על הסרט "בודרוס" – והזמנה לצפות בו במסגרת סיור בכפר אל-וולאג'ה

ביום שלישי בערב יתקיים סיור של דהרמה-אקטיביסטית להכרת אל-וולא'גה ותוואי החומה המתוכננת סביבו. פרטים והצטרפות, כאן.
בין השאר יוקרן שם גם הסרט התיעודי על המאבק שהתנהל בכפר בודרוס נגד החומה. מאבק לא אלים שהסתיים בהצלחה גדולה.

דורון צור, איש יקר, ראה את הסרט ולהלן רשמיו. אני מזמין אתכם לזכור תוך כדי קריאה שמה שקרה והסתיים בבודרוס הוא מנת חלקם של כפרים רבים בגדה היום. אלא שבכפרים אלו דבר לא הסתיים וההצלחה אינה מובטחת. ביום ראשון בג"ץ אמור לפסוק במספר עתירות שהוגשו בעניין החומה בוולאג'ה. נקווה לטוב אבל עתירות אחרות של תושבי הכפר כבר נידחו.
לאלו מאיתנו שנרתעים מהמחשבה על עמידה מול בולדוזרים וחיילים חמושים אני רוצה להציע שהמאבק הזה אינו רק של הפלסטינים. זה מאבק של כולנו ומי שהאינטנסיביות של מאבקים דוגמת בודרוס היא למעלה מכוחותיו מוזמן לפעול בדרך אחרת, חשובה מעין כמותה: לעורר את דעת הקהל הישראלית לגבי המתרחש שם. יש דרכים לעשות זאת ונדון בחלקן ביום שלישי.

דרך אגב, הרשימה הזו פורסמה גם בבלוג החדש של דהרמה אקטיביסטית בישראל.

ודבר אחרון לפני התיאור של דורון – טריילר לסרט.

בודרוס – סיפור על מאבק לא אלים בגדר ההפרדה (מאת דורון צור)

לפני כשבועיים צפיתי, יחד עם עוד חברים ושותפים לדרך השלום בסרט תעודי בשם "בודרוס".

הסרט מגולל את סיפור מאבקם הלא אלים של תושבי הכפר הפלסטיני בודרוס (ליד רמאללה), שעומדים בפני שרירות הלב של הרשויות הישראליות, אשר מחליטות יום אחד להעביר את גדר/חומת ההפרדה בתוך הכפר  כך שהיא מותירה 90 אחוז מאדמות הכפר החקלאיות אל מעבר לחומה ללא גישה.

בודרוס, כמו כפרים פלסטינים רבים , נישען על גידול כרמי זיתים כעיקר פרנסתו.

אינני מתמצא בסוגיית חומת ההפרדה ולא בשיקולים הפוליטיים, הביטחוניים והגיאוגרפיים של הרשויות הישראליות בבנייתה. אני מכיר את האמירות השטחיות ואת המיתוסים, שמנמקים את הצורך בה. בעיקר אני רואה את האיוולת, את העוול ואת הפחד,שבאים לידי ביטוי בבחירה להקים חומה שכזאת בינינו לבין הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים.

שוב צעד חד צדדי של מדינת ישראל, מתוך גישה מתנשאת ופטרונית, שזועקת עד בלי די שאין פרטנר בצד השני ולכן עושה את החלטותיה לבד ותוך כדי כך, מייצרת עוד ועוד שנאה ואיבה בניינו לבין שכנינו. וברמה האנושית, מעמידה עשרות אלפי בני אדם בפני מבנים חדשים של אפליה, הסגר, דיכוי ובידוד, מולם ובתוכם הם צריכים לחיות יום יום, שעה אחר שעה.

בודרוס הוא כפר קטן בן כ-1500 איש. הסיטואציה הזאת, מאתגרת את תושבי הכפר, שעומדים חסרי אונים מול המציאות החדשה. היא גם מולידה מנהיג חדש, עממי ודמוקרטי, איש נעים הליכות ורגיש, אך נחוש ואיתן בדרכו להוביל מאבק לא אלים של הכפר בגדר. הוא רותם בהדרגה צעירים ומבוגרים מכל הפלגים כולל חמאס(כולם גברים כמובן) לא לעמוד מנגד, כשהדחפורים מגיעים לעקור את מטעי הזיתים, להרים סלעים ולצור תשתית להקמתה גדר.

