ניהול מאבקים לא אלימים – פרקטיקה ומהות. חלק א

מאבקים לא אלימים מתקיימים בישראל מזה שנים רבות בשלל נושאים חברתיים ועל ידי קבוצות אוכלוסיה מגוונות. למרות זאת מרבית המאבקים שהתרחשו עד כה בארץ הסתפקו בטקטיקות של מאבק לא-אלים במקום למצות את הפוטנציאל האסטרטגי של מאבקים מסוג זה. שימוש מוגבל זה והיעדר הבנה מספקת לגבי מאבקים לא-אלימים מחלישה מאוד את האפקטיביות שלהם. אני מקווה שרשימה זו ואלו שיבואו בעקבותיה יתרמו לשינוי מצב זה ולניהול המאבקים הלא-אלימים הבאים עלינו לטובה.

הדברים נכתבים הן מתוך ההתנסויות שלי לאורך השנים והן מתוך קריאה בכתבים של יוג'ין שארפ – כנראה המומחה העולמי למאבקים כאלו (בכמה מקומות הדברים שאכתוב אינם עולים בקנה אחד עם דבריו של שארפ ולא תמיד אטרח לציין זאת).

בראש וראשונה חשוב להבין שמאבק לא-אלים אינו עניין של יפות נפש. זה הוא מאבק לכל דבר שמטרתו שינוי המציאות והשגת מטרות תוך התגברות על יריב חזק שמסרב לכך. כשהיא מנוהלת נכון פעולה לא-אלימה מוציאה אל הפועל את העוצמה של הצד הנאבק ומחלישה את הצד היריב.
למאבק לא-אלים יש לא מעט יתרונות על המאבק האלים: הוא מונע את ההרס שכרוך בשימוש באלימות, הוא נוטה ליצור תנועה (ובסופו של דבר חברה) פחות היררכית ויותר דמוקראטית, הוא מאפשר לצאת למאבק ולנצח בו גם כשלכאורה

בהנחה שהתמונה לא צולמה בסוריה, את העץ הזה יהיה קשה מאוד לעקור. פעולות ממין זה התרחשו במאבק למניעת הסלילה של כביש 6 (לצערי לא מצאתי תמונה) וגם במאבקים של חרדים נגד חילול קברים, פלסטינים ואנשי שמאל נגד בניית חומת ההפרדה. גם פעילים ימניים פיתחו מיומנות מרשימה בפעולות כאלו אבל נראה שהיום הם מעדיפים להכות, לשרוף ולירות

נמצאים בעמדת נחיתות, הוא מאפשר לחלקים רחבים של הציבור לקחת חלק (מאבק אלים הוא תמיד נחלתו של חלק מסוים וקטן מהציבור), הוא מעורר אהדה ותמיכה והוא נכון מוסרית.

בנסיבות מסוימות אי-האלימות עצמה תוציא את היריב משיווי המשקל שלו ותהיה המפתח לניצחון. מאבקים לא-אלימים התקיימו לאורך כל ההיסטוריה. המאה ה-20 ראתה אין ספור מאבקים כאלו (לרשימה המרשימה – שמשום מה אינה כוללת את ההתקוממויות הלא-אלימות במצרים, טוניסיה וסוריה – ראו כאן)

מאבק לא-אלים הוא כלי אפקטיבי עבור ארגוני עובדים, תנועות עממיות ואוכלוסיות שלמות כמו גם לאנשים פרטיים וקבוצות קטנות. לו גלעד שליט היה מסרב להשתתף (טכניקה בסיסית של מאבק לא-אלים) בראיון שערכה איתו הטלוויזיה המצרית, הראיון לא היה מתקיים וזאת אף בלי לפגוע או לעכב את שחרורו. אמנם קשה לצפות שאחרי 5 שנים של שבי, אדם יהיה במצב התודעתי שיאפשר לו לנקוט התנגדות ממין זו. בכל זאת מדובר בדוגמא תיאורטית שממחישה היטב הן את האופן שבו מאבק לא אלים מעצים את הנאבק והופך אותו מקורבן לאדון לגורלו והן את העובדה שהיכולת להתנגד כרוכה בהכנה מנטאלית ובמצב פסיכולוגי ראוי. בניגוד למקרה שליט והמצרים, פעמים רבות התנגדות לא-אלימה עלולה להיתקל באלימות פיזית קשה ומסוכנת מצד המחנה היריב, המשטרה וכוחות הביטחון. לכן חשוב שלצד התחכום והתעוזה שבעצם פעולת ההתנגדות יתקיימו לימוד והכנה ראויים איך לנטרל התקפות אלימות ולשמור על הביטחון הפיזי – והנפשי – של הפעילים. אפשר לעשות זאת על בסיס טכניקות פשוטות של אמנויות לחימה שניתנות ליישום על ידי כל אדם ואישה ושלמרות המקור הלחימתי שלהן אין בהן שום דבר אלים וחלקן אפילו לא כרוכות במגע פיזי.

