Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘אימוני קיטאידו’ Category

אתמול באימון נפלה לאחת המתאמנות החגורה שהיא חגרה סביב המתניים. אחר כך גם הקשירה של החולצה שלה נפרמה והיא נפתחה (לובשים את החולצה כמו ז'קט ואת שני כנפותיה קושרים זו לזו). לא, זה לא מה שאתם חושבים – מתחת לחולצת האימון היא לבשה טי-שירט לבן כך שהכול היה מהוגן ולא מביך. אבל פתאום הכתה בי ההכרה שלפני שנים דברים מהסוג הזה היו מתרחשים אצלנו כל הזמן ואילו עכשיו זה כמעט לא קורה. פעם בצרפת קפצנו וקפצנו ופתאום הייתי בלי חולצה, פעם אחרת בחוף נחשולים נפלו לי המכנסיים ולמרות שהרגשתי איך הקשירה שלהן מתרופפת לאט לאט לקראת צניחתם הסופית, לא חשבתי שזו סיבה לעצור ולהדק את העניינים. יש עוד הרבה דוגמאות. המשך…

Read Full Post »

סרטון חדש ויפהפה שצולם בסדנה שקיימנו בחוף הבונים מיד אחרי פסח עם מייסד הקיטאידו קן ווייט.

בסרטון משתתפים קן ווייט, מיכל בראון, אנוכי ומתאמנים נוספים.

 

תהנו.

 

Read Full Post »

תרופה מרה

מועקה רבצה עלי ביום שני. היום הורכב מאירועים שאמורים להיות נעימים למדי – 5 שעות עם עצמי בבית ולאחר מכן מספר טיפולי שיאצו. משום מה, המועקה גברה ככל שחלף היום. ב-16:00 התחלתי להעביר אימון קיטאידו בבי"ס "מגע" וכשיצאתי משם גיליתי, "אני שמח ורוחי עליזה", המועקה נעלמה לחלוטין.
אני זוכר את הפעם הראשונה בה גיליתי את הקסם הזה. בעת השירות הצבאי הגעתי לשיעור יוגה כשרוחי כבדה ויצאתי מהשיעור מאושר. בזמנו זו היתה חוויה נפלאה ומרגשת אבל היום, לאחר שפחות או יותר הכפלתי את גילי, לשמוח על זה שאימון רומם את רוחי מרגיש לי כאילו אני מוריד את התרגול המיוחד הזה לדרגת תרופה.
אתה נסער? עצוב? מבואס? יש לי משהו טוב בשבילך! לך תעשה קצת קיטאידו/יוגה/מדיטציה.

תרופה היא דבר די משפיל אם חושבים על זה: מכניסים לך כמה חומרים (טבעיים או לא, מה זה משנה?) והופ! אתה מסודר. כמו מכונה שלחצו לה על הכפתורים הנכונים והיא מזמזמת חרישית, מלאת שביעות רצון. אז אולי לפעמים כדאי לקחת כדור להורדת חום (אני לא לוקח) אבל לשפר את מצב הרוח בעזרת תרופה שקוראים לה קיטאידו?! קצת נגלגל אותך, תקפוץ קצת, תגלגל כמה אנשים אחרים. שלושה תרגילי נשימה והצ'י שלך כבר זורם יותר טוב, האנדורפינים מתפשטים להם במוח, החיים יפים.

איך המכאניות הזו מתישבת עם מילים גדולות דוגמת רוחניות, עם היומרה להתפתחות אישית, תבונה, יצירתיות ועצמאות? נו טוב, הרי ממילא אין אני ומכיוון שהכל מותנה גם יצירתיות ועצמאות הן לא יותר מאשליה. אבל אם לרגע נשתיק את הבודהיסט הקטן שבתוכנו, בהחלט יש מקום לשאלה מותר התירגול מהתרופה מה הוא? הרי ברור שכשאני מזיע באימון, קשוב לעצמי ולאחרים, נע בעוצמה, מאחד בין הנשימה והגוף שלי… כשאני עושה את כל אלו אני רחוק מאוד מלהיות ילד שאמא מלטפת את מצחו הקודח, מנחמת אותו ומשקה אותו תרופה.

למען האמת, לא כל כך ברור. דווקא האתגרים של האימון חושפים לא פעם את הילדותיות שלנו ואם אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים ייתכן שנגיב באופן שיבהיר שלא כל כך מזמן הלכנו לגן. כתבתי על כך לפני שלוש רשימות. הכוונה שלי אינה להתפלסף ולבטח שאיני רוצה להכניס את גופי אל המיטה שקרויה "אין אני" (לא שהגוף כל כך בריא או שהמיטה כל כך חולה). אני רוצה למצוא דרך להתייחס לאימון שלי באופן שלא ישפיל אותו לכדי תרופה. אני חייב למצוא דרך כזו גם בשביל מי שמתאמן אצלי ולפעמים מגיע אלי נרגש ומספר לי איך האימון של אתמול "הציל" אותו. כל פעם שזה קורה אני חצי מתרגש (הי! היה לי חלק בלעשות טוב לבן אדם) וחצי מרגיש כמו סוחר סמים.

