הציווי האוסר להרוג הוא שמטיל את הפצצה

בעת שהתחוללו ההרג וההרס של המלחמה, הבכי בתוכי גבר מיום ליום. בכי על כך שההרג הזה נעשה בשמי, על כך שהעם שלי אינו מתפלץ ממה שמתרחש, על איך שמסביבי כל כך קל להמשיך לעבוד, ללמוד ולבלות. סוף סוף נמצא לי – אוהב מדיטציה שכמותי – אובייקט שדעתי לא הוסחה ממנו. ההרג רבץ על הלב לאורך היום כולו. יש לציין שהסבל שלי היה רק רגשי. שגרת חיי לא הופרעה, שלומי הפיזי והחומרי לא נפגע. זו תחושה מוזרה להיות בדיכאון עקב דבר שהמוני אדם סובלים ממנו הרבה יותר ממך.

עכשיו ענני המלחמה שוקעים והעצב התהומי הזה נשאר. דווקא השקט של היעדר לחימה הופך את העצב לכבד יותר. עדיין אני בר מזל. בניגוד ליושבי שדרות חיי לא שובשו. בניגוד לתושבי עזה איני צריך לעסוק בספירת מתים, שיקום פצועי גוף ונפש וחידוש התנאים הבסיסיים ביותר למחיה אורבאנית.

אני לא אכביר מילים על הדיכאון שלי כי מסביב יש הרבה אנשים שנפגעו הרבה יותר. אבל ראוי לאמר זאת – גם אצלנו משהו נחרב. הקליעים שירינו, הפגזים ששיגרנו – הם קטלו אצלנו משהו שאני לא מצליח לדמיין את החיים בלעדיו.

אני לא יודע מה מפחיד אותי יותר. המחשבה שמחזורי הדמים הללו יימשכו לעד, או המחשבה על לחיות בחברה שלא מתרגשת מהרג המוני של חפים מפשע.

אם מחזורי הדמים הללו לא יימשכו לעד, כלומר אם מתישהו נחיה כאן בשלום אז השלום העתידי הזה נולד מתוך המלחמה הנוכחית. הבודהיזם כל כך אוהב לנפנף בכך שהכל קשור בכל. התופעות קשורות זו בזו, מולידות אלו את אלו ואינן עומדות נפרדות זו מזו. ההווה מוליד את העתיד. זה לא נתפס בעיני שהאדישות שלנו למה שעוללנו יכולה להוליד שלום.

בימים השחורים של אמצע השלב הקרקעי של הלחימה פניתי ביאושי לחפש חומר על המעורבות של מורי זן יפנים במכונת המלחמה של יפן האימפריאלית. מדובר על התקופה מסוף המאה ה-19 ועד סופה של מלחמת העולם השניה. באינטואיציה שלי ידעתי שהברנשים המוארים הללו לא היו חפים מלאומנות וגזענות. אני לא ממש יודע למה רציתי לקרוא על כך. אולי כדי להיות מדוכא עוד יותר, רציתי להיווכח איך הזן האהוב עלי הצדיק מעשי התעללות ורצח המוני. הצבא היפני בכיבושיו בסין, דרום אסיה ורוסיה חולל מעשי זועה – אחד הידועים בהם הוא הטבח בנאנקינג. ומורי הזן הגדולים ביותר, לאורך תקופה של למעלה מ-50 שנה תמכו והצדיקו את המעשים הללו. זאת בשעה שהבודהיזם הוא דרך של אי–אלימות והאיסור על נטילת חיים הוא לב ליבה של הדרך הבודהיסטית. הנה ציטוט לדוגמא מפיו של אחד ממורי הזן – מואר עם קבלות – המפורסמים של המאה ה-20 קודו סוואקי:

בין אם אתה הורג ובין אם אתה לא הורג, הציווי האוסר להרוג נשמר. הציווי האוסר להרוג הוא שמניף את החרב. הציווי האוסר להרוג הוא שמטיל את הפצצה.

הדברים הללו נאמרו בשנת 1942. ציטוט אחר מפיו של הרדה דיון סוגאקו בשנת 1939:

אם יצוו עליכם לצעוד: רימסו. אם יצוו עליכם לירות : באנג באנג. זה הביטוי הנעלה של תבונת ההארה. האחדות של הזן והמלחמה נוגעת בכל תחומי מלחמת הקודש שמתחוללת עכשיו.

