Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘דהארמה אקטיביסטית’ Category

ביום שלישי בערב יתקיים סיור של דהרמה-אקטיביסטית להכרת אל-וולא'גה ותוואי החומה המתוכננת סביבו. פרטים והצטרפות, כאן.
בין השאר יוקרן שם גם הסרט התיעודי על המאבק שהתנהל בכפר בודרוס נגד החומה. מאבק לא אלים שהסתיים בהצלחה גדולה.

דורון צור, איש יקר, ראה את הסרט ולהלן רשמיו. אני מזמין אתכם לזכור תוך כדי קריאה שמה שקרה והסתיים בבודרוס הוא מנת חלקם של כפרים רבים בגדה היום. אלא שבכפרים אלו דבר לא הסתיים וההצלחה אינה מובטחת. ביום ראשון בג"ץ אמור לפסוק במספר עתירות שהוגשו בעניין החומה בוולאג'ה. נקווה לטוב אבל עתירות אחרות של תושבי הכפר כבר נידחו.
לאלו מאיתנו שנרתעים מהמחשבה על עמידה מול בולדוזרים וחיילים חמושים אני רוצה להציע שהמאבק הזה אינו רק של הפלסטינים. זה מאבק של כולנו ומי שהאינטנסיביות של מאבקים דוגמת בודרוס היא למעלה מכוחותיו מוזמן לפעול בדרך אחרת, חשובה מעין כמותה: לעורר את דעת הקהל הישראלית לגבי המתרחש שם. יש דרכים לעשות זאת ונדון בחלקן ביום שלישי.

דרך אגב, הרשימה הזו פורסמה גם בבלוג החדש של דהרמה אקטיביסטית בישראל.

ודבר אחרון לפני התיאור של דורון – טריילר לסרט. המשך…

Read Full Post »

פתחתי בלוג חדש שאמור לשמש במה למגוון פעילויות של דהארמה מעורבת חברתית בישראל. לאט לאט אעלה לשם חומר – שלי ושל כותבים אחרים -וקישורים.  כרגע אפשר למצוא שם מידע על פעילויות המתקיימות בשבועות הקרובים. בין השאר מדובר ב:

חוץ מזה תוכלו למצוא שם את שבועת הבודהיסטווה המדהימה, הסבר על מה היא דהרמה מעורבת חברתית, ורשימה של חלק מהאנשים והארגונים הפעילים בתחום.

תבונת הגוף ימשיך להתקיים כפי שהיה עד כה. מן הסתם חלק מהתכנים שנהגתי לפרסם בו יתפרסמו מעכשיו בבלוג החדש – ימים יגידו. בכל מקרה, אין לי שום כוונה לנהל שני בלוגים. הבלוג החדש יהיה – כך אני מקוה – במה משותפת למספר כותבים שעושים דהארמה מעורבת חברתית.

מוזמנים להעביר הלאה.

Read Full Post »

שועי רז היקר מאוד הזמין אותי להרצות במסגרת סמינר של המרכז לחקר הקבלה באוניברסיטת בר-אילן ולהלן תוכן ההרצאה. בהכיני את ההרצאה סברתי שהדברים שאני כותב הם גם מעניינים וגם לא מעוררי מחלוקת יתר על המידה אולם טעיתי. מאזיניי חלקו על הרבה ממה שאמרתי וקטעו אותי שוב ושוב בשאלות נסערות.

ההתנגדויות היו משני סוגים בעיקר. היתה טענה שהדברים שאני מציג אינם בודהיזם. ש"אני מקשט את האידיאולוגיה המערבית ליברלית שלי ברעיונות שאני שואל מהבודהיזם לצרכי", רעיונות שאני מעוות תוך כדי כך. הבודהיזם הוא פאסיבי ואינו מעודד מעורבות בחברה, טענו מארחיי. נסיתי להראות להם שיש להם תמונה חלקית בלבד של הדהארמה וההסטוריה שלה אולם אני לא בטוח שהם השתכנעו.לכן אדגיש כאן בפני הקוראים: הבודהיזם, בכל הארצות בהן הוא פעיל, אינו נרתע ממעורבות בחברה ובמיטבו המעורבות הזו היא חלק אינטגרלי ממנו.

