ביום חמישי האחרון פרסמתי רשימה על פרקטיקות של מאבק לא-אלים. בגלל בעיה בעמוד הראשי של "רשימות" יתכן וחלק מהקוראים פספסו אותה.
הדברים הבאים נכתבו כשבועיים אחרי תקיפת פעילי השמאל בענתות. רציתי לפרסם את הדברים דרך ארגון סולידריות על מנת להפחית את מידת ההתנגדות שהם עלולים לעורר. זה גרם לעיכוב של מעל שבועיים בפרסום ובסופו של דבר גם לא צלח. אז הדברים מתפרסמים כאן בתקוה שתהיה להם השפעה בונה על המשך הפעילות. מי שלא שמע על האירוע יכול לראות את הסרטון הקשה כאן.
לצד הזעזוע מהאלימות של (חלק מ) תושבי ענתות, ומהאדישות, שלא לומר שיתוף הפעולה עם התוקפים של המשטרה, האירועים מלפני חודש מצריכים גם בדיקה עצמית. על רקע הכתיבה הרבה שהוקדשה לאירועים, בולט היעדר כמעט מוחלט של בדיקה עצמית ממין זה. בהחלט יתכן שלא בפרהסיה אכן מתרחשת בדיקה שכזו אולם הטון של מה שכן פורסם לא מרמז על כך. בכל מקרה, חשוב שלפחות חלק מהדברים יתרחשו בשקיפות כשכלל הפעילים והתומכים (וכן, גם המתנגדים והעוינים) חשופים לשיח. זו הסיבה לכתיבת הדברים הבאים. אני מקווה שאפשר יהיה לקרוא אותם כביטוי לדאגה ותמיכה ושגם במקומות שבהם לא תהיה הסכמה עם הכתוב ההתייחסות תהיה עניינית. ועוד דבר, ברור שמי שלא עושה לא טועה. לפעילי סולידריות ותאעיוש הישגים רבים וכלל לא מובנים מאליהם. הציפייה איננה שלא תהיינה טעויות אלא שהן יוכרו וילמדו מהן.
האופן בו התנהלו האירועים
לאור האלימות והשנאה בהן נתקלו הפעילים שהתלוו ביום ששי בבוקר לאבו-סאלח האם אי אפשר היה לצפות שהתגובה ל"ביקור החוזר" בערב תהיה כל כך ברוטאלית? אם המארגנים לא צפו זאת הרי שהייתה כאן טעות קשה בהערכת המצב. כשהפעילים התגודדו מחוץ לשער ההתנחלות הנעול, הם שמעו את האיומים וידעו מניסיונם שאלו עלולים להתממש. האם הבחירה להישאר שם בכל זאת היתה מודעת ומושכלת או שנעשתה מתוך צירוף של התקבעות בדפוסי פעולה מוכרים ותגובה אוטומטית שמגיבה לאיום ביתר התחפרות? כמובן שגם אם היתה הערכה שצפויה אלימות זה לא בהכרח הצריך את ביטול ההגעה השנייה וחסימת השער בענתות: מעצם טיבו מאבק לא-אלים בא לערער את הכוחנות שבעזרתה מיוצרים נישול ודיכוי והוא אינו אמור לסגת נוכח אלימות. אבל במקרה כזה יש להגיע בקבוצה גדולה מספיק שיש בכוחה לאתגר את הצד האלים (שהוא גם בדרך כלל הצד החזק יותר). במספרים קטנים מדי יתכן והפעולה לא תועיל במאום ורק תביא לסיכון מיותר. יתר על כן, האם המשתתפים קיבלו הסבר מספק על הצפי לאלימות כדי שתהיה להם הבחירה האם לסכן את עצמם?
התגובות בעקבות האירוע
זעזוע, כעס ופחד הם תגובות טבעיות אחרי אירוע ממין זה. די בצפייה בסרטון מענתות על מנת להעלות סערה של רגשות ומחשבות – כל אחד ואחת מאיתנו היו עלולים למצוא את עצמם בין המותקפים – ואילו מי שהיו בענתות חוו בצורה הכי ישירה את האלימות, האימה ואת חוסר האונים. דרך הגוף הדברים נחרטו עמוק בתודעה. גם ברמה הקבוצתית הדברים מעלים תחושות קשות לגבי חומרת המצב והסיכוי לשנותו. ובכל זאת חשוב לשים לב להקצנה ולעוינות שהתעוררו בתוכנו ובוטאו בדברים הרבים שנכתבו אחרי האירועים: הם – מתנחלי ענתות כולם – מפלצות, חוליגנים ומיסוגנים. אנחנו מנגד, טהורים, מיעוט נרדף של אנשים מוסריים, תרבותיים ואינטליגנטים.