אחרי יום של קריאה במשפטים כגון אלו התחלתי לתהות על עצמי למה אני מתבוסס בעדויות המדכאות הללו. פניתי למצוא נחמה בקריאה על ברני גלאסמן – טצוגן רושי – מורה זן אמריקאי שלא הסתפק בזן של מנזר אלא הקים את "מסדר הזן של עושי השלום" – Zen Peacemaker Order. מידי שנה גלסמן מקיים רטריט זן באושוויץ, והוא ייסד כמה פרוייקטים מוצלחים ביותר של עבודה ודיור לחסרי בית. צחוק הגורל הוא שגלסמן הוא התלמיד הבכיר של אחד מתלמידיו של אותו הרדה דיון סוגאקו.

ובכלל יפן של היום היא מדינה אחרת לגמרי מזו של לפני 70 שנה. אז אולי גם לנו יש תקוה.
איך נביא את השינוי?

כשחיפשתי חומר על גלסמן, נתקלתי בספר של המורה שלו, מאזומי רושי (שהיה כאמור תלמיד של הרדה) ובו כתוב:

תבונה וחמלה הן לגמרי אותו הדבר. הארכטיפים של בודהידרמה (אבי הזן א.ט.) שמגלם משמעת פראית ותבונה מאכלת כל, ושל אוולוקיטשוורה (הבודהיסטווה של החמלה א.ט.) שמגלם אהבה וחמלה, משקפים שני פנים של אותו יצור אנושי. תבונה חומלה וחמלה נבונה. הטבע האל-זמני של הדהרמה (התורה הבודהיסטית א.ט.) הוא תבונה-חמלה.

יהודים שהננו, כל כך אנחנו מעריכים את התבונה. כל כך חשוב לנו לצעוק את האמת שלנו, כל כך מעט סבלנות יש לנו אל מי שטועה – או אפילו משקר – לחשוב אחרת. כל כך אנחנו חכמים לזהות כל סכנה, כל איום.חכמים לזהות אי-צדק – במיוחד אם הוא נעשה לנו.

היום נדרשת לנו חמלה. האיכות הזו כל כך חסרה כאן.

מצד אחד מי שמתנגד למלחמה הוא שונא ישראל.
מנגד תומכי המלחמה וחייליה הם פושעי מלחמה.
זו חוצפה להעלות את הדעת את האפשרות של חמלה כלפי הפלסטינאים.
רוב היהודים מסרבים לגלות חמלה כלפי ערביי ישראל.
רוב ערביי ישראל לא מבטאים חמלה כלפי יהודיה.

ובאין חמלה אנחנו נלחמים.

חמלה עלולה להיתפס כרגש מתנשא. אני אחליף אותו ברכות. יותר מידי אנחנו מחפשים לנצח. אבל ניצחון לא מספיק למה שנדרש פה. מה שנדרש פה זה ריפוי. ולריפוי נדרשת רכות. אם לרגע מסכימים להרפות מהלהט והפחד והצדקנות שלנו נהיה קל למדי להבין את כל מי שחי כאן בין מעבר רפיח לקריית שמונה, להתייחס אל כולם ברכות. אולי מהרכות הזו יבוא שינוי.

ואם הצלחתי לכרוך את המצב החברתי יחד עם תפיסות רוחניות אזי אולי כדאי לציין שהתנועה הציונית של תחילת המאה ה-20 היתה תנועה רוחנית לעילא. החשיבה הציונית היתה חשיבה מהפכנית בתיגר שהיא קראה על דפוסי חשיבה וסגנון חיים. רבים מהיהודים שעלו לארץ ויתרו על חיי נוחות וביטחון ובחרו להגיע אל הלא נודע. הסבים והסבתות שלי היו אנשים כאלו. הרי מעבר לרעיון הלאומי היתה כאן שאיפה להוליד אדם חדש. כמובן שהרוחניות הזו היתה עיוורת בכל מיני תחומים. עיוורת גם ביחסה אל הערבים. אולי העיוורון הזה הוא הסיבה לכך שבפועל לא נולד אדם חדש והיום לא נראה שנשאר הרבה מהרוחני בציונות. אבל אנחנו לא כל כך רחוקים מהימים שבהם היתה כאן כמיהה לחיים בהם "אנחנו כאן על מנת שיתגלה הנשגב שבאדם" (אם לצטט את בן-גוריון). אני מאמין שהכמיהה הזו עיצבה את נפשם של רבים מאיתנו (תמיד חשדתי ששורשיו של המסע הרוחני שלי נעוצים בחינוך הציוני-אידאליסטי שקיבלתי).

האם ניתן לה להתגלות מחדש?

————–

עדכון (אחרי יותר משנה). מאמר על ד.ט. סוזוקי ואי תמיכתו בלוחמנות היפנית נמצא כאן . יש שם גם קישור לדיון על המעורבות של אנשי זן ברוח הלוחמנית של יפן הקיסרית.