ראשית צריך להיות ברור שסתם להחליף את השאיפה למצב רוח טוב במשהו "נעלה" יותר כמו תודעה בהירה, אחדות או תבונה לא פותר את הבעיה. להגיד שהאימון מקרב אותי אל מצבי התודעה הללו רק הופך אותו מתרופה למצבי רוח לתרופה רוחנית. מתחשק לי לקלל את כל הרופאים והרוקחים וכל מי שמתאווה לאיזו סדנת מדיטציה על מנת להחזיר לעצמו את השלווה שלו, את הסמדהי שלה. אבל זה דחף ילדותי, רופאים ורוקחים הם אנשים קדושים ולמה לי לקלל מחפשי שלווה?

מבחינתי, החוויות הנעימות, המיוחדות, הנעלות של האימון לא נועדו לרפא את מכאובי החיים. הן נועדו לפקוח את עיני, להראות לי כמה טוב יכול להיות לי, כמה קשוב ויציב ומחובר וזורם אני יכול להיות. אחרי שראיתי את זה אני לא פראיר שמוכן להסתפק בחדוה הזו למשך שעתיים של אימון. החדווה הזו נגישה לי ואני רוצה אותה יותר בחיים שלי. בשביל זה כמובן צריך לעבוד. והעבודה הזו לא יכולה להצטמצם לערי המקלט הקרויות אימון, טיפול או סדנה. העבודה הזו יכולה וראויה להתרחש כל הזמן.

Read Full Post »

הבלוג חוגג 100 רשימות!

והסרטון החדש והמרהיב הזה הוא דרך ראויה לחגוג.

הסרטון צולם בסדנאות הקיץ במניל, צרפת.

צילמה וערכה רות ליטני.

תהנו!

תהנו!

Read Full Post »

המורה שלי, קן ווייט בארץ ולפני שבוע קיימנו סדנת קיטאידו של שלושה ימים בקיבוץ הראל. גשוקו היא המילה היפנית לסדנה עם לינה ומשמעותה – לישון/להיות ביחד – חורגת הרבה מעבר לסדנה של אימונים אינטנסיביים. מדובר בתהליך – במקרה זה בן שלושה ימים – בו נשזרים יחדיו האימונים וההתנהלות שמחוצה להן. שלושה ימים של התנתקות – יותר או פחות – משאר החיים. ההתמסרות הזו מאפשרת הרבה דברים והיא גם די מאתגרת. נדמה לי, שאני רוצה לכתוב דווקא על האתגרים שלא התמודדתי איתם בהצלחה בשלושת הימים הללו.

יחד עם קן – המייסד של הקיטאידו, אמן עם ניסיון של למעלה מ-40 שנה – הגיעו שני מורים אחרים מאירופה לעזור בהעברת האימונים. פורמלית, ג'יימס וכריסטיאן מחזיקים באותה דרגה כמו מיכל וכמוני אבל העדפנו שהמורים הזרים יעבירו את האימונים.

אנחנו מגיעים לקיבוץ ומתברר שהחדרים שלנו יהיו מוכנים רק עוד כמה שעות. אין לנו היכן להשאיר את החפצים שלנו ואחרי האימון לא יהיה לנו איפה להתקלח ולנוח. תקלות כאלו קורות בכל סדנה. בדרך כלל אני מעורב בההפקת הסדנאות וזו הפעם הראשונה בהרבה שנים שכל הסידורים הטכניים מטופלים על ידי אחרים. לי נשאר, להסתכל מהצד איך אביגיל מתמודדת עם הברוך הזה. אני מתאר לעצמי מה עובר עליה. במקום להיות פנויה לאימון ולהלך הרוח של הסדנה היא צריכה להתמודד עם תחושת אי הנעימות על הפשלה הזאת ועם הראש הקטן של מנהלי האירוח בקיבוץ שלא ששים לבוא לקראתנו. בסדנה כזו אתה חשוף לעיני כולם. ההתעסקות הלא פוסקת עם הצרכים של 30 אנשים אחרים והקבעונות של בית ההארחה יוצרת המון מתח ויכולה להוציא מכל אחד צדדים פחות יפים. עבור מי שעוסקת בתנועה ורואה בה שיקוף ליחסים שלה עם אנשים בחיי היומיום, הפער בין האידאלים של האימון לחיים ה"אמיתיים" יכול להיות מאוד מתסכל.
אביגיל יחד עם עוד אנשים טיפלה במיליון דברים לאורך ימי הסדנה. הרגשתי כל כך אסיר תודה לה, לבועז וליעל על שההתעסקות הזו נחסכת ממני וגם קצת חששתי שאביגיל סובלת יותר מידי. נסיתי להרגיע אותה שגם אם לא כל התנאים מושלמים הסדנה עצמה נהדרת ולא נורא שאנחנו נאלצים להתגמש פה ושם. אבל היא היתה מוקפת בבן הזוג שלה ובחברים לאימון ולא באמת הצלחנו לדבר, לא הצלחתי לתמוך בה או לכוון אותה לכלול את כל מה שמתרחש כחלק מהאימון שלה (היא יודעת לעשות זאת גם בלעדי, אבל תזכורות תמיד עוזרות). הרגשתי שאני לא ממלא את התפקיד שלי כמורה שלה.

הסדנה באמת היתה נהדרת. האווירה באימונים ומחוצה להם, הדברים שעבדנו עליהם ובחינות בוג'וטסו שקיימנו בארץ לראשונה. נהניתי ולמדתי המון. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב.

