איגור בחופשה ממילואים / הליכת הסולידריות שהיתה וזו שתהיה.

ביום ראשון הגעתי לכיתה במכללה ומיד ראיתי את איגור יושב באחד הכיסאות. הוא היה בצו 8 בעזה מתחילת המלחמה וקיבל עכשיו יום-יומיים של הפסקה. איגור הוא ענק טוב לב, גדל גוף ורך דיבור. במילואים הוא מפקד טנק.

דיברנו קצת. הוא בג'בליה. מרגיש טוב. לא פוחד ושמח שהוא עושה את מה שהוא יודע לעשות ועושה את זה טוב. לא נעים לו מהטען שלו, אדם שיכול להיות אבא שלו. כל פעם שהוא מבקש ממנו לטעון פגז הוא מרגיש רצון לעשות את זה במקומו. בלילות, חוליות חמאס יוצאות לפעילות והצוות של איגור יורה עליהן ופוגע בהן. בדרך כלל הם לא מחטיאים אבל אם כן ואם נפגעים חפים מפשע זה חלק מהלחימה וזה בגלל ההסתתרות של החמאס מאחורי אזרחים. למשל, "אנחנו", (הטנק שלו? המחלקה שלו?) אומר איגור, "ירינו על בית הספר שנהרגו בו האזרחים".
אני אומר לו שמבית הספר הזה לא היתה פעילות של חמאס. איגור אומר "בעינים שלי ראיתי" חמאסניקים משגרים רקטה מחצר בית הספר.

בשעות האור החמאסניקים מתחבאים. בשעות האור יש מחבלות מתאבדות. אם הן מתקרבות אל הכוחות הישראלים אז יורים עליהן. מזהים שהן מחבלות על ידי שיורים לידן. אם הן ממשיכות להתקדם יורים בהן. עוברי אורח ללא כוונת זדון לא ימשיכו להתקדם אחרי שירו על האדמה לידם. הצוות של איגור ירה על מתאבדת כזו ממרחק 20 מטר. המטען שהיה עליה התפוצץ.
אני לא מבין איך הוא יכול להגיד שהוא מרגיש טוב. הוא שוב אומר שהוא לא פוחד. הוא מגן על המדינה ועל תושבי הדרום והוא עושה את זה טוב. אני שואל אם הוא חושב שהמלחמה הזו תשיג שקט בדרום. הוא בטוח שכן.

באמצע השיעור התקשרו אליו ואמרו לו לחזור לעזה בערב. אני מקוה שישמור על עצמו ויחזור ללימודים בקרוב.

יומיים לפני כן, ביום ששי, השתתפתי ב"הליכה" בדרום תל אביב. שועי שהשתתף גם הוא, כתב על כך – יפה כהרגלו.
כחמישים איש התאספו בסטודיו של "במת מיצג" בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. טוב לראות פנים מוכרות של אנשים יקרים. טוב מאוד לראות לא מעט פנים לא מוכרות. בחלק הראשון שירי מנחה 90 דקות של שיחה, מדיטציה ובירור המוטיבציה שלנו לפעולה. חצי שעה קודם לכן כשישבתי עם שירי ומיכל להכין את הפעילות, שירי היתה לא שקטה, כמעט מבולבלת. כמה פעמים שאלה מה להגיד ונראתה די חסרת ביטחון. מול הקבוצה לא היה לזה זכר. היתה לה נוכחות שקטה ויציבה. בבהירות היא תיארה את הדינמיקה הרגשית של הסכסוך העיקש שלנו (סכסוך עיקש – intractable conflict – זה השם האקדמאי לסכסוך שלנו). הפחד, הכעס וההתנהלות הלא אחראית של המנהיגים גורמים למחיקת ה"אחר". לצד השני אין היסטוריה, אין לו רגשות אין לו סבל. כל הפלסטינאים הם חמאס. כולם מחבלים בפוטנציה. כל הישראלים הם חיילים, כובשים, גונבי אדמה. כך נוצרת ההצדקה להרוג והאמונה שאין ברירה.

אני לא זוכר בדיוק את הדברים שאמרה היא דיברה עם המון חמלה על הכאב והסבל שנגרם כאן. המשפטים הבאים הם אולי תוספת שלי: אנחנו שוכחים את האחר ושוכחים גם חלקים מעצמנו. שוכחים לתת לעצמנו להיות מבולבלים, שוכחים לתת לעצמנו לבכות ולא רק לכעוס, שוכחים להזדעזע מהמוות והסבל שכל כך הרבה אנשים חווים עכשיו, שהרבה ממנו אנחנו גרמנו.

שירי מדברת והגוף שלי רועד מבפנים. כל כך הרבה כאב. הפנים במעגל סביבי כבדות. דרך המוכנות לתת מקום לכאב וליאוש אנחנו לא מתקשחים, לא מוותרים על חלקים מתוכנו. דרך המוכנות להיות פגיעים אנחנו יכלים לחוש גם את היאוש של אחרים. מכאן צומחת חמלה.

מיכל מקריאה קטעים מהמכתב של נעמיקה ציון נעמיקה ציון, תושבת שדרות וחברה בקבוצה "קול אחר".
אנחנו יושבים בשקט.