ההתנגדויות היותר מעניינות מבחינתי היו ברמה הפוליטית. הדיבור שלי על "סבל פלסטיני" לא התקבל באהדה. לטעמי, לא טענתי בהרצאה טענות פוליטיות מרחיקות לכת. הטיעון שלי הסתכם בכך שקיים סבל פלסטיני שאנחנו אחראים לו ולכן איננו יכולים להתעלם ממנו. העובדה שעצם הטענה הזו עוררה התנגדות בדמות הערות על עוינות פלסטינית או שאלות האם אני מתנגד לשירות בצבא הבהירה לי שמחויבות הדהארמה להפחתת דוקהא היא דבר כלל לא טריביאלי.

קריאה מהנה. המשך…

Read Full Post »

אני שמח מאוד לפרסם את הסדנה הבאה (שאני גם מעורב בהכנתה). ובאותה הזדמנות, משהו קטן שעשה לי טוב על הלב:

המשך…

Read Full Post »

אם האימון באמנות לחימה נועד לאפשר לנו לשלוט בסובבים אותנו אזי תפיסות, אחיזות ובריחים מבטאים זאת בצורה

  המלאה ביותר (והנה רעיון לסקר או מיני-מחקר: לבקש ממתאמנים באמנויות לחימה שיגדירו את מטרת האימון שלהם במשפט אחד ואז לשאול אותם איזו טכניקה מבטאת את המטרה הזו בצורה המלאה ביותר). באמנויות הלחימה השונות יש שלל אחיזות כאלו. לא פעם התוצאות הן מרהיבות.

תמונת מראה של האמור לעיל היא העובדה שבקיטאידו – בה מעודדים התמסרות וויתור על שליטה – אין שום טכניקות כאלו. אנחנו מכוונים את עצמנו להשפיע על מי שנע אל תוך המרחב שלנו בלי לאחוז או לתפוס אותו. על בריחים ודאי שאין מה לדבר אצלנו. אנחנו מוותרים במודע על היכולת לשלוט באחר גם אם הוא תוקף אותנו. כשאנחנו סופגים התקפה אנחנו מוותרים על האופציה של לאחוז במי שמתקיף אותנו ושאותו אנחנו אמורים להפיל. ישנם מספר תרגילי זוגות בהם הויתור הזה קל מאוד לביצוע מהבחינה הטכנית ובכל זאת מתאמנות חדשות

מתבלבלות ותופסות את בת הזוג שלהן (הכתיבה בלשון נקבה היא במענה לתגובה שרשמה כאן לא מזמן whisper). הרצון לשלוט – שמתבטא כאן בדפוס גופני של לאחוז כשאני רוצה להוביל/לכוון/להשפיע – טבוע בנו כל כך חזק עד שגם הדגמה ואמירה ברורה שלי לא עוזרת והמתאמנות החדשות ממשיכות "להתעקש" על לתפוש. בתרגילים מורכבים יותר, אני רואה גם מתאמנות ותיקות ומנוסות מאוד לא מצליחות להימנע מלתפוס: הפיתוי גדול מדי.

כשמצליחים להשתחרר מעט מהדפוס הזה מתגלה עולם ומלואו: כשהיא לא תופסת את המובלת שלה, המובילה אינה יכולה לכפות דבר ואינה יכולה לפעול ככל העולה על רוחה. המובילה תלויה בעצם במובלת. זה מרעיש לגלות שכמוביל אני תלוי במובלת שלי. ההפנמה של הגילוי הזה ממשיכה אצלי כבר שנים.

———-

דרום הר חברון. המתנחלים, הצבא והמינהל האזרחי משנים את הבט"ש בהתאם לחילופי העונות. הגבעות  בספר המדבר מוריקות עכשיו לתקופה קצרה אחרי שפע הגשם של פורים ולפני שישובו לצחיחותן. בהתאם לכך הבט"ש הוא למנוע מרועים פלסטינים לרעות את עדרי הצאן שלהם. אנחנו באום זייתון יחד עם מספר רועים ועדריהם. במרחק שני ואדיות מאיתנו נמצאת התנחלות מעון. על פי מפות המנהל האזרחי האזור מותר למרעה על ידי הפלסטינים ובכל זאת בשבועות האחרונים הצבא אינו מאפשר זאת. גם נוכחות של ישראלים בשבתות קודמות לא הצליחה לשנות את התנהלות הצבא ואנחנו בטוחים שהשבת הזו לא תהיה שונה.

