הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי חי בשנים 1961-1908 ואת הפילוסופיה שלו אפשר לשייך לזרמי הפנומנולוגיה והאקזיסטנציאליזם. פילוסוף צרפתי מודרני – מה יכול להיות יותר שכלתני ומופשט מכך? ובכל זאת, במוקד הפילוסופיה של מרלו-פונטי עומד הגוף. התוצאות מרתקות.
ב"פנומנולוגיה של התפיסה" שהוא אחד מספריו הראשונים, העמיד מרלו-פונטי את התפיסה (Percetion) כפעולה היסודית ההכרחית
להכרה האנושית. בהמשך לאמירתו של הוסרל ש"מודעות היא תמיד מודעות למשהו", הצביע מרלו-פונטי על התפיסה כעל האמצעי דרכו מגיעים הדברים לידיעתנו. התפישה הזו היא (כמובן!) גופנית. זאת ועוד, אליבא דמרלו-פונטי הגוף אינו סתם אובייקט פאסיבי אשר מעביר אינפורמציה – קלטי החושים – אל המוח: התפיסה היא פעולה אקטיבית של הגוף החי שבא במגע-גומלין אינטימי עם העולם.
בהצהירו על האקטיביות של הגוף החש והאינטימיות של המגע עם העולם בידל את עצמו מרלו-פונטי הן מגישות אידיאליסטיות להכרה והן ממודלים חומריים שלה. בניגוד לגישות דוגמת הרציונאליזם, עבור מרלו-פונטי, ההכרה איננה פעולה בלעדית של השכל או הנפש שפועלים בנפרד מהגוף. מצד שני, מרלו-פונטי הבין שהגוף הוא דבר חי. זאת בניגוד לאמפיריציזם ולבהייביוריזם שנעשה מאוד פופולרי בראשית המאה ה-20, וששאפו להסביר את ההכרה האנושית כלא יותר מאשר חומר. הגוף של מרלו-פונטי רווי בנפשיות: זה הוא גוף מודע, שיש לו העדפות, שמפרש את מה שהוא פוגש ואף מושפע על ידו.כך, ארבע מאות אחרי שדיקארט הצרפתי קיבע בחשיבה המערבית את הפרדת הגוף מהנפש, מצליח בן ארצו להציע תיקון:
הנפש התופסת היא נפש בשרית. ניסיתי ראשית כל למקם מחדש את שורשי הנפש בגופה ובעולמה, בניגוד לדוקטרינות המתייחסות לתפיסה כאל תוצאה פשוטה של פעילות הדברים החיצוניים על גופנו ובאותה מידה כנגד אלו המתעקשות על אוטונומיית התודעה.
הגישה שהציע מרלו-פונטי אינה מתמצה באיחוי קונספטואלי של גוף ונפש; ההשפעות שלה דרמטיות ביותר. הדברים אינם סתם נתונים לתפיסתנו האובייקטיבית. לא, מכיוון שתפיסה היא תוצאה של אינטראקציה ואינטימיות הרי שהגוף התופס מעצב ומשפיע על מה שנתפס והדברים מגיעים להכרתי לא "כפי שהם" באיזשהו מובן מופשט ואובייקטיבי אלא כפי שהם נוגעים בי. במובן הזה, תפישה היא פעולה כמעט רגשית בשונה מאוד לאידאל של ידיעה שכלתנית, רציונאלית וקרה. אם אני רוצה לדעת את העולם עלי להתעניין בו. עלי להניח לעולם למשוך אותי, לפתות אותי וליצור בי העדפות – זו המשמעות של מגע. התובנה הזו שומטת את הקרקע מתחת ליומרה הפילוסופית של גילוי חוקים או כללים אשר מתארים ומסבירים: את המציאות, את החיים ואת עצמנו. התפיסה, אומר מרלו-פונטי, מגלה בפנינו נוכחויות ולא אמיתות. הפילוסופיה של מרלו-פונטי מציעה לנו לוותר על חוקים ובמקום זאת לבוא במגע מיידי ולא מתווך עם מה שישנו.
מכיוון שהתפיסה איננה אובייקטיבית אזי הידיעה שלי היא תמיד חלקית. תמיד נותר דבר מה שנסתר ממני. הכוונה כאן אינה להצביע על חוסר השלמות של הידיעה שלנו אלא על כך שאל לנו להתקבע. הדברים, בין אם הם "פשוטים" כמו כיסא ובין אם הם המציאות כולה, ממשיכים להיחשף בפנינו מרגע לרגע. תמיד יש מה לגלות. אי האפשרות של מגע מלא עם מה שיש (תמיד יהיה משהו שנסתר מאיתנו) אינה סיבה לוותר על הרצון בגילוי או להסתפק בהפשטות ודמיונות שונים. להיפך, אי האפשרות הזו היא היא הסיבה להמשיך ולהישאר במגע חי. מרלו-פונטי מזמין אותנו להתעורר אל העושר הבלתי נדלה של הקיום.
אי ההתקבעות שהוא מדבר עליה היא גופנית לא פחות מאשר מנטאלית. מרלו-פונטי מציג את התפיסה כחוויה דינאמית שבה הגוף נע לעבר ומסביב לאובייקט התפיסה שלו. לתאימות הזו בין אפיון התפיסה כדינאמית ומשתנה, לבין ההצהרה שעל מנת לתפוס עלינו להיות בתנועה יש ערך אסתטי גדול בעיני.