נכון, טבעי להיסחף לראייה קוטבית ממין זה אבל בדיוק אותה "תודעת סכסוך" (הם מפלצות, אנחנו קדושים) מניעה את אנשי הימין מול הפלסטינים.
ההקצנה הזו – לינץ' ופוגרום ככינוי לאירועים שבהם אף אדם לא נפצע באופן חמור – מזיקה ואף מסוכנת. היא מונעת מאיתנו לבדוק בצורה רצינית איך אנחנו השפענו על האירועים, מה היינו יכולים לעשות אחרת. זה לא אומר שהותקפנו באשמתנו או שהיתה הצדקה לאלימות. אבל סביר שהיינו יכולים לנהוג אחרת. חשוב לעשות את הבירור הזה לא על מנת להלקות את עצמנו אלא כדי ללמוד איך לנהוג בצורה יותר מוצלחת בפעם הבאה. כשאתה תופס את עצמך כקורבן שמתמודד עם חלאות הסיכוי שתרגיש שיש לך השפעה על האירועים אפסי. לכך מצטרף מיד מחיר נוסף – אם אני לא יכול להשפיע על המציאות אז בשביל מה כל המאבק וההקרבה? אם אנחנו נובחים והשיירה לא רק עוברת אלא אף רומסת אותנו תוך כדי כך, בשביל מה בכלל להמשיך? פעילים בעלי מזג אחר יסיקו מסקנה שונה ועלולים להגיע לפעילות הבאה כשבכליהם אמצעים שונים "להגנה עצמית". הגנה עצמית או לא, הגלישה שלנו לאלימות – אם תהיה – תהיה תבוסה צורבת.
כשאנחנו צובעים את הצד השני בשחור אחיד ולא ערים לגוונים שבתוכו אנחנו מפספסים הזדמנות אם לא לבני ברית אז לבני שיח. מאבק לא-אלים מבוסס בין השאר על הראציונל שהברוטאליות של הצד החזק תגרור בקיעים בתוכו ושבקיעים אלו יסייעו להכרעת המערכה לטובת הצד החלש. המילים הקשות – כאמור, קשות מדי – והראייה החד-צדדית שלנו את האירועים, מקשים על היווצרותם של הבקיעים הללו ומונעים שיתוף פעולה איתם במידה והם כן קיימים.
כאנשי שמאל, אנו יודעים להגיד שההיסטוריה הציונית אינה אמת כי אם נראטיב שמולו אפשר להציב נראטיב פלסטיני. האם אנחנו מוכנים לקבל שגם באירועי ענתות האמת שלנו אינה אלא נראטיב שמולו יש נראטיב מתנחלי לגיטימי? או אולי נוח לנו להתבצר בקריאות ה"פאשיזם, פאשיזם"? זה אולי בלתי נתפס להתייחס ברצינות לגרסה המתנחלית לאירועים אבל רק התייחסות כזו עשויה ליצור אצלנו הבנה טובה יותר של המציאות. בלעדיה, אנחנו בעצם מנסים להתמודד עם משהו שאיננו מבינים. או שאולי מישהו חושב שהוא מבין מה עמד מאחורי אירועי ענתות?
