תומר פרסיקו כתב רשימה מצוינת "בודהיזם אינו פאציפיזם". אם לתמצת את מגוון הציטוטים והתובנות שהוא מביא שם הרי שבבודהיזם החיים אינם מהווים ערך – ודאי לא ערך עליון. הכל משתנה, חולף ונטול עצמיות ואם אין אני אז איזה ערך יכולים להיות לחייו של זה שאיננו? לפי תומר, האיסור על נטילת חיים הוא אמנם מעיקרי הבודהיזם אבל הסיבה לאיסור הזה היא התוצאות השליליות שמעשה רצח או הריגה גורם למבצע אותן: הרוצה להימנע מקארמה שלילית חייב להימנע מרצח.
לעניות דעתי, ביסוס אי אלימות על הנזק הקארמתי של מעשים אלימים אינו עושה צדק לבודהיזם כדרך שדוגלת באופן עמוק באי-אלימות. אסף פדרמן העלה הבוקר רשימת תגובה לטענותיו של תומר. אבל כוונתי כאן אינה להתפלמס עם תומר (וכאמור, הרשימה מצוינת בעיני) אלא להסתכל על השאלה שהוא העלה – כיצד מתייחס הבודהיזם למלחמה ולהרג? – מזוית מעט שונה.
כשבאים לבחון את היחס של דיסיפלינה מסויימת לנושא כלשהו כדאי לעשות זאת בשלושה מישורים:
אידאולוגיה – מה אומרים המורים והטקסטים על הנושא.
התנהלות – כיצד מקרינה האווירה שנוצרת בין חסידי הדיסיפלינה על הנושא המדובר.
פרקטיקות – אלו נטיות מטפחות הפרקטיקות של אותה דיסיפלינה.
במקרה שלנו נרצה לראות: 1) מה יש לבודהיזם לומר על מלחמה ונטילת חיי אדם, 2) עד כמה תואם או מנוגד אורח החיים הבודהיסטי והאווירה בקרב קהילות בודהיסטיות לגישה של אי אלימות ו- 3) אלו נטיות (שלא לומר התניות) של אלימות או אי אלימות יוצרים תרגולים כגון מדיטציה.
לפני שאמשיך אני רוצה לסייג את עצמי ולומר שאיני מומחה לבודהיזם ושבהחלט ייתכן שהדברים שאביא כאן מהווים רק חלק –לא מדוייק – מהתמונה.
בעוד שרצוי היה שתתקיים הלימה בין שלושת המישורים שציינתי למעלה הרי שבפועל זה לא בהכרח קורה. דוגמא לא בודהיסטית – הדיבורים של ראשי הצבא על המחוייבות של צה"ל לחייליו לא מתישבים עם ההוראה של מפקדים בכירים למנוע חטיפת חיילים גם במחיר של ירי כוחותינו על החטופים והריגתם.
מבין שלושת המישורים הללו הכי קל לנתח את המישור האידאולוגי. אולם המישור הזה הוא גם השטחי מבין השלושה ולפיכך הפחות אמין מביניהם: מורה שיאצו יכול להסביר לתלמידיו את החשיבות של טיפול הוליסטי שאינו מתמקד רק בהטבת סימפטומים ובכל זאת ללמד בעיקר טכניקות שמתמקדות בסימפטומים. אין לי ספק שבמקרה כזה יד התרגול תהיה על העליונה והתוצאה תהיה תלמידים (ומטפלים) שמתמקדים בסימפטומים.
המישור העמוק והמשפיע ביותר הוא זה של הפרקטיקות. למשל, כשמסכימים להפציץ טרוריסטים למרות הוודאות שיפגעו אזרחים לא יועילו דיבורים על "טוהר הנשק". הפרקטיקה הכוחנית (של פגיעה ב"לית ברירה" בחפים מפשע) מחייבת איזשהי התנכרות ובמוקדם או במאוחר השילוב בין כוחנות והתנכרות מוביל לאלימות מכוונת כלפי אזרחים גם כשאין בסביבה שום תירוץ בדמות אויב חמוש.