מרלו-פונטי אינו מסתפק בדיבור על גוף שנמצא בתנועה מתמדת ובמגע אינטימי עם העולם. האם יתכן גוף חי שחסר את האיכויות הללו (של תנועה ושל אינטימיות)? למרלו-פונטי ברור שהתשובה היא שלילית: הגוף החי הוא תמיד גוף תופס ולכן המושג של גוף נייח או גוף שנמצא בלא אינטראקציה עם הסובב אותו אינו אלא הפשטה שאין לה קיום ממשי. ומכיוון שהתנועה והמגע עם העולם משפיעים ומעצבים את הגוף הרי שאי אפשר באמת לדבר על גוף שקיים בנפרד (מהעולם), אי אפשר לדבר על הגוף החי (שלי, שלך) כמשהו אובייקטיבי או בעל תכונות מוחלטות. את אי הנפרדות הזו מנסח מרלו-פונטי כך:
"גופנו אינו מצוי בתוך החלל כפי שהדברים מצויים בו; הוא משתכן בחלל או פוקד אותו. הוא מתאים את עצמו לחלל כפי שהיד מתאימה את עצמה לכלי שבו היא משתמשת."
חשוב להסביר שהאמירה הזו של מרלו-פונטי אינה התחכמות פילוסופית אלא תופעה מוחשית מאוד שנתונה לחוויה פשוטה וישירה של כל אחד מאיתנו. נסו לחשוב על הגוף שלכם כשלעצמו, נטול כל סביבה חיצונית – מה הן תכונותיו? האם יש לו מנח מסויים – האם תיתכן ישיבה, עמידה, הליכה או שכיבה ללא עולם סובב? האם מתח השרירים שלו הוא כזה או אחר – האם יש מתח שרירים "טבעי" ללא קשר לתגובות שהגוף מגיב אל מה שסביבו? האם הגוף הזה מרגיש טוב או לא טוב – האין מצב החיות שלנו מושפע מהדברים עימם אנו באים במגע? העובדה שבדרך כלל איננו מודעים למציאות הכל כך מוחשית הזו ושלרובנו האמירה של מרלו-פונטי נשמעת כהתחכמות או כאיוולת היא אחת המוזרויות של הקיום האנושי.
העולם והחלל אינם ריקים כמובן אלא מכילים שלל גופים וחפצים אחרים. הגוף החי שלי, שמתאים את עצמו "לעולם", מתאים את עצמו לשלל התופעות שסביבו:
"הגוף הוא דבר בין הדברים…כאשר הוא נוגע ורואה אין זה משום שהנראים ניצבים לפניו כאובייקטים: הם סובבים אותו, הם אפילו נכנסים לגדרו, הם בקרבו… מפני שהוא קרוב משפחה שלהם הוא נעזר בישותו שלו על מנת להשתתף בזו שלהם… הגוף שייך לסדר הדברים"
גופי שאינו נפרד מהעולם, בעצם אינו נפרד משלל התופעות. העולם של מרלו-פונטי הוא רשת של השפעות הדדיות. בשלב הזה כבר אי אפשר שלא להבחין בטרמינולוגיה הבודהיסטית שאני משתמש בה. אבל השפה הזו היא לחלוטין השפה של מרלו-פונטי ובהמשך אתייחס לדמיון שבין הפילוסופיה שלו והדהארמה הבודהיסטית. הציטוט הבא מפי מרלו-פונטי ישמע מוכר מאוד למי שמכיר קצת את דרשותיו של הבודההה:
"הגוף האנושי ישנו כאשר בין הראייה והנראה, בין הנגיעה והננגע.. מתרחש סוג של התמזגות – בין היש לבין החישה שחשה אותו, ניעור ניצוץ שמבעיר אש שאינה חדלה מלבעור".
החקירה של מרלו-פונטי אינה עוצרת: כמי שמצהיר שלא ניתן לצמצם את המציאות למספר חוקים מובחנים וברורים, הוא נמנע מלהתקבע על אי-הנפרדות ומלהפוך אותה להסבר-על של המתרחש. אכן, לשם תפיסה נדרש חיבור, מגע ויסוד משותף. אבל באותה מידה נדרשים גם הבדל ומרחק: אם הכול חד הוא לא יתכנו תופס ונתפס, ומן הסתם לא תתכנה תפיסה וחוויית תפיסה.
חוסר המודעות של האדם (המודרני, המערבי) לפרדוקס ה"גם קרוב גם רחוק מהעולם", מעצבת את פעולתו: תחילה הוא מרחיק את עצמו מהעולם ומתייחס למה שישנו דרך המסך של חוקים מודעים יותר או פחות שאימץ לעצמו. האדם מרחיק את עצמו הן מבחינה פיזית (יצירת תנאי חיים "מוגנים" ,"נוחים") הן מבחינה אינטלקטואלית (האתוס המדעי של צופה מרוחק שינו משפיע על תצפיותיו) והן מבחינה רגשית (הטבע כמשאב שיש לנצל אותו, אנשים אחרים כמקור לכבוד והצלחה). אלא שהמרחק הזה אינו אמיתי ולכן בהיצמדות אליו יש כאב וסבל. שוב ושוב מנסה האדם לפצות את עצמו על המרחק שבו הוא חי מהעולם: להשיג עוד ממה שהוא אוהב, לשפר את החוקים המדעיים שלו ולהרגיש שהסובבים אותו הם באמת שלו. מרלו-פונטי מציע לנו לעשות את ההיפך בדיוק: להתקרב כמה שיותר אל מה שיש אבל מבלי להשלות את עצמנו שהצלחנו להעלים את המרחק.
