הכי יומיומיות.

אני רוצה להצביע על כיוון אחר: אחד האידאלים של מסורת המהאינה הוא זה של הבודהיסטווה: אדם שהגיע אל סף ההארה אבל בחר שלא להתעורר. כך יתאפשר לו להמשיך ולהתגלגל עוד מחזורי חיים בהם יעזור להקלת סבלם של כל הברואים. יש מורים שכששואלים אותם על קארמה וגלגולים הם עונים שבמקום ספקולציות על מחזורי חיים מוטב לנו להתמקד במעשינו בהווה, בזרעים שאנו זורעים עכשיו ושאת פירותיהם נקטוף עוד בחיים אלו. על אותו משקל יש לפרש את אידאל הבודהיסטווה כאדם שזכה לטעום את חסדה של התורה הבודהיסטית. אדם כזה משנצטללה דעתו ונפתח ליבו, בוחר שלא להסתגר בדלת אמות של עבודה פנימית. במקום זאת הוא מקדיש את עצמו, את תובנותיו ואת ליבו למען תיקון החברה.

זה האידאל שהייתי שמח שחבריי יאמצו. יתלוו לכך התנהלות קהילתית ופרקטיקות תרגול שיבטיחו את הפנמת האידאל הזה ופריחתו של אקטיביזם רוחני.

 

בשבת הקרובה אני משתתף במפגש שעניינו הוא בדיוק זה – חיבור בין העבודה הרוחנית הפנימית לאקטיביזם פוליטי-חברתי. מי שמעוניין/ת בפרטים מוזמן/ת לכתוב לי.

Read Full Post »

בעת שהתחוללו ההרג וההרס של המלחמה, הבכי בתוכי גבר מיום ליום. בכי על כך שההרג הזה נעשה בשמי, על כך שהעם שלי אינו מתפלץ ממה שמתרחש, על איך שמסביבי כל כך קל להמשיך לעבוד, ללמוד ולבלות. סוף סוף נמצא לי – אוהב מדיטציה שכמותי – אובייקט שדעתי לא הוסחה ממנו. ההרג רבץ על הלב לאורך היום כולו. יש לציין שהסבל שלי היה רק רגשי. שגרת חיי לא הופרעה, שלומי הפיזי והחומרי לא נפגע. זו תחושה מוזרה להיות בדיכאון עקב דבר שהמוני אדם סובלים ממנו הרבה יותר ממך.

עכשיו ענני המלחמה שוקעים והעצב התהומי הזה נשאר. דווקא השקט של היעדר לחימה הופך את העצב לכבד יותר. עדיין אני בר מזל. בניגוד ליושבי שדרות חיי לא שובשו. בניגוד לתושבי עזה איני צריך לעסוק בספירת מתים, שיקום פצועי גוף ונפש וחידוש התנאים הבסיסיים ביותר למחיה אורבאנית.

אני לא אכביר מילים על הדיכאון שלי כי מסביב יש הרבה אנשים שנפגעו הרבה יותר. אבל ראוי לאמר זאת – גם אצלנו משהו נחרב. הקליעים שירינו, הפגזים ששיגרנו – הם קטלו אצלנו משהו שאני לא מצליח לדמיין את החיים בלעדיו.

אני לא יודע מה מפחיד אותי יותר. המחשבה שמחזורי הדמים הללו יימשכו לעד, או המחשבה על לחיות בחברה שלא מתרגשת מהרג המוני של חפים מפשע.

אם מחזורי הדמים הללו לא יימשכו לעד, כלומר אם מתישהו נחיה כאן בשלום אז השלום העתידי הזה נולד מתוך המלחמה הנוכחית. הבודהיזם כל כך אוהב לנפנף בכך שהכל קשור בכל. התופעות קשורות זו בזו, מולידות אלו את אלו ואינן עומדות נפרדות זו מזו. ההווה מוליד את העתיד. זה לא נתפס בעיני שהאדישות שלנו למה שעוללנו יכולה להוליד שלום.

בימים השחורים של אמצע השלב הקרקעי של הלחימה פניתי ביאושי לחפש חומר על המעורבות של מורי זן יפנים במכונת המלחמה של יפן האימפריאלית. מדובר על התקופה מסוף המאה ה-19 ועד סופה של מלחמת העולם השניה. באינטואיציה שלי ידעתי שהברנשים המוארים הללו לא היו חפים מלאומנות וגזענות. אני לא ממש יודע למה רציתי לקרוא על כך. אולי כדי להיות מדוכא עוד יותר, רציתי להיווכח איך הזן האהוב עלי הצדיק מעשי התעללות ורצח המוני. הצבא היפני בכיבושיו בסין, דרום אסיה ורוסיה חולל מעשי זועה – אחד הידועים בהם הוא הטבח בנאנקינג. ומורי הזן הגדולים ביותר, לאורך תקופה של למעלה מ-50 שנה תמכו והצדיקו את המעשים הללו. זאת בשעה שהבודהיזם הוא דרך של אי–אלימות והאיסור על נטילת חיים הוא לב ליבה של הדרך הבודהיסטית. הנה ציטוט לדוגמא מפיו של אחד ממורי הזן – מואר עם קבלות – המפורסמים של המאה ה-20 קודו סוואקי:

בין אם אתה הורג ובין אם אתה לא הורג, הציווי האוסר להרוג נשמר. הציווי האוסר להרוג הוא שמניף את החרב. הציווי האוסר להרוג הוא שמטיל את הפצצה.