הסרט ללא קריינות,בלי לשמוע דברי הסבר חיצוניים של הבמאי, מביא בפשטות את התמונות והקולות מהשטח. הוא מלווה את התהליך מראשיתו ועד ניצחונו של הכפר על הגדר.

עיאד, מי שמוביל את המאבק, נוגע ללב, מעורר השראה ביכולתו לקחת אחריות בלי שמץ של "היות קורבן" . אין רגע אחד בסרט שהוא מרים ידיים מהאמונה זה אפשרי : לשנות את ההחלטה.

לצד המנהיגות הגברית הזאת, צומחת לה מנהיגות נשית, שאינה מובנית מאליה בחברה הפלסטינית (אם כי ראינו את פניה בעבר בשתי האינתפדות).

בתו של עיאד, נערה על סף הפיכתה לאשה, עוטה רעלה, עיניה חמות ורושפות, סקרניות וחוקרות, מספרת כיצד פנתה לאביה ובקשה שיאפשר לנשים להשתתף במאבק. אביה נעתר לה. מאותו רגע, הנשים מצטרפות לחזית המאבק. שורות שורות אל מול החיילים.

הנשים יוצאות להפגנות והן מביאות כוח אחר : שורשי, נשי, הן מבטאות את זעקת הכעס של שורשי עץ הזית, אותם עוקרים הדחפורים. הן מבטאות את זעקת הכאב של "האם הגדולה" – אמא אדמה שרגביה נהפכים על קרביהם, הן  מבטאות את זעקת השבר של כל אם ואם באשר היא, שבנה (הגבר הצעיר) לובש מדים, נוטל כלי נשק ויוצא להלחם באחיו, בני האדם.

הן מייצגות את האמהות באשר הן שקוראות לחיילים להביט בעצמם ובמעשיהם.

"הם בסך הכל ילדים בני שמונה עשרה" אומרת בתו של עיאד, "בגיל הצעירים שלנו שהולכים וזורקים אבנים…"

היא מבינה שנדרש אומץ לב לפעולה גם ברגעי פחד וזאת מתוך אמון שיש אפשרות לשינוי. היא קופצת לבור, שנפער באדמה ע"י הדחפור, ניצבת ליד עץ זית גדול היא מונעת בגופה שלה את עקירתו. הדחפור נסוג. הסכנה הוסרה. אבל רק ליום אחד ! למחרת יבואו שוב הדחפורים מלווים באנשי מג"ב, יניסו את המפגינים ברימוני גז וכדורי גומי ויעקרו את עצי הזית שבמטע. וכך 54 הפגנות אל מול נסיונות חוזרים ונשנים להקים חומה לא רק בתוך הכפר, אלא בתוך ליבנו – יהודים וערבים כאחד! .

תמונה קשה, מכאיבה לראות איש זקן, כורע לפני עץ זית עקור כאילו היה בנו. ומדוע" כאילו"- עבורו העץ הזה, חי חיים שלמים החל מרגע נטיעתו. הוא ליווה אותו יום יום וראה אותו בגדילתו ובפריחתו. דאג לטפל בו ולאפשר לו להניב פירות. "כי האדם עץ השדה" כבר אמרתי. תמונה קשה ומכאיבה לא פחות היא של אשה זקנה, שפניה כגזע עץ הזית, חרושים תלמים וחריצים, היא מביטה לעדשת המצלמה ואומרת : "אנחנו קשורים לעצים האלה כל כך, אנחנו קוראים להם בשמות של האמהות שלנו". כן, לא רק "לכל איש יש שם", גם לכל עץ יש שם !