אנחנו מזהים את הרכב של רכז הביטחון של מעון על גבעה מהעבר השני של הואדי – לכבודנו האיש הדתי הזה מחלל את השבת. אנחנו מצפים שהצבא יגיע בקרוב וינסה לסלק אותנו. ניסיון השבועות הקודמים מלמד שלא נוכל לשכנע או למנוע את הדבר ולכן המטרה שלנו היא לעכב את החיילים על מנת שהרועים והעדרים יוכלו להסתלק. החיילים נוהגים לתפוס רועים לעצור אותם למספר ימים על לא כלום והמנהל האזרחי קונס אותם באלפי שקלים על "רעיה לא חוקית" (כאמור, מדובר ברעיה בשטחים בהם המפות הישראליות מציינות שמותר להם לרעות). יתכן וההפרעה שלנו תגרום לכך שאנחנו נעצר. אבל אנחנו נשוחרר עוד באותו יום, אותנו איש לא יקנוס ויש אפילו סיכוי שמעצר של ישראלים ימשוך תשומת לב להתעמרות הזו שגודעת את מטה לחמם של רועים עניים.

שני ג'יפים של צה"ל מגיעים וחיילים יורדים מהם ונעים לכיווננו. כמה מאיתנו מנסים לדבר איתם אולם הם מתעלמים וממשיכים קדימה אל עבר הרועים. אנחנו נעמדים מולם מנסים למנוע מהם את ההתקדמות. אנחנו לא באמת יכולים לעשות זאת: אנחנו מונים תשעה נשים וגברים והם בערך חמישה. הם קצת דוחפים את עצמם דרכנו וקצת מנסים לעקוף. אנחנו בתנועה מתמדת נעמדים מולם שוב ושוב, ממלאים פרצות, נדחקים בחזרה מולם. אין שום אלימות פיזית אבל האווירה קשה.

תוך כדי התופסת הזו, כמה מאיתנו אומרים בקול שקט, רגוע, "יש לנו מפות. תסתכלו! מותר להם לרעות פה" ואז קוראים מתוך הפקודות של המינהל האזרחי "אין למנוע מחקלאים ורועים פלסטינים לקיים פעילות. במקרה של עימות עם גורמים כלשהם על הצבא להגן על הפלסטינים". החיילים אינם עונים, כאילו מתעלמים מאיתנו ורק צעדיהם המכוונים לעקוף אותנו מעידים שהם מודעים לקיומנו. הם חסונים והאפודים העבים והנשק הכבד שלהם הופכים אותם לעוד יותר גדולים למראה. הפנים של הסרן שמוביל אותם קשות.

אין שום אלימות פיזית ודווקא זה מדגיש את אובדן השליטה. החיילים הרי יכולים לנפנף אותנו: בעיטה, דחיפה, מכה עם הרובה. אנחנו מפריעים להם בצורה די חצופה וחיילים לא אמורים לסבול הפרעות. מה גם שהם בטח לא חושבים עלינו דברים נחמדים. לא להשתמש באלימות נגד ההפרעה שלנו זה לוותר על האפשרות להיות בשליטה. בדיעבד אני מעריך את יכולת האיפוק שלהם.
גם אנחנו בסוג של חוסר שליטה. התכנית שלנו לא עובדת. אמנם אנחנו מעכבים את החיילים אך הם ממשיכים להתקדם. הרועים לא יוכלו לרעות והחיילים אפילו לא טורחים להתייחס אלינו. בשביל מה אנחנו כאן?

העימות הזה נמשך מספר דקות. אם הייתי מסתכל מהצד אולי הייתי יכול לראות כאן ריקוד אבל אני לגמרי בפנים והמתח כל כך גדול שהפיצוץ חייב לבוא. 

אין פיצוץ. פתאום מגיע רב-סרן (מאיפה הוא הגיע?) וקורא לחיילים לעצור. הסרן מנסה להגיד לו משהו אבל באורח פלא המרדף מופסק. אחד מאיתנו ניגש לשוחח איתם ואחרי כמה דקות הוא חוזר עם הודעה שהרועים יוכלו לרעות עד שקצין המנהל האזרחי יגיע ויחליט בעניין. בדרך כלל מגרשים אותם ואותנו מיד כך שפסק הזמן הזה מפתיע וגם משמח.

אלא שהרועים באמת פוחדים מהצבא ובדקות הספורות שהאירוע הזה ארך הם התרחקו מרחק רב. אני הולך לקרוא להם ולוקח לי רבע שעה של הליכה מהירה עד שאני משיג אותם. אני חוזר אל שאר הישראלים ומתיישב. אחרי כמה דקות העדרים מתחילים להתקרב אלינו. לפתע, ים של כבשים שוטף אותי בתנועה עזה. שוב תחושה של חוסר שליטה אבל הפעם הלב מלא שמחה.
בסופו של דבר קצין המינהל מגיע ומאשר את המשך הרעיה. אנחנו מעבירים כמה שעות תחת השמש הקופחת, בשיחה בטלה ובשיעור ערבית מאולתר. מדי פעם אני מעיף מבט אל הואדי ורואה את ים הכבשים והעזים. המראה משובב נפש.