פגשתי את האגו שלי לא מעט בימים הללו. כריסטיאן וג'יימס מעבירים אימונים לאנשים הפחות ותיקים וכולם מתלהבים מהם. במיוחד מכריסטיאן עם היכולות הגופניות המדהימות שלו והתנועה החדה והקלילה. למען האמת ההתלהבות מוצדקת. הוא זז כמו קוסם, יש לו טכניקה מעולה ומפעים לראות אותו. אני מקנא. אני רואה את הפנים הזורחות של מי שהתאמן איתו (כיף להם, גם הפנים שלי זורחות מהאימון עם קן), אני שומע במשך היום "כריסטיאן אמר ככה, כריסטיאן הראה ככה". שני אנשים חושבים לנסוע לשבוע לצרפת להתאמן איתו. המנוול גונב לי את התלמידים. אני לא באמת חושב את זה, אני מפרגן ומודה לו, ובאמת מסכים עם ההתלהבות של האנשים. אני יודע שהאחריות על הקנאה היא שלי. אני יודע גם שההתלהבות מכריסטיאן היא לא בדיוק על חשבון ההערכה כלפי. בכל זאת הקנאה נמצאת שם. אני מצליח לשים אותה בצד אבל הגשוקו אינטנסיבי מידי או אני לא צלול מספיק על מנת שאקדיש פרק זמן להתבודדות עם התחושות הללו. להרגיש אותן בשקט בלי להתווכח איתן, לתת לגוף שלי להגיב אליהן כך שיספר לי מה הוא רוצה ואני אגלה משהו על הקנאה הכל כך לא אצילית שלי. מה שאני כן מצליח לעשות, זה להסתכל אחרת מבדרך כלל על אירועים שבהם השתתפתי ומישהו אחר סבל אולי מקנאה: מורים שהעדפתי ביניהם, עמיתים שאולי חוו כלפי את הקנאה שאני חש כעת. אני לא מרגיש שפגשתי את הקנאה שלי בצורה ראויה אבל לפחות היא לא גרמה לי להסתגר והיתה רק עוד טעם אחד בארוחה המשובחת שהוגשה לי בגשוקו.

האגו יודע להתאכזב בשלל דרכים. המורים יושבים עם קן ונושא הבחינות בקיץ הקרוב עולה. אני שואל אותו אם הוא חושב שאני צריך לגשת לאחת משתי הבחינות שפתוחות בפני. הוא אומר לי "לא, תחכה". אני מופתע מהקדרות שנופלת עלי. הרי לאחת הבחינות כלל איני רוצה לגשת, זה ג'יימס ששכנע אותי לשאול את קן לגביה. ואילו את הבחינה האחרת אני די משוכנע שכרגע לא אעבור. ובכל זאת, התשובה הזו מעוררת בי אכזבה. אפילו עולה בי המחשבה שקן בכוונה לא רוצה לתת לי לגשת לבחינות. כנראה שמשהו בי בכל זאת נשאר שליו כי השיחה ממשיכה בלי שאף אחד מרגיש מה עובר עלי. קן, שבדרך כלל יודע לזהות כל מצב רוח שעובר על מי שנמצא לידו, אומר לי "קיבלת את זה יפה. אתה מאוד רגוע בסדנה הזו". אני רוצה לשאול אותו על הסיבה לסירוב אבל לא בנוכחות האחרים.

הצלחתי להכיל את התסכולים הללו, לראות שהם מבטאים את אי השלמות שלי ולא לתת להם להפעיל אותי. הם נעלמו עוד לפני שהסדנה נגמרה. אבל לא נראה לי שעשיתי איתם הרבה מעבר ללא לתת להם להשתלט. חבל.

נחשפתי לקטנוניות שלי בעוד מספר מקרים בגשוקו. אבל לא רק לי יש אגו. אחרי הבחינות מגיעה אלי אחת המתאמנות – לא מתאמנת אצלי – ומבקשת משוב על הבחינה שלה. אנו משוחחים על הבחינה ולבסוף היא מביעה תסכול מכך שקיבלה דרגה יותר נמ
וכה מחלק מהנבחנים האחרים. היא לא צריכה אותי בשביל לדעת שהתסכול הזה הוא משהו לעבוד איתו. אולי היא אינה צריכה שאומר דבר, שרק אקשיב. אני מסתפק בלהביע סימפטיה ולומר שמותר לה להרגיש קנאה. אני שוכח לומר – איך לא אמרתי לה?! – שעלי עוברים דברים מאוד דומים בימים האחרונים.

קן קבע לי ולשלושת המורים הבכירים (זוטרים לעומתו) האחרים – מיכל, ג'יימס וכריסטיאן – לו"ז שלא השאיר לי הרבה זמן לבלות עם שאר המשתתפים. כמעט ולא נכחתי בשיחות שהתפתחו בהפסקות ולא שמעתי מה עובר על האחרים. ניגשתי אל התלמידים שלי אחרי אימונים ושאלתי מה שלומם אבל בגדול הרגשתי שהם עוברים את הדברים בלעדי. אני לא באמת יכול לתלות את הסיבה לכך בלו"ז. אם הייתי ממוקד על להרגיש מה עובר על האחרים היה לי מספיק זמן חופשי כדי לעשות זאת. אני מתקן את זה קצת ביום האחרון ונמצא יותר קרוב אליהם. אני לא רוצה לוותר על הקרבה הזו. בכל זאת אני תוהה איזה שינוי במערכת היחסים שלי איתם נדרש היום כשכמה תלמידים שלי נהיו מורים, הפער בניסיון ביני לבין רוב התלמידים האחרים הוא מאוד גדול, והתפקיד שלי בהובלת הקבוצה נהיה אחר.

