שחר, החבר הכי טוב שלי בבית הספר אהב לרוץ ובסוף התיכון היינו יורדים כל יום ששי לחוף הים בחיפה ורצים. לא היינו אתלטים מזהירים. הוא היה המהיר שבשנינו ותמיד היה מחכה לי בסוף הריצה. באותה תקופה קראתי את ספרי הזן והטאואיזם הראשונים שלי ובאחת הריצות, כשהשמש האדימה והתקרבה אל פני הים ושחר שוב פתח פער, חיפשתי את החיבור לטן-טיין – אותו מרכז אנרגטי שאמור להימצא קצת מתחת לטבור.
משהו אכן התחבר ואני התחלתי לשעוט קדימה, עקפתי את שחר והתרחקתי ממנו. הצעדים שלי היו ארוכים והרגשתי כאילו אני נישא על פני איזשהו זרם. הייתי מאוד קליל ובו בזמן קרוב מאוד לקצה שלי. החיבור הזה נמשך עד סוף הריצה – משהו כמו 20 דקות – ולאחר מכן הייתי ממוטט.
במקום להסביר את האירוע ההוא – ודומים לו שהתרחשו מאז – במונחים של אנרגיה או כוחות מופלאים, מה שאני מחפש על מנת להגיע למקומות בהם אני "נישא על פני איזשהו זרם" הוא חיבור. מבין כל החיבורים האפשריים לנו, בזמן האחרון אני מתעניין בחיבור שבין הגוף לתנועה.
לכאורה, התנועה היא תנועה של הגוף ואין מה לדבר על חיבור או העדרו. אלא שלא כך הוא. התנועה רוצה לקרות, מתרחשת מעצמה. כמו שכותב דוד מיכאלי
כל חומר על פני כדור הארץ
זורם באופן קבוע…
…
בגופנו מתקיים אותו עיקרון,
כל תא, כל מולקולה נענים…
למפל המתח
העקרון הגדול שמניע את הזרימה הקבועה הזו הוא התלות ההדדית של יין ויאנג. יין נהפך ליאנג, יאנג ליין: האטי נהיה מהיר, המהיר מאט. הנמוך עולה והגבוה נהיה נמוך. הריק מתמלא והמלא מתרוקן. המכונס נפתח, הפתוח מתכנס… אני זוכר את עוצמת הגילוי כשהתחוור לי שכל תנועותי כפופות לעיקרון הנ"ל, שאיני מסוגל לעשות אפילו צעד אחד שכולו יאנג או כולו יין. "תת-סעיף" של אותו עיקרון גדול הוא שדוד מיכאלי צודק ואכן יש "מפל מתח": היין ממש רוצה להיהפך ליאנג והיאנג שואף להיהפך ליין. אחת המתנות שהגוף מעניק לנו הוא היכולת לחוש את מפל המתח הנפלא הזה. לא מדובר ברעיון, הסבר או דימוי אלא בחוויה גופנית חושנית לעילא.
כשאני מניע את הגוף שלי אני יוצר מבנה שאינו מאוזן. מאחר ולתנועה שלי יש כיוון כלשהו, מאחר ולמבנה הגופני שאני יוצר יש הבעה מסויימת, הם בהכרח לא באיזון. אין בזה שום דבר שלילי או ראוי לתיקון, להיפך חוסר האיזון שנוצר מזמין את התנועה הבאה – בכיוון הנגדי – וחוזר חלילה. צ'רלס ז'נו מדמה את זה לרוח שנושבת ללא משיב רוח ולגשם שיורד ללא מוריד גשם. הטיפול בזן-שיאצו מבוסס על מציאת חוסר האיזון הזה ורתימתו לתהליך של החלמה.