ריפוי ותיקון
ברור לכולנו שהפצועים מהאירוע היו זקוקים לעזרה רפואית. ברור גם, שאלה שרכבם ניזוק צריכים סיוע כספי במקרה שחברות הביטוח מסרבות לכסות את הנזק. מדוע אם כך, אנחנו מתעלמים מהטראומה הנפשית והרגשית ומהצורך לטפל בה? חלק מהעדויות שנכתבו מכילות סימנים פוסט-טראומטים ואירוע קשה ממין זה מעלה אצל אנשים רבים פחדים, וזעם (כן, גם בזעם ראוי לטפל, אפילו אם הוא מופנה נגד "בני הבליעל"). אצל אחרים עולים אולי סימני שאלה, האם הפעילות הזו באמת בשבילם והאם היא מועילה במשהו? אצל המקרים הקלים הזמן יעשה את שלו. אחרים ילכו אולי לפסיכולוג. אבל מה עם אלו שישאו צלקות נפשיות? כך או כך שום דבר לא ישווה לתמיכה שהקהילה יכולה לתת. ובמקרה הזה הקהילה היא קבוצת האקטיביסטים שמסורים כל כך לחזון של חברה לא-אלימה וצודקת ושחווים יחד את המאבק הסיזיפי הזה. לכן מצער מאוד שבשפע הנושאים והפרספקטיבות שהועלו אחרי האירועים נעדר לחלוטין ההיבט של הפגיעה הנפשית והצורך לתת לה מזור. בעקבות פרסום הדברים הללו קיבלתי מייל שהסביר לי הטענה הזו אינה נכונה. לפעילים/ות שהותקפו הוצעה עזרה של א/נשי פסיכואקטיב ונערך גם מפגש קבוצתי. טוב מאוד שזה קרה ואני מצטער על חוסר הדיוק שלי (אנשים שראו את הדברים לפני שנכתבו לא העירו לגבי הטעות הזו).
לצערי מדובר כאן בדפוס. אחרי ההפגנה שהתקיימה לפני מספר חודשים בראס אל-עמוד ושגם בה חווינו אלימות קשה נשמעו קולות של בלבול, פחד וכעס בקרב חלק מהמפגינים. מהמעט שאני יודע, היתה הצעה לקיים סוג של מפגש תמיכה סביב הרגשות הקשים הללו. ההצעה נדחתה כי הפעילים המרכזיים, אלו שמצד אחד אולי מתמודדים טוב יותר עם האלימות ומצד שני חדורים תחושה של שליחות עד שאין להם סבלנות להתעסק ב"זוטות" רגשיות, לא היו מעוניינים במפגש ממין זה. מעבר לחוסר התבונה שבהתנהגות הזו (פעילים שאינם מקבלים תמיכה נעלמים, לפעמים תוך תחושת אכזבה עמוקה), היא גם חוטאת לערבות הדדית בסיסית. האם לא מגיעה לנו תמיכה בהתמודדות הקשה הזו? נכון, אנחנו אקטיביסטים ולא קבוצת תמיכה שבאה "לחפור" ו"להתבחבש". אבל יכולה להיות דרך אמצע שמקדמת עשייה נחושה וגם דואגת לרווחה הנפשית של הפעילים. אם למעגל המרכזי של סולידריות יש רתיעה משיח רגשי, חשוב שיודו בחיוניות שלו ויפנו לארגונים אחרים – פסיכואקטיב או דהרמה מעורבת חברתית – שיכולים להציע סיוע בתחום זה.
מאבק לא-אלים
אנחנו מתהדרים בכותרת של מאבק לא-אלים. ואכן, למאבק בשייח ג'ראח יש לא מעט סממנים של מאבק ממין זה כולל ההישגים שהוא עשוי להביא. יחד עם זאת, אירועי ענתות חשפו כמה תחומים שבהם עלינו להשתפר אם ברצוננו לקיים מאבק לא-אלים אמיתי:
הכשרה – מאבק לא-אלים הוא מורכב ומאתגר. על מנת לקיים מאבק אמיתי ממין זה יש צורך להכשיר אנשים הן פיזית והן מנטאלית. הכשרה כזו כוללת הן את ההתנהגות מול אלימות והן איך לנתח מצבים על מנת לבחור בחכמה היכן לפעול והיכן להימנע מפעולה. בלעדיה אנחנו נידונים להיכנס למלכודות שיפגעו בנו הן כקבוצה והן כבודדים. אפשר למשל ללמוד איך לעמוד מול אלימות ועדיין לשמור על שלמות הגוף והנפש שלנו. ויש גם ממי ללמוד את זה.
אי-אלימות – אם אי-אלימות אז עד הסוף. כשמתקיפים אותי, מילולית או פיזית, אני לא מחזיר. העיקרון הזה גם יעיל טקטית וגם נכון מוסרית. אחרי שמתנסים בכך מבינים למה חיוני לאמץ אותו. ומי שחושב אחרת, זה בסדר אבל אל תקראו למאבק שלכם לא-אלים. אי-אלימות טוטאלית אינה דבר של מה בכך. אי-אלימות של גוף, דיבור ורגש – יהיו הנסיבות אשר יהיו – היא דבר שצריך ללמוד ולקבל בו הכשרה.
