נשים לא תפסקנה להתעבר
גברים לא ימותו יותר ממאה פה, מאה שם
שום בצורת לא תגרום למלחמה על המים
האויר לא יורעל יותר ממצבו היום
השמש תשקע – ותזרח
השמים יתקדרו אבל יתבהרו אחר כך
אפילו לא תיפול פצצת אטום
ואתם תמשיכו את מלחמות השנאה שלכם
את ההרג והדם
תמשיכו להתנדנד בין פחד לשנאה
בין זעם המלחמה להפתעת השכול
תמשיכו להתעלם לשכוח להשכיח
תסרבו להושיט יד
תסרבו להקשיב לאחרים תסרבו להקשיב לעצמכם
תסרבו לוותר על כיווץ הלב
תמשיכו לחיות בחרדה ולחשוב שזה נורמאלי
מרעילים את לבבות ילדיכם
לא יותר מידי שלא תיפגע יכולת היצור שלהם
לפעמים אפילו תייחלו שכל זה יגמר
שהשמים יתבקעו
שהאויב יפלוש סופסוף
או אפילו שתיפול פצצת אטום
אבל זה לא ינתן לכם
תמשיכו במדמנת החיים המבוצרים ביצורי שווא מרופדים נוחות של כלום מקושטים בסיסמאות
תיבכו ואפילו לא יהיה לכם מושג על הדמעות שאינכם מעיזים להזיל
תמשיכו לכווץ את הלב להתנצח להעלים עין להתהפך בשנתכם
עד שתלמדו לומר די!
תבונת הגוף 
מזכיר את השירה הפלקאטית בקול העם בשנות החמישים.אין דקונסטורקציה לגראפומאניה.אוי אוי
אבולוציה
תודה
לא בטוח שאני מסכים עם הדיכוטומיה
אמנם יש שהלב אצלם איבר מרגיש פעיל ויש כאלה שעבורם הוא משאבת דם גריידא
האם יש טעם להדגיש זאת, ולו מתוך הכאב הרב של הימים האלה?
כמה עצוב לראות גם אותך במלכודת הכעס
רוב הזמן אני לא כועס. היה רגע בלילה שהכעס גאה ויצא כך.
התלבטתי מאוד בין גוף שני לגוף ראשון.
התלבטתי מאוד אם לפרסם.
בסופו של דבר אני שלם עם הפרסום – גם לכעס יש מקום ואני לא מרגיש שבוי בו – הבוקר הוא לא נוכח.
עדיין לא שלם עם הכתיבה בגוף שני.
תודה שועי ומרית על התוספות המאזנות.
אביב
אבל אם הייתי רוצה לתפוס אותך בכעסך/צערך, הייתי אומר לך שהכעס/צער שלך מאוד מובן ומאוד ברור לקורא, אבל שלא תעז לנסות לקבוע כי חייהם של כלל האנשים שבעד המלחמה הם מדמנה ושאיננו יודעים להזיל דמעות.
הייתי גם אומר לך שלפעמים החיים יותר מורכבים מהאידיאלים שאתה דוגל בהם, עניין שאתה לא מבין כנראה עד תומו.
הייתי גם אומר לך שאתה גם קצת מתנשא.
איך לא נופלים למלכודת הכעס?
אני כועסת.
לא יודעת איך משתחררים.
גיל,
כבר קראתי בפוסט קודם איך אתה מגיב בתקיפות/תוקפנות ואחר כך מסכים להתרכך.
אז במקום להתייחס לתוקפנות שלך אגיד שטוב שאתה חושב שהמצב מורכב וטוב שאתה יודע להזיל דמעות.
אני מקוה שמעשיך מבטאים את זה.
מעבר לכך, חיי שגרה שנקנים במחיר חיי אדם, חיי חולין שמתנהלים למישרים כשחיילים נלחמים, הורגים ונהרגים הם מדמנה. המדמנה הזו לא התחילה לפני שבועיים, זה נכון.
אביב
אני באמת לא יודעת
גם אני כועסת מאד לפעמים
אבל בקשר לכעס של המלחמה, זה עוזר אם מבינים שרוב אלה שמכעיסים אותך, הם לא רעים וחסרי לב, הם חושבים שאין להם ברירה, שהם מגנים על חייהם. ואחרים לוקים בחשיבה פשטנית, כמו של בני הקטן שהסביר לי כשהוא היה עוד יותר קטן, את ההבדל בין להציל ולהרוג:
להרוג זה כשהרעים הורגים את הטובים
להציל זה כשהטובים הורגים את הרעים
ואני יודעת שכעס לא יגרום לאיש להתמלא חמלה או להבחין במורכבות או לחפש פתרון אחר
איפה בדיוק ראית בפוסט שלי תוקפנות ?
אתה הוא זה שבשיר שלך משמיץ אותי ואת שכמותי ומאחל לנו עתיד מאוד "ורוד", וכשאומרים לך שהאמת לא נמצאת רק בצד שלך אתה מגדיר את זה כתוקפנות ?
אני מציע לך לקחת רגע ולנשום, ואחר כך להבין את ההבדל בין תוקפנות לבין פידבק, וגם את ההבדל בין התנשאות לבין דיאלוג.
תודה מרית – כתבת את זה יפה.
גיל – תודה על הפידבק יש בו כמה טעויות:
לא פוסט שלך אלא פוסט שלי ותגובה שלך עליו. לגבי האיחולים שלי אתה טועה פעמיים:
לא איחלתי שום דבר אלא תיארתי את המציאות: החרדה, ההדחקה, השנאה והשינה הטרופה.