ביום האחרון של הגשוקו אני זוכה להרבה פרגון ואהבה. מיכל משבחת קאטה שעשיתי באימון, כמה אנשים אומרים לי דברים שמחממים לי את הלב, מישהי אומרת לי משהו מאוד מרגש. האגו יכול להיות מרוצה. למען האמת זו פשוט הרגשה טובה וחמימה, בלי צורך להשוות את עצמי לאיש. איך שמילה טובה עוזרת להרפות.

הגשוקו נגמר ואנחנו עוזבים את הקיבוץ. אני באוטו של אפרת. אחרי כמה זמן האוטו מת. כלום לא עוזר ואנחנו תקועים באמצע צומת ביל"ו. בועז מציל את המצב חלקית ומגיע לחלץ את כריסטיאן, אישתו והתינוקת שתקועים איתנו. אפרת ואני זוכים לזמן איכות בתוך האוטו. שעתיים וחצי המתנה לגרר ועוד שעה נסיעה באוטובוס מאפשרות לנו לדבר כפי שמזמן לא הצלחנו. למרות העייפות והרצון להגיע הביתה אני שליו ואפילו נהנה. כשאני תוהה האם שלוות הנפש הזו אומרת משהו, אני מיד נזכר בסערות הנפש של הימים האחרונים ומבין שבסך הכל התמזל מזלי להיות נינוח הערב. רגוע, רגוע אבל במהלך ההמתנה הזו הצטננתי.

למחרת כבר יש לי חום ואני מוצץ טבליות לגרון על מנת לא לאבד את הקול בשיעור שאני מלמד. פתאום אני קולט שזה הביקור השלישי ברציפות של קן שאני חולה במהלכו. מה זה אומר?

—————————————————————————————————————-

ומשהו אחר: אתמול אביגיל פתחה את קבוצת הקיטאידו הראשונה שלה בביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים. היה אימון נהדר ומאוד התרשמתי מאיך שהיא הובילה קבוצה של אנשים באימון הקיטאידו הראשון שלהם.
בהצלחה!

אביגיל מובילה אותי בקומיטה בהדגמה בסוף האימון

Read Full Post »

העדפות


הקפיצה המעופפת – רנזוקו סורי טובי – צ'יבה, יפן. שנות ה 90.

אני מסתכל על התמונה הזו כבר 13 שנים. היא עיטרה את הפוסטר של אירוע "30 שנה לשינטאידו" שהשתתפתי בו ביפן בשנת 1995 והיום היא תולה אצלי על המקרר. תהנו ממנה עוד קצת לפני שאתם ממשיכים בקריאה.

קפצנו קצת באימון לפני שבוע. קופצים, מתעייפים, מתאוששים בזחילה על הדשא ושוב קופצים. שמתי לב שהתלמידים שלי מעדיפים בהרבה את הקפיצות על פני הזחילה אז סיפרתי לקבוצה על התמונה הזו. סיפרתי להם על העובדה המפתיעה שלא חתכו מהתמונה את הברנש הרביעי שלא מצליח לקפוץ. למה הכניסו אותו לתמונה? הוא קצת מקלקל אותה וזו הרי תמונה יצוגית, חצי פרסומית.

אני לא מכיר עוד אמנות שכמו השינטאידו מאפשרת לאנשים לבטא את כל החיות, האנרגיה והעוצמה שלהם. וגם, אני לא מכיר עוד אמנות שכמו השינטאידו משוחררת מהעדפות. קפצת מדהים או אתה מרים ידים באפיסת כוחות? זה היינו הך.

זו תחושה נפלאה לקפוץ את הקפיצה המעופפת – רנזוקו סורי טובי – של השינטאידו. אתה באמת חש שאתה עף. לשמחה הזו מצטרפת גם תחושת הישג על שהצלחת לקפוץ (נדמה לי שלקח לי שנה מהיום שראיתי מישהו קופץ אותה עד שהצלחתי לעוף בעצמי). קופץ ועם הנחיתה מזנק שוב, ושוב… אחרי 5 או 15 קפיצות אני מרוח על הרצפה, אין לי אויר ואני יכול רק לזחול. למרבית הפלא אחרי 30 שניות או קצת יותר אני יכול שוב לקפוץ… ודי מהר אני שוב קורס למטה.

יש אמנויות שלא מחפשות לחצות גבולות. יש אמנויות שמחפשות לחצות את הגבולות של עצמן. ויש אמנויות – כמו השינטאידו – שמחפשות לחצות את הגבולות של העוסק בהן.
לחצות את הגבולות שלי: קורים שם כל מיני דברים אבל הפעם אני רוצה להתמקד בעניין הזה של העדפות. האם אפשר לא להעדיף את הקפיצה היפה על פני אפיסת הכוחות? כמובן שאנחנו מעדיפים: את ההצלחה שלנו, את הדיעות שלנו את מה שנעים לנו… אולי פחות ברור שלהעדפות, להיות אדם שמעדיף, יש מחיר. לא מתחשק לי לפרט יותר מידי: העדפה היא סוג של אמירת "לא". לאמירת "לא" יש מחיר.