מאבק – עם כל הכבוד למפגינים שחוסמים שער של התנחלות שנמנע מהם להיכנס אליה, לא זו אמורה להיות גולת הכותרת של המאבק. המאבק אמור לשבש את מנגנוני הכוח שמונעים מאנשים – במקרה של ענתות מפלסטינים – את החירות והצדק שמגיעים להם. נכון, הפעילות שלנו מעלה את הדברים לסדר היום התקשורתי והדיפלומטי ונכון, אנחנו תומכים בפלסטינים שצריכים את התמיכה שלנו. אבל הגזל מחריף ותנאי החיים של פלסטינים באזורי החיכוך עם ישראל נהיים יותר קשים. המאבק שלנו אולי קצת מפריע לגורמי הכוח אבל לא באמת משבש את פעולתם. אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפורים על כך שבזכות הפעילות המתמדת שלנו יגיע מתישהו הלחץ הבין-לאומי שאי אפשר יהיה לעמוד מולו אבל זה רק סיפור. אין לנו מושג האם יתממש ופחות מכך מתי. יכול להיות שבפועל, במקום להתיש את הממסד הצבאי-מדיני הישראלי אנחנו רק מתישים את עצמנו.
כדי לקיים את החלק של מאבק במשוואת המאבק הלא-אלים עלינו לזהות את כללי המשחק של הנישול ולהפר אותם. זה דורש משהו יותר מתוחכם מאשר חסימת שער. נדרשת כאן חשיבה אסטרטגית שתמצא נקודת תורפה של המערכת. זה מצריך מעגל הרבה יותר גדול של פעילים ושל תמיכה בהם וכמו שכתבתי למעלה זה גם דורש הכשרה טובה יותר. את כל הדברים הללו לא צריך להמציא בכוחות עצמנו ויש ממי ללמוד אותם.
הפסקאות האחרונות שנוגעות לפיתוח המאבק הלא אלים שלנו עלולות להיקרא במנותק מהחלק הראשון של המאמר הזה. חשוב לכן להבהיר שפיתוח המאבק הלא-אלים כרוך בהתמודדות אמיתית עם הנקודות שמניתי למעלה: קבלת החלטות מושכלת, הכנה ראויה של המפגינים, הימנעות מדמוניזציה של היריבים שלנו, הקדשת משאבים לתמיכה ולבירור עניינים רגשיים ובין-אישיים – מאבק לא-אלים אמיתי הוא אתגר עצום והוא נסמך גם על האיכויות הנ"ל שמעניקות לקהילה הנאבקת הבנה ועוצמה חיוניות.
תבונת הגוף 
אביב, אני חדשה לאתר זה ולכתיבה שלך, הגעתי דרך הפנייה מרשימת התפוצה של "פסיכואקטיב" (אנשי בריאות הנפש למען זכויות אדם): הכתיבה שלך אינטליגנטית, מאתגרת, מרגשת ותובעת התבוננות ומחשבה. השאלות וההערות שאתה מעלה דורשות התייחסות. מצד המחשבה שלי כפסיכותרפיסטית, אני חושבת שהדגש שלך על המודעות לחשיבות העבודה עם הנפש הגוף הן לאחר פגיעות טראומטיות והן לפניהן (היערכות מתאימה) הוא חשוב מאין כמותו. מאוד מצער שלא היתה היענות רבה לתמיכה נפשית שאכן הוצעה לאחר האירועים הקשים השונים, וחשוב להמשיך ולייצר מסגרות לתמיכה שכזאת, אחרת – מתוך הרצון לטוב תנבע עוד פוסט טראומה, שמטבעה הרסנית לפרט ולסביבה. תודה לך על המחשבה והכתיבה.
תודה רבה על המילים הטובות
אביב, תגובה חשובה ומועילה.
מסכים עם רוב הנקודות.
כל הכבוד על האומץ ועל הרגישות.
תודה רבה אלי
באמת הגדרת האירוע כ"לינץ'" הייתה הגזמה פרועה
הבהרה – בעקבות פרסום הרשימה הזו קיבלתי מייל שהסביר לי שהטענה לגבי העדר תמיכה נפשית לפעילים/ות אינה נכונה. למי שהותקפו הוצעה תמיכה של א/נשי פסיכואקטיב. כמו כן נערכה פגישת תמיכה קבוצתית
אביב, שמחתי לגלות אותך. לא ידעתי שיש בארץ מי שעוסק כמוני באי-אלימות.
