מאבקים לא-אלימים – התנגדות

הרשימה הראשונה בסדרה זו התמקדה במחאה וטענה שכוחה של מחאה ליצור שינוי חברתי הוא מוגבל. מחאה היא דרך מצוינת לגייס תמיכה, לבנות כוח ולהסיר חסמים פסיכולוגים לפעולה אולם אין בה בכדי לגרום ליריבים להיענות לדרישות שהיא מציבה. לשם כך יש לפעול בצורה שתוציא את הכוח שנצבר אל הפועל. אפשר לעשות זאת על ידי פעולות של התנגדות או על ידי חתירה תחת מקורות הכוח של היריבים והחלשתם עד שיובהר להם שהמחיר של אי-היענות גבוה מדי. רשימה זו תוקדש לשיטה של ההתנגדות הלא-אלימה.

חשוב להבין שאין סתירה בין אי-אלימות למאבק שמפעיל כוח. בעיתון הארץ של יום ששי  דווח על חילוקי דעות בקרב פעילים בתנועת המחאה האמריקאית בין אלו שרוצים להתעמת עם הרשויות האמריקאיות ואלו שמתנגדים לכך. הכתבה לא יצרה הבחנה בין התפרעות שכללה ניפוץ חלונות של בנקים לפעולה ששיתקה את נמל אוקלנד.

חשוב מאוד להבדיל בין שתי הפעולות הללו – הראשונה אלימה והשנייה איננה כזו. הממסד תמיד ישאף לטשטש את ההבחנה הזו וימהר לכנות כאלימות כל פעולה שאינה נשמעת לסדר החברתי. גם הציבור הכללי ואפילו המחנה שמוחה נגד אי-צדק עלול להירתע ממאבק והתעמתות: זאת בשל שילוב של סיבות פסיכולוגיות (בחברות מסוימות ממש מחנכים אותנו להימנע מעימותים, מאבק שמשבש את הסדר החברתי הוא סוג של שבירת טאבו, עימות הוא עניין אינטנסיבי ומאוד לא נעים) ומחיר (מאבק יעיל דורש השקעה עצומה של זמן ומשאבים אחרים, אנו חושפים את עצמנו לאלימות, השמצות, מעצרים וכו'). צריך להביא בחשבון את תנאי הפתיחה הללו: לעתים אי אפשר יהיה לגייס את התומכים שלנו למאבק יעיל וגם בפעמים שזה כן אפשרי מדובר במהלך מאתגר שדורש טיפוח מתמיד של המחויבות.

התנגדות לא-אלימה אינה קשורה באידיאולוגיה של המתנגד. גם החיילת שממרה פקודה לרקוד באזור מופרד בעת הקפות

פעילי גרינפיס חוסמים את הכניסה לאתר הפסולת ברמת חובב (צילום גרינפיס)

שמחת תורה וגם החייל שיוצא – בניגוד לפקודות – מטקס שבו זמרת עולה על הבמה, נוקטים בדרך של התנגדות. אנו יכולים להזדהות מאוד עם מצוקתה של החיילת ולשלול את הערכים שעומדים מאחורי מעשהו של החייל אבל בשני המקרים אופן ההתנגדות זהה ולגיטימי. חסימת דחפורים שעומדים להחריב טבע לטובת כביש, סירוב לתת את טביעת האצבע שלנו למאגר הביו-מטרי, הכנסת נשים פלסטיניות ללא היתר לתחומי ישראל והתבצרות בתוך מאחז שהצבא בא להרוס – כולם מעשים של התנגדות לא-אלימה.

הראציונל של התנגדות לא-אלימה מבוסס על שני עקרונות. בראש וראשונה, מעשה ההתנגדות מעצים את הנאבקים ומבהיר שלא מדובר בצד חלש וחסר אונים אלא בגורם שיש להתחשב בו: לא תוכלו לעשות בי כרצונכם. יש מקרים נדירים שבהם די בהתנגדות על מנת לפתוח את עיני היריב בפתח-תקוה פעל במשך שנים בית ספר יסודי "לכושים". רק ילדים אתיופים למדו בו. תביעתם של ההורים לסגור את בית הספר ולשלב את ילדיהם יחד עם ילדים אחרים לא הועילו. עם פתיחת שנת הלימודים סירבו ההורים להמשיך ולשתף פעולה עם נוהג נפסד זה והשאירו את ילדיהם בבית. תוך פחות משבוע נסגר בית-הספר ורצונם של ההורים הוגשם. חשוב לשים לב שכל עוד ההורים נקטו בדרך של מחאה דרישתם לא התקבלה וזאת על אף שבמשרד החינוך הזדהו עם הדרישה. ברגע שההורים פנו לדרך של מאבק הם זכו שדרישתם תתקבל. דרך אגב, אני מניח שבציבור הרחב העניין הזה כלל לא נתפס כדוגמא קלאסית למאבק לא-אלים. חבל שכך וחשוב למתג אירועים כאלו – במיוחד אלו שזוכים לתמיכה או הצלחה – כמאבקים לא-אלימים. זאת כדי לשבור את הטאבו נגד הפרת הסדר החברתי וגם כדי להעלות מודעות לגבי שיטות הפעולה הספציפיות של מאבק לא-אלים.