כפי שהדוגמאות הנ"ל ממחישות, אי הלימה בין המישור האידאולוגי-ערכי לבין המישור המעשי עשויה להיות בעייתית מאוד. לכן על מנת להבין את תמונת העולם הערכית של הבודהיזם, לא די להסתפק בניתוח המישור האידאולוגי. תומר ברשימתו ואסף בתגובתו התייחסו רק למישור הזה. הם אינם יוצאי דופן. נדמה לי שבגלל שהמישור האידאולוגי הוא הגלוי ביותר אנחנו נוטים להתמקד בו ולשכוח את שני המישורים האחרים. גם אם נתעלם מהדוגמאות שהבאתי, יש בהתעלמות הזו טעם לפגם.
מבחינה אסתטית, אין זה נאה שדיסיפלינה שמבוססת על תרגול, תטיף לערכים שהתרגול עצמו אינו מפתח. למשל, מורה לשיאצו יכול להסביר לתלמידיו אינספור פעמים כמה חשובה הקשבה. אולם אם אין בעשיית השיאצו עצמה – בעקרונות המגע ובאופן בו מתבצע הטיפול – משהו שמזמין את ההקשבה הזו אזי דיבוריו של המורה יכלו להיאמר גם במסגרת של שיעור בישול.
יתר על כן, לאלו מאיתנו שאינם מאמינים במילים כאמצעי מספק לשינוי התודעה, הפגם הזה הוא לא רק אסתטי אלא מהותי.
אם נחזור לרגע לרשימתו של תומר הרי ש"אין-אני" – שתומר מקשר בינו לבין אי-קידוש החיים בבודהיזם – מקבל בבודהיזם תמיכה משלושת המישורים: תמיכה אידאולוגית (זו אחת האמיתות הבסיסיות שמופיעה שוב ושוב בטקסטים בודהיסטים), האווירה בקהילות בודהיסטיות – ויתור על צרכים, ויתור על אמונות ורגשות, צניעות … – בהחלט מטפחת גישה של אין-אני, וגם במישור הפרקטי, תרגול המדיטציה מייצר מצבי תודעה שנותנים חוויה ישירה של אין-אני.
לעומת זאת, הנימוק שתומר מביא לאי הריגה (העובדה שלהרוג מישהו יוצר קארמה שלילית מאוד) נמצא בעיקר במישור האידאולוגי: אפשר לכתוב ולדבר על זה ואולי אפשר להתנהל לאור אידאולוגיה כזו אבל אין שום פרקטיקה שמאפשרת לנו לחוות עכשיו את הקארמה השלילית שפירותיה יבשילו רק בעוד מספר גלגולים.
במצב דברים כזה ברור שאי האלימות נהנית מהתמיכה של המישור השטחי מבין השלושה שמניתי ואילו
היעדר העצמיות נתמך על ידי שלושת המישורים. זה בהחלט מאיר עיניים. אבל בעיני זה עדיין לא מסביר איך מורים גדולים של התורה הבודהיסטית שדוגלת באי אלימות, מדרבנים את חסידיהם למעשי הרג (ציטטות נבחרות אפשר למצוא ברשימתו של תומר וגם אצלי). כדי להבין את העניין יותר, אנחנו צריכים לראות היכן הבודהיזם עשוי לעודד אלימות. כאמור, במישור האידאולוגי לא נמצא עידוד כזה (הדוגמ
אות שתומר מביא מכיתבי הבודהיזם הם בגדר יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל). אבל למרבית הצער בשני המישורים האחרים בהחלט יש לא מעט טיפוח של אלימות. הדוגמאות שאני עומד להביא אינן "מוכיחות" שבודהיזם הוא דרך אלימה: תומר ואסף הסבירו היטב עד כמה הבודהיזם ייחודי בטיפוח גישה לא אלימה לחיים. אבל מאחר והיו בבודהיזם גילויים של אלימות ברברית, מן הראוי להבין מה בבודהיזם איפשר ואפילו עודד זאת.
הבודהיזם אינו מקשה אחת. יש בו זרמים וגישות שונות. הדברים שאביא להלן נוגעים לזרם המהאיאנה ובפרט לצ'אן הסיני ולזן היפני שהתפתח ממנו. כבר המיתוסים הראשונים של הצ'אן מכילים בתוכם אלימות:
בודהידהארמה – הפטריארך הראשון של הצ'אן/זן – ישב במדיטציה תשע שנים ועל מנת שלא ירדם חתך את עפעפי עיניו. הואי-קו, שלימים יהיה הפטריארך השני של הזן התחנן בפני בודהידהארמה שילמד אותו אך זה לא הסכים להתייחס אליו. רק משהואי-קו נטל סכין וגדע את זרועו הסכים בודהידהארמה לקבלו.