———

יום חמישי שעבר, 4:30 לפנות בוקר. חשיכה מוחלטת, גשם זלעפות וקור אימים. אני נוהג לירושלים בחזרה משדה התעופה. כמה שעות לפני כן המכונית שלנו התחילה להשמיע קולות מוזרים כשלחצתי על הבלמים ולכן אני נוסע במכונית של חבר. בעליה אחרי מוצא אני מבחין בדמות שחורה הולכת בשולי הכביש המהיר. מי המשוגע הזה? אני עוצר כמה עשרות מטרים לפניו. הוא מגיע אלי ונכנס כולו רטוב. מסתבר שהוא לא משוגע.

הוא צריך להגיע לגוש עציון שזה בכלל לא בכיוון שלי. אני מחזיר את המכונית לחניה שלה ואנחנו עוברים למכונית שלי. אני אומר שאסיע אותו לכביש המנהרות. אנחנו נוסעים בדרך חברון, אני מאט ומאותת ימינה. הרמזור בצומת נפל ושני אנשים מטפלים בו. אני שוב לוחץ על הבלמים על מנת להאט עוד והמכונית מתחילה להחליק: שמאלה, ימינה בהתחלה נראה שאין מה לעשות אבל אחר כך אני מצליח להתיישר. המכונית נוסעת עכשיו ישר אל עבר אי התנועה היכן ששני האנשים עומדים. אני לוחץ על הבלמים והאוטו לא מגיב. גם לסובב את ההגה לא עוזר. אני מושך את בלם היד, האוטו מאט אבל ממשיך לנסוע, עולה על אי התנועה. הגלגל שוקע בבור שנוצר מנפילת הרמזור והמכונית נעצרת. הפגוש צמוד לאגן של אחד מהם.

Read Full Post »

את פרופסור דייויד לוי פגשתי בסמסטר שעבר כשהתארח בסמינר בין תחומי של המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית. דייויד לוי הוא פרופסור לפילוסופיה מזרחית ובודהיזם. במשך 20 שנה הוא לימד באוניברסיטת בונקיו ביפן וכיום הוא מלמד באוניברסיטת חוויאר בסינסנטי.

במקביל לקריירה האקדמית שלו דייויד לוי הוא מתרגל – וכיום מורה – זן. הדוקטורט שלו עסק בהשוואה בין התורות המזרחיות של אי-שניות. בשנים האחרונות תחום המחקר העיקרי של פרופסור לוי הוא הרלבנטיות של התורה הבודהיסטית לסוגיות החברתיות הבוערות עימן מתמודדת האנושות: פערים חברתיים וכלכליים, סכסוכים לאומיים אלימים והמשבר הסביבתי. לוי לא רק משמיע קול ברור – בעל סמכות אינטלקטואלית ורוחנית – על הצורך בשינוי הכיוון שנדרש מהאנושות אלא גם מצליח לתרגם את השפה והמודל הבודהיסטיים מהקונטקסט האישי המסורתי שלהם למרחב של לאומיות, תהליכים חברתיים וארגונים כלכליים.

הוא פרסם מספר ספרים בנושא והוא אחד המנסחים של The Buddhist Declaration of ecology עליה חתום בין השאר הדלאי למה.

ברשת אפשר למצוא אין ספור ראיונות – כתובים וגם מצולמים – עם פרופסור לוי. הנה אחד מהם.

בקיץ האחרון ראיינתי אותו והראיון פורסם בגיליון דצמבר של "חיים אחרים".

אט:האם תוכל לספר קצת איך הגעת לתרגל זן?