באימון בשבוע שעבר ראיתי שוב ושוב העדפות מסוג מסויים: לא העדפות שאוהבות דבר אחד ונרתעות ממשנהו אלא

מתוך אימון שהעברתי בסדנה הראשונה שלי. המצלמה מעדיפה את הקופצים. רק במקרה נכנסות לתמונה שתי הבחורות שזוחלות. בגלל איכות הסריקה לא רואים את החיוכים השמחים שלהן. נתיב הל"ה 1996.

 

העדפות שאומרות "זה חשוב ואילו זה אינו חשוב": העדפת חלק מסויים של תנועה על פני חלק אחר, חלק מסוים בעבודת זוגות על פני החלקים שלפניו ואחריו. ההעדפות הללו באו לידי ביטוי בירידת אנרגיה או הקטנה של הנוכחות בחלק ה"לא חשוב". וזה גם המחיר של העדפה כזו – ירידת אנרגיה. מה שנחמד בזיהוי של העדפות כאלו הוא שעצם הזיהוי הוא כבר התיקון. הזיהוי "לא טרחתי להחשיב את החלק הזה בתנועה" הוא המעבר מחוסר מודעות למודעות ושם יש אנרגיה. התנועה חוזרת ומתמלאת בלי שאני צריך להכריח את עצמי או להתאמץ.

אבל מה עם ההעדפות שאני יותר קשור אליהן? אלו שלמרות שיש להן מחיר אני לא מתכוון לוותר עליהן? הנה אחד הדברים שלמדתי באימונים על הגבולות שלי: לפני שהגבול נחצה, ההעדפות מקימות קול צעקה, דורשות שהדברים יתנהלו על פי מה שנראה להן. עם חציית הגבול ההעדפות מתות ואני במרחב שבו הרבה פחות אכפת לי.
לקח לי זמן, אבל אחרי שחוויתי את התהליך הזה שוב ושוב אני יודע שיש לי בחירה: להילחם על ההעדפות שלי ולשלם את מחיר המלחמה (והמחיר משולם בין אם "ניצחתי" או "הפסדתי") או להפנות את תשומת הלב שלי למחיר הזה בדיוק. לפעמים אני בוחר להילחם. פעמים אחרות, עם זכירת המחיר, משהו אחר לגמרי נבחר.

Read Full Post »

בתרגיל זוגות אופייני של אמנות לחימה, שני אנשים מתחרים ביניהם ורק אחד מהם עשוי להצליח. לפי התיאור הזה אפשר היה לצפות שכל מתאמן יהיה מתוסכל כמחצית מזמן האימון: "שוב הפילו אותי, שוב לא הצלחתי לפגוע…". אבל משום מה, האנשים האלה שמוציאים את המיץ אחד לשני ממשיכים לחייך בין אם הפילו ובין אם הופלו. איך זה יכול להיות?

יש כמובן כל מיני תשובות פשוטות. באיקידו למשל לא שמים דגש על התקפה. כל תפקידו של התוקף הוא לאפשר למקבל לתרגל את הטכניקה שלו ואין לו ציפיה או רצון שההתקפה שלו באמת תצליח. אבל מה בקשר לאמנויות כמו קראטה או קיטאידו בהן יש ערך שווה הן להתקפה והן ליכולת להתמודד עימה? תשובה שעלולה לפגוע בהילה הרצינית של אמנויות הלחימה היא שמדובר בסך הכל במשחק. וכשמשחקים, כדאי להינות. לא מספיק שהפסדתי, אני גם אתבאס בגלל זה? זה אולי נושא לרשימה אחרת על ספורט בכלל ואמנויות לחימה בפרט כתרגול של ויתור על האגו: שער יפה הוא שער יפה בין אם הוא הובקע על ידי או על ידי היריב. מעניין מה לאוהדי בית"ר יש להגיד על זה (באמת מעניין כי "בכל אחד מאיתנו יש ביתריסט קטן")!

בכל זאת, לפעמים כדאי לשכוח שאנחנו בסך הכל משחקים: איך זה יכול להיות שאני שואף להיות הכי חזק ויציב ולשלוח את הצוקי (אגרוף) האימתני ביותר שלי ובכל זאת אני לא מתוסכל כשמתחמקים ממני (בקלילות!) ומטילים אותי אל הקרקע? באחד האימונים האחרונים שאלתי את השאלה הזו ושלחתי את האנשים להתאמן ולמצוא הסבר. לא נמצאה תשובה שסיפקה אותי. אם מוכנים לשאול את השאלה הזו ברצינות אז באמת קשה לענות עליה. בכלל זו שאלה מפתיעה קצת: אני לא חשבתי עליה בעבר ולקח לי זמן לשכנע את התלמידים שלי שהיא בכלל מעניינת.