טעות שניה – לא מדובר בעתיד. זה מה שיש עכשיו, האם אינך חושב כך?.
אני קורא תגובות שלך (נדמה לי שהן שלך) באתרים אחרים ונדמה לי שאתה אדם איכפתי ושהייתי יכול לחבב אותך.
כתבת בעבר (נדמה לי שזה אותו גיל) שאתה מתעניין באמנויות לחימה. אולי אתה מתאמן באחת מהן?
כלל גדול באמנויות לחימה הוא לא להגזים. זה כלל מוסרי וגם כלל מעשי מאוד שנועד להגן עלינו. אנו מועדים ביותר להגזים כשאנחנו קרובים לפחד, לכעס או כשנדמה לנו שאנו קרובים לניצחון. ההגזמה חושפת את נקודות התורפה שלנו, ומוציאה אותנו משיווי משקל בלי שאנחנו מרגישים.
נדמה לי שמרוב איכפתיות אתה נוהג להתבטא בבוטות מוגזמת. הבוטות הזו גורמת לי לחשוב שאתה מצדיק את מעשי ההרג שלנו לא רק בגלל ש"אין ברירה" אלא שיש כאן גם עניין של אופי.
אני מתאר לעצמי שזה נשמע מעליב – לא זו הכוונה שלי. אתה מתבטא כאן בבוטות זה בודאי לא אומר שאתה שש אלי קרב. אבל אולי תראה למה אני מתכוון ותצליח לכתוב כאן ובמקומות אחרים בסגנון שונה. נדמה לי שקצת נימוס ישכנע אותי יותר ממה שהצלחת עד עכשיו.
אביב
אביב,
אתה טוען שאתה מתאר את המציאות, אני טוען שאתה מתאר מציאות מסוימת של אנשים מסוימים בלבד והיא אינה תקפה לגבי כלל האנשים התומכים במלחמה. לשיטתי ניתן להלחם ולהיות הומני. ניתן לפחד ועדיין לקוות, ניתן לשנוא ובמקביל גם לאהוב ואפשר להמשיך כך עוד ועוד. זה הניואנס שניסיתי לשקף לך. אתה צריך לדעת מן הסתם שהדואליות קיימת בכל אלמנט בעולמנו וצריך לחתור לאיזון.
לגבי נושא של נימוסים והליכות, מה שאתה מכנה כנראה בוטות (bluntness), הוא כנראה מה שאני מכנה ישירות (directness). זה קרוב אבל יש הבדל בין השניים מבחינתי ויש לי את מלוא הכוונה להשאר ישיר וברור ואפס כוונה להיות בוטה. אם זה לא מצליח לי כאן בבלוג שלך, צר לי. כך או כך, ממני לא תראה (לא כאן ולא בשום מקום אחר) קריאות כמו "פושעי אוסלו לדין" או "שמאלני + כינוי כלשהו". כן תראה אמירות הנוגעות ישירות לעניין. החיים קצרים מכדי לרקוד סחור סחור מסביב לרחבת הריקודים.
אגב, דווקא מורה לאייקידו אמר לי פעם שגם תקיפה היא ניסיון לתקשורת וכדאי להתייחס אליה כאל כזו על מנת למצות את הפוטנציאל שעשוי להווצר ממערכת היחסים. אם אתה בוחר להעלב כל פעם שאני מציג לך אלטרנטיבה לדעותיך – אתה מפספס הזדמנות לתקשורת. אגב, זה לא שאני תוקף – אני (שוב) רק רוצה שתתייחס לעובדה שאין לאף אחד מונופול על האמת ושראוי להתייחס למורכבות העניינים.
בנימה יותר אישית, ימי אומנויות הלחימה הפיסיים שלי נפסקו עקב מגוון בעיות. סביר להניח שלו יכולתי, הייתי מופיע אצלך כדי להכיר פנים אל פנים, ללמוד וללמד. אולי עוד אעשה זאת כשיהיה לי יום אחד זמן.
תודה גיל,
עכשיו אנחנו מתחילים לדבר.
בהחלט, "תקיפה היא ניסיון לתקשורת" (אפילו כתבתי על זה כאן בימים שהבלוג הזה הוקדש לדברים יפים יותר). נעניתי לניסיון שלך ואני שמח מהתוצאות.
רק כדי להבהיר נקודה – בניגוד למה שאתה חושב, לא נעלבתי מהתגובות שלך. אתה מניח – כנראה אתה קורא זאת בדברים שכתבתי – שנעלבתי כפי שקודם הנחת שאיחלתי וכפי שאתה מניח (אולי שינית את דעתך?) שאני מתנשא.
ההנחות הללו (גם אני עושה אותן) הן אחת הסיבות לכך ש"ישירות" היא דבר בעייתי בכל הנוגע לתקשורת.
מצטער לשמוע שכבר אינך מתאמן באמנות לחימה. איני יודע את הסיבה לכך שהפסקת אבל לי היתה פציעה – יש פציעות חמורות ממנה – לפני 12 שנה ולשמחתי החלמתי ממנה והיא כמעט איננה מגבילה אותי.
בכל מקרה, תודה לך שהגבת כפי שהגבת עכשיו. מישהו אחר היה יכול להגיב בצורה פחות נעימה.
לגבי פגישה – בשמחה. אפשר ליצור איתי קשר דרך הקישור שמתחת לתמונה (צד ימין למעלה).
אביב