דל: בשנת 1969 סרבתי להתגייס להילחם במלחמת וייטנאם וכשסיימתי את לימודי התואר הראשון בפילוסופיה הצטרפתי לתנועת הסרבנות בסן-פרנסיסקו. כשהמלחמה נגמרה עברתי להוואי ושם פגשתי את מורה הזן רוברט אייטקן. תרגלתי איתו בהונולולו. המורה הראשי של שושלת "סמבו-קיודאן", מורה הזן ימאדה קואן היה מגיע מיפן להוביל סשין (רטריט זן) מספר פעמים בשנה. מאוחר יותר עברתי לגור במרכז הזן במאווי .
ב-1980 ימאדה רושי הזמין אותי לקאמאקורה ביפן כדי ללמוד אצלו. עברתי תרגול אינטנסיבי בשיטת הקואנים. הייתי בר מזל, כי מעט אחרי שהוסמכתי על ידי ימדה רושי כמורה זן, הוא חלה ואחרי חצי שנה הוא מת. אשתי ואני קיבלנו משרות באוניברסיטה יפנית ונשארנו ביפן במשך 20 שנה. מאז הובלתי כמה סשין כמורה אורח אבל לא הייתי מורה זן פעיל. עיקר האנרגיה שלי הופנתה לתחום האקדמי.

כאמור, עוד לפני שהתחלתי לתרגל זן היתה לי מודעות פוליטית אבל בהתחלה התרגול שלי היה למען הטרנספורמציה האישית שלי. מאוחר יותר התחלתי להסתכל על נושאים חברתיים מנקודת מבט בודהיסטית. אני חושב שאנשים שמעמיקים בדרך הדהארמה מגיעים באופן טבעי להתעניין בנושאים פוליטיים וחברתיים. הרי התרגול מביא אותנו להבין שהנפרדות שלנו מהעולם היא אשליה ושההתעוררות שלנו אינה יכולה להתרחש בלי ששאר העולם יתעורר.

אט: האם היה אירוע מסוים שהוביל אותך להסתכל על מעורבות חברתית מבחינה רוחנית?

דל: כשהבנתי שההסבר הבודהיסטי למקור הדוקהה (מצוקה, אי נחת) האישית שלנו רלבנטי מאוד גם לבעיות


דייויד לוי

חברתיות ופוליטיות זה מאוד ריגש והלהיב אותי.
נקודת המוצא של הבודהיזם היא שתחושת העצמיות שלנו – הקיום של אני נפרד – היא אשליה. מכיוון שהיא אשליה, העצמיות שלנו רדופה על ידי תחושה קבועה שחסר לנו משהו. "חוסר" הוא מושג המפתח עבורי.

כאשר מסתכלים על החברה מתוך הפרספקטיבה הזו רואים פעילות אובססיבית של אנשים שמנסים להשיג את מה שחסר להם: ההתעסקות עם כסף, או פרסום, החיפוש אחר המאהב המושלם וכו', כל אלו הם נסיונות שלנו להרגיש יותר אמיתיים. התודעה שלנו נתקעת על מושאי ההשתוקקות הללו ואנחנו מתמכרים אליהם. זה טראגי כי אף אחד מהדברים הללו לא יעלים את התחושה שחסר לנו משהו.

בחברה החילונית אנחנו מחפשים את האושר שלנו מחוץ לעצמנו. אנחנו מאמינים שקיים משהו מחוצה לנו שאם רק היה לנו אותו היה לנו טוב. זה קורה גם ברמה החברתית והלאומית: מדינות מאמינות שעל מנת שיהיה טוב הן צריכות להיות עשירות מספיק או חזקות מספיק.

אט: באלו מושגים בודהיסטים אחרים אתה משתמש בניתוח שלך?

דל: הבודהה דיבר הרבה על שלושת הרעלים – חמדנות, זדון ואשליה – שהם המקור לסבל שלנו. בעידן המודרני בניגוד לימיו של הבודהה, הרעלים הללו הפכו להיות ממוסדים והם קיימים לא רק ברובד האישי. המערכת הכלכלית שלנו היא חמדנות ממוסדת. המערכת הצבאית היא מיסוד השנאה והכעס. כלי התקשורת וחברות הפרסום הם הביטוי הממוסד של אשליה. כמו שאמר אקדמאי אוסטרלי: "המאה ה-20 ראתה את עלייתם של שלושה כוחות גדולים: הדמוקרטיה, התאגידים הכלכליים הגדולים ותקשורת ההמונים. התאגידים משתמשים בתקשורת ההמונים על מנת להגן על עצמם מפני הדמוקרטיה ".