אני מצרף את התגובה שלי לאירוע ענתות שפרסמתי ברשת של "פסיכואקטיב"
אשמח להיפגש איתך ולשתף פעולה – אולק נצר, olek.netzer134@gmail.com
תרומה לפעילים למען זכויות אדם בעימותים עם קנאים גזעניים
דר' אולק נצר
זהו חומר הדרכה למעוניינים. הדברים נכתבים בעקבות ההתנפלות של מתנחלים מענתות על מספר פעילים, שעוררה תגובות טראומתיות קשות. וכבר הגיעו ידיעות על התנפלויות נוספות על העוסקים במסיק הזיתים.
גם הטיפול בטראומה וגם "הפקת לקחים" רגילה מאירוע קשה כלשהו מחייבים את הנפגעים להגיע לתובנות חדשות, כדי להתחזק בידיעה ששוב לא יימצאו בדיוק באותו מצב ויגיעו לאותן התוצאות. הטיפול צריך לסייע להם בכך כך.
אני מציע כאן מספר הצעות מעשיות לפעילים הבנויות על תובנות אחרות מאלה המקובלות עדיין בארץ ובעולם. תובנות אלה באות מהבנה פסיכולוגית של הקנאים ומניסיון במצבי עימות איתם. הם מתאימים לתורת האי-אלימות שדמויותיה הבולטות הן מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג.
תבינו עם מי יש לכם עסק: הסבר על מבנה נפשם של אנשים כמו אלה שהתנפלו עליכם ותומכיהם נמצא בדף המסופח למייל זה. הסבר זה עונה על שאלות כמו "איך אפשר?!", "איזו אידיאולוגיה זה יכול לשרת?" "איך זה ייתכן אצלנו?" וכד'
האנשים שהתנפלו עליכם בקריאות כמו "מוות לערבים", "מוות לשמאלנים", "מזדיינת עם ערבים" וכד' הם נורמאליים והם רוב האנושות בכל העמים, אלא שהתנאים בחברה נורמאלית מונעים בדרך כלל התפרצויות של גילוים כאלה. עליכם לדעת, כאשר אתם מחליטים להיכנס למצבים כאלה ודומים, שמה שקרה צפוי שיקרה ולהיות מוכנים. בפעם הבאה אסור לכם להיות מופתעים או מזועזעים – ואם תצליחו בכך, יהיה בזה כבר שינוי שיגרע הרבה מן ההרגשה הטראומטית. אתם יכולים להניח שהקנאים לא יסתכנו בפשעי תקיפה חמורה או רצח, אך הרי מבחינת הרגשתכם, האלימות המילולית והפיזית שלהם טראומטית מספיק.
הקנאים מן הזן הלאומני-דתי-אתני-אידיאולוגי-פוליטי-גזעני או כל צירוף של אלה, הם אנשים נורמאלים, ולא מה שמוגדר כ"פסיכופאתים". בניגוד לפסיכופאתים שחסרה אצלם היכולת להבחין בין טוב ורע, הם חייבים להאמין שמה שהם חושבים ועושים זה טוב, הם מאמינים אמונה קנאית בצדקם. לאלימות ולבהמיות מוסרית אנושית נורמאלית חייב להיות צידוק בעיניי המבצעים עצמם – אחרת לא היה מתנהגים כך.
אמצעי הנפשי הפנימי המאפשר לאנשים להאמין אף באמונות חסרות-שחר ביותר על בני אדם אחרים, ולבצע אפילו את הפשעים המזוויעים ביותר נגד בני אדם אחרים – הוא דה-הומניזציה. הקנאים הם אנשים שעברו דה-הומניזציה גם של עצמם וגם של אלה שהם רואים בהם אויב. בעיני עצמם הם לא רואים שהם בני אדם מוגבלים בדעתם כמונו. הם חופשיים מספקות במה שהם מאמינים, עיוורים כלפי הידיעה שלפתחם כמו לפתחו של כל אדם חטאת רובץ, חופשיים מן החובה המוסרית לבדוק את עצמם על מנת להימנע מלהיות מרושעים כמו רבים אחרים שהם "אויבינו". הם עיוורים מלראות את החובה המוסרית לעמוד על משמר התנהגותם מול הצד השני, לשנות את דעתם או לתקן את דרכם אם צריך. העובדה שהמצב האנושי מחייב לרדוף אמת תוך ידיעה שלעולם לא נוכל "לבעול" אותה כאילו דעתנו היא האמת עצמה – היא תחום-עיוורון עבורם. זאת הקנאות האוניברסלית. לקנאים שלנו ולחסידי שייח נסראללה יש אותו מבנה אישיות, אותם אמצעים להאמין "אנחנו צודקים תמיד הם אשמים תמיד" ואותם תחומי עיוורון שהזכרתי – אך איש מהם כמובן לא מסוגל לראות את עצמו בראי זה.