השאלה הזו מעניינת כי היא מאתגרת את מה שמובן מאליו: מובן מאליו שכששני אנשים "נלחמים", ובמיוחד כשיש להם תפקידים מוגדרים, אחד מהם "יפסיד". בקיטאידו אנחנו מתרגלים למובן מאליו הזה ומכיוון שאנחנו לא רוצים להיות מתוסכלים עם כל הפסד שלנו אנחנו מצליחים להינות. אבל רגע! ב"חיים האמיתיים" כשמשהו לא מצליח לי אני ממש לא נהנה. אז מה קורה פה? מה הוא הדבר שאיני שם לב אליו?
לפני הרבה שנים קן, המורה שלי, רצה להראות לי שיש בעיה עם הצוקי שלי. הוא ביקש ממני לתקוף אותו והפיל אותי. קמתי ותקפתי שוב. כל פעם שהוא הפיל אותי קמתי מחדש עוד יותר שמח להסתער ולהיות מופל שוב. נהייתי יותר ויותר שמח ו"המזימה" שלו להמחיש לי מה אני עושה לא נכון לא עלתה בידיו. מבחינתי לא היתה שום בעיה בכך שאני מופל, זה מה שהיה אמור לקרות, נהניתי מזה ולא התעורר בי שום צורך לבדוק מה קורה. האחרים עמדו סביבנו והתפקעו מצחוק.

עוד דבר שהופך את השאלה למעניינת הוא שבעוד שאף פעם לא ראיתי מישהו שמתוסכל מכך שהופל, ראיתי לא מעט פעמים איך אנשים כועסים כשאינם מצליחים להפיל. מוזר לא? לכאורה יש כאן שני צדדים של אותה מטבע: לפעמים אתה מנסה לתקוף, לפעמים אתה בתפקיד של לקבל את ההתקפה ולהפיל את התוקף. את "אי הצלחתך" בהתקפה אתה מקבל בחיוך אבל קשה לך להתמודד עם כך שאינך מצליח בתפקיד השני. זה מרמז על כך שכשתקפת והפילו אותך לא באמת היית נטול אגו או שווה נפש. נראה לי, שאתה לא באמת רוצה להצליח עם האגרוף שלך. אתה הרבה יותר רוצה להצליח לנטרל את האגרוף. נחמד לזהות את זה.

עכשיו אחרי שזיהינו את זה, עדיין נשארת השאלה: האם אפשר לרצות לשלוח צוקי אימתני ובלתי ניתן לעצירה ולהינות באותה מידה הן במקרה שיפילו אותי והן במקרה שלא יצליחו להזיז אותי?
תחליפו את המילה צוקי בכל עשיה אחרת בעלת ערך עבורכם ותבינו למה זו שאלה חשובה. תחזירו את המילה צוקי ותבינו למה המשחק הזה שקרוי קיטאידו כל כך יקר לי.

בכלל התכוונתי לכתוב על משהו אחר. טוב, ברשימה הבאה.

Read Full Post »

עבודת הזוגות בקיטאידו נעשית במסגרת של תפקידים מוגדרים: תוקף ומקבל, מוביל ומובל… אבל אם אני מצליח להשתחרר מההגדרות הללו, אז אני רואה ש"התוקף" שמסתער עלי באגרוף אימתני הוא אדם שמביע את עצמו בצורה טוטאלית, שולח ללא מעצורים את כל גופו וליבו אל החלל שלפניו. משוחרר מהגדרת התפקידים, אני ניצב כעת מול אתגר עצום: כיצד אענה לטוטאליות של האדם הזה? כיצד אצליח לתקשר איתו ובה בעת לבטא את עצמי באופן טוטאלי?
הוא רץ, זרועו מונפת קדימה, הישר לכיווני. איך אפגוש אותו?

מתאמני קיטאידו בוחרים כל הזמן – במודע או שלא – כיצד להיעזר בטכניקות של הקיטאידו: להשתמש בהן כדי

שחר מקבל אותי. הדגמה במפגש אמנויות לחימה,

                        ירושלים 2005.

למצוא דרך לביטוי מלא ולהיות ראויים לאמון שנתן בהם האדם שמשליך את עצמו לעברם. או להשתמש בטכניקות הללו כדי לפתור את הדילמה ולהעלים מהר את המצב האינטנסיבי אליו נקלעו בעל כורחם.

לפני כשנה, בסופה של סדנה שקיימנו בקיבוץ גת הצגתי את הדילמה הזו בפני שני מורים צעירים. ביקשתי משחר שיסתער קדימה דרך אביטל. מאביטל ביקשתי שימצא את המענה ההולם. שחר רץ לעבר אביטל שוב ושוב ולאביטל אסור היה לחזור על אף טכניקה פעמיים. אביטל השתמש בכל הכלים שעמדו לרשותו: פינה מקום לשחר, הצטרף לריצה שלו, הסתער עליו בעצמו, גילגל אותו מכל הכיוונים האפשריים… אחרי כעשר פעמים הוא נותר ללא מענה. בסך הכל עשר פעמים…
.
בזכות ההשראה ששאר המתאמנים קיבלו מההדגמה הנפלאה הזו הם יכלו לבצע את התרגיל כשהם משוחררים מהטכניקות שהם בדרך כלל נשענים עליהן. משוחררים מהטכניקה הם יכלו לרוץ, לצעוק, להתייחס לשמים לדשא ולמרחב הפתוח שעמד לרשותם במגרש הכדורגל של גת. הם יכלו להתעייף, להתבלבל, להיפתח אל בן/בת הזוג שלהם ואל עצמם.