כמה מאות שנים אחר כך מחליפה את האלימות העצמית הזו אלימות כלפי תלמידים. רינזאי נהג לטלטל תלמידים ולגדף אותם משלא הצליחו לענות על שאלותיו כראוי. גוטי חתך בסכין את אצבעו של תלמיד וננסן הרג חתול על מנת להמחיש משהו לתלמידיו.
חשוב לציין שלא מדובר באנקדוטות זניחות. המעשים הללו הפכו לנכסי צאן ברזל של הזן, הם מופיעים בקואנים הכי מפורסמים ונותנים השראה לעשרות דורות של מתרגלים מסורים. הסיפורים הללו נמצאים בכל קובץ עכשווי של סיפורי זן ואפילו ניתן להם שם מרשים "חכמה מטורפת".
איני מתכוון להיות שיפוטי כלפי המורים הגדולים הללו והמורשת של הזן. המעשים נעשו בתקופה אחרת מזו שלנו על ידי אנשים שהלך הרוח שלהם היה מאוד שונה. צריך גם לקחת בחשבון שהמעשים נעשו בכוונה לשחרר תלמידים מכבלי התודעה שלהם ופעמים רבות תוצאתם היתה אכן הארה (כמו במקרה של התלמיד שאצבעו נחתכה).
ביפן הדברים לבשו גוון ברוטאלי: ההתמודדות עם קואנים (שאלות חסרות תשובה שעל מתרגלי הזן מזרם רינזאי להתמודד עימן כחלק מרכזי מהתרגול שלהם) כל כך קשה עד שיש נזירים שמסרבים להגיע לראיון אישי עם המורה בו ידווחו לו על (אי)התקדמותם. במנזרים מסוימים התקיים נוהג בו הנזירים הבכירים היו תופסים את המנסים להתחמק, מכים אותם נמרצות וגוררים אותם בכוח לחדרו של המורה.
כמובן שיש מרחק בין המעשים הללו והריגתו של אדם. אבל ההילה שסובבת אותם יוצרת נטיה לאלימות. בכלל, בזן נטו לראות את התרגול שלהם כמאבק – לחיים או למוות. המאבק מתנהל בין המתרגל לבין עצמו ומצריך את מלוא הנחישות וכוח הרצון. במצב דברים כזה, אלימות המורים נתפשת כעזרה. לא פעם, במקום אלימות של מורים כלפי תלמידיהם, התלמידים הם שגורמים נזק לעצמם: אחד ממורי הזן הגדולים – הקואין – דחף את עצמו כל כך עד שלאחר חוויית ההארה הראשונה שלו לקה בהתמוטטות עצבים שממנה התקשה להתאושש.
מה הסיבה להתנהלות האלימה הזו שמתחילה משחר ימיו של הצ'אן ומאוחר יותר היא מתפתחת ביפן לכדי אוירה כמו צבאית במנזרים? אני רוצה להציע שהסיבה נעוצה באידאל ה"מושין" – התודעה הריקה. הצ'אן והזן ביקשו להביא את האדם לחוויה ישירה של המציאות; אחדות בה המחיצות בין עושה ונעשה נעלמות והאני מתמזג עם היקום. מדובר באידאל רב קסם – שזוכה להרבה הערצה במערב – של רגישות לרזי הרזים של המציאות ופעולה ספונטאנית, מפתיעה, שמשיגה תוצאות מושלמות נגד כל הסיכויים.
ומה מפריד בין מתרגל הזן לבין אחדות עם כל הסובב אותו? כבלי התודעה הם שאשמים. מאחר שמאוד קשה להתיר כבלים אלו יש הכרח בהבאת המתרגל אל הקצה ושם לערער אותו כך שיאבד את שיווי משקלו. בהתרסקות שתבוא עקב כך לא יפגע דבר פרט לאותם כבלים והאדם יהיה משוחרר. איך מביאים אדם אל הקצה וגורמים לו לאבד את שיווי משקלו? על ידי שפוגעים ביקר לו מכל; מכיוון שלנזירים אין משפחה או רכוש הרי שהיקר מכל הזה הוא גופם וכבודם.