תנועת הנאורות באירופה ראתה ברודנות ואמונות טפלות – כלומר משטר המלוכה והדת – את שורש הבעיות החברתיות. הפתרון שהיא הציעה היה דמוקרטיה וראציונליות. כאשר מסתכלים על המאה ה-20 נהיה ברור שהפיתרון לא צלח. רשמית יש לנו דמוקרטיה אבל בפועל אנחנו נשלטים על ידי התאגידים הגדולים והממסד הצבאי. אנשים עוברים מהצבא לממשלה ומהפקידות הציבורית לתאגידים. החלפת החברה הדתית בחברה ראציונלית לכאורה גם לא פתרה את הבעיה. יש לנו רציונליות אינסטרומנטלית אבל אלו ערכים מובילים אותה? המדע שלנו משמש לייצור נשק מתוחכם יותר וכדי לכלות בצורה יעילה יותר את המשאבים של כדור הארץ. ראציונליות בפני עצמה אינה מספיקה.

יש ניגוד מעניין בין הדגש של תנועת הנאורות על שינוי המבנים החברתיים למה שהבודהיזם אומר. הבודהיזם הוא יותר לעניין בעיניי כאשר הוא מתמקד בחמדנות, זדון ואשליה. מנקודת ראות בודהיסטית אי אפשר לשנות את החברה שינוי אמיתי בלי שאנשים יקחו אחריות על השינוי הפנימי שלהם.

מצד שני, גם לבודהיזם יש הרבה מה לקבל מהמחשבה החברתית והפוליטית המערבית. באסיה, הבודהיזם פעל תחת משטרים לא דמוקרטיים ועל מנת לשרוד הוא נאלץ לשתף איתם פעולה. עכשיו כשהבודהיזם מגיע למערב יש לו הרבה מה ללמוד מהאתוס של דמוקרטיה ויצירת חברה צודקת. השילוב בין תורה רוחנית לתנועה לשינוי חברתי הוא משהו חיוני עבורנו.

אט: האם הוספת פן של מעורבות חברתית לתרגול הרוחני יתרום משהו למתרגלים עצמם?

דל: באופן מסורתי, הדגש בבודהיזם הוא על טרנספורמציה אישית. חוסר ההתעניינות בשאלות חברתיות גרם לכל מיני תופעות כמו למשל ההבנה השגויה של קארמה. לפי ההבנה הזו, אם אתה יהודי פולני והשנה היא 1935, כנראה שצברת קארמה מאוד רעה ומה שעומד לקרות לך הוא הגורל שלך. צורת מחשבה כזו היא לא יותר מאמונה תפלה.
בעידן שלנו לא מספיק לראות רק את הדוקהה הפרטית שלנו ולהבין איך היא נולדת מתוך הפעולות והמחשבות שלנו. אנחנו חייבים גם להבין את הכוחות החברתיים שיוצרים דוקהה חברתית – תרבות הצריכה למשל.
בבודהיזם במערב יש מורים טובים ותרגול עמוק אבל הנקודה החלשה היא הסנגהה (קהילה). האינדיבידואליזם והצרכנות חודרים לקהילות הרוחניות וחסרה לנו תחושה של סנגהה. קהילה נבנית מתוך עשייה משותפת ואכפתיות כלפי העולם שבחוץ.

אט: תרגול הדהארמה מתרחש בצורות שלא כל כך מעודדות מעורבות בחברה. רטריט מדיטציה כשמו כן הוא – נסיגה והתנתקות מהחיים ש"בחוץ".

דל: אני לא רואה שום פסול בפורמט של רטרטים. להיפך, אני חושב שהשתתפות ברטריט מדיטציה היא חלק חיוני מהתרגול הרוחני.
תרגול רוחני שכן יכול להניע אותנו לפעילות אקטיביסטית הוא תרגול הדרך של הבודהיסטווה.
על פי כתבים מסורתיים, הבודהיסטווה הוא אדם שהתפתח מבחינה רוחנית אבל על מנת שיוכל לעזור לשאר הברואים הוא לא ממשיך להשלמת ההארה שלו . בעיני זה תיאור קצת מיתולוגי ובימינו יש לומר את הדברים בצורה ברורה יותר: ככל שאנחנו נפתחים ופחות מרוכזים בעצמנו, אנו יכולים להתייחס יותר למה שקורה בעולם. יתר על כן, ההתפחות הרוחנית שלנו תלויה ביכולת שלנו לפעול למען אחרים. מה שמענג כל כך בדרך הבודהיסטווה הוא השילוב שיש בה בין האישי והחברתי.