הרבה פעמים מתרחש דבר אחר לגמרי: במקום להבין שההתרחשות היא של מפגש אמיתי, אינטנסיבי בין שני אנשים, המתאמנים עסוקים בלעשות את התרגיל נכון. אמנם התנועה שלהם יפה וחזקה, הם עושים טוב אחד לשני. אבל המילים "תוקף", "מובל", "סייטן", "צוקי" (שמות של תרגילים בקיטאידו) ואפילו המילה "קיטאידו" מסתירות מהם שזה עתה ניתנה הזמנה לכנות, למלאות ולמפגש. הם אלו שהציעו את ההזמנה הזו – לכך הם בהחלט אמיצים ופתוחים – ומגיע להם להיענות לה.

נועה ואני. ירושלים 2006

איך הייתי מגיב לו הייתי רואה אדם רץ ברחוב ריצה מטורפת? לו הוא היה רץ כך לעברי? האם הייתי מתקשר למשטרה? האם הייתי מפנה את מבטי? האם הייתי שם לו רגל? האם הייתי מבקש שידחה את זה לאחר כך? אבל זו איננה שאלה היפותטית, הרי זה מתרחש כל יום.

במיטבן, טכניקות נועדו לגוון ולהעצים את אופני ההבעה שלנו. אבל הטכניקה נותנת לי גם את האשליה שאני יודע מה לעשות, מסתירה ממני את השאלה הגדולה ששואל מי שרץ לעברי באגרוף מונף ובלב פתוח.

Read Full Post »

 

                                       גיצ'ין פונקושי (1868-1957, מייסד הקראטה-דו)

                                      \         |

                                   \            |                                   מוריהיי אואשיבה (1863-1969

                                \  שיגרו אגאמי (1912-1981                           |        מייסד האיקידו)

                              \    מייסד שוטוקאי – קראטה)                      הוקן אינואי (1902-1994  

                            \         \          |                 /                    מייסד השינ-ווא-טאי-דו)           

                          \        \             |                   /                          \

                         |      \                |                     /                      \

                   אושימה טצוטומו      מיצוסוקה הראדה  /                  \ 

                   (נ. 1930 )                  (נ. 1928)  /             /          \

                        |                                     /          אאוקי הירויוקי (נ. 1936 מייסד השינטאידו)

                        |                                       /         \

                   מאיר יהל                                קן ווייט (נ. 1947 מייסד הקיטאידו)

                   ( 1934-2008

                    מקים שוטוקאן

                    קראטה בישראל) 

Read Full Post »

השפה היפנית עומדת בפני עצמה ולא ידועות שפות נוספות שיש להן קרבה לשונית אליה. עד המאה החמישית לספירה, היתה היפנית שפה מדוברת ולא היה לה כתב. את הכתב יבאו היפנים מסין כשאמצו לעצמם את הסימניות (קנג'י) הסיניות לצורך כתיבה. הקנג'י (kan-סין, ji-סימן) אינם מהווים אלף-בית. כל קנג'י הינו מילה בפני עצמה (קיימים בשימוש יומיומי אלפי קנג'י). בקריאה הסינית נהגה כל קנג'י כהברה אחת. דבר זה אומר שלאותה הברה מתאימים מספר קנג'י בעלי משמעויות שונות. זו אולי אחת הסיבות לטונאליות של השפה הסינית. 

בתחילה, השתמשו היפנים בקנג'י לפי הצלילים שלהן ולא על פי משמעותן. כלומר, על מנת לכתוב את המילה michi ("דרך" ביפנית) לא השתמשו בקנג'י סיני שמשמעותו "דרך" אלא בשני קנג'י, הראשון צלילו mi, השני chi. במרוצת השנים השתנה הדבר והשימוש בקנג'י נעשה על פי המשמעות ולא על פי הצליל. כלומר, המילה "דרך" נכתבת היום ביפנית על ידי קנג'י שמשמעותו בסינית אף היא "דרך" והגייתו בסינית "do". למען הדיוק, "ההגיה הסינית" ביפן דומה אך אינה זהה להגייה הסינית המקורית. בכל מקרה משהחלו היפנים להשתמש בקנג'י על פי משמעותם נוצרו להן שתי אפשרויות להגייה. את הקנג'י ל"לב" אפשר לקרוא בהגייה סינית (on-yomi) כ-shin או להשתמש במילה היפנית kokoro, כלןמר להגות את הקנג'י על פי הגיה יפנית (kun-yomi). 