חלק נרחב מהאימון בתנועה ולחימה מוקדש ליצירת הערוצים בגוף שיאפשרו לתנועה להתרחש – כלומר לצאת מאיזון – בעוצמה, ברכות ובזרימה. מה שיותר קשה לגלות הוא שחוסר האיזון יוצר בעצמו ערוצים: ערוצים שדרכם התנועה יכולה להמשיך באותו כיוון וערוצים שדרכם התנועה רוצה לחזור אל אן שממנו באה. אם לצטט שוב את דוד מיכאלי:
האנרגיה עוברת תמיד
באופן דו כיווני או סימטרי
הזרמתה…
תמיד תחזור ותהדהד
כל רקיעה או הזרמת משקל
אל הקרקע
תחזור אלי דרך כפות הרגליים
וסדרות המפרקים בגופי
כך, אם הזרועות שלי מושטות אל על, נוצרים הערוצים שבמורדם מתרחשת תנועה מטה. אם המרכז שלי מכונס, נולדים ערוצים שלאורכם הוא יפתח. אם ריכזתי כוח בחלק מסויים של הגוף, מופיע הערוץ שדרכו תתרחש ההרפיה.
אני יכול להוריד את הזרועות, לפתוח את המרכז ולהרפות את הכוח ללא תשומת לב לערוצים הללו דרכם התנועה מבקשת להתרחש. אבל כשאני מזהה שהערוץ כבר קיים ושעלי רק להצטרף אליו החוויה היא שונה לחלוטין. ראשית, ישנה תחושת הזרימה של התנועה המבקשת לחזור למקורה. וכשאני נענה להזמנה הזו ומצטרף אל הזרימה הגדולה הזו העונג הוא מתוק מאוד כאילו לא רק התנועה אלא אני עצמי זורם אל המקור ממנו באתי.
כשם שהתנועה מתרחשת מעצמה כך גם הגילוי אודותיה מתרחש מעצמו. לפחות אני איני יודע ללמד אותו. מה כן אני יכול להציע לאלו המחפשים את החיבור הזה?
לעשות את התנועה במשוחרר מדימוי אודותיה או תמונה שלה. התנועה באמת רוצה להתרחש מרגע לרגע וקוראת לנו להצטרף אליה. חלק ממה שמונע מאיתנו לשמוע את קריאתה הוא שאנו מציירים לעצמנו תמונה של התנועה.
לתת זמן לתנועה להתרחש. לפעמים השתהות של רגע היא כל מה שנדרש על מנת לתת לערוצי התנועה להיווצר ולהדהוד שלה להתגבר כך שנוכל לשמוע אותו.
להסכים לחצות את הגבולות. להתעייף, להשתעמם, לא להבין. אולי כך יתאפשר לשחרר שליטה.
שלושת העקרונות הללו הם בעצם תרגול בלהסכים להיכנס אל הלא נודע – להקשיב למתרחש ללא תמונה מנטאלית שלו, להסכים לחכות – רגע כנצח – בלי לדעת מה השהיה החיה הזו תוליד, לעבור את הגבול של מה שהגיוני וטוב ונעים ומוכר לי.
היין בשיאו הופך ליאנג והיאנג בשיאו הופך ליין. האם את מאפשרת ליין להגיע לשיא שלו? האם אתה מאפשר ליאנג למצות את עצמו?
בתוך היאנג ישנו יין, בתוך היין ישנו יאנג. אל תשכחי את האדמה כשאת שולחת את עצמך אל השמים, אל תוותר על שורש היציבות כשאתה מניח לגוף להרפות. משם התנועה תרצה להמשיך.
כל מה שכתבתי עד כאן התייחס לתנועה של אדם עם עצמו. יחד עם זאת, בהחלט ראוי לחפש את החיבור הזה בעבודה עם בן זוג תוך כדי ניסיון להתחבר לתנועה שלו. עבודה בזוגות יכולה לשחרר מהמצב המבלבל בו אני מנסה להצטרף לתנועה שלכאורה אמי יצרתי. בתנועה עם אדם אחר, תנועתו של בן הזוג יוצרת ערוצים ואני מחפש להצטרף אליהם.
הצטרפות לתנועה הקורית מעצמה היא עונג מתוק. יותר מכך, היא חוויה של התמסרות אל מה שגדול ממני, אל המרכז האמיתי, אל המקור.
יפה מאד כתבת .
לי זה מזכיר מאמר של מדען, הכותב על הגילוי פורץ הגבולות שלו,
המבוסס, מתחבר ומרחיב את חוקי הטבע והמדע הידועים .
אם לא התכוונת לקטע המדעי , אז קיימת תכלית רוחנית .
מסר לחברה ??? כי האדם הוא יצור חברתי ! ??