אט: התרגול הרוחני מכוון אותנו לקבל את מה שיש ולהתמקד בשינוי פנימי במקום להיאבק בנסיבות החיצוניות. על פי הגישה הזו, בעולם סביבנו תמיד יהיו בעיות – כלכלה לא צודקת, כיבוש צבאי, הרס אקולוגי – ובמקום לנסות לשנות את הנסיבות החיצוניות והשטחיות הללו עלינו להתמקד בשינוי הפנימי שהוא מהותי.

דל: מאחר ואין "אני" אז גם פנים וחוץ הם אשליה. נסיבות "חיצוניות" אינן חיצוניות אלא פשוט מה שישנו. בימי חייו של הבודהה אנשים חיו בחברה מסורתית והיררכית ולא�
�ם הבודד היתה יכולת מוגבלת מאוד להשפיע על פני החברה. מצד שני, היתה את האפשרות לפרוש למנזר ולהתנתק מהעולם שמסביב. היום אנחנו במצב שונה ואין שום מקום שבו אפשר להסתתר! התחממות הגלובאלית והחימוש הגרעיני הופכים כל רעיון כזה לאשליה. בנקודה זו בהיסטוריה אנחנו צריכים סוג חדש של בודהיסטווה שישתמש בתובנות הרוחניות על מנת לשנות את העולם. אם בודהיסטים אינם מסוגלים להבין שזה המצב ולהעינות לאתגר הזה אז כנראה שהבודהיזם לא כל כך רלוונטי.

אט: מה החזון שלך לגבי דהארמה אקטיביסטית? מה היא תעשה ואיך היא תעשה זאת?

אט: ראשית יש לומר שלא חייבים ליצור תנועה חברתית חדשה. הרי ברחבי העולם יש פעילות ענפה למען שלום, צדק ושיוויון. בודהיזם מעורב חברתית יכול להשתלב בתוך תנועות קיימות ויהיה לו הרבה מה לתרום להן .

הדרך הבודהיסטית אינה לקבוע כללים ונוסחאות אלא לסייע לנו להתמודד עם החסימות והדברים שמפריעים לחיות את החיים במלואם. כלומר, לבודהיזם לא יהיו מתכונים ספציפיים לגבי איך הכלכלה והחברה שלנו צריכים להתנהל. אבל התובנות הבודהיסטיות לגבי אי-אלימות, נדיבות ואי-נפרדות יכולים לתת השראה ובהירות בדרך לכינונה של חברה בריאה וצודקת.

הבודהיזם נולד בעידן הברזל ולא היה צריך להתמודד עם הבעיות החברתיות הספציפיות שאנו עומדים מולן היום. הבודהיזם יכול לעורר אותנו לשאול שאלות חשובות: מה ההשלכות החברתיות של התובנות הרוחניות שלנו? כיצד היו פועלים אנשים שהתעוררו ושתודעתם משוחררת? איזה סוג של מבנים חברתיים הם היו יוצרים? איך הם היו רוצים לחיות? לדהארמה אין הרבה תשובות מוכנות מראש אבל היא יוצרת את התנאים על מנת שאנשים יוכלו להבין בעצמם. כאשר אנחנו לא מונעים מתוך תאוות בצע, זדון ואשליה נפתחות בפנינו הרבה אפשרויות.

אט: מה שאתה אומר הוא שבודהיזם מעורב חברתית לא ייתן תשובות ספציפיות אבל יצביע על הגורמים לסבל ועל דרכים להתמודד עימם. כלומר, אם למשל מסתכלים על הסכסוך היהודי-פלסטיני אז במקום לציין כמה פליטים יכולים לחזור לישראל, איפה יעבור הגבול ומה יקרה בירושלים הדיון הבודהיסטי יתמקד בנושאים מטא-פוליטיים שמזינים את הסכסוך: דרכי החשיבה, אווירת השנאה והפחד, האמונה בקדושת הארץ, דומיננטיות השיח הבטחוני וכו'.

דל: נכון. יש כאן הרבה שנאה וחוסר אמון. אם לא תמצאו דרכים לפרוץ דרך הפחד והשנאה ולבנות אמון אז העתיד שלכם בסכנה. זה לא יכול להמשיך ככה.

אט: מתוך פחד אנחנו עושים את המצב שלנו יותר גרוע. יש הרבה תוקפנות ישראלית אבל השורש שלה הוא פחד. איך הפרספקטיבה הבודהיסטית יכולה לעזור לי לפחוד פחות?