אפשר לראות כאן את ההשלכות האתיות והחברתיות של פילוסופיית ההכרה של מרלו-פונטי. מכיוון שזה אינו הנושא של הרשימה הזו אסתפק בלציין שלפילוסופיה של מרלו-פונטי יש השפעה ניכרת על החשיבה החברתית, האקולוגית והפמיניסטית. נאה בעיני שגם אם מרלו-פונטי התמקד בשאלת ההכרה ולא טרח להתייחס באופן ישיר לאתיקה, לפילוסופיה שלו יש השלכות אתיות ישירות ומשמעותיות.
הנה ציטוט שמדגים יפה את האופן שבו מרלו-פונטי אינו נרתע מהמורכבות של המציאות ולא מנסה לפתור את "סתירותיה" על ידי בחירת בדוגמה כזו או אחרת:
"האמפיריציזם אינו מסוגל לראות שאנו חייבים לדעת מה אנו מחפשים, או שלא היינו מחפשים אותו, ואילו האינטלקטואליזם אינו מצליח לראות שאנו חייבים לא לדעת את מה שאנו מחפשים, מכיוון ששוב גם כך לא היינו מחפשים אותו. אף לא אחד מהם מסוגל לתפוס את התודעה באקט הלמידה עצמו, ואף לא אחד מהם מעניק את החשיבות הראויה לבורות הזו, לכוונה ה"ריקה" אך כבר מוגדרת, אשר היא היא תשומת הלב עצמה."
כלומר, כשם שלא ניתן להפריד בין האדם לעולם כך גם ההפרדה בין הגוף לנפש היא אשליה. התודעה לדברי מרלו-פונטי "היא בשרית" ואילו הגוף חדור כולו נפש מודעת. אין גבול מובחן וברור בין הנפשי לגופני.
אולי זה המקום לשוב ולהזכיר את מרכזיות הגוף אצל מרלו-פונטי. עבור מרלו-פונטי הגוף אינו מהווה רק נקודת מוצא שממנה הולכת ומתפתחת פילוסופיה ענפה ומהפכנית. הגוף, כביטוי חי של המציאות, נוכח בכל הפילוסופיה המרלו-פונטיאנית. כך הפילוסופיה הזו נמנעת מלהפוך למבנה מחשבתי מופשט. הגוף – חי, משתנה וחסר גבולות ברורים (מתי האוויר שאני נושם הופך להיות חלק מגופי? מתי הזיעה והצואה שלי נפרדים ממני? מתי רעיון הופך להיות שלי?) – משרה את העמימות שלו אל הפילוסופיה שנשענת אליו.
במאמר מוסגר ראוי לומר שההפרדה המושגית לגוף ולנפש אינה בעייתית בפני עצמה. גוף ונפש הן הפשטות שכאשר לוקחים אותן בעירבון מוגבל הן מועילות ועוזרות לנו לפעול בעולם. אלא שהתודעה האנושית – כפי שגם בא לידי ביטוי בשיטות הפילוסופיות שמרלו-פונטי מבקר – איננה מסתפקת בהפרדת המציאות לזוגות של מושגים (אני-עולם, גוף-נפש) אלא מתפתה להעדיף אחד מהם (החומר במקרה של האמפיריציזם, הרוח במקרה של האינטלקטואליזם) על פני משנהו. ההבנה של מרלו-פונטי שתפיסה איננה אקט פאסיבי אלא תוצאה של מגע, השפעה והעדפה מסבירה מדוע איננו נשארים "נייטרלים" כלפי היבטים שונים של המציאות ונוטים להעדיף חלק מהם על פני האחרים. כלומר, מרלו-פונטי מצליח לא רק להציע פילוסופיה אחדותית אלא גם להסביר יפה במסגרתה מדוע נפוצות כל כך הרבה פילוסופיות דואליסטיות. אחזור על עצמי פעם שלישית ברשימה זו ואתפעל מהיופי שבדבר.
כפי שציינתי למעלה רעיונותיו של מרלו-פונטי דומים מאוד לרעיונות בודהיסטיים בסיסיים. השפה גם היא דומה לזו הבודהיסטית והציטוטים שהבאתי למעלה מהדהדים אמירות בודהיסטיות. נראה לי ששורש העניין מצוי בדגש ששתי הגישות הללו שמות על מגע ישר עם מה שישנו עכשיו ומפנות עורף לנטייה הכול-כך אנושית של מיסוך וסינון החוויה מבעד למושגים ורעיונות. מכאן נגזר כל השאר: ההשתנות הבלתי פוסקת של עולם התופעות וחוסר היכולת לתת תיאור שלם של תופעה כלשהי, המסת הגבולות בין האני לעולם, תפיסת הקיום כמארג גדול של קשרי גומלין וכו'. הנה הניסוח של מרלו-פונטי לריקות: "הנראה מעובר בלא נראה…על מנת להבין את היחסים הנראים במלואם יש לפנות אל היחסים בין הנראה ללא נראה".
בבודהיזם יש זרמים שונים ומרלו-פונטי קרוב ביותר לנון-דואליים שבינהם: "זהו יסוד עמיד לעד, עקרון ראשוני. זהו עולם אחד שפתוח לכל והכל משתתפים בו".