דה-הומניזציה של הזולת נעשית על ידי כך, שהקנאי עיוור כלפי האנושיות של ה"הם", עיוור לראות שאין "הם" – שזאת הכללה בראשו ושבמציאות כל אחד מהם הוא יחיד שנברא בצלם כמוהו, שכל אחד מהם הוא בשר-ודם בעל תכונות שונות טובות יותר ורעות יותר כמו הוא-עצמו או כל אחד אחר מאיתנו; שכל אחד מהם הוא בעל פוטנציאל להשתנות ולהיות טוב כמו כל אדם אחר, שכל אחד מהם יכול להיות גם קרבן חף מפשע הראוי לחמלה, או להיות אדם שעקרון הצדק והחובה לעמוד לימין הצדק חלים גם ביחס אליו. וכו'.
המנגנון הנפשי שמאפשר לקנאים להאמין בצדקם הוא מנגנון של תחומי עיוורון ביחס לעובדות הקיום האנושי גם של עצמם וגם של אחרים. במקום בני אדם יש בעולמם שני גושים, אנחנו הטובים והצודקים תמיד – הם הרעים והאשמים תמיד. תחומי העיוורון מאפשרים להם שלא להגיע לסתירה בלתי ניתנת ליישוב (מה שנקרא 'דיסוננס קוגניטיבי') עם הערכים העליונים שלהם-עצמם כמו שפיות, אמת, מוסריות, צדק.
תפיסת העולם של הקנאים שלנו בנויה על דה-הומניזציה, על עיוורון כלפי מה שאנושי אצל עצמם, אצלכם, ואצל הפלסטינאים. קנאות היא תמצית הזהות העצמית שלהם בעולם החברתי, קנה-המידה שבו הם מודדים את עצמם כאנשים שפויים ומבינים, טובים, צודקים, מוסריים… תפיסה זו כל כך דמיונית ובלתי מציאותית, עד שכל ערעור עליה על ידי העלאה לדיון של מה שאצלם הוא בתחום עיוורון מעורר תגובה חריפה ואלימה. תבינו אותם! – הם מאמינים שהם תמיד צודקים ואויביהם תמיד אשמים, רק אשמים. עצם הופעתכם מערערת את יסודות עולמם הדמיוני בעוד שבעולם המציאותי האנושי אין להם אחיזה – בכל מה שנוגע לסכסוך ולמלחמה המציאות האנושית הוא תחום עיוורון אצלם.
עקרונות העימות עם קנאים וההכנה לקראתו
1. אל לכם להיות כבודדים בהמון או בקבוצה, זרים או זרים כמעט זה לזה. מול נחיתות מוחלטת בכוח פיזי עליכם להיות מאורגנים בצוותים של מחויבות הדדית מלאה. חברי הצוות לא יתרחקו זה מזה בשום תנאי וישמרו על קשר הדדי רצוף. מקובל צוות של שלושה, משני המינים. לפני הפעולה צריך לדבר על הסכנות האפשריות, על הפחדים, לקבוע חלוקת תפקידם אם צריך (למשל, מי יהיה הדובר/ת אל הצד השני). אתם צריכים לצאת לפעולה כאשר יש לכם אמון מרבי שהשותפים שלכם לצוות תומכים בכם ויתמכו בכם עד הסוף בכל מצב קשה שעלול להתפתח.
ואל תשכחו בקבוק מים לכל אחד.
2. מול אלימות מילולית: יש כמובן אפשרות לשתוק, להימנע מתגובה. דרך זו תתפרש כחולשה ועלולה להזמין תוקפנות יתר. בכל מקרה אסור לגלות פחד או חולשה.