דל: ברמה האישית העניין הוא להתמודד עם תחושת החוסר ולראות דרך אשלית העצמיות. זה אולי לא מעלים את הפחד לחלוטין אבל זה בפירוש חותר תחת מקור הפחד. הפחד הוא היבט של תחושת העצמיות שלנו.
בעיית הפחד בין ישראלים לפלסטינים זה משהו מורכב. הבודהיזם יכול לעזור לנו להבין כיצד אנו חושבים ומרגישים וכיצד ההתקעויות שלנו מחמירות את המצב. כשרואים שההסחפות אחרי הפחד מובילה למקום לא טוב יש בהירות לגבי הצורך להשתחחר ממנו.

אט: אני אוהב את האבחנה שעשית בספר שלך שבורות ולא רוע היא מה שנמצא בשורש הסבל.

דל:: ביהדות, בנצרות ובאיסלאם יש אתוס של טוב מול רע ושל הטוב שמשמיד את הרע. זוהי דוגמה קלאסית של חשיבה דואליסטית. חשיבה דואליסטית חושבת במונחים של ניגודים – עשיר / עני, צודק / לא צודק – כאשר אנו חושבים על דברים מנוגדים אנחנו בדרך כלל מעדיפים אחד מהם ורוצים שרק הוא יהיה קיים . למרבה הצער זה לא אפשרי: מי שעסוק בלהתעשר עוסק בדיוק באותה מידה בלהתרחק מעוני. אם מאוד חשוב לך לחיות חיים טהורים אתה מוצא את עצמך עוסק לא מעט בטומאה.
והשיא הוא כמובן במושגים של טוב ורע. כדי להרגיש שאני טוב אני צריך למצוא מישהו אחר ולקרוא לו רע. זה נכון במיוחד אם על ידי כך שאני טוב אני נגאל או זוכה בגן עדן. זה מסוכן כי בקלות זה מתפתח למצב שבו על מנת להוכיח שאני טוב אני צריך להילחם ברע. לתייג אחרים כרעים ולהכריז שעל מנת לטהר את כדור הארץ חייבים להרוס את כוחות הרשע – איך זה שונה ממה שסטאלין או מאו צה טונג עשו? הנטייה הזו טבועה עמוק בתוכנו.

דרך אחרת לראות את הבעיה הזו היא להבין שאנחנו מתעסקים עם "עצמיות קולקטיבית".wego מלשון we ego. ל- wego ולאגו יש בדיוק אותה בעיה: תפיסת עצמם כנפרדים. ברמה הקולקטיבית זה נראה ככה: יש אותנו ויש אותם. אנחנו שונים מהם, קצת יותר טובים מהם ובעצם חייבים להאבק נגדם. השבטיות הזו הרסנית.

אט: האתגר הרוחני של להבין את אי הנפרדות הוא אתגר עצום. אם ננסה לפתור את הסכסוך היהודי-פלסטיני על ידי שינוי התרבות שלנו משבטית לאוניברסאלית אז החלפנו אתגר אחד באתגר עצום אחר! למה שנצליח לשנות את מנטאליות ה-wego?

דל: האוניברסליזם כאידאל כבר נמצא באיסלאם, בנצרות וביהדות אבל הוא אינו ממומש. היהדות התחילה כדת שבטית והיא נעה לעבר האוניברסליות אבל לא הגיעה לשם כי היא לא יכלה. היהדות נאלצה להסתגר ולהתגונן מפני הרדיפות הנוצריות באירופה. היא נשארה שבטית על מנת לשרוד.

אט: הסכסוך היהודי הפלסטיני מקצין ובעשור האחרון האווירה הציבורית בישראל מאוד אלימה ואנחנו מרשים לעצמנו מעשי תוקפנות שהיו מזעזעים אותנו לפני 10 שנים. העובדה שאנחנו צריכים להסתמך על מעשים כל כך קיצוניים ממחישה את המשבר שאנחנו נמצאים בו. אם לא נמצא דרך �
�רפא את הסכסוך הזה הדברים יהפכו לעוד יותר קיצונים .

דל: אני המום מהאטימות והאכזריות של החברה כאן. כשאתה מתאכזר לאחר אתה מתאכזר לעצמך. אתה הופך את עצמך לאדם אכזרי. האלימות הזו מכרסמת בחברה מבפנים והיא מסכנת אתכם.

אט: בתנ"ך כתוב "מציון תצא תורה". אולי אם נצליח לתקן את החברה שלנו אז יהיה אפשר לתקן את העולם כולו.

דל: זה יפה. אחת הדרכים להבין את מה שדיברנו עליו הוא הצורך של כל אחד מאיתנו להפוך למשיח.

Read Full Post »