מאבק לא-אלים מורכב משלוש שיטות פעולה עיקריות: מחאה, אי-שיתוף פעולה ושיבוש.

מחאה היא צורת פעולה המוכרת לנו היטב – הפגנות, משמרות מחאה, חלוקה של פליירים, כתיבה בעיתונים, והיום גם בלוגים, פייבוק וטוויטר כולן דרכים של מחאה. יתרונה של דרך המחאה הוא שבהשוואה לשתי השיטות האחרות קל יחסית לארגן אותה ולרתום אליה אנשים. יחד עם זאת חשוב להבין את מגבלותיה של המחאה. כפי שכותב שארפ

עצם ההימנעות מאלימות ואמירת המילים "בלתי-אלים" אינה מניבה כשלעצמה את התוצאות הרצויות. רק לעתים נדירות היריבים שלנו ישנו גישה מרצונם ויוותרו משום שכך נכון לעשות.

נחי אלון בוטה הרבה יותר :

מחאות אינן משנות את המציאות, מאבקים משנים אותה. מחאה אינה יותר מאשר ביטוי של דעה, תקווה, תוך ציפייה שהצד השני יבין את הכאב והזעם וישקול מחדש את מעשיו. מה שנקרא, "להאזין לרחשי לב הציבור". אבל ממשלות אינן רוצות וגם אין להן סיבה לשנות את המדיניות שלהן אלא אם כן הן פוגשות עוצמה שמחייבת אותן לעשות זאת.

במשטר דיקטטורי, מחאה פומבית מהווה שבירה של "הסדר החברתי" שמאפשר את העוול ולכן היא איום על המשטר. אבל בדמוקרטיה, היותה של מחאה אפיק פעולה לגיטימי מקהה למרבית הצער את עוצמתה. מפגינים, חוזרים הביתה ועולם כמנהגו נוהג. ניסיתי לחשוב על דוגמאות של מחאות שהצליחו לשנות את המציאות. "הפגנת ה-400,000" אחרי הטבח בסברה ושתילה למשל, הובילה לועדת חקירה שבסופה הודח אריאל שרון יחד עם כמה אנשי צבא. כשחלקתי את המחשבה הזו עם בת הזוג שלי היא הצביעה על כך שאמנם פוטרו כמה אנשים אבל השיטה המיליטריסטית לא שונתה כהוא זה ובסופו של דבר שרון והברוטאליות שלו זכו בראשות הממשלה. דוגמא אחרת היא מוחמד בועזיזי שהעלה את עצמו באש בתוניס והצית בכך מהפיכה שהפילה את המשטר בארצו, שוטפת את המזרח התיכון ומגיעה היום גם לארצות מערביות. אלא שהתאבדות מחאה בפני עצמה לא גרמה לאף משטר ליפול (עשרות נזירים הציתו את עצמם בימי מלחמת וייטנאם ובימים אלו נזירים טיבטיים מעלים את עצמם באש  ואנחנו אפילו לא שומעים על כך). המהפיכה בתוניס היא תוצאה של מאבק שהמחאה של בועזיזי נתנה לו את הדחיפה הדרושה. כוחה של המחאה – כפי שהתאבדותו של בועזיזי ממחישה היטב – הוא בכך שהיא מביאה לידיעת הציבור אי-צדק ומלהיבה אנשים לדרוש צדק. מחאה היא דרך מצוינת לגייס תמיכה ולבנות כוח. אבל כוח שלא עושים בו שימוש אפקטיבי אינו מהווה איום ומשול לצחצוח חרבות שאין מאחוריו מאום. היריב אינו צריך

זוכרים את הסצינה מאינדיאנה ג'ונס בה מאיים עליו סייף שמלהטט בחרבו בוירטואוזיות מהממת? ג'ונס נראה לרגע המום אבל הסייף נסחף בהפגנת הוירטואוזיות שלו ושוכח שצריך גם לתקוף. בסופו של דבר ג'ונס שולף אקדח ויורה בו.

לעשות דבר זולת להתאזר בסבלנות שכן הכוח של המתנגדים אינו מפריע לו להמשיך במעשיו. במוקדם או במאוחר המתנגדים יתעייפו ואם צריך לעזור להם בכך הוא ישמח לסכסך ביניהם, להשמיץ אותם או לתת להם איזו סוכריה שתמוסס את מחאתם.