היפנים השתמשו בקנג'י גם על מנת ליצור מילים חדשות: למשל budo מורכבת מהקנג'י "bu" (לחימה) ו-"do" (דרך). כיום יש כלל (שאינו עובד תמיד אבל בדרך כלל הוא נכון) לפיו קנג'י העומד בפני עצמו נהגה בהגייה היפנית ואילו קנג'י שמצורף לקנג'י אחרים כחלק ממילה נהגה בהגייה הסינית. בכלל זה יש היגיון רב: מצד אחד מכיוון שקיימים אלפי קנג'י, ברור שלקנגי' שונים יש את אותה הגייה סינית. למשל הן הקנג'י לגוף והן הקנג'י ללב נהגים shin. לכן על מנת שאפשר יהיה לזהות (בעת דיבור) מה הכוונה, עדיף להשתמש בהגייה היפנית – karada לראשון kokoro לשני. מצד שני ההגיה הסינית משתמשת בהברה אחת לכל קנג'י. לכן גם כאשר מצורפים שלושה קנג'י יחדיו לא מתקבלת מילה שהגייתה ארוכה ומסורבלת. למשל, לו היינו הוגים את המילה kitaido על פי ההגייה היפנית היינו אומרים: ki-karada-michi. זה אולי המקום לציין שהיפנים שאלו מהסינים מלים רבות שכלל לא היו קיימות בשפה (ובתרבות) היפנית – למשל ki. בתקופות מודרניות יותר חזרה התופעה על עצמה והיפנים שאלו מילים רבות מאנגלית: למשל hamu-baaga הלא הוא ה”hamburger” (מה שסין הנחילה לעולם ומה שאמריקה תורמת לו).

כמה קנג'י יש? בסוף המאה ה-19 כחלק מהרפורמות של הקיסר מייג'י נערכה רשימה של כ-1850 קנג'י שמסמכים ממשלתיים מחוייבים להכתב רק בהם. אם נעשה שימוש בקנג'י שאינו ברשימה אז יש לתת גם את האיות שלו (על האלף-בית היפני ראו בהמשך). הרשימה הזו נערכה מחדש מספר פעמים (האחרונה שבהן ב-1981) וכיום היא מונה 1945 קנג'י. בוגר אוניברסיטה מבין כ-3000 קנג'י.
לצד הקנג'י (שרק אנשים משכילים יכלו ללמוד את "כולם"), פיתחו היפנים בסביבות המאה התשיעית לספירה שתי מערכות של אלף-בית. אלו הן ה-hiragana וה-katakana. (קאנה, גאנה הן הגיות שונות של אותה מילה שפירושה אותיות). מערכות אלו של אלף-בית פותחות בערך במקביל ומטרתן היתה ליצור מערכת כתב פשוטה יותר מאשר הקנג'י. ההיראגאנה נועדו לשימושן של נשים שהודרו מלימודי התרבות הסינית. הקטקאנה נוצרו על מנת לאפשר כתיבה מהירה בעת הרצאות (ולכן היו בשימוש בעיקר על ידי סטודנטים או נזירים, בעת ההיא כולם גברים). ההיראגאנה וגם הקטקנה מונות 46 אותיות שמתאימות להברות הקיימות בשפה היפנית. כיום משמש ההיראגנה לכתיבת הטיות שונות של פעלים ושמות עצם וכן לכתיבת מלים יפניות שמשום מה אין עבורן קנג'י (מספרן של אלו אינו רב). הקטקנה משמשות בעיקר לכתיבת מלים לועזיות שכאמור היפנים ששים לאמץ.
עם ההיפתחות למערב התפתחה גם שיטה לתעתוק היפנית ללטינית. בבסיסה השיטה פשוטה ומבוססת על ההיראגאנה (או הקטקנה): לכל "אות" באלף-בית הזה נקבע אופן הכתיבה באותיות לטיניות. בניגוד לשפות אחרות, לאותיות ההיראגאנה יש אופן הגייה קבוע (בשונה למשל מההגייה השונה של "th" במילים "this", ו-"thing") כך שהתעתוק הוא מדויק. בנוסף נקבע גם כיצד לכתוב הברות ארוכות ועיצורים דגושים. למי שיוצא לכתוב אודות האימון ולהשתמש במילים יפניות כדאי לברר את אופן הכתיבה הנכון שלהן.
לסיום מספר הערות – רלבנטיות עבורנו – לגבי ההגייה של מילים יפניות:
– מן המפורסמות הוא שביפנית אין "ל" ושה-"ר" נהגית באמצע בין "ר" ל-"ל". למשל "rei"-קידה
ו-"reimei" – שחר בהיר.
– ביפנית אין הברות סגורות (למעט כאלו הנגמרות בעיצור "נ"). אולם הברות עם שורוק (קו, בו, דו…) יכולות לפעמים להפוך להברות סגורות. למשל "mokuso" נהגית "mokso", ו- "bokutoh" נהגית "bokto. אין כלל המאפשר לדעת באלו מלים השורוק נופל בהגיה אולם לגבי הכתיבה צריך לזכור שהיכן שהוגים הברה סגורה (שאינה נגמרת ב-"נ") יש לכתוב שורוק.
– יש ביפנית "דגש חזק" שמתבטא בהכפלת העיצור המודגש. המילה הרלבנטית היחידה עבורנו היא
"gasshuku" שיש לקרוא אותה "gash-shuku" ולא "gashuku".
– כאמור אין ביפנית הברות סגורות. יחד עם זאת על מנת לתת להובלה יותר עוצמה וחדות, הספירה ב-gorei משמיטה את ההברות הפתוחות בסוף של כל מספר. את ההגיה הנכונה מחוץ לדוג'ו תוכלו למצוא במילון.

 

וכאן נמצא מילון יפני-עברי לצרכי קיטאידו. 

Read Full Post »

Older Posts »