תושבי הכפר מכירים בשלב מסוים את החיילים, שנמצאים בשטח אפילו בשמותיהם. חיילת מג"ב אחת (חריגה בנוף הגברי) זוכה לפניות חוזרות ונשנות של הנשים הפלסטיניות לעזוב את הצבא ולא לפעול נגדן. אחוות הנשים לא זוכה להדהוד אצל החיילת הישראלית. היא ממשיכה לעשות את תפקידה ואף מספרת בסרט, שגם השתתפה בפינוי מתנחלים מגוש קטיף! פעם היא פה ופעם היא שם. האם היא קורבן של מבני הדיכוי בחברה ? האם היא תוצר של שטיפת המוח בישראל ושל החשיבה המקובעת ש"אין מה לעשות" , שנגזר עלינו לחיות על חרבנו ? כך נראה לי.
היא לא מסוגלת לבטא רגשות באותו זמן. נדמה שגם לאחר שחרורה מהצבא, אין לה יכולת להתבונן לעומק הסיטואציה בה נטלה חלק, על תפקידה ועל המחיר שלו לעצמה כפרט ולחברה בכללותה. יחד עם זאת, היא רואה את הסרט כמאוזן ואובייקטיבי ומבטאת הבנה למאבקם של הפלסטינים בחומה.

מרגש לראות את ההפגנות הולכות וצוברות עוצמה. גם הלבטים והרצון לשמור על כך, שהמאבק לא יתדרדר לאלימות. הרי לא חסר הרבה שהמפגש סביב הגדר ועקירת הזיתים יעורר מהומה ואלימות בין הצדדים. החיילים הישראלים עושים את עבודתם ! אין ביטוי של רגשות, יש משימה למלא. הם לא יוצאים הרעים בסיפור, אבל גם לא הטובים ! הרעים נמצאים מחוץ לסרט, הרחק מעיני המצלמה – הממשלה וקברניטיה שהחליטו לבנות חומה.

אני הולך עם תחושה כבדה שהחלטה כזאת להעביר חומה בתוך כפר היא מעשה עוולה שרירותי.  מדוע דווקא בתוך הכפר הפלסטיני? מדוע לא לאורך הציר הזה על חשבון שטח בתחומיה של מדינת ישראל ? ומדוע בתוך מטעי הזיתים שהם עיקר הפרנסה של תושבי הכפר? ( לאלה הוצע דרך אגב פיצוי על אובדן אדמה והמטעים, אך הם סרבו לקחתו על מנת לחזק את המאבק בחומה).

אני מתכווץ אל מול תמונות של מחאה לא אלימה, שהשליטה עליה הולכת לאיבוד והיא מקבלת פנים של צמיגים בוערים, חסימות כבישים ואבנים נזרקות מצד נערים פלסטינים (המבוגרים מנסים להרגיע) ומן העבר השני רימוני גז וכדורי גומי. "רק שאף אחד משום צד לא ייפגע" אני ממלמל בשקט מנטרה שמרגיעה אותי. לרגעים אני שוקע לתוך הסרט והסיפור כאילו לא הייתה זו מציאות חיינו !  ובמקביל אני מתפלל, שהמאבק יחזור להיות לא אלים בהמשך על מנת להוכיח לרשויות הישראליות,לתקשורת הישראלית המגויסת והשטחית ולרב הציבור הישראלי , שיש פלסטינים שפועלים אחרת אל מול המצב הנוראי בו הם מצויים. פלסטינים שלא מאבדים את התקווה משיתוף פעולה עם יהודים וישראלים, שמכירים בכך שיש ישראלים "אחרים" ולא כולם הסטריאוטיפ של החייל או המתנחל. אני רוצה שידעו ויראו את הסרט הזה: אבא שלי ואמא שלי והמוכר בחנות המכולת , ונהג שלקח אותי טרמפ ועוד ועוד. כל מי שלא מאמין שפלסטינים הם פרטנרים לחיים בארץ הזאת, שלא יודעים שיש מנהיגות אמיצה ונחושה ולא אלימה בקרבם. פלסטינים שמגלים אחריות לילדיהם ודואגים לקחתם מבית הספר, על מנת שלא ימצאו את דרכם משעמום ומסקרנות אל תוך ההפגנה וייפגעו חס וחלילה.