נקודת המוצא של הבודהיזם – ובעצם הדבר היחיד שהניע את הבודהה – היא סיום אי הנחת שבקיום האנושי ואילו מרלו-פונטי מתעניין בראש וראשונה בהכרה האנושית. יפה לראות איך משתי נקודות מוצא שונות מתקדמים מרלו-פונטי והבודהה זה לעבר זה: כדי להביא קץ לסבל יש לפתח חכמה והחכמה – כך גילה הבודהה – היא להיות עם מה שמתרחש מרגע לרגע ולחוות את אי הנפרדות שלנו. מצד שני, לתורת ההכרה של מרלו-פונטי יש השלכות אתיות מובהקות. שימת דגש על הגוף האנושי ולא על אידיאה כזו או אחרת היא מהלך הומאניסטי ראשון במעלה בעיני שנגזרת כמעט בלתי נמנעת ממנו היא רצון להרבות טוב בעולם. ציינתי למעלה שהחיבוריות שמרלו פונטי מתאר בין האדם לעולם משמשת בימינו הוגים והוגות מתחומים חברתיים ואקולוגיים שונים.
לא ברור לי מהיכן שאב מרלו-פונטי את התובנות "הבודהיסטיות" שלו. לא מצאתי אזכור לכך שהוא הכיר כתבים מהמזרח וזה די מדהים לאור הדימיון הרב הן ברעיונות והן בשפה. כמובן שיש גם הבדלים. מרלו-פונטי נבדל מהדהארמה במרכזיות הגוף בהגותו. המודל של הבודהה מציג את האדם כמורכב מחמש קטגוריות. הראשונה שבהן היא חומרית והבאות אחריה הן נפשיות. ההפרדה הזו הביאה את הבודהה ואת ממשיכי דרכו לקבל את הגוף כדבר נתון ולהתמקד בחקירת ופיתוח ההיבטים המנטאליים של האדם (תיקון מסויים להתעלמות הזו מהגוף יש בזן). לעומת זאת, עבור מרלו פונטי:
"הגוף מהווה את נקודת מבטנו על העולם… הנפש איננה בתוך הגוף כפי שמלח נמצא בתוך ספינתו; היא לחלוטין שזורה עם הגוף. מכאן שהגוף כולו רווי חיים, וכל הפונקציות שלו משתתפות בתפיסת האובייקטים… הגוף הוא הרבה יותר מכלי או אמצעי; הוא מהווה את הביטוי שלנו בעולם, את הצורה הוויזואלית של כוונותינו. אפילו הרגעים האפקטיביים הסודיים ביותר שלנו עוזרים לעצב את תפיסתנו את האובייקטים".
בעוד שמבחינת הדהארמה חושניות היא מקור להשתוקקות וזו האחרונה היא מלא כמעט נרדפת לסבל הרי שהאינטימיות בין האדם לעולם שמרלו פונטי מדבר עליה כעל הכרחית לתפישה היא חושנית ביותר. מרלו-פונטי שאף ליצור פילוסופיה שתכוון את האדם חזרה אל האינטימיות – שאבדה לו בשל דפוסי מחשבה והתנהגות שגויים – כלומר, חזרה אל החושניות. הוא אמר שהמיניות – עוד פונקציה אנושית טבעית שחלק מהמסורות הבודהיסטיות התייחסו אליה בחשדנות – היא מה שמצילה אותנו מלהיות רק חומר. המיניות היא זו שהופכת אותנו לסובייקטים. הציטוט שהבאתי למעלה בדבר האש שבתפיסה מזכיר מאוד דרשה מפורסמת של הבודהה: "העין בוערת … האוזן בוערת, הצלילים בוערים… האף בוער, הריחות בוערים …". אך בעוד שמבחינת הבודהה הבעירה הזו היא "אש של תשוקה, אש של שנאה, אש של אשליה" הרי שמרלו פונטי רואה באש הזו את ליבם של החיים.
שאבתי עונג רב מ"תבונת הגוף" הזו של מרלו-פונטי ואני סקרן מאוד לדעת כיצד הגיע להבנה כזו של מרכזיות הגוף וליחס כל כך בריא אליו. האם צרפת של תחילת המאה ה-20 החשיבה במיוחד את הגוף? קשה לי להאמין. בודאי שבתרבות האינטלקטואלית שסבבה אותו הנטייה היתה לאינטלקטואליות לא גופנית בעליל. התובנות של מרלו-פונטי הן בבירור תוצאה של חוויה גופנית ישירה ולא סתם ניתוח אנאליטי. גם הכתיבה שלו אינה מציעה ניתוחים והסברים אלא מדברת בלשון של חוויה. מה סיפק לו את החוויות הללו? הוא אינו מזכיר שום תרגול או אירוע שהשפיעו עליו כך שכנראה לא היו כאלו. מדהים אותי שהוא הגיע למה שהגיע ללא תרגול שכזה. מכיוון שהוא שאף "להחזיר לאדם את האינטימיות האבודה שלו עם העולם" – איך הוא חשב לעשות זאת? בעוד שלי ברור שיש צורך בתרגול – גופני – כלשהו שיעיר את האדם לתמונת העולם שמרלו-פונטי מצייר, הוא עצמו לא טרח להידרש לכך. החיים עצמם העירו את מרלו-פונטי אל מה שיש והוא כנראה סבר שהם עשירים דיים על מנת להעיר כל אחד מאיתנו.