אביב, טוב לחזור ולקרוא הגות מקולמוסך. מענין ויפה.
עושה חשק להפסיק לעבוד בעבודה משרדית מול צג מחשב, ולעבוד בעבודה פיסית – להרגיש את הגוף ולא רק לחדד את המחשבה.
תודה ירון ודוד,
ירון – אני כמובן בעד (לצאת מהמשרד). איך זה שכשהיינו צעירים (לפני מאה שנה) היה לנו זמן לשטויות כמו לרוץ על הים (אצלך בעצם לא היה ים) והיום זה בלתי אפשרי?
דוד,
ההקבלה לגילויים של המדען במקום – אולי בגלל זה היתה תקופה שהתלהבתי מאוד מהמחקר המתמטי שעסקתי בו.
לגבי המסר החברתי – שקלתי האם לסיים את הרשימה בציון שגם בשדה החברתי פועלים כללי היין והיאנג. בני האדם המציאו מגוון דרכים שמאפשרות את האשליה שניתן לנו לשלוט במציאות החברתית, שאיננו צריכים להקשיב לערוצים בהם התהליכים החברתיים מבקשים לזרום. בפועל, אשליית השליטה הזו מגדילה פערים, כלומר יוצרת חוסר איזון. כמו תמיד גם חוסר האיזון החברתי דינו להתהפך. החשש הוא שמאחר שהקצנו אותו מאוד (בעזרת טנקים, כסף ושטיפת מוח) ההתהפכות הזו תהיה מאוד מאוד כואבת.
אביב
"לאחר מכן ניגש ללמדני אופן הליכה מיוחד לחשיכה, שקרא לו "הילוך העוצמה". הוא גחן לפני והורה לי למשש בידי את גבו וברכיו כדי לקבל מושג על היציבה של גופו. זה היה כפוף קמעה דקימה, אך עמוד-השדרה נשאר ישר. גם הברכיים היו כפופות קצת.
הוא פסע לפני לאט כדי שאוכל להבחין, כי בכל פעם שעשה צעד, היה מגביה את ברכיו כמעט עד לגובה חזהו. ואז פתח בריצה ונעלם, אחר-כך שב על עקבותיו. לשווא ניסיתי להבין כיצד הוא מסוגל לרוץ בעלטה מוחלטת.
"הילוך עוצמה נועד לריצה בלילה" לחש באזני.
ק. קסטנדה, מסע לאיכטלאן, עמ' 169.
לעתים דבריך באתר הזה נדמים לי כהרחבה לדבריו ספינוזה באתיקה חלק ב' משפט 14:
נפש האדם מוכשרת לתפוס מספר רב מאוד של דברים, וכושרה לכך גדול יותר ככל שגופהּ יכול להיות מוּטה במספר רב יותר של אופנים.
ברוך שובך!
תודה אביב על הדברים שכתבת
רציתי להרחיב ולומר שמהחוויה שלי, ככל שההרפיה אל הערוצים השונים גדלה ו'מקבלת' כך אני עומד מול מקומות חדשים ולא -ידועים כדברייך. לעיתים מקומות מסוימים מצריכים תשומת לב רבה. אבל הגעתי למקומות שבהם הרתיעה שלי הייתה חזקה מהרצון לגלות מקום חדש. ולעיתים ההיפך, הרתיעה שלי היא זאת שמנעה ממני את הגילוי. מה שהוליד ועדיין גודל… מרכז. מרכז שהוא המקור שלי. הוא המחבר אותי לעצמי וממנו אוכל לשאוף 'הלאה' או 'חזרה' אל איזשהו מקור רוחני או פיזי.
תודה על התגובה המפרגנת.
את כתיבת שפינוזה היכרתי דרך חברי שחר שמוזכר ברשימה הזו כך שפרט לפרגון יש מצידך גם אינטואיציה דקה.
שנזכה להטות במגוןן אופנים ולהרחיב דעת ולב.
אביב
יפה מוש,
אני שמח לראות בגדילת מרכזך.
אביב
נכתב ב 2009 וכל מילה נכונה ורלוונטית גם לאימון של היום. זה מוכיח את אמיתותה. תודה על הניסוח היפה.