יש בקרבם מנהיגים בשיעור קומה שלא מבייש את גנדי ומרטין לותר קינג. בעלי כריזמה עממית, אומץ לב ונחישות להוביל מאבק אנושי קהילתי נגד עוולות הכיבוש.

לקראת סוף הסרט, עולים הצעירים הפלסטיניים על הגדר, שנבנתה מתיל  וחותכים אותה. אפשר לראות את תל אביב ברקע (10 ק"מ בקו אווירי ואלפי קילומטר במרחק הלב והתודעה). השמש שוקעת בים, אבל המאבק הפלסטיני הזה, לא אלים, אישי ואנושי – זורח.

עיני מלאות דמעות. אי אפשר שלא להזדהות עם הניצחון הזה, במיוחד כי הוא צודק. במיוחד כשהוא מושג בדרך נחושה אבל לא אלימה. בפרט ששותפים למאבק גם יהודים ישראלים ובינלאומיים. במיוחד שאתה נוכח לכנות בדיבורם של מנהיגי המאבק על הקשיים והקונפליקטים הפנימיים בתוך החברה הפלסטינית. במיוחד שאתה מגלה את חיוכו של זה שעשה צעדים קטנים יום יום, באמונה עיקשת, אל מול גוף גדול ואדיר, לרגעים חסר פנים אנושיות, על כך שהמשימה הושגה בהצלחה.

נשארתי עם כעס חמוץ על הקלות הבלתי נסבלת של העברת תוואי החומה בתוך הכפר ואחרי תשעה חודשי מאבק, מחיקתו והעברתו מתוך הכפר, קילומטרים ספורים מערבה! האמנם משרטט החומות לא יכול היה למנוע את כל הסיפור מתחילתו ? האם לא יכול היה למתוח את הקו מראשיתו לא בתוך הכפר ועל חשבון חייהם וגורלם של תושביו. ואולי , אני עונה לעצמי, ברמה גבוהה יותר, רוחנית – המהלך הזה, נועד להיות מבחן עבור הקהילה הקטנה של בודרוס, כדי להוציא מתוכה מנהיגים שכאלה, גבורה וחסד שכאלה, התמודדות אמיצה שמגלה את פניך ואת פני יריבך/אויבך והן לא שונות בהרבה אלו מאלו.

אני נזכר שפעם אנחנו היינו "אנחנו" מאחורי הגדר, מאחורי חומה. פעם לא אפשרו לנו לצאת מישוב לישוב ותחמו אותנו בתחום מושב. כן תמיד יש הסברים וסיבות ותמיד יהיו מי שיגידו שאין מה להשוות. שיגידו.
אני לא מאחל לאף אחד מאתנו שגר תחת גפנו ותאנתו, שיבוא אליו מישהו יום אחד ובתואנות כאלה ואחרות, יקבע שעליו לפנות את אדמתו ולהיפרד מחלקת גידוליו אותה אהב.

אני מצדיע לאנשי בודרוס, אני בוכה את כאבם, אני מוקיר את אומץ לבם לפעול שלא בדרך אלימה.
אני מזמין אותנו הישראלים לראות את העוול, שאנחנו עושים בשטחים לאוכלוסייה שלמה, אני מזמין אותנו הישראלים להכיר בכך שלפלסטינים יש זכויות על אדמתם, על תרבותם ועל ניהול חייהם.

ובעיקר אני קורא לישראלים להושיט יד לפרטנרים בצד השני והם קיימים – על מנת לצור חיים משותפים המושתתים על צדק, כבוד ושיויון בין בני אדם בארץ הזאת.

לכו לראות את הסרט הזה, עכשיו ! הוא בעיני אחד הסרטים החזקים ביותר שראיתי על מאבק אנושי לא אלים המעורר השראה ! סרט אופטימי בתקופה בה מוכרים לנו שאין סיכוי לשלום.

—————

דורון צור – תרפיסט, איש תיאטרון וחינוך. מעורב בעבודת ריפוי ושינוי תודעה במסגרות שונות טיפוליות, חינוכיות סביבתיות וחברתיות. נוטל חלק במעגלים ופרויקטים של דיאלוג יהודי ערבי.