אני לגמרי איתך באמונה בתבונת הגוף, ובניסיון לחיות דרך חישה מלאה של הגוף ושל העולם. היתי נוהגת לקרוא כתבים פילוסופים בחיל וברעדה, בהתלהבות ובהתרגשות, עד ששמתי לב, שהוגים אקזיסטנציאליסטים נהדרים אלו הם גברים, ויש לכך השלכות רבות על הפילוסופיה שלהם. היום אני חושבת שזה לא מקרי שהוגים מודעים, חושבים ונבונים כל כך, שכתבו על אופן קיום הקשור לחווית הגוף, לא הבינו או לא טרחו לכתוב את מה שמתבקש – על החוויה השונה דרכה מתעצב המגע השונה עם העולם, של הגוף הנשי הנחדר, אל מול הגוף הגברי החודר. יש לכך משמעויות עצומות, מבחינת החוויה, התפיסה, סוג המפגש עם העולם בעקבות כניסה של ה"עולם" או גוף אחר אל הגוף, דרך ההשתנות הנתבעת אז, ההקשבה, ההענות ועוד ועוד… ההתעלמות מהשוני, תיאור חוויה אנושית כללית (המתוארת דרך חווייתו של גבר)היא סוג של עיוורון, ויותר מזה, סוג של השתקה, גם אם לא מכוונת, או לא מודעת.
דבורה.
אני לגמרי איתך באמונה בתבונת הגוף, ובניסיון לחיות דרך חישה מלאה של הגוף ושל העולם. היתי נוהגת לקרוא כתבים פילוסופים בחיל וברעדה, בהתלהבות ובהתרגשות, עד ששמתי לב, שהוגים אקזיסטנציאלסיטים נהדרים אלו הם גברים, ויש לכך השלכות רבות על הפילוסופיה שלהם. היום אני חושבת שזה לא מיקרי שהוגים מודעים, חושבים ונבונים כל כך, שכתבו על אופן קיום הקשור לחווית הגוף, לא הבינו או לא טרחו לכתוב את מה שמתבקש – על החוויה השונה דרכה מתעצב המגע השונה עם העולם, של הגוף הנשי הנחדר, אל מול הגוף הגברי החודר. יש לכך משמעויות עצומות, מבחינת החוויה, התפיסה, סוג המפגש עם העולם, כניסה של ה"עולם" או גוף אחר אל הגוף, דרך ההשתנות הנתבעת אז, ההקשבה, ההענות ועוד ועוד… ההתעלמות מהשוני, תיאור חוויה אנושית כללית (המתוארת דרך חווייתו של גבר)היא סוג של עיוורון, ויותר מזה, סוג של השתקה, גם אם לא מכוונת, או לא מודעת.
דבורה.
תודה דבורה,
לגברים יש את המגבלות והעיוורון של גברים ומן הסתם לנשים יש את שלהן. אפשר רק לקוות שהאנושיות של כולנו מאפשרת מצע משותף כך שכשאת תתארי את החוויה הנשית שלך אני אוכל לגלות בחוויה שלי פנים שעד עתה היו נסתרים ממני. כמובן שגם אז ישארו הבדלים וטוב שכך.
הבמה כאן פתוחה ואינה משתיקה איש(ה) – אשמח אם תביאי קישור או תצייני שם של הוגה שכתבה על הגוף ושכדאי לקרוא אותה.
אביב
לייק.
בטו דו ליסט להתעמק עוד
נהדר! שמחתי לקרוא.
לא במפתיע, גם פילוסופית האמנות של מרלו פונטי נובעת מן ההכרה במקומו של הגוף (והעיניים – גם הן חלק מהגוף), וחשיבות שהוא מייחס למפגשים, תהליכים, אי התקבעות ובחינת קו התפר שבין החושי לשכלי.
בספרו "העין והרוח" עוסק מרלו פונטי באפשרות שלא ליצור הפרדה המאלצת אותנו להחליט היכן אנו מתמקדים – בתפיסה או במחשבה, בגוף או בנפש – ובמקום זאת לבחון את קו תפר או ההצטלבות שכוללת את הניגודים הללו. בהקדמה יפה לתרגום העברי כותב חגי כנען שעניינו של "העין והרוח" אינו העין ואינו הרוח, אלא "ו" החיבור הניצבת בין שני המושגים.
יופי. מאוד מדבר אליי. תודה. מי שכתבה יפה על טבעו המיוחד של הגוף הנשי זאת קלאריסה פינקולה אסטס ב"רצות עם זאבים". ציטוט מקרי מפרק 7 הנקרא "גוף מלא שמחה: הבשר הפראי" – "בגוף אין "צריך להיות". השאלה אינה גודל או צורה או שנות גיל, או אף האם יש לנו שניים מכל דבר, משום שלחלקנו אין. אבל השאלה הפראית היא, האם הגוף הזה מרגיש, האם הוא מחובר כיאות לעונג, ללב, לנשמה, לפראי?"
תודה למגיבים,
יונתן – זה תענוג כשמישהו בעל ראיה חדה כותב על דיסיפלינה כלשהי: אלו שעוסקים בדיסיפלינה הזו זוכים שמישהו יבין לליבם ובו בזמן יראה להם דברים חדשים על האמנות שלהם ואלו שמחוץ לדיסיפלינה מרגישים את העושר הטמון שם ומקבלים מכך השראה רבה.