בניגוד למקרה הנ"ל, פעמים רבות היריבים ינסו לשבור את ההתנגדות דרך תקיפתה ופגיעה באנשיה: פגיעה פיזית, החרמה חברתית, קנסות, מעצרים ואף רצח. כאן נכנס העיקרון השני של ההתנגדות שאותו מכנה שארפ ג'יו-ג'יטסו פוליטי. כשם שבאמנויות לחימה יפניות יודעים להפנות את כוחו של היריב נגדו כך גם תגובה כוחנית להתנגדות לא-אלימה עשויה להוציא את היריב משיווי משקל פוליטי: חוסר הצדק נהיה ברור יותר, מלכד את שורות הנאבקים ומגביר את הנחישות שלהם להיאבק. יתר על כן, פעמים רבות נוצרים בקיעים בקרב היריב בין אלו שתומכים באלימות ואלו שמתנגדים לה. לבסוף, היא יכולה להקנות לצד הנאבק את אהדתו – ואולי תמיכתו הפעילה – של צד שלישי שעד כה היה נייטרלי.

דוגמא טובה לעיקרון הג'יו-ג'יטסו הפוליטי היה מקרה בית הספר החרדי בעמנואל (שהיה גם תמונת ראי הפוכה למאבק של הקהילה האתיופית לסגירת בית הספר שלהם). בעקבות פניה של אחד ההורים לבית המשפט אסר זה על בית הספר להמשיך בהדרת תלמידות "ספרדיות" מהמגמה החסידית בבית הספר. היו הורים מהזרם האשכנזי שנחרדו מהמחשבה שבנותיהם תלמדנה עם הספרדיות והם השאירו את בנותיהם בבית. הם גם היו מוכנים לשלם את מחיר הסירוב שלהם ולהישלח לבית הסוהר. בציבור החרדי הועלו העצורים לדרגת מקדשי שם ה' ואלפים ליוו את הנעצרים אל בית הסוהר. בחלקים גדולים של הציבור החילוני (שאין לו אהדה מיוחדת לחרדים) המעצר נתפס כאקט כוחני ומוגזם. בסופו של דבר, ידם של תומכי ההפרדה הייתה על העליונה והתקבל אישור לפתוח בית ספר שבו היא תוכל להימשך.

מנגנון הג'יו-ג'וטסו הפוליטי יכול להצליח גם בנסיבות מאתגרות בהרבה ואפילו מול משטרים חסרי מעצורים: המתרחש בסוריה בחודשים האחרונים מהווה עדות דרמטית לכוח של מנגנון זה (וגם לאומץ המדהים של הסורים): חיילים שאינם יכולים לשאת את הפקודות לירות בבני עמם הלא חמושים עורקים בהמוניהם, בעלת ברית חשובה – טורקיה – מפנה לסוריה עורף והעולם הערבי כולו מציב לה אולטימטום.

כמובן שעיקרון הג'יו-ג'וטסו אינו חוק טבע והוא אינו מצליח בכל מצב. תנאי ראשון להצלחתו היא היכולת לקיים מאבק מתמשך שאינו נחלש גם אחרי סנקציות והתקפות קשות. ההפגנות השבועיות בשייח-ג'ראח למשל, התמידו גם כשהמשטרה היכתה, עצרה וגרמה להרחקת פעילים מובילים מהאזור. יכולת ההתמדה הזו הפכה את האלימות המשטרתית לחרב פיפיות שהגדילה את מספר המפגינים, עזרה להרחיב את השורות של תנועת סולידריות שייח-ג'ראח והביאה להפגנות אישי ציבור שבדרך כלל לא לוקחים חלק במאבקים ממין זה. לעומת זאת, אחרי ההתקפות על פעילי שמאל ופלסטינים בענתות ובג'אלוד, לא נמצאה דרך לחזור ולהראות למתנחלים המכים שהאלימות שלהם אינה עוצרת את המאבק. מאחר שאירוע חד-פעמי של אלימות לא יוצר את אפקט הג'יו-ג'וטסו, האלימות במקרים הללו השיגה את מטרתה ולא פעלה נגד יוזמיה.