האידאל הזה של התמסרות אל ההוויה וריקון התודעה מתחבר באופן ישיר להאדרת המלחמה. האינטנסיויות של המלחמה – הקשיים הפיזיים והמנטאליים, האימה, האלימות שיש להפעיל ולספוג, התלות המוחלטת באחרים ואי הודאות העצומה – אין כמוה לריקון תודעתו של אדם: לא מזמן שוחחתי עם מישהו שבעת מבצע קדש וללא שום הכרות עם כתבים מיסטיים כלשהם סיכן את חייו ובתמורה זכה לחוויית הארה שלאורה הוא חי עד היום.
הז'רגון הזני מדבר על ריקון התודעה במונחים כמו "המוות הגדול של האני הקטן". להסתכל על האדם כעל "אני קטן" מקל מאוד על לאומנות והתמסרות למדינה הגדולה. באשר ל"מוות גדול" – מלחמה כבר אמרנו?
אני רוצה להציע כאן הנחה שתמקד עוד יותר את המקור לסטיה הזו שסטה הזן היפני לכיוון של לאומנות, גזענות ופשעי מלחמה. איני בקיא מספיק על מנת לדעת עד כמה ההנחה הזו מבוססת ואשמח לקבל תגובות שיאירו את עיני בנושא.
האמת הנאצלת השניה של הבודהיזם היא זו המתארת את המקור לסבל שבחיים. אני מכיר שני ניסוחים לאמת הזו. ניסוח אחד אומר שההשתוקקות שלנו היא מקור הסבל. ניסוח אחר אומר שמקור הסבל הוא הבורות שלנו. אמנם אפשר לחשוב שאין הבדל רב בין שני הניסוחים: רק אדם בור יכול להשתוקק כשהדבר מביא לו סבל. מהכיוון השני ההשתוקקות מעוורת את עינינו ועם הכחדתה תעלם גם הבורות.
אלא שבעיני קיים הבדל קריטי בין שני הניסוחים. ההתמקדות בהשתוקקות מעלה שאלות בדבר הרצונות שלנו, מה עושה לנו טוב ומידת ההלימה ביניהם. היא עוסקת בכאן ועכשיו של הפער
בין הרצוי והמצוי. לעומת זאת ההתמקדות בבורות מפנה אותנו לחיפוש אחרי האמת. לכאורה זה הוא אידאל נשגב וראוי. אלא שקידוש האמת עלול להיות שלב ראשון בדרך להכפפת האדם לאידאלים גדולים, לא מציאותיים ושאינם תואמים את שלומו. הבודהיזם המהאיאני – מולידם של הצ'אן והזן – בחר בניסוח הזה של בורות כמקור לסבל ולפיכך התמקד בניסיון לגילוי האמת (האמת המוחלטת). לאורך 2000 שנה הניסיון הזה הוליד שיאים רבים של הרוח האנושית. הוא גם הוליד את פרי הביאושים של מורי זן שקוראים למעשי הרג בשם ההארה.
אם להודות על האמת (שוב המילה הזו "אמת") הרי שהיום לא נראה שיש צורך להיות מוטרדים מהנטיות האלימות של הבודהיזם. יפן וממסד הזן של היום שונים מאוד מאלו של לפני 60 שנה. היום, הבודהיזם המהאיאני בדמותם של אנשים דוגמת טיך נהאת האן והדלאי למה (וכמובן ההמונים ההולכים בעקבותיהם) הוא מופת של אי אלימות. לא האלימות הבודהיסטית צריכה להטריד אותנו כי אם הנטיה של רבים בקרב מתרגלי הויפאסאנה בארץ להסתגר בדלת אמותיהם, להתמקד ב"עבודה פנימית" ולא לתת יד לניסיון לתקן את העולם.
מה גורם לחוסר המעורבות הזה? קל למצוא לכך סיבות:
במישור האידאולוגי: האידאל של השלמה וקבלה למרות שכלל לא נועד לעודד פאסיביות בהחלט עלול לעשות זאת. אידאל אחר עם תוצאות דומות הוא זה שניסוחו הלא בודהיסטי הוא "השלום מתחיל (ונגמר) בתוכי".
במישור ההתנהלות והאוירה: שקט, רוגע והיעדר גירויים הם הבסיס ליצירת תנאים מיטיבים למדיטציה. בקלות אפשר להתמכר לשקט ולרוגע הזה ולסלוד מהאגרסיביות והמתח שעלולים להתלוות לעשיה חברתית.