אביב,
לא האשמתי את האתר שלך בהשתקה, כמובן, רק את התרבות הפילוסופית שהתעלמה מהחוויה הנשית הייחודית. ולעניין הקישור- זו בדיוק הבעייה, שאין כמעט הוגות אקזיסטנציאליסטיות. סימון דה בבואר התייחסה לחווית החדירה, אך היא הושפעה מדי ממאהבה, סרטר, ולדעתי לא יצאה מתוך התפיסה השיפוטית והמצמצמת כלפי הגוף ותפקודיו הטבעיים האימננטים, כביכול.
לוס אירגאריי תיארה בטקסט שלה " כששפתינו מדברות זו אל זו" אופן הוויה נשי-גופני של בין לבין, של מפגש אני-את, שמתנכר ודוחה את החדירה הזכרית. אבל בשורה התחתונה – חסרה פילוסופיית גוף קיומית-נשית. הענין הוא שבעוד שאתה כגבר, תוכל לתאר, ללמוד ולתקף את חוויות הקיום הגופנית שלך בעזרת מושגים, מילים ותיאורים למשל של-מרלו פונטי, נשים תתקשנה לעשות זאת, כשחסרות הפילוסופיות, המושגים והמילים…
ואני חושבת שמה שמהותי כאן זה לא שתגלה פנים נסתרות בעצמך, (וסליחה אם זה נשמע אישי) אלא שכגבר תכיר באמת את החוויה האחרת הזו- המפוספסת כל כך, האילמת והנעלמת כל כך, מבחינה פילוסופית, תרבותית וגם זו הבין אישית.
דבורה.
תודה דבורה,
כמה שאלות – לא קנטרניות.
למה גם היום חסר קול נשי בנושא?
למה כתיבה גברית חוטאת בהשתקה (כפי שכתבת בתגובה הראשונה שלך)?
איך אני – כגבר – יכול להכיר את החוויה "האחרת הזו"?
אביב
אביב,
הקול הזה עדיין חסר, מכיוון שהמחקר הפמיניסטי נרתע כמו מאש מכל מה שמתקשר למהותנות, כלומר, למהות נשית.הדיבור על חוויה גופנית כטבע נשי מולד נחשב לבזוי,מדכא נשים, ו"משתף פעולה" עם המימסד הזכרי. וגברים פילוסופים בטח לא יעשו עבורנו את העבודה …
(דרך אגב זו בדיוק השאיפה שלי, לפתח פילוסופיית גוף נשית, אבל הדרך עוד ארוכה…)
כתיבה גברית חוטאת בהשתקת החוויה הנשית מכיוון ש א. ה חוויה לא מוכרת לגברים, ולא נחווית על ידם, ולכן לא קיימת עבורם, או שהיא נחותה מהחוויה איתה הם מזוהים…
ב. נשים וגופן תמיד היו שם כדי לספק צרכים, מדוע לשער שיש משמעות ייחודית לגוף הנשי? מדוע להעניק לנשים כזה כוח? הרי יותר נוח שהן תמשכנה להיות האחר המשועבד הלא מודע לעצמו לעוצמתו ולעוצמת גופו.
ולשאלתך האחרונה -זו שאלה קשה. אני חושבת שלקרוא נשים כותבות ,יוצרות, מדברות מתוך עומקיהן, עשוי לקרב לחוויה מעט.
להיות נוכח באמת כשאתה חי עם אישה, נוכח אל מול האחרות שלה( וכאן מרטין בובר היה יכול לסייע, למרות שגם הוא לוקה בעיוורון עליו דברתי …)
תודה על שאלותיך הלא קנטרניות, ועל הסבלנות אל מול נימה שאולי נשמעה קנטרנית או מנגחת…
לילה טוב,
דבורה.
תודה דבורה,
נתת לי חומר למחשבה.
אביב
תודה רבה אביב!
נדמה לי שמרלו-פונטי, בתובנות ה"בודהיסטיות" שלו, מזכיר לנו שהוא בסופו של דבר משתייך למסורת פילוסופית ארוכה – הפילוסופיה המערבית – שמתחילה מהשאלה כיצד ניתן לחיות חיים בעלי ערך/חיים מאושרים. המונח היווני שאנו מתרגמים בדר"כ עם המלה "אושר" – יודימוניה – הוא מרכזי אצל כל האסכולות הפילוסופיות של העת העתיקה ואפילו אצל דקארט אפשר לראות שמה שבסופו של דבר באמת עניין אותו הוא להגיע למצב של אושר ושלווה. אני חושב שבאופן כללי כשאנחנו מסתכלים על ספר כמו ביקורת התבונה הטהורה או הפנומנולוגיה של הרוח אנו חייבים לשאול את עצמנו – האם קאנט והגל כתבו את היצירות האלה רק בגלל שהם חשבו שהם גילו את האמת? או שאולי זה גם בגלל שהם חשבו שהאמת הזו תעשה לנו (או אולי רק להם) טוב?
בכל מקרה זה תמיד מלהיב להיזכר שבסופו של דבר כולנו בני אדם, ולמרות המחויבות שלנו לכל מיני מסורות אנו שואלים שאלות דומות…
תודה רון,
כן, אין כמו חיפוש הטוב.
תגיד, איך בצרפת מתייחסים למרלו-פונטי? הוא קצת יותר מוכר מאשר אצלנו? לכתיבה שלו יש השפעה היום?