כדי לאפשר את ההתמדה הזו יש צורך לטפח את המחויבות למאבק מחד, ולפתח אמצעי הגנה מאידך. מרתין לותר קינג ושותפיו נעזרו בדרשות של יום א' בכנסיה כדי לחזק את הנחישות של חברי הקהילה להתמיד במאבק על זכויותיהם על אף המחירים הקשים שנדרשו לשלם עליו. במונטגומרי למשל החרימו השחורים את האוטובוסים (שבהם היה עליהם לפנות מקום לנוסעים לבנים). במשך שנה הם התמידו בכך למרות שבחלק ניכר מהתקופה הם נאלצו ללכת יומיום ברגל לעבודה, ללימודים ולכל מקום אחר. חשוב לציין שלא פחות מאת המחויבות למאבק יש צורך לטפח את הדבקות בעיקרון האי-אלימות. כאשר המאבק באלבני גלש לאלימות הכריז קינג על "יום חרטה" לחידוש המחויבות לאי-אלימות ובסופו של דבר אף הפסיק את פעילותו בעיר. מהטמה גנדהי פתח בשביתות רעב במספר מקרים על מנת לאלץ את בני הקהילה שלו לנטוש את השימוש באלימות.

אמצעי ההגנה נועדו להתמודד עם האלימות הפיזית, ההכפשות, המעצרים, הסנקציות הכלכליות וסכנת החיים שעלולים להיות מופנים כלפי הנאבקים. השלטונות בדרום ארה"ב ניסו לשבור את מאבק השחורים בין השאר על ידי הטלת קנסות וקביעת סכומי ערבות גבוהים לשחרור ממעצר. תומכיו של קינג הצליחו לגייס עשרות אלפי דולרים שהפכו את הסנקציות הללו ללא אפקטיביות. במאבקים בהם יש סבירות לאלימות פיזית – של השלטון באמצעות משטרה וצבא או של מחנה יריב – חשוב ללמוד איך להקטין את הסיכוי לתקיפה מחד ואיך להתמודד עימה בהצלחה מאידך. כמו שכתבתי בעבר, עקרונות בסיסיים של אמנות לחימה הם יעילים מאוד במצבים כאלו.

התנגדות יעילה צריכה למצוא עניין קונקרטי אותו תוכל לתקוף. נגד אפליה גזעית בכללותה אפשר למחות אבל מאבק

בפברואר 1960 נכנסו 4 סטודנטים שחורים לדוכן אוכל "ללבנים בלבד" בצפון קרולינה וביקשו שירות. זו הייתה התחלה של מאבק מתמשך

יעיל חייב להיות מופנה נגד ביטויים ספציפיים שלה. קינג ותנועתו החרימו את חברות האוטובוסים, נכנסו למסעדות שהיו "ללבנים בלבד" ושברו את ההפרדה שהייתה נהוגה במערכת החינוך. הקריאה העכשווית בארץ לצדק חברתי ואפילו הדרישה לדיור בר-השגה היא כללית ועמומה מכדי שאפשר יהיה לנהל עליה מאבק. לעומת זאת, קומץ של פעילים ומחוסרי דיור סימנו את הימצאותם של בניינים נטושים כעניין שיכול הן להמחיש את חוסר הצדק ("כל עוד יש אנשים ללא קורת גג לא יהיו בניינים ריקים") והן ככר מוצלח להתנגדות על ידי פלישה לאותם בניינים והשתכנות בהם. המאבק של מחוסרי הדיור מתנהל בנחישות וללא אלימות. בירושלים הם פלשו לבניין אחד ואחרי שפונו ממנו פלשו לבניין אחר. הפינוי השני התרחש בצורה ברוטאלית למדי. כדי שיוכלו להמשיך במאבק וכדי שהאלימות המופעלת נגדם תשמש לעיקרון הג'יו-ג'וטסו יש צורך שהמוני האנשים שהפגינו ברחובות יצטרפו אליהם. ביום חמישי הקרוב תתקיים הפגנה למען הדיור הציבורי מול משרדי חברת עמידר. ללא הצטרפות למאבקים כאלו המחאה החברתית תתגלה כהרבה פחות אפקטיבית מכפי שיכלה להיות. נתניהו הרי לא הולך להיענות מרצונו לדרישותיה ולא נראה שבבחירות הבאות הולכת לנצח אלטרנטיבה חברתית כלשהי.