אפשר להתנתק במצב כזה, לסגת, או לחפש חסות של כוחות הביטחון. על דרכים כאלה או אחרות אתם צריכים להחליט מראש בהתאם לעקרונותיכם וליכולתכם, אך עליכם לדעת מראש מה ואיך עושים, לא להרגיש מופתעים ולא להרגיש שנמצאים במצב שלא יודעים איך לצאת ממנו. ובכל מקרה לפעול יחד כצוות, לא להתפרק. כן, כמו בצבא, לא להשאיר פגועים בשטח כי מי שיימצא לבד יהיה פגוע.
התגובה החזקה היא מה שנקרא "תקשורת אמפתית". המטרה היא הומניזציה של הצד השני לפחות ביחס אלינו. אנחנו משדרים ביטחון, חוסר פחד ונכונות ליצור קשר. אני מביא מספר דגמים, אתם כמובן צריכים לשנות ולהתאים אותם לפי הבנתכם ומזגכם. בכל מקרה, חשוב מאוד שתדעו איך תדברו ומה תאמרו אם תחליטו לקיים קשר עם התוקפים.
צריך לעשות הכל כדי שלא ייווצר מצב שלא תדעו מה להגיד.
דגם התגובה לאלימות מילולית:
"בוא דבר איתי ברצינות. אני מוכנה להקשיב לך באמת ובכבוד. דבר אליי!"
אם הגידופים והאיומים נמשכים, ממשיכים להזמין את הצד השני לשיחה על פי אותו דגם, למשל "אתה לא צריך לקלל אותי כי אני רוצה להבין מה באמת אתה חושב ומרגיש. דבר אליי, תסביר לי."
אם העמידה האיתנה אך האמפתית שלכם תצליח אל תנסו להתווכח. אמרו משהו כמו "כעת, אני הקשבתי לך ברצינות ואתה אישרת שהבנתי אותך. אתה מוכן לרגע להקשיב למה שיש לי לומר?" – אם תהיה אפשרות, רצוי שיהיה לכם מסר מוכן המכוון ללב המוסרי של העניין ושל הצד השני.
3. מול איום באלימות. העיקרון המוצע הוא להכחיש את כוונת האלימות של הצד השני ולאחר מכן לחזור על הנכונות להקשיב לו באמת:
"לא! אני יודע/ת שלא תכה או תפצע אותי כי אתה איש כבוד ולא פושע, ואין לך שום צורך לפגוע באדם שלא מאיים עליך אלא מוכן להקשיב לך ברצינות. דבר אליי."
4. במקרה של פגיעה אלימה. תוך כדי טיפול בנפגע, "לך מהר ותזעיק אמבולנס. אתה תעמוד לדין על כך, אז לפחות עשה הכל כדי שהפשע שלך לא יהיה חמור."
———————————————————————–
אשמח באמת לקבל תגובות. אולק נצר
תודה אולק – נעים להכיר.
אני מקוה שעוד אנשים יחשפו לדברים שכתבת. ניכר שהם מבוססים על הבנה וניסיון. מן הסתם כדי לרכוש מיומנות ולגלות מה עובד יותר ומה עובד פחות יש צורך להתנסות. למרבית הצער נראה שיהיו עוד הזדמנויות רבות להתנסויות כאלו.
אצור קשר ואשמח להיפגש
אביב
אריק, הקישור ששמת נמחק.
הוא קשור לרשימה הזו רק בעקיפין. יתר על כן, למרות שהוא טוען "שיש הוכחות מצולמות" הוא לא מביא הוכחה לאף אחת מהטענות שהוא משמיע. אין לי רצון לתת יד להתנהלות כזו.
יש לי הרבה כבוד לאולק נצר ולדרכו. לימודי תורת הנפש הבודהיסטית הביאו אותי גם להכיר מעט מן המעט מהשקפותיהם של טיכ-נאט-האן, ושל נחי אלון ויענקלה רז. אבל אנחנו מוקפים בבורות אפילו אצל אלה האמורים לדעת. בתוקף גימלת סיעוד ( זמנית, אני מקווה) מגיעה אל ביתי 3 פעמים בשבוע בחורה דתית כבת 40. והבוקר הייתי המומה לשמוע ממנה שלדעתה אלוהים ברא רק את היהודים. ( הויכוח התמהוני היה אם הוא ברא גם את הערבים….. שלא לדבר על שאר היקום). אם זה החינוך – אנחנו פשוט מדברים בשפות שונות! ורק באמצעות שינוי דרכי החינוך של הילדים נוכל לדבר בשפה אנושית אחת. זה בתמצית. קשבה בתגובה להקיף יותר.