המחאה החברתית בישראל היא דוגמא מצוינת לכך. תוך שבועות ספורים פערים כלכליים וחברתיים הפכו מנושא אזוטרי במקרה הטוב ומעורר התנגדות במקרה השכיח לסיפור החם של השנה שכוווולם תומכים בו. חל כאן תהליך מדהים של העצמה, העלאת מודעות ובניית כוח. אלא שכוח בפני עצמו אינו שווה הרבה. "אבל רגע", אתם אולי מתמרמרים, "במשך שבועות היתה כאן מחאה אדירה וההפגנות הכי גדולות שנראו כאן אי פעם. יש לנו המון כוח וזה קורה גם בשאר העולם. חייבים להקשיב לנו". מסתבר שלא חייבים להקשיב. לא די במחאה ולא די בכוח. כדי להיות אפקטיבי, הכוח צריך להיות מופעל כך שיאיים על היריבים שלנו. איך מפעילים עוצמה אדירה כזו בצורה לא אלימה? ובכן, כל עוד לא נמצא את הדרך לעשות זאת (וכאמור לא מדובר בכזה סוד גדול) המחאה לא תשיג הרבה. חלקים מהציבור כבר התעייפו, חלקים אחרים מתוסכלים מהציניות הממשלתית והיעדר שינויים ממשיים, מי שניסה לעבור לפעילות של התנגדות הוכה, נעצר ובעיקר נודה ממעגל ההובלה של המחאה. אפילו הדיבור על הפניית הכוח של המחאה אל השדה הפוליטי על ידי הקמת מפלגה חדשה הוא עדות לכך שחסרה הבנה לגבי דרכים יעילות של מאבק, כאילו שהדרך היחידה להשפיע היא בכנסת.

למחאה יש כוח נוסף והוא היכולת שלה ליצור שינוי תודעתי: היא יכולה לגרום לנו לפקפק בדברים שקיבלנו כמובנים מאליהם ולחשוב על אפשרויות שקודם כלל לא היינו לוקחים ברצינות. שינוי תודעתי כזה יכול להסיר חסמים של פחד, של מסורת ושל טאבואים חברתיים. דוגמא מעולה היא התפטרות הרופאים המתמחים. קשה לי להאמין שללא האווירה הציבורית בחודשים שקדמה להתפטרות שלהם הם היו מסוגלים להעיז – או אפילו לחשוב – לנקוט בצעד כזה. אולם מרגע שהמחסום הפסיכולוגי הוסר אי אפשר למנוע מהם לממש את הכוח שלהם. גם בית המשפט לא יוכל למנוע זאת.

בארץ מתקיימים היום שני מאבקים חברתיים שקל להזדהות עימם ושמבטאים את הנושאים המרכזיים של המחאה מהקיץ: משפחות של מחוסרי דיור פולשות למבנים נטושים וקבוצות עובדים שונות שובתות למען שינוי תנאי העסקתם. המאבקים הללו צריכים תמיכה של ציבור כמה שיותר רחב: תמיכה מוראלית, סיוע לוגיסטי ומימון כספי (נסו אתם להסתדר בלי משכורת כשאתם שובתים לאורך חודשים). מצד אחד, ללא תמיכה כזו רוב המאבקים הללו יכשלו. מצד שני המאבקים הללו הם בדיוק הערוץ שחסר למחאה על מנת להביא לידי ביטוי את הכוח שלה באופן שיכריח מעסיקים, גורמי תכנון ואת הממשלה להיענות לדרישותיה. אם לצטט שוב את נחי אלון –

על מנת לטשטש את העובדה שהן ניצבות בפני כוח אמיתי, ממשלות נוטות לכנות מאבקים כ"מחאות" (כלומר, מעשה חיובי אך תמים) או "הפרות סדר" (כלומר, מעשה שלילי ולא פטריוטי).הבה ננטוש את המושג המנומס, הנייטרלי ולחלוטין לא מתאים של "מחאה" ונכריז בקול ברור שאנחנו נאבקים על מנת לגרום לממשלה לשנות את המדיניות, סדרי העדיפויות והמעשים שלה. אנחנו נכונים לשלם את המחירים הדרושים.

אפשר לקרוא כאן את הרשימה המצוינת של עידן לנדו על חלק מהמאבקים הללו ואת הדיון – בתגובות שלי ושל אחרים – לגבי הקושי לשנות את המציאות והצורך לעבור ממחאה למאבק.

ובכן, האם אנחנו נכונים לשלם את המחירים הדרושים? כמה מתוך מאות אלפי האנשים שהפגינו כאן לפני פחות מחודשיים יהיו מוכנים לתת מאה שקל לטובת קרן שביתה לעובדי קבלן שנאבקים על שינוי תנאי העסקתם? סביר להניח שבלי הנכונות הזו, לא ישתנה כאן הרבה.

הרשימה הבאה תתאר את שתי השיטות של אי שיתוף פעולה ושיבוש – שהן אלו שהופכות מאבק לאפקטיבי – תוך הבאת דוגמאות מוכרות והצבעה על הנסיבות שבהן יהיה יעיל (או לא יעיל) להפעיל אותן.

צילום - אוהד אביב. פעילי גרינפיס גולשים מגשר המיתרים בירושלים. פעולת המחאה הזו נתנה חשיפה ורוח גבית למאבק מוצלח שהסתיים בהחלטה על ביטול הכוונה להקים תחנת כוח פחמית באשקלון.