הדברים הללו נאמרו בשנת 1942. ציטוט אחר מפיו של הרדה דיון סוגאקו בשנת 1939:

אם יצוו עליכם לצעוד: רימסו. אם יצוו עליכם לירות : באנג באנג. זה הביטוי הנעלה של תבונת ההארה. האחדות של הזן והמלחמה נוגעת בכל תחומי מלחמת הקודש שמתחוללת עכשיו.

אחרי יום של קריאה במשפטים כגון אלו התחלתי לתהות על עצמי למה אני מתבוסס בעדויות המדכאות הללו. פניתי למצוא נחמה בקריאה על ברני גלאסמן – טצוגן רושי – מורה זן אמריקאי שלא הסתפק בזן של מנזר אלא הקים את "מסדר הזן של עושי השלום" – Zen Peacemaker Order. מידי שנה גלסמן מקיים רטריט זן באושוויץ, והוא ייסד כמה פרוייקטים מוצלחים ביותר של עבודה ודיור לחסרי בית. צחוק הגורל הוא שגלסמן הוא התלמיד הבכיר של אחד מתלמידיו של אותו הרדה דיון סוגאקו.

ובכלל יפן של היום היא מדינה אחרת לגמרי מזו של לפני 70 שנה. אז אולי גם לנו יש תקוה.
איך נביא את השינוי?

כשחיפשתי חומר על גלסמן, נתקלתי בספר של המורה שלו, מאזומי רושי (שהיה כאמור תלמיד של הרדה) ובו כתוב:

תבונה וחמלה הן לגמרי אותו הדבר. הארכטיפים של בודהידרמה (אבי הזן א.ט.) שמגלם משמעת פראית ותבונה מאכלת כל, ושל אוולוקיטשוורה (הבודהיסטווה של החמלה א.ט.) שמגלם אהבה וחמלה, משקפים שני פנים של אותו יצור אנושי. תבונה חומלה וחמלה נבונה. הטבע האל-זמני של הדהרמה (התורה הבודהיסטית א.ט.) הוא תבונה-חמלה.

יהודים שהננו, כל כך אנחנו מעריכים את התבונה. כל כך חשוב לנו לצעוק את האמת שלנו, כל כך מעט סבלנות יש לנו אל מי שטועה – או אפילו משקר – לחשוב אחרת. כל כך אנחנו חכמים לזהות כל סכנה, כל איום.חכמים לזהות אי-צדק – במיוחד אם הוא נעשה לנו.

היום נדרשת לנו חמלה. האיכות הזו כל כך חסרה כאן.

מצד אחד מי שמתנגד למלחמה הוא שונא ישראל.
מנגד תומכי המלחמה וחייליה הם פושעי מלחמה.
זו חוצפה להעלות את הדעת את האפשרות של חמלה כלפי הפלסטינאים.
רוב היהודים מסרבים לגלות חמלה כלפי ערביי ישראל.
רוב ערביי ישראל לא מבטאים חמלה כלפי יהודיה.

ובאין חמלה אנחנו נלחמים.

חמלה עלולה להיתפס כרגש מתנשא. אני אחליף אותו ברכות. יותר מידי אנחנו מחפשים לנצח. אבל ניצחון לא מספיק למה שנדרש פה. מה שנדרש פה זה ריפוי. ולריפוי נדרשת רכות. אם לרגע מסכימים להרפות מהלהט והפחד והצדקנות שלנו נהיה קל למדי להבין את כל מי שחי כאן בין מעבר רפיח לקריית שמונה, להתייחס אל כולם ברכות. אולי מהרכות הזו יבוא שינוי.

ואם הצלחתי לכרוך את המצב החברתי יחד עם תפיסות רוחניות אזי אולי כדאי לציין שהתנועה הציונית של תחילת המאה ה-20 היתה תנועה רוחנית לעילא. החשיבה הציונית היתה חשיבה מהפכנית בתיגר שהיא קראה על דפוסי חשיבה וסגנון חיים. רבים מהיהודים שעלו לארץ ויתרו על חיי נוחות וביטחון ובחרו להגיע אל הלא נודע. הסבים והסבתות שלי היו אנשים כאלו. הרי מעבר לרעיון הלאומי היתה כאן שאיפה להוליד אדם חדש. כמובן שהרוחניות הזו היתה עיוורת בכל מיני תחומים. עיוורת גם ביחסה אל הערבים. אולי העיוורון הזה הוא הסיבה לכך שבפועל לא נולד אדם חדש והיום לא נראה שנשאר הרבה מהרוחני בציונות. אבל אנחנו לא כל כך רחוקים מהימים שבהם היתה כאן כמיהה לחיים בהם "אנחנו כאן על מנת שיתגלה הנשגב שבאדם" (אם לצטט את בן-גוריון). אני מאמין שהכמיהה הזו עיצבה את נפשם של רבים מאיתנו (תמיד חשדתי ששורשיו של המסע הרוחני שלי נעוצים בחינוך הציוני-אידאליסטי שקיבלתי).

האם ניתן לה להתגלות מחדש?

————–

עדכון (אחרי יותר משנה). מאמר על ד.ט. סוזוקי ואי תמיכתו בלוחמנות היפנית נמצא כאן . יש שם גם קישור לדיון על המעורבות של אנשי זן ברוח הלוחמנית של יפן הקיסרית.

Read Full Post »

Older Posts »