במישור הפרקטיקות: מדיטציה פורמלית היא התגלמות ההתנתקות מהעולם: לוקחים חופש למספר ימים או שבועות, מנתקים מגע עם עבודה, קרובי משפחה וחברים. אפילו עם שותפיך לחדר אינך מתקשר. והשיא- מעבירים חלקים נכבדים מהיום בעיניים עצומות!
לאור העובדות הללו לא צריך להתפלא שרבים בקהילת הדהארמה בארץ (אי אפשר לדבר על "קהילה בודהיסטית" כי תרגול מדיטציה אינו זהה עם היותו של אדם בודהיסט) אינם מגייסים את התובנות והלב שלהם לטובת שינוי המציאות פה.
אמנם אנחנו לא לגמרי אדישים. רבים מאיתנו מעורבים חברתית ובשנים האחרונות נולדו בעמותת תובנה ובקהילות דהארמה אחרות, פרוייקטים חברתיים חשובים. בכל זאת, מתרגלי הדהארמה הם אליטה של תבונה ולב (ארשה לעצמי את הסופרלטיב הזה). מי שרוצה שרבים יותר מקרב האליטה הזו יתרמו לתיקון החברה שלנו חייב להתמודד עם ההטיה המובנית של פעילות הדהארמהה בישראל לכיוון של פאסיביות ואי מעורבות.
דרך התמודדות חשובה אחת אשר קורית יותר ויותר בעמותת תובנה היא זו של פריצת המסגרות הפורמאליות של התרגול – מדיטציה בעיניים עצומות במסגרת של קורס מבודד בן שבוע – ומציאת דרכים לטיפוח תשומת הלב ופתיחת הלב בסיטואציות הכי יומיומיות.
אני רוצה להצביע על כיוון אחר: אחד האידאלים של מסורת המהאינה הוא זה של הבודהיסטווה: אדם שהגיע אל סף ההארה אבל בחר שלא להתעורר. כך יתאפשר לו להמשיך ולהתגלגל עוד מחזורי חיים בהם יעזור להקלת סבלם של כל הברואים. יש מורים שכששואלים אותם על קארמה וגלגולים הם עונים שבמקום ספקולציות על מחזורי חיים מוטב לנו להתמקד במעשינו בהווה, בזרעים שאנו זורעים עכשיו ושאת פירותיהם נקטוף עוד בחיים אלו. על אותו משקל יש לפרש את אידאל הבודהיסטווה כאדם שזכה לטעום את חסדה של התורה הבודהיסטית. אדם כזה משנצטללה דעתו ונפתח ליבו, בוחר שלא להסתגר בדלת אמות של עבודה פנימית. במקום זאת הוא מקדיש את עצמו, את תובנותיו ואת ליבו למען תיקון החברה.
זה האידאל שהייתי שמח שחבריי יאמצו. יתלוו לכך התנהלות קהילתית ופרקטיקות תרגול שיבטיחו את הפנמת האידאל הזה ופריחתו של אקטיביזם רוחני.
בשבת הקרובה אני משתתף במפגש שעניינו הוא בדיוק זה – חיבור בין העבודה הרוחנית הפנימית לאקטיביזם פוליטי-חברתי. מי שמעוניין/ת בפרטים מוזמן/ת לכתוב לי.
Read Full Post »
מעבדים את אדמותיו הפוריות והוא גם מהווה מוקד לפיקניקים וטיולים. בביקוריי הרבים בכפר שמעתי לא פעם עדכונים מהטיול האחרון שמארחיי קיימו באזור המעיינות שבואדי. אנאלוגיה לא מדוייקת תהיה אתר הסטף ומה שהוא מהווה עבור תושבי ירושלים. ביום ששי האחרון הציב הצבא מחסום בכניסה לואדי קנה ופלסטינים שהגיעו לשם לא הורשו להיכנס אליו. בירור קצר העלה שבאותו זמן התקיים שם אירוע גדול של ילדים מההתנחלויות הסמוכות. למישהו בצבא או בהתנחלויות היה ברור שזכותם של יהודים לטייל עולה על זו של פלסטינים לנוע באופן חופשי במרחב בו הם חיים. זה אמנם קורה כל יום במחסומים הפרושים בשטחים אבל נסיבות המקרה הזה שערורייתיות במיוחד.
תבונת הגוף 