אביב
אני לא בטוח שאני האדם המתאים לענות על השאלה הזו מאחר שאני לא מסתובב פה בחוגים לפילוסופיה. בכל מקרה בשיח הכללי השם שלו מוכר ואולי גם כמה עקרונות כלליים של הפילוסופיה שלו. אני מניח שיותר מבישראל.
מרתק, ומגרה מחשבתית (אבל אני מודע לגמרי שגירוי מחשבתי הוא חוויה גופנית חזקה ולא נפשית שכלתנית). אביב, כרגיל, אתה גורם לי לחשוב, ולחזור לימי ההגות האוניברסיטאיים.
לגבי אמנות, אני יודע ממקור אישי על אמנות התיאטרון הפיסי שבודקת וחווה יצירת תיאטרון דרך חוויות גופניות, בניגוד ליצירה הקלאסית של מחזאי שיושב בחדרו וכותב.
בנוגע לשאלה מאיפה הוא הגיע לזה. ובכן אולי באמת ההארות שלו היו חוויות גופניות גרידא. מעניין לבדוק בהקשר הזה את הביוגרפיה שלו (אם יש כזאת). אבל אם נבחן מהלכים מחשבתיים שנעשו במאה העשרים מבחינה אינטלקטואלית "שכלית" אני חושב שאפשר למצוא את הנתיב שהוביל למחשבתו. החל מניטשה הבודהיסט השולל את המערב; דרך המשבר של האמפריציזם הלוגי שלא מצליח לתאר את העולם ללא סתירות; ויטגנשטיין המאוחר שהבין שיש לשבור את הכללים ולעבור לדוגמאות חיות; פילוסופית הלשון המאוחרת שדיברה על רשת של משמעויות ולא הגדרות חותכות.
כמובן שכל המהלכים הללו הם אנליטיים אפריורים, אבל הם מובילים למסקנה שלילית: הדרך לחקור את העולם נמצאת במקום אחר מאשר האנליטי והאפריורי. יותר קשורה לחוויה. דרך דוגמאות אפשר להבין את העולם ולתקשר עם אנשים. אין תרגום טהור ללא הבנת התרבות וההקשר הבין-אישי, וכולי.
כל אלה היוו את הסתירות הקטנות שהובילו למהפיכה המחשבתית (נוסח קון).לי לפחות זה נראה מהלך די טבעי. אני משחזר את המהלך המחשבתי שאני עצמי עשיתי ב-15 השנים האחרונות מאז החלתי ללמוד את אפלטון ועד היום, ואני חושב שכך אני הלכתי, מחשיבה שכלתנית עד למסקנה שצריך יותר מזה, ועד לאלטרנטיבות כמו פילוסופיית גוף. כמובן שאין בכך כדי לפגום בעובדה שמהלך מחשבתי זה הוא מקסים ומדהים באיכותו.
עוד משהו שעלה במחשבתי כשקראתי את הדיון בין דבורה לאביב לעיל. אכן יש משהו בסיסי שונה בחוויה של גברים ונשים. אבל זה נשמע כל כך כוללני ודיכוטומי לחלק כך את העולם. ומצד שני מצמצם לדבר על הגוף הגברי כ"חודר" ועל הגוף הנשי כ"נחדר".
יש בכל איש ובכל אישה הרבה יותר מזה, אפילו שהסקס הוא משמעותי בחיינו ובחוויותינו הגופניות. בנוסף יש חוויות נחדרות חזקות מאוד של גברים וחוויות חודרות חזקות מאוד של נשים – כל גבר וכל אישה חווה זאת בצורה אחרת, מי יותר חזק ומי יותר חלש. לפי אחד הציטוטים של מרלו פונטי שאביב הביא למעלה, הוא עצמו דיבר על כך שהמציאות בקרבנו וחודרת אותנו.
אני לא מדבר רק על החוויות הומוסקסואליות או (חס וחלילה) אלימות מינית, שמשנות את המאזן הזה. גם חוויות פשוטות כמו וויכוח עם איש אחר נחוות לעיתים כמו חדירה או נחדרות – אפילו באופן פיסי (כאב באוזניים, נגיעה, פלישה למרחב הפיסי הקרוב, מבט עיניים מאיים, טון דיבור של האחרת…).
ואנא דבורה, אל תקחי את מה שאני כותב כאן כווכחנות גברית מתנשאת: "מה את מבינה, הנה גם אנחנו סובלים". הכוונה שלי היא לשבור את הדוגמה הנשית/גברית הכוללנית שאת מציגה, אולי בעזרת דוגמא לא מוצלחת כל כך. רק כדי לנסות להבהיר שהשוני בין בני/בנות אדם לא תמיד נובע רק מההיבט המיני, אלא הרבה יותר מהנטיות האישיות ומהחוויות.
תודה ירון,
ההשפעות הישירות על מרלו-פונטי היו של היידגר והוסרל ואפשר למצוא נקודות דימיון בין חלקים של ההגות שלהם לחשיבה המזרחית. עדיין, הראייה של מרלו-פונטי היא עמוקה ומקורית ולא רק רק המשך מתבקש של הקודמים לו.
לגבי התגובה השניה שלך – אני מסכים עם מה שכתבת ובכל זאת חושב שגם מה שדבורה כתבה נכון. אנחנו כל כך לוקחים כמובנים מאליהם דרכי ביטוי ודרכי הסתכלות מסויימים עד שאנחנו עשויים לזלזל ולהשתיק אופנים אחרים ואפילו לא לשים לב שזה מה שאנחנו עושים.
