ברשימה הקודמת כתבתי על מקומות מוכרים שפורטים על הלב. המקום המוכר נוגע בנו בכוח משקעי הרגשות, התובנות והגוף שהוא מאחסן עבורנו. והמקום הלא מוכר? כשמקום מרעיד את הנפש שמגיעה אליו לראשונה מתוך מה זה קורה? איזו פנטסיה או אימה משחרר המקום מתוכנו?
לפני 14 שנה טסתי ליפן. הטיסה ארכה 39 שעות עם חניית ביניים של 9 שעות בצרפת (מה פתאום צרפת?!) וחניה של
5 שעות בסיאול. נחתתי בשדה התעופה של נאריטה בשעה 22:00 ולא היה לי לאן ללכת משם. נשארתי לישון בשדה התעופה – אקט מייצג לחורניות שנאלצתי לקבל על עצמי בחודשים הראשונים שם – וקצת אחרי שפרשתי את שק השינה הגיע שוטר מנומס על מנת לרשום את פרטי (האם הם עושים זאת עם המוני ההומלסים ברחובות טוקיו?).
למחרת בבוקר עליתי על רכבת לטוקיו. הרציף היה מתחת לפני האדמה וכך גם הדקות הראשונות של הנסיעה. הרכבת יצאה מבטן האדמה ולעיני נגלה נוף של גבעות מיוערות. ומספר בתים. אני לא אשכח את בתי העץ הללו עם העיטורים שלהם, ממוקמים במרחק נאה זה מזה במעלה אחת הגבעות. בבת אחת הגעתי.
שנתיים מאוחר יותר, בדרך מיפן חזרה לישראל, טיילתי בדרום מזרח אסיה. מלאוס נשאר לי בעיקר האבק. התמונה המייצגת את הארץ הזו בשבילי היא ה"כביש" הארוך והרחב שמוביל לגבול עם וייטנאם. האוטובוס נסע באיטיות על הכביש הזה שלא היה אלא דרך עפר דו-נתיבית וגם מסביב לכביש הכל היה צהוב ומעופר. שממה לא מעניינת. הגענו למעבר הגבול שלא היה אלא בקתה עלובה. השוטרים – או חיילים – של לאוס לקחו את הדרכונים של שלוש בריטיות ולא הסכימו להחזיר אותם בלי קצת כסף. ממני זה נחסך משום מה והייתי בצד השני. בבת אחת התחלף העפר הצהוב בירוק של שדות אורז. מדרונות ההר עובדו לטראסות והכל היה פורה ושוקק חיים. אני זוכר את התדהמה שלי לנוכח המעבר החד הזה. לא היה שם נהר או הר או נקיק שיצדיק כזה שינוי ובכל זאת ההרגשה היתה כמו לעבור מישימון לגן עדן. הירוק הזה בישר לי על כל הדברים הטובים שיקרו לי בארץ הזו.
הרבה שנים אחר כך אני בירושלים. ירושלים היא הרי עיר שמרעידה את הלב. מי שמעולם לא ראו אותה כמהים אליה (כמובן בתנאי שהוא או היא יהודים, מוסלמים או נוצרים) ומי שחי בה נכסף גם הוא (למשיח מזה או לתל אביב מזה). אני זוכר במעומעם – ואולי לא במדוייק – סיפור על אחד הנשיאים הראשונים שמחלון דירתו ברחביה אפשר היה לראות את הר הבית ויסורי הכיסופים שעורר בו המראה גרמו לו לא להתקרב אל החלון הזה.
מי שיוצא משכונת רחביה דרך רחוב קרן היסוד אינו רואה את הר הבית – שהיום הוא בידינו – שכן בתים ארציים יותר מסתירים אותו. אבל לאורך הרחוב בכיוון דרום מזרח דבר אינו חוסם את שדה הראיה. יום אחד הלכתי ברחוב הזה, הרמתי את מבטי וראיתי אותה. אפילו במרחק של מספר קילומטרים אי אפשר היה לטעות בה. על רכס ההרים שמסמנים את תחילתו של המדבר ושצידם השני יורד אל ים המלח עמדה ברורה החומה. הרגשתי כאילו חטפתי זפטה לפנים. הולך לי שאנן ברחוב – לקולנוע סמדר? לאימון? לטיפול שיאצו? לדייט? – הזדקרה לפתע לפני התזכורת הזו על מה מתבססים חיי השאננים.
היום אני כבר לא צריך את התזכורת אבל כשאני חולף ברחוב הזה אני לפעמים עוצר על מנת לראות אותה מרחוק. ראיתי אותה כל כך הרבה פעמים מקרוב – חלק מהמפגשים שלנו היו סוערים למדי – ולתקופה קצרה גם טיפחתי כל מיני פנטזיות לגביה. אבל לראות אותה ככה, איך שאי אפשר לטעות בה גם מהמרחק הזה, בלב החיים הכי רגילים – זה המראה המייצג של החומה בשבילי.
תבונת הגוף 
היה לך את הטלפון שלנו, ופוטון בחדר הקטן שליד החדר ילדים
ולא היית ישן שם בנאריטה,
וכמה כאב יש במה שכתבת על ירושלים, כמה כאב.
ברוך שובך,
כמי שעיסוקיו האקדמיים הובילו אותי בשנתיים האחרונות פעם בשבוע לאיזור טיילת ארמון הנציב
הקפדתי לצפות משם מדיי שבוע על המראה הפנורמי הנהדר
וגם הקפדתי על שוליו הדרום-מזרחיים שם מזדקרת לה חומת העיוועים המכוערת
אשר ניכר כי יותר משהיא חומת הפרדה, היא חומה שנועדה להקל על כוחות הבטחון לשלוט ולפקח על תחום טריטוריאלי מוגדר במזרח ירושלים, זוהי אחרי הכל חומת סגירה וכליאה
כשעבדתי במרכז לטראומה נפשית של הדסה עין-כרם, שאז היה ממוקם בפינת קרן-היסוד. יצאתי יום אחד עם הבוס למרפסת של המשרד והוא הדליק סיגריה. התבוננו בנוף באחר הצהריים צהובים של קיץ, והוא אמר לי – "איזה יופי, הה?" "מה, החומה?" השבתי. כי ראיתי אותה פתאום. "נכון, החומה!" הוא אמר. פתאום היא קפצה לעיניים, ומאז אי אפשר היה יותר לצאת למרפסת בלי שעצם היציאה יהיה מעשה פוליטי – כי כבר לא ניתן היה להסתכל בלי לראות.