הרגשות הללו הם כולם בגוף. שירי שולחת אותנו להתהלך בחדר. להתעלם אחד מהשני וללכת כאילו אנחנו ברחוב תל אביבי הומה אדם. יותר מהר. ואחר כך להאט. ההליכה הופכת לשקטה, מדיטטיבית. מה אני מרגיש עכשיו?

שירי מכנסת אותנו בפינה של האולם. "זו הפינה של הכאב", היא אומרת. "אפשר לעצום עיניים ולהרגיש את הכאב בתוכנו. מי שרוצה להגיד משהו, מוזמן". מישהי מספרת על החברה הכי טובה שלה שהודיעה לה הבוקר שהבן של בן-זוגה נהרג אמש בעזה.

אנחנו עוברים לפינה אחרת של האולם. "זו הפינה של הכעס…". מישהי, עומדת לידי בעיניים עצומות ומדברת בכעס על כל הגברים. "שנלחמים, שרוצים להילחם. אפילו הבן שלי, בן 4, רוצה כבר להתגייס".

אנחנו עוברים לפינה של הבלבול. מתחברים לבלבול שאנו חשים, חווים אותו בגוף, פוגשים את התגובות שלנו אליו. מישהי מדברת על הבלבול שנוצר אצלה. ברור לה שחייבים להפסיק את ההתקפות על דרום הארץ, ברור לה שבמלחמה הזו נגרם הרבה סבל להמון אנשים. שני הדברים הברורים הללו יוצרים בלבול. אני אומר שאנשים שמוכנים להרגיש את הבלבול שלהם לא ממהרים לצאת למלחמות.

הפינה האחרונה היא של הפחד. מישהו פוחד ממה יענה לנכדים שלו כשישאל אותו על התקופה הזו. "תמיד למדנו על אנשים שלא התנגדו לזוועות שהתרחשו לידם. עכשיו תורנו".

ההמשך הוא מתן מקום לרגשות חיוביים – לתקוה, לאהבה. אני עונה לטלפון ומסביר למישהו איך להגיע, מפסיד את החלק הזה.

אנחנו יוצאים בטור מ"במת מיצג", הולכים דרך התחנה המרכזת ויוצאים לרחוב לוינסקי. באולם הכל היה שקט וממוקד. ההמולה של הרחוב מפזרת אותי. אני חוזר אל קצב ההליכה, אל המשקל שעובר מרגל לרגל. הטור שלנו הולך לאט דרך רחובות העולם השלישי של התחנות המרכזיות ישנה/חדשה. אנחנו הולכם בשקט, לא פונים לאנשים, לא עונים לפנייתם. שלושה מאיתנו מחלקים פליירים עליהם כתוב המסר שלנו – אי אלימות, הכרה בסבל של הצד השני, זריעת זרעים של חיי שכנות ולא זרעים של שנאה. מיכל מחלקת את הפליירים הללו לפועלים זרים מאפריקה ומזרח אסיה, מתעקשת לכלול אותם בתוך הישראליות. אנחנו הולכים לכיוון יפו. רצינו ללכת דרך הטילת אבל המשטרה לא אישרה.

אנחנו נשארים ברחוב הראשי בין פלורנטין לנווה צדק. רואים בעיקר אנשי עמל. אם יש בועה תל אביבית, זה לא כאן. אנשים מקבלים אותנו בשקט. פה ושם מישהו מקלל או מקמט את הפלייר שלנו ומשליך על המדרכה. לקראת סוף ההליכה היו תגובות יותר אגרסיביות. גילויי התמיכה מעטים ומאופקים – לפחות אלו שאני רואה. אני חולף על פני אנשים שעומדים וקוראים את הפלייר שלנו. זו מרגיש טוב. אנשים עוצרים באמצע יום ששי , באמצע הרחוב, נותנים את דעתם על הגורל המשותף שלנו.
אנחנו הולכים בשקט, ביחד, לאט. לחלקנו זה בטח מרגיש מאוד חזק וחשוף, חלקנו בטח תוהים למה זה מועיל.

נאלצתי לעזוב לפני הסוף. בסיום אנשים חלקו את חוויותיהם ובררו איך להמשיך.

ההמשך:

ביום שבת בשעות 12:30-13:30 תתקיים שוב העמידה השקטה בואדי ערה ליד כפר קרע. כולם מוזמנים, אין צורך להודיע מראש. פרטים נוספים כאן.

ביום ששי נקיים הליכה שקטה בירושלים. נתאסף בשעה 10:00 במרכז תרבות העמים לנוער, רחוב עמק רפאים 12. לאחר תהליך דומה ברוחו למה שתיארתי בשורות למעלה, נצא להליכה ברחובות המושבה הגרמנית. נסיים בסביבות השעה 15:00. אפשר פשוט להגיע אבל אם יש צורך בפרטים נוספים אפשר ליצור קשר איתי (דרך הקישור בצד ימין למעלה, מתחת לתמונה).

בקישור למעלה אפשר לקרוא גם עוד על המסר של האירועים הללו.

אצל אסף פדרמן יש הזמנה לאירוע של מחאה ואבל שיתקיים בשבת ביפו.