האפשרות היעילה ביותר להתנגדות היא כאשר המצב שאנו נאבקים נגדו מתקיים בזכות שיתוף פעולה מצידנו. משמפציעה בתודעה התובנה שאי אפשר לדכא את מי שאינו מוכן שידכאו אותו, אנחנו מתחילים להיות אדונים לגורלנו. המקרה של התלמידים האתיופים שהוזכר לעיל הוא דוגמא למצב כזה: ההורים הם אלו שהסכימו לשלוח את ילדיהם לבית ספר נפרד ולכן אלו ההורים שיכלו לעצור את המשך האפליה הזו. ההתפטרות של הרופאים המתמחים היא עוד דוגמא מצוינת לכך: הם מחו, שבתו (יחד עם שאר הרופאים) ובסופו של דבר התקבל הסכם שלא עונה על דרישותיהם. לכאורה המערכת ניצחה אותם, המחנה לו הם משתייכים הסכים לפשרה ואין להם מה לעשות בקשר לכך. אבל בעצם הם אלו שמאפשרים למערכת הבריאות להמשיך ולתפקד בצורה שלטענתם היא הרסנית. בהתפטרותם הם מבהירים – לא נסכים להמשיך ולתחזק את הריקבון. צעד דרסטי כזה של שבירת כלים אינו יכול להתרחש ללא הבשלה פסיכולוגית מקדימה. לא בקלות מחליטים לוותר על מקום עבודה ולא בקלות נוטשים את המחויבות למערכת הבריאות ולמטופלים. שינוי תודעה ממין זה הוא תנאי מקדים לרתימת אנשים למאבק.

חשוב להבחין בהבדל בין אי שיתוף פעולה למה שאני אכנה כאן אי-ציות. אם תושבות מאה שערים יפרו את ההנחיה להפרדה בין גברים ונשים ברחובות השכונה הן ינקטו במעשה של אי שיתוף פעולה עם האפליה בחברה שבה הם חיים. לעומת זאת, פעילים ופעילות לא חרדים שחיים באזורים אחרים של העיר ויגיעו למאה שערים על מנת להפר את אותה הפרדה, עושים מעשה של אי-ציות ולא של אי שיתוף פעולה. הקהילה החרדית אינה תלויה בשיתוף הפעולה שלהם לצורך תפקודה. ההבחנה כאן אינה סמנטית שכן פעולה של אי-ציות תהיה אפקטיבית פחות מזו של אי שיתוף פעולה: ראשית, ההפרדה במאה שערים לא פוגעת בהם אופן ישיר ולכן יש להם פחות מוטיבציה להתמיד במאבק (במיוחד אחרי שחרדים זועמים יתקיפו אותם). הם צריכים להגיע במיוחד לשכונה לצורך המאבק ולא יכולים לקיים אותו כחלק אינטגרלי של ההתנהלות היומיומית שלהם. לבסוף, הם לא חלק מהקהילה החרדית ולכן ההתרסה שלהם לא פוגעת בתפקוד של הקהילה. יתר על כן, לו נשות מאה שערים היו רוצות לצאת נגד אפלייתן היו עומדים לרשותם אמצעי לחץ מגוונים מעבר לבחירת המדרכה עליה ילכו: אף משפחה לא תוכל לתפקד כאשר אם המשפחה תחליט לשבור את הכלים.

דוגמא אחרת להבדל בין אי-ציות לאי שיתוף פעולה היא המשטים לשבירת המצור על עזה. אם במקום כמה ספינות אירופאיות, היו מאות אלפי עזתים נוהרים אל הגבול עם ישראל, המצור היה נשבר מזמן. ראינו את זה קורה כשהם בחרו לעשות זאת מול המצרים.

הדברים הללו משתמע שמאבק יעיל הוא מאבק שמנהלים אלו שנפגעים ישירות מהעוול. הדבר מעלה שאלות לגבי המקום של יהודים-ישראלים בפעילות לסיום הכיבוש. אם המאבק הזה צריך להיות – מבחינה מעשית, לא מבחינה מוסרית – מאבק פלסטיני, מה התפקיד של היהודים שרוצים לתמוך במאבק הזה?

הרשימה הבאה תעסוק בחתירה תחת מקורות הכוח של היריב שהיא השיטה השלישית בניהול מאבקים לא-אלימים ואני מקווה שאצליח גם להתייחס לגורמים שמקשים על ניהול מאבק אפקטיבי נגד הכיבוש.