אביב
חלילה לי לראות בפילסופיה של פונטי המשך מתבקש של מישהו אחר. אני פשוט ניסיתי להראות איך אפשר לראות את המקור לפילוסופיה שלו כהתפתחות תיאורטית ולא רק, כפי שהובן מהשאלה שניסחת, כתוצאה של הארה חוויתית גופנית.
וחלילה לי מלייחס לך מחשבה נלוזה כזו 🙂
הי אביב,
שמחתי לראות את הכתיבה שלך על מרלו-פונטי ואת התגובות אליה. אני עסוק בו היום בתוך עבודת הדוקטוראט שלי בה הוא מהווה מעין גשר בין מזזרח למערב בתפיסתו את הגוף כמהות ולא כישות קונטינגנטית, בשפה פילוספית, או כסרח-עודף, בלשן בני-אדם. וכן, ההגות שלו מוכרת ומשפיעה בישראל, גם בחוג לפילוסופיה וגם בתחומים אינטר-דיסציפלנאריים, כולל אמנות.
להשתמע – יורי
אביב שלום, כשפרמנדיס אמר שהיש ישנו והאין איננו ,לכך הוא התכוון . העולם הוא מחזורי ואינו משתנה גם אם נראה שהוא נע כל הזמן . כך גם הפילוסופיות הבאות עלינו לטובה במחזורים שאינם משתנים במבט כוללני. המעבר מהאלים ,לרוח ,לגוף, לחומר ,לשפה ,לקיום , וכו,הם מחזורים של הגויות שבסופו של יום מחזירים אותנו לנקודת ההתחלה. אנחנו קופצים בהתלהבות מכל הגות חדשה ,מאז דקארט ועד היום . זה האחרון הכניס את כולנו למחשבה שאין בילתה ,והשאירנו תוהים ונבוכים לגבי כל השאר ,דבר שחייב הגויות משלימות ,כדי שפרמנידס יאנח בקברו ויאמר אמרתי לכם .אין ספק שמרלו מציג הגות בצורה משכנעת ומבריקה, אך כך עשו גם רוב הפילוסופים בתקופתו ולפניו כשדנו ברוח , ובחומר, כולם שיכנעו כולם בעלי יכולת ביטוי מדהימה . נכון שנשים הוגות כמעט לא היו לנו , אך מהמעט שישנו אין חדש בהקשר זה . טוענים כנגד הפילוסופים שהם משתמשים במילים קשות ,וכתיבה מעורפלת (לא כולם)זה לא חל על מרלו פונטי וזה לזכותו יאמר. הבעיה שאני לא רואה במגוון הכולל של ההגויות ,פתרונות לשאלות המהותיות , איך עושים צדק, איך עושים טוב , איך מגיעים לאושר . איך בכל זאת עושים שינויי בעולם ,שלא מפסיק את ההרג, הרעב, העוני , חוסר השוויון , מיום היוולדו של האדם .כל הוגה חיי בתקופה שכל אלה היו מנת חלקו מסביב , הכיצד צדדים אלה בהגותם לא חיפשו להם הסברים ? לסיכום המעבר של מרלו פונטי מהרוח לגוף היתבקשה ממחזור ההגויות כפי שציינתי . אין לי ספק שהגלגל עוד יתהפך פעמים רבות , והנפש תחזור לבמה במהות אחרת , פסיכולוגית סוציולוגית או אחרת . אבל כפי שאמרתי מה זה באמת משנה ??? האם הפילוסופים מאז אפלטון לא החמיצו את השליחות ? האם לא היו הם אמורים להיות המחוקקים, השולטים ,השומרים ????? איך הפך העולם לברוטאלי כל כך ,למרות הכל ?
הכותב הוא מנכ"ל חברת הייטק שעוסק במדעים,כל השנים ,וכדברי מרקס מנצל את העובדים ,כי כך בנויה החברה הקפיטליסטית, מה לעשות.
תודה עוזי,
אולי לא הבנתי נכון את דבריך על העדר החידוש וכו' אבל מה שהבנתי נשמע לי גורף מדי.
כתביו (וחוויותיו) של מרלו-פונטי די יוצאי דופן בנוף החשיבה המערבי. לא הייתי פוטר אותם כ"מכיר את זה מכיר את זה".
לגבי אי הצדק בעולם והחיפוש אחר הטוב – הם באמת מעניינים אותי הרבה יותר מהתפלספות כזו או אחרת. כתבתי כאן שלגישתו של מרלו-פונטי דווקא יש השלכות אתיות.
בכל מקרה, אם החיפוש אחר הטוב הוא שמדריך אותך, אולי תהנה מהבלוג הזה
engagedharma.worpdress.com
אביב
וְהִנֵּה מֵאַחַר שֶׁכָּל צִיּוּר הוּא בִּבְחִינַת "דְּמוּת הַגּוּף", עַל כֵּן בִּכְלָלוּת אֵינוֹ מִשְׁתַּיֵּיךְ אֶלָּא לְסוֹד הַגּוּף – מתוך מאמר " אדם ישר"
הרעיונות של מרלו פונטי דומות מאד (לפחות לפי הפוסט הזה) לרעיונות קבליים וחסידיים. היה מאד מעניין לקרוא. תודה.
מה עם פטריות הזיה? חוויות גוף-נפש קלאסיות, או סמים אחרים…